מייסטר פרעוש

תרגום עברי ראשון ליצירה מופלאה של א.ת.א. הופמן
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

הרפתקה ראשונה

פתיחה

ובה ילמד הקורא החביב כל שעליו לדעת על חייו של האדון פרגרינוס טוס – חלוקת מתנות חג המולד אצל הכורך למרהירט ברחוב קלבכר ותחילת ההרפתקה הראשונה – שתי האלינות.

היה היה פעם – איזה סופר עוד מהין להתחיל כך את סיפורו? – "מיושן! משעמם!" מכריז הקורא החביב (וליתר דיוק, הבלתי חביב) המבקש, נאמן לעצתו הנבונה של המשורר הרומי הזקן, להיכנס in medias res 1, נדמה לו לקורא שאורח פטפטן ורב-מלל שזה עתה הגיע, התמקם לו בניחותא וכעת הוא מכחכח בגרונו בטרם יפתח בדרשה אינסופית כלשהי – והקורא טורק באי-רצון את הספר שבקושי פתח. העורך הנוכחי של האגדה המופלאה על מייסטר פרעוש סבור, אמנם, שפתיחה זו טובה היא ביותר, ולמען האמת אין טובה ממנה לכל סיפור שהוא; הלוא משום כך השתמשו בה תמיד המעולות שבמַספּרות המעשיות, כגון אומנות ונשים זקנות וכן הלאה. אך מכיוון שכל מחבר כותב בעיקר כדי להיקרא, אין ברצונו של העורך הנ"ל להוציא לקורא הנדיב כל חשק שהוא להיות קוראו בפועל. הוא יספר על כן, מיד וללא כל דיחוי נוסף, כי בשום ערב חג מולד לא הלם לבו של פרגרינוס טוס, שבגורלותיו המוזרים יעסוק הסיפור, בציפייה מאושרת וחרֵדה כמו בערב זה, שבו מתחיל סיפור הרפתקאותיו.

פרגרינוס שהה בחדר אפל, ליד הסלון שבו נהג לקבל את מתנות חג המולד. לעתים החליק בלאט לכאן ולשם והאזין מעט ליד הדלת, לעתים התיישב חרש בפינה ושאף בעיניים עצומות את ריחם המיסטי של המרציפן ועוגיות הזנגוויל שנדף מהסלון. אז, בעודו שב ופוקח את עיניו בחופזה, סנוורו אותו קרני האור שחדרו פנימה דרך הסדקים שבדלת וריצדו אנה ואנה על הקיר, ורטט מתוק וחשאי עבר בו.

לבסוף צלצל פעמון הכסף הקטן, דלת החדר נפתחה, ופרגרינוס הסתער פנימה אל תוך ים בוער של אורות חג מולד ססגוניים, מהבהבים. לפני השולחן, שהיפות שבמתנות סודרו עליו ברוב חן, נותר עומד כמשותק, רק "אח!" קולני נפלט מחזהו. מעולם לא הניב עץ חג המולד יבול פירות כה עשיר: כל מגדן העולה על הדעת, אגוזים מוזהבים ותפוחי זהב מגנן של ההספרידות השתלשלו מהענפים הכורעים תחת הנטל המתוק. כלל אי אפשר לתאר את השפע: צעצועים מן המובחר, חיילי עופרת יפים ולצידם סצנות ציד, ספרי תמונות פתוחים וכן הלאה. הוא לא העז עדיין לגעת בדבר מן העושר השמור לו, יכול היה רק להתאמץ לכבוש את תדהמתו, להיאחז ברעיון המאושר שכל זה היה עכשיו שלו באמת.

"הו הוריי היקרים! הו, אלינה הטובה שלי!" קרא פרגרינוס בעונג עילאי. "ובכן," השיבה אלינה, "עשיתי את זה כמו שצריך, פרגרינכן? אתה באמת שמח, ילדי?  אינך רוצה לבחון את החפצים היפים מקרוב? אינך רוצה לנסות את סוס הרכיבה החדש, את הערמוני הנאה הזה?"

"סוס נהדר," אמר פרגרינוס, בוחן את סוס הנדנדה הרתום ודמעות גיל בעיניו, "סוס נהדר, סוס ערבי גזעי!" ומיד גם טיפס ועלה על הרמך האציל והגאה; אך אף שבימים כתיקונם היה פרגרינוס פרש מצוין, הנה כשל הפעם; פּוֹנְטִיפֵר הפרא (כך נקרא הסוס) התנשא, צונף, והשליך אותו אפיים ארצה, וסופו שהושלך עלוב ורגליו כלפי מעלה.2 אולם עוד לפני שהספיקה אלינה, מבוהלת עד מוות, לזנק לעזרתו, שינס פרגרינוס את מתניו ותפס ברתמתו של הסוס, וזה הצליף ברגליו האחוריות וביקש להימלט. שוב הניף פרגרינוס את עצמו מעלה, ובגייסו את כל אמנויות הרכיבה, מפעיל כוח ומיומנות, אילץ את הסוס האביר להיכנע לקול התבונה: הוא רעד, התנשף, נאנק והכיר באדנותו הכבירה של פרגרינוס. כשירד ממנו פרגרינוס, הובילה אלינה את הסוס השפוף לאורווה.

פרק הפָּרָשוּת הסוער מעט, שהקים בחדר – ואולי אף בבית כולו – קול שאון בלתי מצוי, תם ונשלם, ופרגרינוס התיישב אל השולחן כדי להיטיב לבחון בשלווה את שאר המתנות הנוצצות. בנחת זלל אי-אלו מרציפנים, מניח לבובה זו או אחרת להפגין את מלאכת גפיה או מציץ בספר תמונות זה או אחר. אחרי כן תרגל פרגרינוס את צבאו, שעטה מדים הולמים עד מאוד ונחשב בעיניו לבלתי מנוצח – ובצדק, הלוא לאיש מחייליו לא היה דם בגופו. רק לבסוף הגיע לענייני ציד. למגינת לבו הבחין כעת שציד הארנבות וציד השועלים בלבד היו בנמצא, ציד הצבאים וציד חזירי הבר נעדרו כליל. והרי גם הם היו צריכים להיות! איש לא היטיב לדעת זאת מפרגרינוס, שקנה את כולם בעצמו במאמץ ושקידה שאין לתארם במילים.

***

ואולם! – נראה כי חובתנו לחסוך מן הקורא הנדיב אי-הבנה מרגיזה בתכלית, שסופו להיקלע אליה אם ימשיך המחבר ויספר סיפורים להנאתו, מבלי לזכור שהוא אמנם יודע היטב מה פשר מיצג חג המולד האמור, אך לא כן הקורא המיטיב, המבקש ללמוד דווקא את מה שאינו יודע.

טעות גדולה בידו של כל הסבור כי פרגרינוס טוס ילד הוא, שאמו הטובה או ברייה נשית מסורה אחרת ששמה הרומנטי אלינה, העניקה לו את מתנות חג המולד.

לא מיניה ולא מקצתה!

