הכחשתו של זמן שאול

החיים קצרים אז תגיד עוד היום למישהו שאתה אוהב אותו, אבל תצעק את זה בגרמנית. סיפור לסוף השבוע
X זמן קריאה משוער: 19 דקות

1. סבירות.
ייתכן שסבא של פאול היה נאצי.

2. ודאות.
אהבתי אותו.

3. אמונה.
(אם כבר מתרגמים את כל זה לגרמנית, ומאחר שיש סיכוי סביר שתקרא, לפני שאתחיל, זה יהיה אך הוגן לומר לך ישירות, פאול יקירי: מהרגע הראשון אהבתי אותך, ודאי ידעת. אבל עבר עשור, נאשקצ'ה, אולי שכחת. אבל אני, עד היום, אני לא שוכחת ולא סולחת.
לעצמי, כמובן. על כך שהיה רגע שבו לא יכולתי להאמין. באהבה.
הרי מספיק רק רגע אחד שבו מישהו אחד לא מאמין.
למעשה, שעון החול שהתהפך בראשי, לקראת הרגע הזה ממש, היה זה שאִפשר לי להתאהב בך.)

4. ברצינות.
עכשיו נראה לי שאפשר להתחיל.

5. התבוננות.
החלל היה רחב ואפור וקר. בסים קצובים הלמו ברקע. על קירות הבטון החשוף נתלו כתריסר עבודות אמנות. בפינה, על שולחן עץ עם שלוש רגליים, נחו בקבוקי יין, חלקם פתוחים, כולם מלאים. עמוק בחלל עצמו, מתנדנד מרגל לרגל, עמד אדוניס צעיר בחולצה לבנה, שׂערו חלק ובוהק, עיניו תכולות, נמשים פזורים על לחייו. מבטו היה ממוקד במסך טלוויזיה ישן שהקרין סרט מצויר בעיפרון שחור: צללית דקה של אישה מטפסת במאמץ במעלה גרם מדרגות הצף באוויר. אך מאחר שגרם המדרגות עצמו הוא לולאת מוביוס, בכל פעם שהאישה מגיעה לקצה היא מוצאת את עצמה בתחתיתו של אותו הגרם. זהו לופ. האישה לעולם לא תפסיק לטפס.
מחוץ למסך, מצדו האחר של החלל התעשייתי, נכנסה דמות דקה. קסדה אדומה על ראשה, על כתפיה מהודק ז'קט עור שחור מרוכסן. כשהורידה את הקסדה נשפכו ממנה גלי תלתלים שחורים ונחשפו עיניים גדולות מרוחות בשחור. האישה לכסנה מבט אל הגבר הבהיר שבקצה האולם. באותו רגע הרכין הגבר את ראשו ובחן את המדבקה הנושאת את שם היצירה. הוא חייך אל עצמו, חיוך רחב וחי שהבזיק עד לצדו השני של האולם, והִדהד על שפתיה האישה.
ברגע הזה נכנסה אל החלל דמות שלישית. שרירית. מוצקה. גבר מזוקן, עיניו רחוקות זו מזו, בידו האחת קסדה שחורה ובידו השנייה שני בקבוקי בירה. הוא התקרב אל האישה והגיש לה בקבוק. היא נטלה אותו ללא אומר והשניים הקישו את הבקבוקים זה בזה.
קול הנקישה הסב את תשומת לבו של אדוניס הצעיר.

"אמרתי לך שלא יהיה פה אף אחד," אמרה האישה. "זה אזור הזמן של תל אביב. מזמינים בשמונה, תבוא בעשר."
"תל אביבים פח," אמר הגבר המזוקן.
אדוניס המשיך להסתובב בחלל, מבטו רִפרף על שאר העבודות וגם עליה.
"יוצא לסיגריה," אמר המזוקן.
"דקה אני באה," אמרה האישה. היא שייטה סביב עד שנעצרה מול מסך הטלוויזיה בשחור ולבן. שוב ושוב. הטיפוס הסיזיפי. גזֵרת הגורל. אחרי כמה רגעים של התבוננות היא הביטה סביב וגילתה שהיא לבד.

(מה שלא סיפרתי זה שחצי שנה אני מסתובבת בעיר עם האלעד המזוקן הזה והוא לא מזיין אותי וגם ממאן להסביר למה. אנחנו נפגשים פעמיים בשבוע ולא מזדיינים. רק מחזיקים ידיים. מה הקטע? הוא לא נמשך אלי? הוא הומו? הוא אידיוט? הוא מתבייש? כל השאלות האלו הופנו אל אלעד הזה בכבודו ובעצמו, תחת מצב כזה או אחר של שכרות, ונשארו לרחף בחלל ללא תשובה.)

