משולש אהבה

ללי אוהבת את יונתן. כבר שנה או יותר. הם כמעט בני ארבע, באותו גן, והיא גרה די קרוב אלינו. כמעט כל יום, אחרי ארוחת הצהריים, היא מטלפנת. אני מרים את השפופרת בקצת רוגז על ההפרעה, או בתקווה הלָטֶנטית הרגילה כשהטלפון מצלצל, שאיזה משהו לא ברור שאני מצפה לו הנה יתממש.
מי זה? היא שואלת, בקול כמעט לא נשמע, מעוך מילדותיות שעוד מתחזקת בטלפון.
אבא של יונתן. מי זאת?
והיא מצפצפת: יונתן בבית?
הדרך הכי טובה לתאר את ללי היא אולי להגיד ששְמה, שהוא כינוי חיבה למיכל, מתאים ללַלִיות, כלומר לבובתיות (ללקה זה בובה בפולנית) של הפנים הקשובות שלה, הכמו אימהיות, המסתכלות במבט יציב, במה שנדמה לי כחום הומוריסטי, בפנים של יונתן, שמרבה לקשקש ולצרוח מולה, או להשתולל לכבודה, ושל הגוף הזריז, החביק שלה - אני, כמובן, לא מחבק אותה - שנראה כחסוד ומצטנף מאחורי הסינר שלה, כמו איזו גרטל מהֶנְזְל וגְרֶטְל.
גם היא מקשקשת לפעמים בלי סוף, מתרוצצת על פני הדירה שלנו. כשהיא צורחת בקול לא נעים, או אומרת מילה גסה, למשל פְלוֹץ, זה מפתיע אותי וממש פוגע בי.
היום ישבו יונתן וללי על הריצפה בחדר שלו, שקועים במשחק באבא ואמא ותינוק באיזו וריאציה מסובכת, דעתנית, של יונתן, שללי אולצה להיכנע לה. כתינוק שימש אריה די גדול, שאני קורא לו אריה לייב, או אריה במלעיל, ואילו יונתן קורא לו מנדלבוים, לזכר אחד השמות שקראתי ליונתן.
ופתאום יונתן אמר: את יודעת את מי אני הכי אוהב בעולם? יותר מכו-לם?
את מי? שאלה ללי.
את ענת.
למה?
ככה. לא רוצה להגיד, אמר יונתן בהבעה מרוכזת, עקשנית, שפתיו משורבבות בצורה שאני לא מכיר אצלו.
ללי שתקה. המשיכה להתעסק קצת בסירוק רעמת האריה באצבעותיה ואז אמרה בקול חלש: גם אני הכי אוהבת את ענת.

ולמחרת, אחרי שיונתן חזר מהגן, טיילנו לנו ברחוב כמו שאנחנו אוהבים בצהריים, הוא הולך או רץ לצידי בדחף הדברים שקרו לו בגן והסיפורים שיש לו משם, אני פוסע פסיעות רחבות, מאט שלא ירוץ, בהקשבה השאובה אל מה שהוא מספר, ובלי סתירה - להפך, זה מחובר ונעשה לאחד - גם בתנופת הרוגז של קשיי הכתיבה, או במרץ הנפעם הראשוני של משהו שכתבתי ונדמה לי שיצא מוצלח, וגם בעניינים אחרים, רק קצת מעוררים, פושרים למדי, או בסתמיות הראש שלי ברוח הצהריים.
הלכנו וקשקשנו ויונתן ביקש ממני לקנות לו במכולת של כהן קופסה של גלילי ופלים ממולאים קרם אגוזים. יש עשרות גלילים בקופסה ולפני שבוע הוא גמר קופסה שלמה בכמה דקות.
יונתן לא נדיב גדול. למרות שהזכרתי לו שאני זה שקניתי לו את הקופסה, הוא לא רצה לתת לי גליל. גם לא לרמי, שחזר מבית הספר והתרגז שקניתי לאחיו, ניסה לפתות אותו בעסקה במשא ומתן ארוך ומפותל, וגם לקחת ממנו בכוח.
גם יונתן עצמו אכל רק מעט, שמר את הקופסה מתחת לבית השחי.
אני ייתן אותם לענת, הודיע לי. רק אחד אני יאכל, הוסיף לאחר הרהור, ואת הכול אני ייתן לענת.
אמנם פעמיים או שלוש הוא פתח את הקופסה בכל זאת, מסוכך עליה בגופו, ולקח לעצמו עוד גליל ועוד אחד (בערב מצאתי את הקופסה ריקה).

בבוקר, כשהוא התעורר, באתי למיטה שלו.
שלום ולדימיר איוונוביץ' בשמאצ'קין, אמרתי במאור פנים.
שלום, אמר בקול צרוד משינה.
שלום בירנבוים.
שלום.
יונתן, תשמע, אתה יודע מה קרה?
מה?
בבוקר באה אלַי לחדר צפרדע אחת. קוראים לה גרינע ז'אבּע. אני עוד ישנתי. ואתה רוצה לשמוע מה היא אמרה?
יונתן ענה בקול מנומנם עדיין.
מה?
שהיא רוצה לדבר איתך ולהיות חברה שלך. ואתה יודע למה, שאלתי בקול נרגש, היא אמרה שהיא רוצה להיות חברה שלך?
למה?
כי היא פגשה את ענת, וענת אמרה לה שכדאי לה להיות חברה שלך, כי אתה ילד טוב. וחכם. ונחמד.
מה, באמת? שאל יונתן בהתעוררות, מזדקף במיטה.
כן.
(הוא כבר מזמן הפסיק כמעט לגמרי להאמין לצד העובדתי של הסיפורים שלי, והוא מתייחס אליהם כאל קשקושי הבוקר המרושלים הרגילים, מלב טוב. אבל הפעם הוא עוד קצת התפתה.)
איפה היא? שהיא תבוא לפה.
היא הלכה, אמרתי, כי אתה עוד ישנת. היא הלכה לשתות קצת שוקו ולאכול חביתה עם לחם. אבל אולי היא עוד מעט תבוא.
אבל מה היא אמרה?
שהיא הולכת לאכול. ולשתות שוקו.
לא, קרא יונתן בקוצר רוח, טופח בזרועותיו באוויר, תגיד מה היא אמרה לה, ענת. בי די יוק.
(הלב כואב. אידיוט! התחרטתי כמובן, עוד מקודם. סתם רציתי שנקשקש לנו בשיחות העצלות החביבות האלה שלנו, ואסור היה לי להכניס לזה את ענת. חמוֹר! זה הרי לא משחק. אבל כבר אי אפשר היה לצאת מזה.)
היא אמרה לה שאתה ילד טוב, וחכם, ונחמד.
הצפרדע אמרה את השם משפחה? שאל יונתן בקול רם. מוטרד.
כן, יונתן לבני.
ואת השם משפחה של ענת? הוא שאל בנעימה של דחיפות.
כן, אמרתי.
אתה בטוח?
כן, אמרתי, בקול משכנע.

 

מתוך "חומר החיים", שראה אור בהוצאת נ.ב. ספרים (בחרה וערכה: אלאונורה לב)

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי יצחק לבני.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שערצפרדע עצים ירוקה. תצלום: פיטר היל


תגובות פייסבוק