לאדון פרגרינוס טוס מלאו שלושים ושש ומתוך כך הגיע לטוב שבגילאים כמעט. שש שנים קודם לכן דובר עליו כעל גבר יפה תואר, ואילו כעת התייחסו אליו, ובדין, כאל אדון מהודר למראה. אך תמיד, אז כהיום, טענו הכול כי פרגרינוס מסוגר מדי בעצמו, כי איננו מכיר את החיים, וכי הוא סובל בבירור משיממון חולני. אבות שבנותיהם הגיעו לפרקן טענו שלא תהיה לטוס היקר תרופה טובה לשיממונו מנישואין; הרי יש לו זכות בחירה חופשית ואיננו צריך לחשוש מסירוב. בנוגע לנקודה האחרונה, לפחות, היה מן הצדק בטענתם של האבות; שכן האדון פרגרינוס טוס היה לא רק אדון מהודר למראה, כאמור, אלא גם בעליו של הון הראוי להתכבד בו שהוריש לו אביו, האדון בלתזר טוס, רב-סוחרים נכבד ביותר. רק לעתים רחוקות זוכים גברים כה מחוננים לתשובה אחרת לשאלה התמה, "האם תתני לי את ידך, הו יקרה?" מעלמה – שצלחה, כשמדובר באהבה, את שלב ההתלהבות המוגזמת, כלומר הגיעה לפחות לגיל עשרים ושלוש-ארבע – זולת לחיים סמוקות, עיניים מושפלות ו"דבר נא עם הוריי היקרים, אציית למצוותם, אין לי כל רצון משלי!", בעוד הוריה משלבים את ידיהם ואומרים, "ברצות אלוהים לא נוכל להתנגד, אדון בן!"

אך נראָה שאין דבר שהאדון פרגרינוס טוס נוטה אליו פחות מנישואין. שכן על אף שהיה, ככלל, בלתי חברותי, הפגין מוזרות ייחודית ביחס למין הנשי. קרבתן של נשים העלתה אגלי זיעה על מצחו ואם רק פנתה אליו נערה צעירה ונאה דיה בדברים, נתקף בחרדה שהכשילה את לשונו והעבירה רטט עוויתי בכל אבריו. ייתכן שדווקא משום כך הייתה אמתו הזקנה מכוערת כיעור נדיר כל כך, עד שבמחוז שהאדון פרגרינוס טוס התגורר בו החשיבו אותה רבים למוזרות של עולם הטבע. השיער השחור, המדובלל, המאפיר-למחצה הלם מאוד את העיניים האדומות והזולגות, אף הנחושת הבולבוסי הלם מאוד את השפתיים המכחילות-חיוורות, והכל השלים את דמות דיוקנה של מועמדת להר הברוקה.3 לפני כמה מאות שנים הייתה חומקת רק בקושי רב מן המוקד ואילו כעת ראו בה האדון פרגרינוס טוס, ומן הסתם גם אחרים, רק ברייה טובת מזג עד מאוד. לאמתו של דבר אכן הייתה כזו ומשום כך אפשר היה להעלים עין ממנהגה לשזור בסדר יומה כוסיות שנאפס כה רבות מתוך דאגה לתזונתה וצרכי גופה, ומכך שלעתים תכופות, אולי תכופות מדי, שלפה ממותנייתה קופסת לכה-שחורה ענקית ופיטמה את אפה המרשים בשפע טבק אופנבכר אמתי. הקורא הנדיב כבר הבחין שאישה יוצאת דופן זו הייתה בדיוק אותה אלינה שערכה את מתנות חג המולד. רק השמים יודעים כיצד זכתה בשמה המהולל של מלכת גולקונדה.4

בעוד האבות דרשו שהאדון פרגרינוס טוס העשיר והחביב יזנח את חרדת הנשים שלו ויתחתן ללא שהיות, הרי שהרווקים הזקנים התנגדו. הם טענו שהאדון פרגרינוס צודק בהחלטתו שלא להתחתן, שכן מבנה נפשו אינו מותאם לכך.

למרבה הצער, העלו רבים ארשת מסתורית על פניהם לשמע המילים "מבנה נפשו" ולנוכח חקירה מעמיקה יותר ניתן היה להבין מפיהם, באורח שאינו משתמע לשתי פנים, שבינתו של האדון פרגרינוס טוס מסתתרת לפעמים, חסרון שדבק בו כבר מינקותו. האנשים הרבים שהחשיבו את פרגרינוס המסכן למטורלל במקצת היו, בראש ובראשונה, אלה שהאמינו בכל תוקף כי בדרך המלך הגדולה של החיים, דרך שהתבונה וההיגיון מחייבים אותנו לדבוק בה, האף הוא המדריך והתמרור הטוב ביותר, ושהעדיפו לחבוש סכי עיניים מלהתפתות לשיחים מעלי הניחוח ולכרי האחו הפורחים המשתרעים לצדה.

אמת לאמתה היא, שמטבע בריאתו ניחן האדון פרגרינוס במוזרות רבה, שהבריות לא יכלו ליישב.

כבר נאמר שאביו של האדון פרגרינוס טוס היה סוחר עשיר ונכבד מאוד; אם נוסיף שבבעלותו היה גם בית יפה מאוד בשוק הסוסים המרהיב – ובבית זה, בחדר זה עצמו קיבל תמיד פרגרינוס הקטן את מתנות חג המולד, וגם הפעם קיבל בו פרגרינוס הבוגר את תשורותיו – לא ניתן יהיה לפקפק כלל בכך שההרפתקאות המופלאות המסופרות בסיפור התרחשו בפרנקפורט המעטירה שעל המיין ולא בשום עיר אחרת.

על הוריו של האדון פרגרינוס אין דבר מיוחד לספר, למעט שהיו אנשים שומרי חוק ושקטים שאיש לא יכול היה לומר עליהם דבר זולת טובות. את ההוקרה הבלתי מוגבלת שהבורסה רחשה לאדון טוס חב לעובדה שתמיד הימר נכון ובבטחה, שהרוויח פעם אחר פעם, ובכל זאת לא גבה לבו והוא נותר צנוע כשהיה; מעולם לא ניקר עיניים בעושרו והפגינו רק בכך שלא קימץ בהוצאות, לא על דברים גדולים ולא על זוטות; כלפי חדלי פירעון שנקלעו למזל ביש ולחובות היה המחילה בהתגלמותה, גם אם היו אשמים במצבם.

זמן רב נותרו נישואיו של האדון טוס עקרים עד שלבסוף, אחרי כמעט עשרים שנה, שימחה הגברת טוס את בעלה בילד נאה ובריא, הלוא הוא האדון פרגרינוס טוס שלנו.

אפשר לדמיין את שמחתם חסרת הגבולות של ההורים; עד היום מדברים הכול בפרנקפורט על חגיגת ההטבלה שערך טוס הזקן, שהוגש בה האציל והנושן שביינות הריין, כאילו הייתה זו סעודת הכתרה. אולם אדון טוס הזקן נודע לתהילה בעיקר בכך שהזמין לאותה חגיגה כמה אנשים שהרבו מאוד לפגוע בו בזדון, אך גם אחרים שנפגעו על ידו, כך שהמשתה היה לחגיגת שלום ופיוס אמתית.

אח! אדון טוס הטוב לא ידע ולא ניחש שאותו ילדון, שלידתו שימחה אותו כל כך, יסב לו צער ויגון כה רבים.