6. מקריות.

שלוש נשים צעירות התלחששו ברחבה של מועדון הלילה התל אביבי "אונטולוגי". הקהל היה צעיר, משוחרר, מקובץ בפינות, חובק בקבוקי בירה גולדסטאר. על הבמה ניגנה להקה גדולה, ובחזית ירה הסולן הירושלמי צרורות של ראפ: "מדינת הלכה, הלכה המדינה, מי שנולד הרוויח, יחי המלך המשיח..." השלוש המשיכו לנוע. אחת מהן ג'ינג'ית ואחת בלונדינית והשלישית מתולתלת עם שיער שחור. המתולתלת לבשה טי-שירט לבנה שעליה גבר אפריקאי מזוקן ומחויך ומעליו הכיתוב: Jesus is my homeboy. לא היפה משלושתן, לא הרזה משלושתן, אבל היא בהחלט נִענעה את התחת שלה.

כשהשיר הסתיים, זיעה הבהיקה על מצחה של המתולתלת. היא סימנה לחברותיה בתנועת יד שהיא זקוקה למשקה ונשפכה על אחת הספות המקיפות את הרחבה עם בקבוק. היא לגמה לגימה ארוכה, ועוד אחת, ואז הניחה את בקבוק הבירה שלה על השולחן הסמוך לספה. יד גבר מנומשת רפרפה על זרועה. המתולתלת נרתעה אינסטינקטיבית – זו לא הזרות שבמגע, זה המגע עצמו – היא הביטה אל שביל המגע המעקצץ בזרועה ומשם אל פניו של גבר. הוא שלח יד אל בקבוק הבירה שלה והביא אותו אל שפתיו. חצוף. בניגוד למתבקש, שפתיה התעקלו בחיוך. זה היה אדוניס הצעיר, והוא התיישב לידה על הספה.
האורות כבו לרגע, ואז נצנצו בעיניו בריצוד אולטרה-סגול אחרון.

(אני אוהבת צירופי מקרים. עבר בדיוק שבוע מאז התערוכה שבה סימנתי אותו במבט, ופתאום הוא הגיח בהופעה של "הדג נחש". היקום אמר לי: "הנה. הוא." אנשים, וכשאני אומרת אנשים אני מתכוונת אני, צריכים שיהיה להם סיפור רומנטי לספר לעצמם.)

7. התעוררות.
כלב זאב שחור ליקק את פניה של המתולתלת, שישנה על מזרן בגלריה של סטודיו. היא התעוררה, ירדה במדרגות. על הספה בחלל המרכזי היתה ערמת מצעים מקופלים בדקדקנות למלבנים קטנים, ועל ראשה מישהו הדביק פתק פוסט-איט צהוב:
"the sofa was great
your dog licked my face
can I see u tomorrow?"

[במועדון שתינו בירה.
פאול: "האמת שלהיות לי סיבה טובה מאוד לבוא ישראל."
אני (לוחשת באוזנו): "גם סבא שלך היה נאצי?"
פאול (מרצין מאוד): "מכור לחומוס."
אני (צוחקת): "סיריוסלי."
פאול: "אני לשנה בארץ. מתנדבתי. סה כמו שירות לאומי. אני עובד בבית אבות. בבית אבות של ניצולי שואה."
אני (נאלמת דום. חושבת שהוא מלאך).
פאול (קולט שטוב לב אינו בהכרח סקסי ומחליף נושא): "אז איפה את לגור? ותעני בעברית, אני צריך אימון."
אני: "ליד כיכר רבין."
פאול: "אני להיות האדש בעיר, שמה היה להיות פאב הייתי ללכת אליו הרבה, 'שיילוק'?"
אני: "'שיילוק'? זה ממש מתחת לבית שלי."
פאול (מחייך): "היינו יכולות לחלק ביחד בירה."
אני: "היינו יכולות."
שתינו שליש וַיְיהֶנְשְׁטֶפָן ב"שיילוק". אחרי זה עלינו אלי. בדרך אמרתי לו שאני לא הולכת לשכב איתו. הוא דווקא היה בסדר עם זה. נראה שההצהרה הזאת אפילו הרגיעה אותו. אבל בלילה למחרת כבר...]

