דימויי האלוהים

אלוהים כאב גדול? כשופט סמכותי יודע כל? כיצד אפשר לראות את אלוהים כך שהוא יענה לצרכים האנושיים שלנו כבני אדם החיים היום?
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

אני בטוח שרובכם מכירים את הסיפור הישן על האסטרונאוט שיצא לחלל ונשאל עם חזרתו אם הוא היה בגן עדן וראה את אלוהים. והוא אמר שכן. ואז שאלו אותו: "נו, מה בנוגע לאלוהים?" והוא ענה: "היא שחורה!" ואפילו שזה סיפור מוכר שכבר סופר רבות, הוא עמוק מאוד.

ההנמקות תאולוגיות לקיומו של אלוהים מתחילות בנקודה הזאת: אם יש לך תבונה והיגיון, אתה לא יכול להיות התוצר של יקום מכני וחסר כל משמעות

הכרתי פעם נזיר שהתחיל את החיים כאגנוסטי, או אולי אפילו אתאיסט, ואז הוא התחיל לקרוא את הנרי ברגסון, הפילוסוף הצרפתי שהטמיע את המושג "כוח החיים", élan vital, וככל שהוא העמיק בפילוסופיה מהסוג הזה, כך הוא ראה שהאנשים האלה בעצם מדברים על אלוהים. וקראתי הרבה הנמקות תאולוגיות לקיומו של אלוהים, והן כולן מתחילות בנקודה הזאת: אם יש לך תבונה והיגיון, אתה לא יכול להיות התוצר של יקום מכני וחסר כל משמעות. תאנים אינן גדלות על קוצים, ענבים אינם גדלים על ברקנים.1 ולכן אתה, כביטוי של היקום, כצוהר שדרכו היקום מתבונן בעצמו, לא יכול להיות סתם מזל מקרי. מכיוון שאם העולם הזה מניב אנשים, כפי שעץ מניב פירות, אז האנרגיה שנמצאת ביסוד היקום – "בסיס ההוויה" כפי שפאול טיליך קרא לזה – חייבת להיות גם היא תבונית. אז כשמגיעים למסקנה הזאת, צריך להיזהר מאוד, כיוון שעלולים לקפוץ למסקנה שגויה, למסקנה שהתבונה הזאת, שכוח התכנון הנפלא שמייצר את כל זה, הוא האל המקראי. היזהרו. מכיוון שהאל הזה, בניגוד לדִבְּרות שלו-עצמו, מעוצב בפסל ובתמונה של רודן אבהי, סמכותי ורב-חסד מהתקופה העתיקה של המזרח הקרוב, וקל מאוד ליפול למלכודת הזאת, משום שהכול מוכן לזה, ממוסד, בכנסייה הקתולית הרומית, בבתי הכנסת, בכנסיות הפרוטסטנטיות; הכול שם מוכן. ובלחץ של קונצנזוס חברתי זה טבעי מאוד להניח שכאשר מישהו משתמש במילה אלוהים, הוא מתכוון לדמות האב הזאת, מפני שאפילו ישו השתמש באנלוגיה "האב" כדי לתאר איך הוא חווה את אלוהים. הוא היה חייב. לא הייתה לו אנלוגיה זמינה אחרת בתרבות שלו.

לדחות את הדימוי האבהי של אלוהים, זה לא בהכרח להיות אתאיסט

בימינו אנחנו מורדים בדימוי של האב הסמכותי; אבל לדחות את הדימוי האבהי של אלוהים, זה לא בהכרח להיות אתאיסט, אף על פי שאני תמכתי במשהו שנקרא "אתאיזם בשם האלוהים" – כלומר חוויה, מערכת יחסים עם אלוהים, עם בסיס ההוויה שלך, שלא חייבת להתגלם או להתבטא בצורה מסוימת.

באופן כללי, תאולוגים לא אוהבים את הרעיון הזה. בשיח שלי אתם אני מגלה שהם מעדיפים להיות קשוחים קצת בנוגע לטבע של אלוהים. הם מעדיפים לומר שלאלוהים אכן יש טבע מוגדר מאוד. במונותאיזם מוסרי הכוונה היא לכך שלכוח השולט ביקום הזה יש דעות וחוקים ברורים מאוד, שהשכל והפעולות שלנו  צריכים להתאים את עצמם אליהם, ואם לא תיזהרו, תלכו נגד הטבע היסודי של היקום ותיענשו. בדרך כלשהי. לפי תפיסה מיושנת, תישרפו באש הגיהינום לנצח. לפי תפיסה מודרנית יותר, תיכשלו במשימה להיות בני אדם אותנטיים; זו פשוט דרך אחרת לדבר על זה. אבל קיימת ההרגשה הזאת, שיש סמכות בעולם, והיא לא אתם, היא משהו אחר. לכן הגישה היהודית, הנוצרית והמוסלמית גורמת להרבה אנשים להרגיש מנוכרים לשורש ההוויה. יש הרבה אנשים שלעולם לא מתבגרים ותמיד יראים מדמות של סב.