כבר מינקותו הפגין פרגרינוס הילד מבנה נפשי מיוחד במינו. לאחר שצרח יומם ולילה ללא הפסקה במשך כמה שבועות רצופים, מבלי שהתגלה נזק גופני כלשהו, השתתק לפתע וקפא לכלל קיהיון חסר תנועה. דומה היה שאין ביכולתו לחוש דבר; לא חיוך ולא בכי עיוותו את הפנים הקטנות, שנראו כפני בובה חסרת רוח חיים. האם טענה שבהריונה נטבע בה רושמו של מנהל החשבונות הזקן, שמזה עשרים שנה ישב במשרד לפני ספר החשבונות הגדול, דומם כאבן ופניו קפואות; הרבה דמעות חמות שפכה על האוטומט הקטן.

לבסוף עלה בדעתה של הגברת הסנדקית הרעיון המוצלח להביא לפרגרינוס הקטן הרלקין צבעוני מאוד, ולמען האמת, מכוער. עיניו של הילד נמלאו חיים במין דרך מופלאה, הפה נמתח בחיוך ענוג, הוא שלח את ידיו אל הבובה וכשנתנו לו אותה חיבקה ברוך. אז שב הילד והתבונן באישון הצבעוני במבט נבון ומעודן כל כך, עד שדומה היה שרגש ותבונה ניעורו בו לפתע, ואף יותר מהרגיל בקרב ילדים בני גילו. "הוא חכם מדי," אמרה הגברת הסנדקית, "ולא יישאר עמכם! רק הביטו בעיניו, כבר הוא חושב הרבה יותר מהנחוץ!"

דבריה ניחמו מאוד את אדון טוס הזקן, שבמידת מה כבר הסתגל למחשבה שלאחר שנים רבות של תקוות שווא הוליד ילד שוטה; אך במהרה התרגשו עליו צרות חדשות. שכן, למרות שהגיע כבר מזמן לגיל שבו מתחילים ילדים לדבר, לא יצא עדיין אף הגה מפיו של פרגרינוס. אפשר היה לראות בו חירש-אילם, אלמלא היה מתבונן פעמים רבות בדוברים אליו במבט קשוב כל כך, ואפילו מביע את השתתפותו באמצעות הבעת פנים שמחה או עצובה – עד שלא נותר כל ספק שהוא לא רק שומע אלא אף מבין הכול. אף על פי כן הוכתה האם בתדהמה לא מועטה, כשהדברים שהאומנת סיפרה לה התגלו כנכונים: בלילה, כששכב במיטתו והאמין כי איש אינו מאזין, סח הילד לעצמו מילים בודדות ואפילו משפטים שלמים וכה מעט להג היה בדיבורו, עד שהדעת נותנת שנדרש לו תרגול ממושך. השמים העניקו לנשים חוש מהימן ומיוחד במינו לעמוד על טיבו של הטבע האנושי המנץ, בהתפתחו פעם כך ופעם אחרת; משום כך, ולפחות בשנות חייו הראשונות של הילד, הן המחנכות הטובות ביותר עבורו. נשמעת לחוש זה, הייתה הגברת טוס רחוקה מלאפשר לפרגרינוס להבחין בתצפיתה ולאלץ אותו לדבּר; היא ידעה להשתמש בדרכים מתוחכמות אחרות כדי לגרום לילד להפסיק להסתיר את כשרון הדיבור הנאה שלו ולהניח לו לזהור לפני העולם, להניח לו, לתדהמת הכול, להישמע, אמנם לאט אך בבירור. ובכל זאת חש תמיד רתיעת מה מן הדיבור; יותר מכל העדיף שיניחו לו בשקט לנפשו.

כך הוסר מן האדון טוס נטל הדאגה בשל האלם, אלא שדאגות גדולות הרבה יותר נכונו לו. כשנדרש הילד פרגרינוס, שגדל והיה לנער, להצליח בלימודיו, נראה היה שרק במאמץ עצום אפשר ללמד אותו דבר מה. במפתיע, הלכו גם הקריאה והכתיבה בדרך הדיבור: בתחילה נכשל בהן כישלון חרוץ ואז, בבת אחת, הצליח להפליא, מעל ומעבר לכל הציפיות. בהמשך נטשו מחנך אחר מחנך את הבית, לא מכיוון שמאסו בנער אלא מכיוון שלא יכלו להסתגל לאופיו. פרגרינוס היה שקט, מנומס, חרוץ, ובכל זאת רחק ממנו הלימוד השיטתי והרציני שמחנכיו התאוו לו כרחוק מזרח ממערב, שכן גילה עניין רק בדברים שהתמסר להם בכל מאודו, שנפשו נזקקה להם באותו הרגע; כל היתר חלף לידו בלי להותיר עקבות. אל לבו דיבר רק הפלאי, רק מה שעורר את דמיונו, ואותו חי ונשם כל כולו. כך, למשל, קיבל פעם במתנה תרשים פנורמי של העיר פקינג על כל רחובותיה, בתיה וכן הלאה, שכיסה קיר שלם בחדרו. למראה העיר האגדית, האנשים המופלאים שנראו נדחקים ברחובות, חש פרגרינוס כאילו הועתק במטה קסמים לעולם אחר, שעתיד להיעשות לו לבית. בתאווה גדולה התנפל על כל שיכול היה להשיג על סין, על הסינים, על פקינג, בקול עדין ומזדמר התאמץ לחזור במדויק על צלילי הסינית שמצאם רשומים איפשהו, ואפילו ניסה לשוות, בעזרת מספרי נייר, גזרה סינית לחלוק הלילה שלו, העשוי מהיפה שבאריגי הקָלְמַנְק, כדי שיוכל לשוטט לו להנאתו ברחובות פקינג בהתאם למנהג. כל היתר לא היה עשוי כלל למשוך את תשומת לבו – למגינת לבו של המחנך, שבדיוק ניסה לשנן לו את ההיסטוריה של ברית האנזה לבקשתו המפורשת של אדון טוס הזקן. כעת היה הלז אנוס לגלות, לצערו, שאין להוציא את פרגרינוס מפקינג ועל כן הורה להוציא את פקינג עצמה מחדרו של הנער.

כשהיה ילד קטן העדיף פרגרינוס אסימונים למשחק על דוקאטים וכבר בכך ראה אדון טוס הזקן אות מבשר רעות; כשגדל גילה סלידה מוחלטת מפני שקי מטבעות גדולים וספרי חשבונות ורשימות מלאי. ומוזר מכול: נבצר ממנו לשמוע את המילים "שטר חוב" מבוטאות מבלי שייתקף ברעד עוויתי; לדבריו, חש כאילו מישהו שורט שמשת זכוכית בלהב סכין אנה ואנה. למשרת סוחר, נאלץ אדון טוס להסכים, היה פרגרינוס פסול מטבע בריאתו. ככל שהיה רצונו עז לראות את בנו צועד בעקבותיו, הנה הסכים ברצון לסגת ממשאלתו זו ובלבד שפרגרינוס יקדיש עצמו למקצוע מוגדר. האדון טוס דגל בעיקרון ולפיו גם העשיר שבאנשים חייב שיהיה לו עיסוק ודרכו עמדה ברורה כלפי החיים; אנשים חסרי עיסוק היו לתועבה בעיניו, ודווקא לחוסר עיסוק זה נטה פרגרינוס, שכל הידיעות שרכש לפי דרכו נגבבו בו בערבוביה. זו הייתה כעת הגדולה והדוחקת בדאגותיו של האדון טוס. פרגרינוס סירב לשמוע על העולם האמתי, הזקן חי אך ורק בו, והכרח היה שככל שפרגרינוס יגדל, תצמח מחלוקת הולכת ומחריפה בין אב ובן, לדאבון לבה הגדול של האם; בחפץ לב נעתרה למשיכתו של פרגרינוס להזיות ולחלומות בעלמא, אף שאלה ודאי נבצרו מבינתה, שכן להוציא משיכה זו היה טוב מזג, חסוד, הטוב שבבנים; הבן לא הבינה מדוע מתעקש האב לכפות על בנו הר כגיגית.