8. השתאות.
תחת שמיכת פוך. אצבע מנומשת מרפרפת על קעקוע. "עשיתי אותו אפילו לפני שעשיתי סקס," היא אמרה. יש לה שישה. "הראשון בגיל שמונה-עשרה מיד כשיכולתי, ואז את זה אחרי שרבין נרצח." האצבע שלו נעצרה בקעקוע השלישי, על שורש כף היד, ברקוד. היא נטלה את אצבעו בפיה ונשקה לה. "את זה אחרי הצבא," היא אמרה.
"למה?"
"אנא עארף."
"מה סה האנה הרף?"

(הייתי רוצה לכתוב משהו על הסקס. סליחה, על איך שעשינו אהבה. זה היה טוב. טוב מאוד. זה קרה לפחות כל יום, לפחות פעם אחת. הוא היה בן עשרים ואחת, אז כן, תמיד עמד לו. כשעומד אין הבדל עם העורלה, אבל מעבר לזה – אני פשוט לא זוכרת כלום.)

9. התמזגות.
אין צורך להכביר מילים כשהאושר נוכח. יום, לילה, יום, לילה. היא ישבה על בטנו בים וטפטפה עליו ארטיק כחול. הוא תמך בגבה כשהיא צפה במים. היא הגיעה ליפו לבקר בקומונה שלו ושתתה וודקה זולה עם המתנדבים הצעירים. הוא פגש את אמא שלה. בבית האבות היא צילמה אותו משחק שחמט עם הניצול שלו. היא התחילה לקלל "שייסה". הוא התחיל לקרוא לה "נאשקצ'ה", היא המשיכה לקרוא לו כך בחזרה. שניהם נסעו לטייל; בכנרת התעלסו בין ערביים, הלכו על המים; בעיר העתיקה בירושלים – התחזו לראפרים אמריקאים; בים המוות צפו, זנבו של הכלב שלה נשרך על המים בקו ישר.
אחרי חצי שנה הוא נסע הביתה. חודשיים היא חיכתה.
הוא ביקש שתבוא לברלין, שבועיים-שלושה, ואחר כך יראו מה הלאה.
.Ja

(היעדר העברית דווקא עשה לי טוב. האנגלית של שנינו היתה בינונית למדי ולכן התקשורת התבצעה ללא מניפולציה מילולית. לא זה על זה, וגם בעיקר, ללא מניפולציה עצמית. לא יכולתי להתמסר לתעתועי המילים, לקסמי התחביר. נשארנו ברמה הבסיסית ביותר של הרגש, בטקסטורה הגסה. ההקשבה היתה דרוכה יותר למחוות, למגע, למבט העיניים.)

10. דריכות.
הרמקול הכריז באנגלית במבטא גרמני "דרגנוע 4 הוא מתל אביב". קרוסלת המזוודות עדיין סבבה ריקה והיא בחנה במצלמת הטלפון שלה את הליפסטיק הכהה שעל שפתיה וניסתה לטשטש את הקווים שחרץ בהן. והנה פאול – פנים רחבות, מנומשות, מחייכות, אניצי שיער קש צהוב. הטיסה אמנם הקדימה לנחות אבל הוא כבר פה, אוחז בידו שלט גדול "מיז נאשקצ'ה". אז ככה הוא נראה עכשיו. קצת רזה יותר. קצת חיוור. היא התקרבה כמה צעדים. גם הוא פסע קדימה, חייך במבוכה והושיט את ידו. חצי מטר הפריד ביניהם, עומדים משני צדדיו של מסך זכוכית שקוף ומוארך המפריד בין אולם קבלת המזוודות למסדרון קבלת הנוסעים. היא התחילה לרוץ לכיוון המעבר. פאול התקדם מצִדו השני של החלון, ידו הורתה "לא" בנפנוף.
במעבר, אשת ביטחון גבוהה ורחבה במדי שרד כחולים, שומרת הסף, נוהמת בתקיפות בגרמנית: "וואף וואף, גלחא כידעגכ וורבטן, ארביט," אבל היא רצתה כבר לגעת בפאול וניסתה בכל זאת להשתחל ברווח הצר שבין מדי השרד למפתן. אשת הביטחון חסמה אותה.
אשת הביטחון: "סטופה!"
היא מתעקשת: "בַּאט אַי ג'אסט ווֹנט טוּ סֵיי הַי."
אשת הביטחון: "פֶרְבּוֹטֶן!"
פאול: "אסור עד שמזוודה מה מגיע."
לא נותר אלא לסוב לאחור. היא נעמדה ליד הקרוסלה, בוטשת בנעליה. איש ביטחון בתלבושת כחולה ניגש אל פאול, פנה אליו בטון נמוך ומתנגן של תוכחה ותהייה. פאול ענה, ידיו נעות בלולאות מסחררות של התנצלות.
מזוודות התחילו להגיח מהפתח בניתור עליז.