קרווג'ו, עקדת יצחק, אופיצי

"עקדת יצחק" (1603), קרווג'ו, גלריה אופיצי. תצלום: ויקיפדיה

עכשיו, אני סבא. יש לי חמישה נכדים! ולכן אני לא ירא יותר מסבים. אני יודע שאני טיפש בדיוק באותה מידה שהסבים שלי היו, ולכן אני לא מתכוון להשתחוות בפני דמות של אלוהים עם זקן ארוך ולבן. אמנם ברור שאנחנו, האנשים האינטליגנטיים, לא באמת מאמינים בסוג כזה של אלוהים. לא באמת. כלומר אנחנו חושבים שאלוהים הוא רוח, שאלוהים הוא חסר הגדרה ואין-סופי וכיוצא באלה, ואף על פי כן, לדימויים שלנו את אלוהים יש השפעה הרבה יותר חזקה על הרגשות שלנו מאשר לרעיונות שלנו על אלוהים, וכאשר אנשים קוראים את התנ"ך ושרים מזמורים – "קדום מן הימים, יושב עטוף בתפארת,/ נצחי, בלתי נראה, חכם שאין כדוגמתו,/ באור בלתי נגיש הנחבא מעינינו"2 – הברנש הזה למעלה עם הזקן עדיין נמצא אצלם במעמקי הרגש. ולכן אנחנו צריכים לחשוב בראש ובראשונה בדימוי ההופכי, והדימוי ההופכי הוא – "היא שחורה!". דמיינו במקום אלוהים האב, אלוהים האֵם. ודמיינו שזאת לא ישות קורנת, בוהקת באור, אלא חשכה בלתי נתפסת, כפי שהמיתולוגיה ההינדואיסטית מתארת את קאלי, "האם הגדולה", שמיוצגת בדימוי נוראי ביותר. לקאלי יש לשון ארוכה המשתלשלת למטה, מריירת דם, יש לה ניבים, יש לה חרב ביד אחת וראש כרות ביד השנייה, והיא דורכת על גופת בעלה שיווה. שיווה מייצג גם הוא את הצד ההרסני של האלוהות, שכל הדברים מתפוררים בו כדי להיוולד מחדש, והאֵם מוצצת הדם הנוראית הזאת היא הדימוי של המציאות העליונה שמאחורי היקום הזה. תבינו, הדימוי הזה מייצג את התמנון, את העכביש, את הנורא מכול; הזוחלים בסוף הדרך שכולנו מבועתים מהם. אבל זה דימוי חשוב מאוד. כיוון שבואו נניח שרובכם מרגישים עכשיו יחסית בסדר. זאת אומרת, אתם לא בבית חולים, אתם לא בפאניקה, כנראה אכלתם, ואתם מרגישים טוב באופן כללי. אבל אתם יודעים שאתם מרגישים טוב יחסית, כי הרחק-הרחק במעמקי התודעה שלכם, יש לכם תחושה שיש משהו נוראי מאוד שפשוט אסור בשום פנים שיקרה. ולכן בניגוד למה שלא קורה, ושלא בהכרח חייב לקרות, אתם מרגישים יחסית בסדר. והדבר הנוראי ביותר הזה שאסור שיקרה בכלל הוא "קאלי". ולכן בבת אחת אנחנו מתחילים לתהות אם הנוכחות של קאלי הזאת לא עושה אתנו באיזשהו אופן חסד. כלומר איך היינו יודעים שהדברים טובים, אם לא היה משהו שהוא לא טוב בכלל?