בעצת ידידים נאמנים שלח טוס הזקן את בנו לאוניברסיטת יינה; אבל משחזר זה לאחר שלוש שנים, קרא האדון הזקן, כולו כעס וחמה, "אשר יגורתי בא לי! הָאנְס בעל החלומות הלך והאנס בעל החלומות חזר!" האדון טוס צדק לגמרי, שכן אופיו של פרגרינוס לא השתנה כלל, אלא נותר ממש כשהיה. ובכל זאת לא ויתר עדיין האדון טוס על התקווה להכניס מעט שכל בקודקודו של פרגרינוס המנוון; הוא חשב שאם יידחף תחילה בכוח אל העסק, אולי ימצא הדבר חן בעיניו לבסוף והוא ישנה את טעמו. הוא שלח אותו לפיכך להמבורג למשימות שלא נדרשו להן כישורי מסחר מיוחדים, ובנוסף המליץ עליו לידיד מקומי, שאמור היה לעמוד לצדו נאמנה בכל עניין.

פרגרינוס הגיע להמבורג, מסר לשותפו של אביו לא רק את מכתב ההמלצה אלא את כל הניירות שנגעו למשימותיו, ונעלם מיד, איש לא ידע לאן.

שותפו-ידידו של האדון טוס כתב לו כדלהלן:

"מאשר בזאת קבלת מכתבך מיום... באמצעות האדון בנך. הוא עצמו נעלם מן העין –  עזב את המבורג בחיפזון מבלי להשאיר אחריו הוראות. הביקוש לפלפל כאן מועט, הכותנה לא נמכרת, קפה מבוקש רק מאיכות בינונית, ולעומת זאת הסוכר המלטזי שומר על רמת מחירים סבירה וגם האינדיגו זוכה בקביעות לחוות דעת חיוביות שונות.

יש לי הכבוד וכו'."

מכתב זה היה מכה את האדון טוס ורעייתו בתדהמה לא מועטה לולא היה מגיע, באותו משלוח דואר, מכתב מהבן האובד עצמו. במכתבו התנצל הבן במילים מלאות צער על שבשום פנים אין ביכולתו לבצע את המשימות שקיבל בהתאם לרצונו של האב, ועל שהוא חש עצמו נמשך בכוח שאין לעמוד בפניו למחוזות זרים, אשר מהם הוא מקווה לחזור למולדתו בתוך שנה, מאושר יותר ושמח בחלקו.

"טוב ויפה," אמר האדון הזקן, "שהבחור יסתובב בעולם; שם כבר ינערו ממנו את ההזיות." האֵם חששה שמא יחסר לבנה הכסף למסע גדול, והתמרמרה משום כך רבות על קלות דעתו, הימנעותו מלכתוב לאן פניו מועדות, אך האב השיב בחיוך: "אם יחסר כסף לבחור, יתיידד מהר יותר עם העולם האמתי, ואם לא כתב לנו לאן הוא נוסע, הנה יודע הוא איפה אנחנו מקבלים את מכתביו."

אין יודעים לאן שם פרגרינוס את פעמיו; רבים טוענים שהיה בהודו הרחוקה ואחרים, לעומתם, סבורים שרק דמיין זאת; בוודאות ידוע רק שהרחיק לכת, שכן לא כעבור שנה חזר לפרנקפורט, כפי שהבטיח להוריו, אלא מקץ שלוש שנים תמימות, אמנם ברגל ומראהו עני למדי.

הוא מצא את בית הוריו והוא סגור ומסוגר; איש לא נע בפנים, ככל שצלצל ודפק.

לבסוף חזר השכן מן הבורסה. פרגרינוס שאל אותו מיד, אם נסע האדון טוס.

אך השכן נרתע לאחור וקרא: "אדון פרגרינוס טוס! זה אתה? חזרת סוף-סוף? אינך יודע כלום?"

בקצרה, פרגרינוס למד שבמהלך היעדרותו מתו הוריו בזה אחר זה ובתי המשפט היו לאפוטרופסי העיזבון; היות שדבר לא היה ידוע על מקום שהותו, נקרא בפומבי לחזור לפרנקפורט ולקבל את ירושת אביו.

פרגרינוס עמד ללא מילים אל מול השכן, בפעם הראשונה חדר כאב החיים לחזהו. הוא ראה את העולם היפה, הבוהק, שבו שכן עד כה להנאתו, והוא מנותץ.

השכן הבחין היטב כי פרגרינוס אינו מסוגל בשום פנים להתחיל בעשיית המהלכים הדרושים, ואפילו הקטנים שבהם. הוא לקח אותו, על כן, לביתו ודאג בעצמו לכול, מהר ככל הניתן, עד שכבר באותו ערב שכן פרגרינוס בבית הוריו.

מותש, שבור, ומוכה קדרות שטרם הכיר, שקע פרגרינוס בכורסת אביו הגדולה, שעדיין ניצבה במקום שניצבה תמיד; אז אמר קול: "כמה טוב שאתה שוב פה, אדון פרגרינוס היקר. אח, לו רק הקדמת לבוא!"

פרגרינוס נשא עיניו והבחין לידו בזקנה שאביו לקח לו לאומנת כשהיה ילד רך בשנים, במיוחד משום שבגלל כיעורה המבעית התקשתה למצוא עבודה; מאז לא עזבה את הבית.

זמן רב בהה פרגרינוס באישה עד שלבסוף פתח ואמר, מחייך חיוך מוזר: "זו את, אלינה? ההורים עדיין חיים, נכון?" והוא קם, עבר בכל החדרים, בחן כל כיסא, כל שולחן, כל תמונה וכן הלאה. לבסוף אמר בשלווה: "כן, הכול נשאר כפי שהיה כשעזבתי, וכך גם יישאר!"

מרגע זה ואילך החל פרגרינוס לחיות חיים משונים, כנרמז בפתיח. פרוש מן הבריות, חי עם המשרתת הזקנה בבית הגדול והמרווח, בבדידות מוחלטת. תחילה חי לגמרי לבדו, עד שהשכיר כמה חדרים לאיש זקן, שהיה ידידו של אביו ושנראה נחבא אל הכלים ממש כפרגרינוס – סיבה מספקת לכך שהשניים, פרגרינוס והזקן, הסתדרו היטב זה עם זה. להתראות לא התראו מעולם.