(את כל זה אני זוכרת היטב. אני יכולה להחזיר את עצמי בשנייה לסיטואציה. אשת הביטחון היתה קריקטורה של הגרמנייה עבת הבשר עם הכתפיים הרחבות. אבל מה הייתי אני?)

11. עימות.
חדר ענקי ונפלא בדירה ישנה. התקרה גבוהה מאוד, החלונות מעץ. על קיר אחד מדפי עץ מאולתרים ועליהם מסודרים ספרים בערמות ישרות. חלק מהמדפים מכוסים בסדין מקופל. על הקיר כרזה מלפני שמונים שנה, "ויזיט פלסטיין", ולצִדה פוסטר בן ארבע שנים. זו נבחרת הנוער של גרמניה בטניס. בתפקיד בוריס בקר הצעיר – פאול, מזנק באלכסון, מרחף באוויר, מחבט בידו.

על המיטה הזוגית ישנה באלכסון ונוחרת בגאון – האורחת. בגדיה, גרביה, נעליה ותיקיה מפוזרים סביבה. הדלת נפתחה ופאול נהדף פנימה על ידי משב קולי של צחקוקים ומוזיקה. הוא סגר את הדלת, ניגש למיטה, הרים את השמיכה, ואז עוד שמיכה ואז עוד אחת, עד שהוא הגיע לאישה העירומה. הוא נישק אותה מכף רגל ועד ראש. היא צחקקה. כשהוא הגיע לפופיק, היא פקחה עיניים.
"גוטן מורגן," הוא לחש.
"Don’t stop,"היא ענתה.
"You slept so well I didn’t want to wake you up, but my friends are already here."

היא תפסה את פאול במכנסיו וניסתה לפתוח את הריצ'רץ'. פאול סמוק ומרוצה, זייף התנגדות. בזמן שידיה נאבקו ברוכסן המרושע, פאול אחז בה תחת בתי השחי והרים אותה באוויר, ואז הניח אותה בזהירות על הרצפה. כשקצות אצבעותיה נגעו ברצפה היא צווחה, "שייסה, הרצפה קרה בטירוף!"
אחרי חמש דקות כבר התלהטה. פאול הפציר בה למהר ויצא, סתור שיער, מהחדר. חיטטה במזוודה. מחפשת מה ללבוש, דיאודורנט, גומייה לשיער הסורר. היא נתקעה לרגע מול המדפים המכוסים בסדין, הרימה את הבד וגילתה מתחתיו שלל ספרים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, המחברים – ערבים ברובם. היא גיחכה.
לאחר כמה דקות של התמרקות יצאה לסלון העצום. על שולחן האוכל הכבד, מתנות עטופות בניירות צבעוניים, ממתקים בקערות ובירות. סביב עמדו כעשרים אנשים צעירים. כולם לבושים בג'ינס וסניקרס. היא השפילה מבט אל אִמרת שמלתה ההדוקה והאדומה.
אדומה כמעט כמו הפרצוף שלה.

אנשים ניגשו ואמרו לה הַי. ותכירי. זו השכנה. זו השותפה. זה החבר מפה, זה משם. היכרויות נעשו. שיחה לא נקשרה, עד שנער אחד נכנס לחדר, נושא זר של פרגים אדומים, הוא הציג את עצמו: "קספר." הוא שאל אותה באנגלית כמעט מושלמת, ללא שמץ של אלכוהול בנשימתו, "אז מה את הבאת לנער היומולדת?"
"בתור התחלה, את עצמי," היא ענתה.
קספר חידד גבה ואמר, "כן, באמת התפלאנו לגלות שאת אמיתית."
היא צבטה את עצמה בזרוע: "מסתבר."
"עד לרגע הזה הייתי משוכנע שפאול בתול," קספר אמר.
היא נענעה את ראשה לצלילי המוזיקה שבקעה בווליום גבוה מהרמקולים. קספר אמר, "זה טוב, הא?"
"לא רע בכלל. זו הלהקה הזו Seed, לא?"
"יפה. זיהית. אוהבת מוזיקה גרמנית?"
"הייתי גרופי מטורפת של מודרן טוקינג."
קספר גיחך. "מעניין, מעניין מאוד. עוד בירה?"
עוד בירה.