אנחנו רואים ציור, איור, של ציפור, ולא מבחינים בנייר הלבן שמתחתיה. אנחנו רואים ספר מודפס וחושבים שמה שחשוב הוא הדפוס

קאלי, ראג'ה ראווי ורמה

אלת ההרס קאלי (1906), ציור מאת ראג'ה ראווי וארמה. תצלום: ויקיפדיה

אני לא מציג את זה כעמדה סופית, אני רק מציג את זה כחלופה, כדרך להתחיל להסתכל על בעיה, ולהוציא את השכל שלנו מהקיבעונות שלו – "היא שחורה!". טוב, אז "היא", בראש ובראשונה, נשית, ומייצגת את מה שנקרא בפילוסופיה "העיקרון השלילי". ברור שנשים בחברה שלנו היום שמאמינות בשחרור האישה, לא אוהבות להיות מזוהות עם השלילי, כי לשלילי יש קונוטציות רעות מאוד. תמיד אומרים שצריך להסתכל על הצד החיובי, אבל זאת גישה גברית-שוביניסטית טהורה. איך היית יודע שאתה יוצא מן הכלל, אם לא היה בניגוד לכך כלל? אתה לא יכול להעריך את הקמור, ללא הקעור. אתה לא יכול להעריך את התקיף ללא המתגמש. ולכן ה"שליליות" של העיקרון הנשי, היא כמובן מעניקה חיים וחשובה מאוד. אבל אנחנו חיים בתרבות שלא שמה לב לכך. אנחנו רואים ציור, איור, של ציפור, ולא מבחינים בנייר הלבן שמתחתיה. אנחנו רואים ספר מודפס וחושבים שמה שחשוב הוא הדפוס, ושהעמוד איננו חשוב. אבל אם נחשוב על זה מחדש, איך יכול היה הדפוס להיראות לעין ללא העמוד שמתחתיו? מה שנקרא המהות (substance); זה שעומד מתחת:

Sub – "מתחת ל"

Stance– "עומד"

להיות מהותי זה להיות בסיס. להיות התמיכה. להיות היסוד של העולם. וכמובן, זהו התפקיד הגדול של הנשי. להיות המהות. ולכן הנשי מיוצג על ידי החלל, שהוא כמובן שחור, בלילה, אבל ללא השחור והחלל הריק, לא הייתה בשום אופן אפשרות לראות את הכוכבים. כוכבים זורחים מתוך החלל, ואסטרונומים מתחילים להבין שכוכבים הם פונקציה של החלל.

אבל לשכל הישר שלנו קשה לתפוס את זה, כי אנחנו חושבים שחלל זה פשוט שום דבר, ואנחנו לא מבינים שחלל הוא הבסיס להכול. זה כמו המודעות שלכם. אף אחד לא יכול לדמיין מהי מודעות; זה הדבר הכי חמקמק, מה-שזה-לא-יהיה, שיש בכלל. מכיוון שזה הרקע לכל שאר הדברים שאנחנו יודעים. לכן אנחנו לא מקדישים יותר מדי תשומת לב לזה. אנחנו שמים לב לדברים שבתוך שדה המודעות שלנו, לקווי המתאר, לחפצים, למה שנקרא "דברים", שנמצאים בתוך שדה הראייה, לקולות שבתוך שדה השמיעה, וכן הלאה. אבל מה-שזה-לא-יהיה שמכיל בתוכו את כל זה, אנחנו לא כל כך שמים לב אליו. אנחנו אפילו לא יכולים לחשוב עליו. זה כמו לנסות להסתכל על הראש שלך. אתה מנסה להסתכל על הראש שלך ומה אתה מוצא? אתה אפילו לא מוצא בועה אטומה באמצע; אתה פשוט לא מוצא שום דבר. ועם זאת, זהו הדבר שמתוכו אתה רואה, בדיוק כפי שחלל הוא הדבר שמתוכו הכוכבים זורחים. אז יש בכל זה משהו מוזר מאוד. המשהו הזה שאתה לא יכול לשים עליו את האצבע שלך, שתמיד בורח ממך, שהוא חמקמק לחלוטין – הריק –  עושה רושם שהוא הכרחי ביותר כדי שיהיה משהו בכלל. עכשיו בואו ניקח את זה צעד אחד קדימה.

קאלי היא גם סמל למוות, מכיוון שהיא נושאת חרב מעוקלת בידה האחת וראש ערוף בידה השנייה. מוות. זה משהו שחשוב מאוד לחשוב עליו. אנחנו תמיד דוחים את זה לזמן אחר. התרבות שלנו מטאטאת את המוות מתחת לשטיח. בבית החולים מנסים להשאיר את המטופל בחיים זמן רב ככל האפשר, כנגד כל הסיכויים. לא אומרים לו שהוא עומד למות. כשמעדכנים את הקרובים שזה מקרה אבוד, אומרים להם לא לספר את זה למטופל, וכל הקרובים מתקבצים סביבו בחיוכים חלולים ואומרים: "טוב, אתה תהיה בסדר תוך חודש, ואז נצא לחופשה איפשהו ונשב בים, נקשיב לציפורים וכו'". והגוסס יודע שזה לעג לרש.