היו רק ארבעה מועדים משפחתיים שפרגרינוס חגג ברוב טכס, ואלה היו ימי ההולדת של האב והאם, היום הראשון של חג הפסחא ויום הטבילה שלו עצמו. בימים אלו היה על אלינה לערוך שולחן לאורחים, רבים במספרם כפי שהוזמנו בעבר בידי האב, להגיש את המנות שנהג להגיש ולמזוג אותו יין. מובן מאליו שגם עכשיו צריך היה להשתמש בכלי הכסף, בצלחות, בכוסות ששימשו אז ושנשתמרו ללא פגע בעיזבון, ובדרך שהייתה מקובלת במשך שנים כה רבות. פרגרינוס הקפיד על כך. משהיה השולחן ערוך, התיישב פרגרינוס לבדו בראשו, אכל ושתה במשורה, האזין לשיחתם של ההורים והאורחים הדמיוניים, וענה בענווה לשאלה זו או אחרת שמי מהחבורה הפנה אליו. משהרתיעה האם את כסאה, קם עם יתר האורחים ונפרד מכולם לשלום בנימוס מופלג. אז היה פורש לחדר מרוחק, מותיר לאלינה שלו לחלק לעניים את היין והמנות הרבות שלא נגעו בהן – והנפש המסורה הייתה ממלאת מצווה זו של אדוניה באמונה. את חגיגות ימי ההולדת של האב והאם החל פרגרינוס לחגוג כבר השכם בבוקר בהביאו, כשם שעשה בילדותו, זר פרחים יפה אל החדר שבו נהגו ההורים לאכול ארוחת בוקר ובדקלמו חרוזים שלמד בעל פה. בחג הטבילה שלו עצמו לא יכול היה, מטבע הדברים, לשבת אל השולחן, שכן זה עתה נולד, ואלינה נאלצה, משום כך, לדאוג לכול לבדה – להמריץ את האורחים לשתות ובכלל, כמו שאומרים, לעשות להם כבוד. פרט לכך התרחש הכול כמו בשאר המועדים.

להוציא ימים אלה, חגג פרגרינוס עוד יום חג מיוחד אחד בשנה, וליתר דיוק, ערב חג – הלוא הוא ערב חלוקת מתנות חג המולד – וערב זה שובב את נפשו הרכה בעונג מתוק וחסוד יותר מכל שמחה אחרת. לאחר שקנה בשקידה בעצמו נרות חג מולד צבעוניים, צעצועים ותופינים, בדיוק כדוגמת אלו שהוריו העניקו לו בילדותו, חולקו המתנות, כפי שהקורא החביב כבר למד.

***

"צר לי," אמר פרגרינוס, לאחר ששיחק לו עוד זמן מה, "צר לי מאוד שציד הצבאים וציד חזירי הבר הלכו לאיבוד. איפה הם יכולים להיות? אח! ראו שם!" ברגע זה הבחין בקופסא שלא נפתחה עדיין, והוא תפס בה בחפזה, משער שהציד החסר נמצא בה; אך משפתח אותה, מצאה ריקה ונרתע לאחור, כאילו עבר בו פחד פתאום. "מוזר," מלמל חרש לעצמו, "מוזר! מה קרה לקופסה הזו? הרגשתי כאילו קפץ עליי ממנה משהו מפחיד, שעיניי כהו מלהבחין בו!"

בתשובה לשאלותיו הודיעה אלינה שמצאה את הקופסה מתחת לצעצועים, אך כל מאמציה לפתוח אותה עלו בתוהו; היא האמינה, על כן, שהיא מכילה משהו יוצא דופן וכי המכסה ייכנע רק לידו המיומנת של האדון. "מוזר," חזר פרגרינוס, "מוזר מאוד! – ועל הציד הזה שמחתי במיוחד; אני מקווה שאין זה מבשר רעות! – אך מי זה ישקע בערב חג המולד בהזיות כאלה, שאין להן כל יסוד? – אלינה, הביאי את הסל!" אלינה מיהרה להביא סל קניות גדול ולבן ופרגרינוס ארז בו בקפידה גדולה את הצעצועים, הממתקים והנרות, אז נטל את הסל תחת זרועו, הניח את עץ חג המולד הגדול על כתפו ויצא לדרכו.

לאדון פרגרינוס טוס היה מנהג נאה ומשובח: כדי לבלות כמה שעות של חלום בתור הזהב של הילדות, היה מזדמן, עם כל מתנות חג המולד הצבעוניות והנוצצות שהעניק לעצמו, למשפחה נזקקת כלשהי שידע שיש בה ילדים עליזים, משל היה חג המולד הקדוש בכבודו ובעצמו.5 כשהיו הילדים שרויים בשמחה קורנת ומלאת חיים מאין כמותה, היה מתגנב משם בשקט ומתרוצץ ברחובות במשך מחצית הלילה, שכן לא ידע כיצד להשתחרר מהרגש הכבד, המעיק, וביתו שלו נראה לו כמו קבר אפל שהוא עצמו, על כל שמחותיו, קבור בו. הפעם נועדו מתנות החג לילדיו של כורך ספרים עני, לֶמֶרְהִירְט שמו, איש מוכשר וחרוץ, שעבד מזה זמן עבור האדון פרגרינוס ושאת שלושת ילדיו העליזים, בני חמש עד תשע, הכיר האדון פרגרינוס.

הכורך למרהירט גר בקומה העליונה של בית צר ברחוב קָלְבֶּכֶר ומכיוון שסופת החורף שרקה ושאגה והגשם והשלג ירדו בערבוביה פראית, אפשר לשער שהאדון פרגרינוס לא הגיע לייעדו ללא מאמצים כבירים. בחלונותיו של למרהירט הבהבו כמה נרות דלים ופרגרינוס טיפס בקושי בגרם המדרגות התלול. "פתחו!" קרא, בעודו דופק על הדלת, "פתחו! פתחו! חג המולד הקדוש מביא את מתנותיו לילדים טובים!"

הכורך פתח את הדלת בבהלה גדולה; רק לאחר בחינה ממושכת זיהה את פרגרינוס, שהיה מושלג כולו.

"אדון טוס הנכבד מאוד!" קרא למרהירט בתדהמה, "אדון טוס הנכבד מאוד, בשם שמים, במה זכיתי לכבוד הגדול הזה בערב חג המולד הקדוש?" אך האדון פרגרינוס לא הניח לו להשלים את דבריו. בקוראו בקול, "ילדים! ילדים! שימו לב, חג המולד הקדוש מביא מתנות!", השתלט על השולחן המתקפל הגדול שעמד במרכז החדרון ומיד החל להוציא את מתנות החג המכוסות היטב מהסל. את עץ חג המולד הרטוב והמטפטף חייב היה להשאיר מחוץ לדלת, כמובן. הכורך לא תפס עדיין מה מתרחש; אשתו היטיבה להבין ממנו, שכן היא חייכה אל פרגרינוס ודמעות בעיניה; ואילו הילדים עמדו מרחוק ובלעו בעיניהם בשתיקה כל מתנה שהגיחה מן העטיפות, מתקשים שלא לפלוט קריאות קולניות של שמחה והשתאות. לבסוף, כשחילק פרגרינוס במיומנות את המתנות לפי גילו של כל ילד וערכן כסדרן, כשהדליק את כל הנרות, כשקרא: "לכאן – לכאן, ילדים! הנה המתנות שחג המולד הקדוש הביא לכם!", אז הריעו בקול, מתקשים עדיין להבין כי הכול יהיה שלהם, זינקו וצהלו, בעוד ההורים מתכוננים להודות למיטיבם.