השיחה נמשכה בטון שנע בין הפלרטטני לעוין, באמת היה בזה משהו מעניין, עדיף על שתיקה. היא התרכזה במתרחש מעבר לשולחן, השכנה היפה נגעה בכתפו של פאול שוב ושוב. היא התמקדה באינטראקציה שהתרחשה מולה, בסימני שפת הגוף, ולכן לא קלטה שהיא פוסעת, עם כוס הבירה בידה, היישר אל...
"את מבינה שאתם פושעי מלחמה? שאין שמץ של אנושיות במה שאתם עושים?"
(להלן: מלכודת הוויכוח הפוליטי. קורבנות ומקרבנים. מה זה מוסר. אתה לא דיסידנט ככה חומסקי אמר. אתה נגעל? יא צדקן. את מעדיפה שיחה עם הפלסטינים? כן, כי הם לפחות פרקטיים. אני לא רק דיבורים, הולך להתנדב במזרח ירושלים. אבל אני אחרת, הצבעתי בכלל לחד"ש. אני חושב שהפלסטינים משלמים על האשמה שלנו וגו'. קלטתי יפה מאוד מה אני עושה. המלכודת שלי היתה מכוונת. כשהדציבלים עלו, כולם עצרו ובהו בקספר ובי. פאול שִחרר את מרפקו מלטיפת השכנה היפה ובא אלי.)

12. התמצאות.
למחרת בצהריים עברו דרך הפארק שליד ביתו. הוא בטי-שירט, היא מכורבלת במעיל, בדרך עצרה ללקט עלעלים אדמדמים בצורות זרות. בצומת, ליד תחנת הרכבת, הוא אכל דונר והיא התפעלה מהגרפיטי וקצת פחות מהקארי ווּרְסְט מאחר שפאול היה חייב ללכת לעבודה, סיכמו שתסתובב קצת לבד וייפגשו בערב.
לפני הרציף של התחנה, בזמן שהוא סימן לה במסלולים על מפת הרכבת, היא ירדה אל הכביש במקום לא מסומן ובצעד מהיר. המכוניות פשוט עצרו, דרך נבקעה באוטוסטרדה, והיא חצתה, מביטה בתדהמה בטור המכוניות המתארך, הממתין בסבלנות, ללא צפירה אחת. פאול הרים ראש מהמפה וזעק, "מה את עושה?" היא הסתובבה לאחור ונופפה לו לשלום. ממתינה בחיוך בעבר השני עד שחצה אליה באור הירוק. כשהגיע אמרה, "רציתי לבדוק אם זה כמו שאמרת. ראית איך הם עצרו לי?" פאול נד בראשו, תפס את ידה ויחד ירדו לתחנת הרכבת, נעמדו בתור לאוטומט הכרטיסים.

חמישה נערים ושתי נערות כבני חמש-עשרה עמדו על הרציף לפניהם. שערם בהיר, צוחקים ומשוחחים. קבוצה של חמישה נערים, בגוונים כהים, התקרבה. אחד מהכהים זרק הערה שורקת לאחת הבהירות, נער אחר צעק. פאול הביט בהם דרוך. הקבוצה הבהירה נעה לאִטה משם, מתרחקת כדבוקה. היא אמרה, "הם פחדו." פאול דייק: "הם לא רצו להיכנס לעימות."
"מי רוצה?"
"מי שמתוסכל. אחרי מלחמת העולם השנייה היו חסרים גברים בשוק העבודה, והממשלה הזמינה את הטורקים הנה במעמד זמני. אחרי שהמצב התאזן אמרו להם, היי. תודה. היה נחמד שבאתם, עכשיו אתם יכולים ללכת."
"והם כבר לא ממש רצו לחזור," אמרה.
ענה, "So much for famous German pre-planning".

(סימפוזיונים. ארגונים. ימי עיון. פנלים. קבוצות למידה. פוסט מוֹרטֶם. פְּרֶה אוֹבִּיטוּאָרִיאוּם. החיים של פאול מורכבים מאינספור אירועים מאורגנים מראש, מתוכננים היטב, פרוסים דק, שבעצם קיומם ידושו לפני ואחרי ובמהלך. מה נשאר מהעתיד, אם הוא כולו מדומיין לפרטים?)