טוב, הפכנו את המוות למשהו מלא בכל מיני דברים נוראים. המצאנו "חיים שאחרי המוות" מזעזעים. הגרסה הנוצרית של גן עדן איומה בדיוק כמו הגרסה הנוצרית של גיהינום. כלומר אף אחד לא רוצה להיות בכנסייה לנצח. ילדים מבועתים לחלוטין כשהם שומעים את המזמורים האלה: "אשתטח בפני כס מלכותך, ואבהה, אבהה בך". אין להם מושג מה המשמעות של הדימוי הזה. כמובן, בדרך תאולוגית מתוחכמת מאוד אני יכול לסובב את האמירה הזאת ולהפוך אותה לעמוקה ביותר. כלומר להשתטח מצד אחד ולבהות מצד שני, זה Coincidentia oppositorum, מקריות של ניגודים, שזה עמוק מאוד. אבל לילד זה נקע בצוואר. וזה הדימוי שמגדלים אותנו על ברכיו.

טבע, חיים ומוות, שלכת, לבלוב

הטבע: חיים ומוות. תצלום: פול גפן

כשחושבים על המוות יש פשוט כלום. אז כשאתה מתחיל לחשוב על זה, אתה רואה שכך היה לפני שנולדת

אז הרעיון של מה אולי יקרה אחרי המוות, כשתעמוד מול השופט שלך, זה שיודע עליך הכול, ביג פאפא, שיודע שהיית ילד שובב וילדה שובבה מאוד; במיוחד ילדה. מההתחלה. הוא עומד להסתכל היישר לתוך מרכז קיומך הלא-אותנטי, ואיזה דברים נוראים הוא יראה שם. או שאולי אתה מאמין בגלגול נשמות, ואתה חושב שהחיים הבאים שלך יהיו השכר והעונש על מה שעשית בחיים האלה. ואתה יודע שהצלחת לחמוק מרצח בחיים האלה, אז דברים פשוט נוראים יקרו בפעם הבאה. אנחנו מסתכלים על מוות כעל קטסטרופה! ויש אנשים אחרים שאומרים: "טוב, כשאתה מת, אתה מת. שום דבר לא יקרה בכלל". אז מה יש לך לדאוג?

העניין הוא שאנחנו לא ממש אוהבים את הרעיון הזה. מפני שהוא מפחיד אותנו. מה זה יהיה למות? ללכת לישון ולעולם-לעולם-לעולם לא להתעורר. טוב, יש הרבה דברים שזה לא יהיה כמותם. זה לא יהיה כמו להיקבר בחיים. זה לא יהיה כמו להיות בחשכה לנצח. אני אגיד לכם איך זה עומד להיות. זה עומד להיות כאילו בכלל לא התקיימת. לא רק אתה, אלא גם כל שאר הדברים. כאילו פשוט מעולם לא היה שום דבר, ואין מי שיתחרט על זה. ואין בעיה! תחשבו על זה קצת. יש איזו תחושה מוזרה, כשחושבים על זה באמת. כשמדמיינים את זה באמת. פשוט עצירה גמורה של הכול. ואפילו אי אפשר לקרוא לזה עצירה. מכיוון שלא יכולה להיות עצירה ללא התחלה. ולא הייתה שום התחלה. יש פשוט כלום. אז כשאתה מתחיל לחשוב על זה, אתה רואה שכך היה לפני שנולדת. כלומר, אם אתה מנסה לחזור לזיכרונות הכי מוקדמים שלך, זה בדיוק כמו לנסות להתקדם לעתיד בדמיון שלך ולהרגיש איך זה להיות מת. ואז עולה לך מין רעיון מצחיק שהאַיִן הזה הוא המקבילה ההכרחית למה שאנחנו קוראים לו קיום.

הרי כולנו חושבים שאנחנו חיים, נכון? זאת אומרת, אנחנו באמת כאן, נכון? יש משהו שנקרא קיום? יש משהו שנקרא הוויה? אקזיסטנציאליזם? Desein, Throwness3 אני מתכוון, הנה אנחנו כאן!!! אבל איך אפשר לחוות את זה כמציאות, אם לא היית פעם מת? מה נותן לנו שמץ של מושג שאנחנו כאן, אם לא העובדה שפעם לא היינו? ושגם לא נהיה. אבל הדבר הזה הוא מחזורי. כמו קטבים שליליים וחיוביים בחשמל. זהו הערך בסמליות של "היא שחורה". היא: עיקרון הרחם; המכיל. הרקע. החלל, הריק והחשכה. וכך אנחנו מגיעים לנוכחותו של האלוהים שאין לו דימוי.