איור: מרים וילנר (מתוך הספר)

אך דווקא מתודתם של ההורים (וגם של הילדים) ניסה האדון פרגרינוס להימנע תמיד ועל כן ביקש, כמנהגו, להסתלק משם בשקט. הוא כבר הגיע לדלת כשזו נפתחה פתאום ולפניו, בזוהרם המאיר של נרות החג, עמדה אישה צעירה, לבושה לתפארה.

רק לעיתים רחוקות יש מן התועלת בנסיונו של מחבר לתאר לקורא הנדיב בפרוטרוט כיצד נראית דמות יפהפייה זו או אחרת המופיעה בסיפורו, בכל הנוגע לגזרה, גובה, יציבה, צבע עיניים ושיער, ומשום כך נראה

כי מוטב הרבה יותר לתאר דמות זו בכללותה, מבלי להוסיף פרטים אלה לעסקה. גם כאן, די והותר היה בהבטחה כי האישה שצעדה לקראת פרגרינוס המבועת הייתה יפה וחיננית מעל ומעבר, אלמלא היה הכרח גמור להזכיר אי-אלו תכונות שאפיינו את הברייה הקטנה.

האישה אכן הייתה קטנה, ואפילו מעט קטנה מדי, אך מעודנת מאוד ומלבבת בגופה. פניה, שככלל היו יפים ומלאי הבעה, זכו בכל זאת למידת מה של זרות וניכור מכוח האישונים, הבולטים במיוחד, ומכוח הגבות השחורות, המשורטטות בקפידה, שהיו גבוהות יתר על המידה. הגברת הקטנה6 הייתה לבושה, וליתר דיוק מגונדרת, כאילו יצאה זה עתה מנשף. נזר מרהיב בהק בשיער השחור, עיטורים עשירים כיסו רק מחצית מן החמוקיים השופעים, השמלה, העשויה משי כבד והמסורגת לילך וצהוב, התרפקה על הגוו הדק וקפליה הרחיקו לנפול רק עד המקום בו ניתן היה להבחין ברגלים חמודות מאין כמותן במנעלי לבן; בדומה לכך היו שרוולי התחרה קצרים דיים וכפפות עור-הגדי הלבנות טיפסו  ועלו רק כדי לחשוף את חלקן היפה ביותר של הזרועות, המסנוורות בלובנן. מחרוזת יקרה ועגילי יהלומים השלימו את התלבושת.

לא ייפלא אפוא כי הכורך הזדעזע לא פחות מהאדון פרגרינוס, וכי הילדים זנחו את צעצועיהם ובהו בגברת הזרה בפיות פעורים; אך מכיוון שדרכן של נשים להשתאות פחות לכל מראה מוזר ובלתי שגרתי וככלל, הן נוטות להתאושש במהירות הגדולה ביותר, הייתה אשת הכורך הראשונה לדבר ושאלה כיצד אפשר לשרת את הגברת הזרה והיפה.

כעת נכנסה הגברת כל כולה אל החדר, שעת כושר שפרגרינוס המבוהל ביקש לנצל כדי להסתלק משם מהר; אך הגברת תפסה בשתי ידיו ולחששה בקול קטן ומתוק: "אם כך התמזל מזלי בכל זאת, אם כך השגתי אותך אחרי הכול! הו פרגרין, פרגרין יקירי, איזו פגישה יפה ומבורכת!"

בעודה מדברת הרימה את ידה כך שזו נגעה בשפתיו של פרגרינוס והוא נאלץ לנשקה, אף שזעה קרה עלתה אגב כך במצחו. הגברת אמנם שחררה כעת את ידיו לחופשי והוא יכול היה להימלט על נפשו, אך הוא חש שכושף ושאינו יכול למוש ממקומו, כמו חיה אומללה המשותקת למראה נחש פעמונים. "הרשה לי," אמרה הגברת, "הרשה לי, פרגרין יקר, לקחת חלק בחגיגה היפה שהכנת, באצילות הנפש ובנדיבות הלב, לילדים הטובים, הרשה גם לי לתרום משהו."

מתוך סלסלה מעודנת, שהייתה תלויה על זרועה ושאיש לא הבחין בה עד כה, הוציאה כעת מיני צעצועים מלהיבים, סידרה אותם בהמולה רבת חן על השולחן, הובילה לשם את הילדים והראתה לכל אחד מהם מה ייעדה לו. התנהגותה עם הילדים הייתה כה נאה, דבר מלבב ממנה לא ייראה. כורך הספרים דימה שהוא שרוי בחלום, אך אשתו חייכה חיוך ערמומי, שכן הייתה משוכנעת שבין האדון פרגרינוס והגברת הזרה מתרחש דבר מה שהשתיקה יפה לו.

בשעה שההורים השתאו להם והילדים צהלו ושמחו, התמקמה הגברת הזרה על ספה ישנה ורעועה, ומשכה את האדון פרגרינוס טוס, שלמעשה כבר לא ידע אפילו אם הוא באמת הוא, לצדה. "יקירי," פתחה, מלחששת חרש באוזנו, "ידידי היקר והאהוב, איזו שמחה, איזה אושר אני חשה לצדך." "אבל" גמגם פרגרינוס, "אבל עלמתי הנכבדה..." אך פתאום, השמים יודעים כיצד, הופיעו שפתיה של הגברת הזרה כה קרובות לשפתיו, עד שלפני שהספיק לחשוב לנשקה, כבר נושקה; הדעת נותנת שהמילים שבו ונעתקו מפיו.

"ידידי המתוק" המשיכה הגברת הזרה ואמרה, מתקרבת כל כך אל גופו של פרגרינוס עד שלא היה חסר הרבה שתשב בחיקו, "ידידי המתוק! אני יודעת מה מכאיב לך, אני יודעת מה פגע הערב בנפשך הילדותית והתמה. והנה – התנחם! את שאיבדת, את שבקושי קיווית לשוב ולמצוא, אני מביאה לך."

והגברת הזרה שלפה מן הסלסלה שבה היו הצעצועים קופסת עץ ושמה אותה בידיו של פרגרין. היה זה ציד הצבאים וחזירי הבר שחסר לו על שולחן חג המולד. קשה לתאר את הרגשות המוזרים שסערו בתוך פרגרינוס.