13. טעות.
לקראת ערב, אחותו הגדולה של פאול באה לאסוף אותה בפולקסווגן גולף לבנה וחבוטה. שמה של האחות מרגריטה והיא חייכנית ובלונדינית כמוהו. במושב האחורי ישן ג'ו, בן זוגה של מרגריטה. הוא טבח, מהגר מרומניה. "האנגלית שלו לא משהו," מרגריטה אמרה, "אז אולי עדיף שתתרשמי ממנו ישן." כשהם הגיעו לבית משפחת בכמן בפרבר בשם ליכטנפלד, היא הבינה עוד משהו. השכונה נראית בדיוק כמו הפרבר שבו גדלה. דו-קומתיים מרווחים יחסית. עצים פורחים מטופחים. בתוך הבית עצמו, בסלון, מדפי ספרים למכביר. בכל פינה על הקיר תמונות משפחתיות. אבא, אמא, ילד וילדה בלונדינים. פאול ומרגריטה הילדים משכשכים כלוטרות באגם. אביהם ואמם, צעירים מאוד, בבגדי היפּים צבעוניים. כולם נראים שמחים במיוחד, חוץ מפורטרט אחד בשחור-לבן של גבר קירח.
מרגריטה צעקה "פַאטֵר," ומן המטבח הגיח בקריאות "הלו, הלו" גבר בסינר פרחוני, דומה להפליא לפורטרט. זה האב. שמו מרקוס והוא כומר, שערו אפור, עורו מנומש ועיניו צוחקות במשובה הכחולה של בנו. מרקוס ניגש וחיבק ונישק את בתו, חיבק ונישק את החבר וגם את האורחת. תמיד היא קצת נרתעת כשאנשים זרים נוגעים בה.
פאול עוד לא הגיע.
הכומר שאל מעל הסירים, "את אוכלת חזיר?"
היא אמרה, "אני אוכלת הכול. חוץ מכוסברה."
הכומר שאל, "גם חלב עם בשר?"
"כן, אני חילונית."
"אבל יש חילונים ששומרים כשרות, לא?" שאל הכומר.
ניסתה לבאר את ההבדלים בין חילונים לאורתודוקסים למסורתיים. הסתבכה, אך מכאן ואילך הערב התקדם כהלכה. פאול המאחר התקבל בקריאות שמחה. האמא הצטרפה לארוחה בצמה, גלבייה וחיוך. האוכל היה טעים. רק החום. כמעט בלתי נסבל, החום האנושי שם. בני משפחת בכמן התחבקו והתנשקו, צִחקקו והתחלקו. הם היו בתנועה תמידית זה סביב זה. היא חשבה על דממת הנכאים בארוחות המשפחתיות שלה ואז נזכרה: אסור להשוות! אסור להשוות!

(בסוף הערב ישבנו בסלון ושתינו ברנדי מהכוסות הנכונות. ג'ו הדליק ג'וינט. אמא של פאול התכבדה. דיברנו על הסרט החדש והפחות מצחיק של וודי אלן. תמיד יש אחד כזה. הכול היה נינוח ואז זה קרה. איכשהו. ישבתי שם וסיפרתי בדיחות שואה. אמרתי, "אם השואה היתה היום, ליד הערמה של השיניים היתה ערמה של טלפונים ניידים." לא היתה תגובה. אמרתי, "טוב, אולי זו לא כל כך טובה." אמרתי, "מה כתוב בסוף היומן של אנה פרנק?" חיכיתי שנייה והוספתי, "רגע, דופקים בדלת." כנראה צחקתי לבד. החרטה, כמו שאמר גתה, הגיעה אחר כך.)

14. תיירות.
הגיע סוף השבוע, אלו היומיים החופשיים של פאול והם היו אמורים לבלות אותם ביחד. בתחתוני בוקסר הוא הגיש לה קפה במיטה ואמר, "נתחיל באנדרטת השואה?"
"מה?"
"היא מאוד מעניינת."
"מותק, אתמול בלילה כבר ראיתי את המוניומנט המרכזי שבאתי לכבודו."
"אז מה כן? אם את רוצה לראות את החומה, גם אפשר, אבל את יודעת שכל מה שנשאר זה סתם פס בכביש."
"אולי נלך לגֶדֶכְטְנִיסְקִירְשֶׁה, כתוב לי שהיא בקו דאם."
"זאת ההרוסה? שנשארה מהמלחמה?"
"כן, בדיוק! שמעתי שיש שם שלושה סניפים של אייץ' אנד אם."
"שופינג את יכולה גם בלעדי. היום אני רוצה להראות לך את העיר."
"אם אתה מתעקש, יש דבר אחד שאני רוצה לראות."

עמדנו מחוץ לבונקר של היטלר. אין שם בעצם כלום. רק שלט קטן. "פה היה הבונקר של היטלר".
היא אמרה, "זהו?"
הוא אמר, "כן."
"זה נורא מאכזב."
"למה ציפית?"