Death Valley, חולות

Death Valley, תצלום: פרץ פרטנסקי.

מאחורי דמות האב, מאחורי דמות האם, מאחורי הדימוי של אור בלתי נגיש ומאחורי הדימוי של חשכה עמוקה ונוראית, יש משהו אחר שאנחנו לא יכולים לתפוס בכלל.

דיוניסוס מאראופגוס קרא לזה החשכה הזוהרת.

נאגארג'וּנה קרא לזה "שוניָטָה" – "הרִיק".

שאנקארה קרא לזה "ברהמאן". זה שלא ניתן לומר עליו שום דבר. "נֶטי-נֶטי" (לא זה ולא זה). מעבר לכל תפיסה.

וזה לא אתאיזם במובן הרשמי של המילה. זאת גישה דתית עמוקה. זאת גישה לחיים של אמון מוחלט; של לשחרר. כשאנחנו יוצרים דימויים של אלוהים, הם כולם בעצם ביטויים של חוסר האמונה שלנו. משהו לאחוז בו; משהו לתפוס. לא משנה כמה יציב הבסיס שנמצא מתחתנו; "סלע קיומנו", "צור מבטחנו", "המבצר רב-העוצמה"4 או איך שלא תקראו לזה. אבל כשאנחנו לא נאחזים, אנחנו במצב של אמונה. אם תעזוב את כל האלילים, תגלה כמובן שהדבר הלא-נודע הזה שהוא אכן היסוד של היקום, הוא בדיוק אתה.

זה לא האתה שאתה חושב שהוא אתה. לא. זאת לא הדעה שלך על עצמך, זה לא הרעיון או הדימוי שיש לך על עצמך, זאת לא התחושה הכרונית של המאמץ השרירי שאנחנו בדרך כלל קוראים לה "אני". אי אפשר לאחוז בזה. ברור שלא. למה שתצטרך לאחוז בזה? נניח שיכולת, מה היית עושה בזה? ומי היה עושה מה בזה? אתה אף פעם לא יכול להגיע לזה.

אז קיים המסתורין המרכזי העמוק הזה, ואמונה היא בעצם להפסיק לרדוף אחרי זה, להפסיק לאחוז בזה, מכיוון שאם זה קורה, הדברים המדהימים ביותר קורים. אבל כל הרעיונות האלה של הרוחני, האלוהי, בגישה של חובה, של חוקים שאנחנו מחויבים לציית להם, היא לא הדרך היחידה להיות דתי ולהתחבר למסתורין הבלתי ניתן לתיאור שנמצא ביסוד שלנו ושל העולם.

 

אם הגעת עד לכאן....

"אלכסון" הוא כתב עת לא פוליטי המחויב להפצת ידע וערכים הומניסטיים. בחמש שנות קיומו הפך כתב העת לנווה מדבר לגולשי הרשת היגעים: מקום להתרווח בו לאחר שצלחתם את הערימה המתעדכנת של חדשות, פיתויי הרשתות החברתיות ומיזמים מסחריים אחרים המבקשים לחטוף את תשומת ליבכם.

החזון שלנו הוא לקיים מקום של קריאה שקטה ובלתי מופרעת ולעודד חשיבה רצינית בעידן של קיצורי דרך, תיוג אוטומטי וטוקבקים של מילה אחת.

לא תמצאו כאן כל פרסומות, מודעות חסות או קליקים של הסחת דעת, רק רעיונות מעוררי מחשבה של מיטב הכותבים בעולם ובארץ. התכנים חופשיים לכולם, אבל לא נוכל לעשות זאת בלעדיכם: 

לתמוך באלכסון

מתוך: "טבע התודעה – ספר ההרצאות של אלן ווטס", מאת אלן ווטס, שראה אור בתרגום עברי של ניר חכם. לפרטים נוספים: דף הפייסבוק של הספר. לרכישת עותק אפשר לפנות לכאן.

תמונה ראשית: מתוך "הברבור" (1915), הילמה אף קלינט (Hilma af Klint), ציירת ומיסטיקנית שבדית (1861-1944) ומחלוצות האמנות המופשטת. תצלום: ויקיפדיה

 

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אלן ווטס.
§ קריאה | # דת
- דימוי שער"הברבור" (1915), הילמה אף קלינט. תצלום: ויקיפדיה


תגובות פייסבוק

3 תגובות על דימויי האלוהים