במראָה של הגברת הזרה, על אף חנה וקסמיה, היה משהו רפָאי שגרם גם לאחרים, שלא נרתעו כפרגרינוס מקרבת נשים, לחוש צמרמורת בכל אבריהם; על פרגרינוס המסכן, החרד למדי גם כך, נפלה לפיכך אימה חשכה, כשהבחין כי לגברת נודעו בפרטי פרטים כל מעשיו בעמקי בדידותו. אך בלב האימה, כשפקח את עיניו ומבטן המנצח של העיניים השחורות היפהפיות בקע והאיר מתחת לעפעפי המשי הארוכים, כשחש את נשמתה המתוקה של בריית החמד, את החום החשמלי של גווה – או אז ניעור בו ברטט נפלא כאב חסר שם שמקורו בתשוקה שאין להביעה במילים, תשוקה שעדיין לא הכיר. אז, בפעם הראשונה, נראו לו המשחק במתנות חג המולד, כמו גם אורח חייו כולו, ילדותיים וחסרי טעם, והוא התבייש בכך שהגברת ידעה עליהם; בה בעת חש כי מתנתה של הגברת היא הוכחה חיה לכך שהבינה אותו כפי שאיש בעולם לא הבין, שעדינות רגש עמוקה הניעה אותה לשמחו בדרך זו. הוא החליט לנצור לנצח את המתנה היקרה ולא להניחה מידו לעולם; מונע מכוח רגש שגבר עליו לחלוטין, אימץ בלהט אל חיקו את הקופסא שבה היו ציד הצבי וחזיר הבר. "הו," לחשה הגברת הקטנה, "הו, העונג! מתנתי משמחת אותך! הו, פרגרין מחמדי, אם כך חלומותיי, נבואות לבי, לא הכזיבו אותי!"

האדון פרגרינוס טוס שב לעצמו במידת מה, עד שהצליח לומר בבהירות רבה: "אבל עלמתי היקרה, הנכבדה, אילו רק ידעתי עם מי בעצם, יש לי הכבוד..."

"פוחח," קטעה אותו הגברת, סוטרת קלות על לחיו, "פוחח שכמוך, מעמיד פנים שאינך מכיר את אלינה המסורה שלך! אבל הגיעה העת שנניח לאנשים הטובים כאן לנפשם. לווה אותי, אדון טוס!"

מששמע פרגרינוס את השם אלינה, אנוס היה, בדרך הטבע, לחשוב על אומנתו הזקנה, והוא דימה שבראשו סובבת לה טחנת רוח שלמה.

כשנטלה הגברת הזרה מן הכורך, מאשתו ומילדיו, ברכת פרידה שאין עולצת וחיננית ממנה, הצליח הכורך רק למלמל הבלים חסרי פשר, מחמת פליאה ויראת כבוד צרופות; הילדים נהגו כאילו הכירו את הזרה משכבר הימים; ואילו האישה אמרה: "אדון נדיב ויפה תואר כמוך, אדון טוס, ראוי לכלה נאה וחסודה שכזו, שגם בלילות עוזרת לו לעשות מעשי צדקה. ובכן, קבל את ברכותיי הלבביות!" נרגשת, הודתה לה הגברת הזרה והבטיחה שיום נישואיה יהיה גם יום חגם. היא אסרה עליהם בתוקף ללוותה ולקחה בעצמה נר קטן משולחן חג המולד, כדי להאיר את המדרגות בדרכם מטה.

אפשר לשער איך הרגיש האדון טוס, שבזרועו נתלתה כעת הגברת הזרה, ביחס לכל זה. "לווה אותי, אדון טוס!'" חשב לעצמו, "כלומר, במורד המדרגות ועד הכרכרה העומדת לפני השער, ובה מחכה המשרת או אולי צוות משרתים שלם; בסופו של דבר זוהי נסיכה מטורפת כלשהי ש... – שהשמים ישחררו אותי במהרה מייסורים משונים אלה וישמרו לי על שפיותי המועטה!"

לאדון טוס לא היה שמץ של מושג שכל שאירע עד כה לא היה אלא מבוא למופלאה שבהרפתקאות, ובדיוק משום כך טוב מאוד עשה (אף שלא מדעת) כשביקש מן השמים להגן על שפיותו מלכתחילה.

כשירד הזוג במדרגות נפתחו דלתות הבית בידי כוח סמוי ובדומה לכך, כשיצא פרגרינוס עם הגברת החוצה, נסגרו. פרגרינוס היה מופתע מכדי להבחין בכך, שכן לפני הבית לא מצא כל זכר לכרכרה או למשרת ממתין.

"אלוהים אדירים!" קרא פרגרינוס, "היכן כרכרתך, הוד מעלתך?" "כרכרה?" השיבה הגברת, "כרכרה? איזו כרכרה? וכי מאמין אתה, פרגרינוס יקירי, שבחרדתי וקוצר רוחי למצוא אותך יכולתי לנסוע לכאן בשובה ונחת? רדופת כיסופים ותקווה, דרך סופה וסערה, רצתי סחור-סחור עד שמצאתיך. השבח לאל שהצלחתי. הבא אותי עכשיו הביתה, פרגרינוס יקר, דירתי אינה רחוקה מאוד מפה."

האדון פרגרינוס התנער בכל כוחו מהרעיון המופרך שהגברת, מגונדרת כפי שהייתה, בנעלי משי לבנות, יכלה ללכת אפילו צעדים ספורים מבלי שתלבושתה תיהרס כליל בסערה מן הגשם והשלג – והלוא כעת לא ניתן היה להבחין ולו בנזק מזערי לטואלטה שלה, העשויה בקפידה! בינתיים השלים עם ליווי הגברת הלאה ומצא נחמה בכך שמזג האוויר השתפר. הסופה המטורפת שככה, בשמים לא היה אף ענן, הירח המלא הביט מטה בחביבות, ורק צינת האוויר הפולחת הזכירה שהיה זה ליל חורף.

אולם פרגרינוס הרחיק רק צעדים אחדים וכבר החלה הגברת לייבב חרש ואז פרצה בקינה קולנית, לאמור: היא קופאת. פרגרינוס, שדמו רתח בעורקיו, לא חש משום כך בקור ולא זכר שהגברת לבושה בגדים כה קלים, אפילו ברדיד או בצעיף לא התעטפה; פתאום הבין כמה מגושם היה וביקש לכסות את הגברת במעילו. אך הגברת סירבה כשהיא נאנחת: "לא פרגרין יקירי, זה לא עוזר לי בכלל! רגליי – אח, רגליי – תיכף אגווע מרוב כאב מייסר!"

והגברת עמדה לקרוס, מתעלפת למחצה. בקול מאוב קראה: "שא אותי, שא אותי, ידידי החמוד!"

ללא שהיות נוספות לקח אז פרגרינוס בזרועותיו כמו ילד את הגברת הקטנה, הקלה כנוצה, ועטף אותה בקפידה במעילו הרחב. אך הוא לא הרחיק לכת עם משאו המתוק לפני שיצריו התלהטו ותשוקה שוקקת אחזה בו בכוח הולך וגובר. הוא רץ כחסר דעה ברחובות ובתוך כך כיסה בנשיקות יוקדות את צווארה וחזה של הברייה הנאווה המתרפקת על חזהו. לבסוף דימה שנעקר באחת מחלומו; הוא מצא עצמו לפני דלת בית; בהביטו הכיר את ביתו שבשוק הסוסים. רק כעת עלה בדעתו שלא שאל כלל את הגברת למקום מגוריה, בכוח משל בעצמו ושאל: "עלמה! ברייה אלוהית, שמימית, איפה את גרה?" "אי," השיבה הגברת, משרבבת את ראשה הקט, "אי, פרגרין יקר, כאן, כאן בבית הזה אני גרה, הרי אני אלינה שלך, הרי אני גרה אצלך! פתח מהר את הדלת!"

"לא! לעולם לא!" קרא פרגרינוס בבהלה והניח לגברת לנפול.