(לא ציפיתי שגרמניה תהיה כל כך יפה וידידותית. קרויצברג הזכירה לי את שינקין של נעורי, היו הרבה צעירים בכל מיני צבעים ברחוב, ובצהריים, כשעלתה השמש, היה נחמד ללגום על גדות נהר השְׁפְּרֶה בֶּרלינֶר וַייסֶה מיט שוֹס, בירה עם סירופ ירקרק זרחני. רק הצבע זהה לזה של אבסינט. בלגימה מתגלה טעם מתקתק וקל. יש מגוון אדיר של מילים בגרמנית לדיכאון. זה כמו טבעת אש. זה כמו להיות מוכה ארצה. אבל אני לא עצובה בכלל. לא עכשיו.)

15. נראות.
זה נראה טוב. בסך הכול הם רבו פעמיים. על התנור ועל זוג נעליים.
בסופשבוע אחד הלכו בערב להסתובב עם אחותו מרגריטה וג'ו, ועם החברים שלו. היתה שם נערה אחת שנראתה כמו ברבי, חברת ילדות שמנמנה עם שיער חום חלק, ששוב נגעה לו כל הזמן בעדינות רבה בזרוע וגם קספר, השדון ההוא. חצו חצי עיר. מפאב יין קטן דרך רחובות רחבים עד לדאנס בר מצחין ומשם לרייב בבניין הרוס. מפה לשם ומשם לפה. הכול ברגל. בהתחלה עוד דיברו לכבודה אנגלית. אחר כך גלשו לגרמנית. אחרי שיצאו מהמסיבה נשברה העמדת הפנים שלה. קרטעה מאחור. הוא שם לב, האט ושאל מה קרה.
כאב לה. פשוט כאב לה נורא ברגליים, נעלה את המגפיים הסגולים שקנתה יום לפני כן. פאול אמר, "מי נועל ליציאה בעיר נעליים חדשות?" היא עיקמה אף. הוא התעקש: "למה?" למה? כי רצתה להיראות טוב. זה למה. אבל ענתה שהעקב שלהם כל כך נמוך שלא חשבה שזו תהיה בעיה. הם חזרו הביתה, השאר המשיכו לצעוד ברחובות.
המריבה השנייה היתה יותר ארוכה.

מהערב הראשון שהגיעה לברלין היה לה קר. היה לה קר בטירוף והיא היתה היחידה שהיה לה קר. את החוץ פתרה מהר. קנתה עוד סוודרים וצעיף וכובע. אבל הבעיה האמיתית היתה בפנים. הדירה היתה ענקית ואי אפשר היה לחמם אותה. פאול הסביר שיש חוק עירוני, רק מתחת לטמפרטורה מסוימת החימום בצינורות מתחיל לעבוד. הכי גרוע היה להתקלח. מי קרח. אמרה לו שקר והאף דולף. אמרה שצריך תנור. בסוף עשתה לו סצנה. דפקה על השולחן. "אין לך כסף, זה בסדר. אבל אתה חייב לתת לי לקנות תנור. והולכים עוד היום." הלכו לקנות ביחד תנור. היה זול. הבעיה נפתרה.

(בפנייה מרחוב מצדה, ממש בעיקול לפני הבית שלי, עדיין שרד על הקיר הגרפיטי ההוא: "החיים קצרים אז תגיד עוד היום למישהו שאתה אוהב אותו, אבל תצעק את זה בגרמנית, כי הם גם מפחידים ובלתי צפויים".)

16. נכונות.
שניהם רצו, היא החזיקה תיק צד גדול, תיק קטן ושני מעילים; פאול גִלגל מאחוריו מזוודה ענקית. שריקה. הם הספיקו לעלות לרכבת המובילה לפרנקפורט. משם יצאה הטיסה. שניהם עמדו ברכבת מתנשפים. פאול הכניס את המזוודה והתיק לפינה השמורה למזוודות.
"אני יורד עוד שתי תחנות."
"לא תמשיך איתי לפרנקפורט, לתל אביב, לאנשהו?"
"אין לי כרטיס."
הרכבת עצרה. אנשים ירדו. אנשים עלו. אבן קטנה צללה, הכעס התפשט כמו מעגלים במים.
"היית יכולה להישאר עוד."
"היית יכול לבקש."
"ביקשתי."
"יום לפני הטיסה שדחיתי ממילא בשבוע?"

(סליחה, אני חייבת להתערב לרגע ולציין שזו לא היתה רק תשובה קנטרנית-מעשית אלא גם התקוממות פנימית כנגד הנרטיב הרומנטי. הרגע הזה, והנתון המוכר והידוע שבעיבורו: גבר מבין בשנייה האחרונה שהוא לא יכול בלי האישה שעוזבת ומתחנן שתישאר.)

היא התיישבה על המזוודה שלה. פאול התכופף, ניסה לחבק אותה. היא התכדררה. הרכבת עצרה. פאול לחץ על הכפתור לפתיחת הדלת. הדלת לא נפתחה. הוא רץ לצד השני של הקרון. "שייסה!" הדלת שוב לא נפתחה. היא בכתה, לא מצאה טישו בתיק. הרכבת התחילה לנסוע. מישהו הגיש לה טישו. זה היה פאול.

(את הספרון הדק שנתן לי בבוקר היום ההוא שמרתי, עם העלים מהפארק בתוכו. השיר הראשון בו נקרא "בלתי מתאים ליישום" והוא מאת האנס מאגנוס אנצנסברגר. "מה שעושה את קולך כה שטוח / כל כך רזה וזול / הוא פחדך / לומר את הדבר הלא נכון".)

17. רמאות.
להלן סדרת משפטים, כולם אפשריים, חלקם בהכרח שקריים:
א. סבא של פאול לא היה נאצי, הוא עדיין נאצי, וחי תחת שם אחר בכפר קטן בהרי הקרפטים.
ב. טוב, אני מגזימה. הוא לא חי, אבל הוא בהחלט שירת בדיוויזיה 38 של האס-אס.
ג. סבא של פאול בכלל מת במלחמת העולם הראשונה, סבתא שלו זה כבר סיפור אחר.
ד. סבתא של פאול היתה יהודייה.
ה. יכול להיות שכשדיברנו על עניין הסבים הייתי מעט מטושטשת.
ו. או שאני פשוט לא רוצה בדיוק לזכור. כי זה לא מה שחשוב לי בסיפור הזה.
ז. סבא שלי לא היה ניצול שואה. מאף צד. מבחינתו הוא היה בכלל ניצול של האינקוויזיציה. אותו סבא, מנוחתו עדן, היה גזען לא קטן. הוא תיעב יהודים גרמנים, יהודים ליטאים וגם אוסטרים. אבל בעיקר פולנים, ובמיוחד את סבא שלי מהצד השני.
ח. מהצד השני, סבא שלי היה פולני. הוא ברח בזמן, בשלושים ושש, היישר לארץ ישראל. כשהציע לאחותו הגדולה להצטרף אליו היא אמרה לו, פלסטינה? פלסטינה אס איז צו הויסט. פלסטינה חם מדי בשבילה. לא שבאושוויץ היה קריר.
ט. באשר אלי, נתחיל בסבתי מצד אמי. היא הגיעה לארץ בעלייה השנייה מתימן, זו שדוכאה עד עפר על ידי אריסים יהודים ממוצא אשכנזי. בני העלייה הזו זכו במקרה הטוב ליחס של עבדים וכונו לא אחת בעיתונות העברית "קופי אדם מטונפים". ייתכן שהשואה אינה ניצבת בראש רשימת הטראומות הלאומיות שלי.

ועתה,
1. הקורא/ת מתבקש/ת לציין איזה צירוף משפטים מאפשר את המשך הרומן בין הישראלית לגרמני.
2. הקורא/ת מתבקש/ת להניח כי התשובה המדייקת, המלאה, עשויה בהחלט לכלול יותר מצמד משפטים.
3. הכותבת תודה כי מאידך גיסא, גם ייתכן, כן, כן, בהחלט ייתכן, שאף צירוף אינו קביל והיא בכלל התחתנה עם האלעד הזה. ובכל מקרה, זה בהחלט
הסוף.

ליאת אלקיים, נולדה וגדלה בתל אביב ועובדת כעיתונאית מאז שהיתה בת שמונה עשרה. למדה אמנות פלסטית בניו יורק, משפטים ופילוסופיה בתל אביב, וקולנוע בירושלים. עבדה כמבקרת טלוויזיה וכעורכת במוסף "ספרים" של עיתון ,הארץ". זה שלוש שנים היא מרצה לביקורת התרבות במכללת ספיר וכותבת את הטור "טיסות נכנסות/טיסות יוצאות" במוסף הארץ. סרט קצר שעשתה זכה במלגת "טלנט קמפוס" של פסטיבל ברלין, סיפורים קצרים שכתבה פורסמו בעיתון "הארץ" באסופות דיגיטליות של הוצאת בוקסילה וברבעון הספרותי "מסמרים".

הסיפור ראה אור באנתולוגיה ״לא נשכח, נצא לרקוד״ בהוצאת אפיק. הספר מפגיש את מיטב הדור הצעיר של הספרות העברית החדשה, אל מול הדור הצעיר של הספרות הגרמנית החדשה, כשכל צד כותב על חוויותיו בארץ האחרת.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ליאת אלקיים.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על הכחשתו של זמן שאול