"מה!?" קראה זו, "בכוונתך להשליכני, פרגרין? הרי אתה יודע כמה רע מזלי, יודע שאין לי, מוכת הגורל, קורת גג מעל ראשי, שאם לא תיקח אותי אליך כבעבר, אגווע בייסורים! אבל אולי אתה מבקש שאמות? יהי כך! שא אותי לפחות אל הבאר, כדי שלא יגלו את גופתי לפני דלת ביתך. הא! אולי בדולפיני אבן אלה יש יותר רחמים מאשר בך! אללי – אללי – הקור!" הגברת קרסה תחתיה ללא רוח חיים; כמו צבתות קרח אחזו חרדה וייאוש בלבו של פרגרינוס ומחצו אותו. בפראות קרא: "יהיה מה שיהיה, אינני יכול אחרת!" הוא הרים את המתעלפת, לקח אותה בזרועותיו ומשך בכוח במצילה. בריצה חלף על פני המשרת שפתח את הדלת, ובמקום להקיש בשקט רב בהגיעו למעלה, כמנהגו, קרא כבר במדרגות: "אלינה! אלינה! אור! אור!" ובקול כה רם עד שהפרוזדור הנרחב הדהד כל כולו.

"איך? מה? מה זה? מה זה צריך להביע?" אמרה אלינה הזקנה, פוקחת את עיניה לרווחה, כשחילץ פרגרינוס את הגברת המעולפת מן המעיל והניח אותה בדאגה רכה על הספה.

"מהר!" קרא אז, "מהר, אלינה, אש באח! הביאי לכאן מלחי הרחה – תה – פונץ' – מצעים!"

אולם אלינה לא זזה ממקומה, בהתה בגברת, ודבקה ב"איך? מה? מה זה? מה זה צריך להביע?" שלה.

פרגרינוס סיפר על גרפית, ואולי דווקא נסיכה, שפגש אצל הכורך למרהירט, שנפלה מתעלפת ברחוב, שהוכרח לשאת הביתה, ואז, מכיוון שאלינה עדיין לא נעה ולא זעה, רקע ברגליו וצעק: "בשם השטן, אש אני אומר – תה – מלחי הרחה!"

בעיניי האישה הזקנה כמו הבהב זהב-חתולים טהור,7 אפה כמו ניצת בברק זרחני. היא הוציאה את הקופסא השחורה הגדולה, הסירה את המכסה בקול מהדהד, ונטלה לעצמה קמצוץ כביר. אז הציבה את ידיה על מותניה ואמרה בלעג: "אי, ראו-ראו, גרפית! נסיכה! ומוצאים אותה אצל הכורך העני ברחוב קלבכר והיא מתעלפת ברחוב! הוהו, היטב אני יודעת מאיפה מביאים בלילה גברות מגונדרות כאלה! תעלולים יפים מעוללים לי, מעשים נאים עושים לי! מביאים בחורה מופקרת לבית הגון וכדי להוסיף חטא על פשע עוד נושאים את שם השטן בליל חג המולד הקדוש! ואני עוד אמורה לתת לזה יד לעת זקנה? לא, אדון טוס, בשביל זה תחפש לך מישהי אחרת, איתי זה לא יילך, מחר אני עוזבת את העבודה."

והזקנה יצאה החוצה, טורקת אחריה את הדלתות בשצף קצף עד שהכול קרקש וצלצל.

פרגרינוס פכר את ידיו בחרדה וייאוש. אף סימן חיים לא ניכר בגברת. ואולם, ברגע שמצא פרגרינוס, במצוקתו הנוראית, בקבוק של מי קולון וביקש לשפשף בהם את רקותיה של הגברת, קפצה זו מן הספה, רעננה ועולצת כולה, וקראה: "סוף סוף! אנחנו לבדנו סוף סוף! סוף סוף, פרגרינוס שלי, יכולה אני לספר לך מדוע עקבתי אחריך לדירתו של הכורך למרהירט, מדוע לא יכולתי לעזוב אותך הלילה. פרגרינוס, הסגר לידיי את האסיר שאתה מחזיק כלוא בחדרך! אני יודעת שבשום פנים אינך מחוייב לכך, שהדבר תלוי אך ורק ברצונך הטוב, אבל בה במידה אני מכירה את לבך הטוב והמסור ועל כן, הו פרגרין הטוב והיקר שלי, הסגר אותו לידיי, את האסיר!"

"מה?" שאל פרגרינוס בתדהמה עמוקה, "איזה אסיר? מי אמור להיות כלוא אצלי?"

"כן," המשיכה הגברת ואמרה, בעודה אוחזת בידו של פרגרינוס ומאמצת אותה ברוך אל חזה, "כן, עליי להודות, רק נפש גדולה ואצילית תוותר על יתרונות שהקנה לה הגורל הטוב והמיטיב; ונכון הדבר, שלא תזכה בדברים רבים שיכולת לקבל בקלות, אם לא תסגיר את האסיר... אבל... זכור, פרגרין, שכל גורלה של אלינה, שכל חייה תלויים בכך שאסיר זה יהיה בבעלותה, ש..."

"אם," קטע פרגרינוס את הגברת, "אם אין ברצונך, עלמה מלאכית, שאראה בכל זה הזיית קדחת, שאשתגע בעצמי על המקום, אמרי לי רק על מי את מדברת, על איזה אסיר." "מה?!" השיבה הגברת, "פרגרין, אינני מבינה אותך, האם אתה מנסה להכחיש שלקחת אותו בשבי? האם לא הייתי שם כשקנית את הציד והוא...?"

"מי?" צרח פרגרין, יוצא מכליו, "מי זה הוא? אני רואה אותך בפעם הראשונה בחיי, עלמתי, מי את? מי זה הוא?"

אבל הגברת, טרופה ביגונה, הדמעות זולגות בשפע מעיניה, נפלה לרגליו של פרגרין וקראה: "פרגרין, היה אנושי, היה רחום, החזר לי אותו! החזר לי אותו!" ובתוך כך צרח האדון פרגרינוס: "אני משתגע! יוצא מדעתי!"

ופתאום התאוששה הגברת. היא נראתה גדולה הרבה יותר, עיניה ירו ניצוצות, שפתיה רעדו, במחווה פראית קראה: "הא, ברבר! לבך איננו לב אנוש – סרבן אתה – רוצה במותי, באובדני! לא תחזיר לי אותו! לא – לעולם לא – לעולם לא! הא, אומללה – אבודה – אבודה!" היא הסתערה אל מחוץ לחדר ופרגרינוס שמע אותה רצה במורד המדרגות, צווחת הקינה שלה ממלאת את כל הבית, עד שדלת נטרקה למטה בסערה.

ואז ירדה דממת מוות על הכול, כמו בקבר.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

הפרק הראשון מתוך "מייסטר פרעוש: אגדה בת שבע הרפתקאות על שני חברים" מאת א.ת.א. הופמן, תרגם מגרמנית: רועי כנען. עריכת לשון: מירי כהן אחדות, איור: מרים וילנר, ירושלים 2018.

לרכישת הספר: canaroee@gmail.com

תמונה ראשית: חג המולד: עלה של שיח הצינית, מתנה קשורה בחוט. תצלום: קארי שי, unsplash.com

Photo by Kari Shea on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי א.ת.א. הופמן.


תגובות פייסבוק