סֶנְסיני

הסופר הצעיר לא שיער כי חלופת מכתבים רגעית תשנה את עולמו
X זמן קריאה משוער: 24 דקות

האופן שבו התגלגלה ידידותי עם סֶנְסִיני ללא ספק חורג מהרגיל. בתקופה ההיא הייתי בן עשרים ומשהו ועני כמו עכברוש. גרתי בפאתי חירוֹנָה, בבית מתפרק שהשאירו לי אחותי וגיסי כשנסעו למקסיקו, ובדיוק פוטרתי ממשרת שומר לילה באתר קמפינג בברצלונה, מה שרק העצים את נטייתי לא לישון בלילות. היו לי מעט מאוד חברים, ובעיקר נהגתי לכתוב ולצאת לצעדות ארוכות שהיו מתחילות בשבע בערב כשהייתי מתעורר - רגע שבו היתה עוברת בגופי תחושה דומה לג'ט לג, כאילו אתה נמצא ולא נמצא, כאילו בינך לבין הסביבה עומד איזה מרחק, ושבריריות סתומה. חייתי ממה שהצלחתי לחסוך בקיץ, ואף שהוצאתי מעט, הלכו חסכונותי והתדלדלו ככל שהעמיק הסתיו. אולי זה היה מה שהניע אותי להשתתף בתחרות הלאומית לספרות באַלְקוֹי, הפתוחה לסופרים בשפה הספרדית ללא הבדל לאום ותושבוּת. הפרס נחלק לשלוש קטגוריות: שירה, סיפור קצר ומסה. תחילה חשבתי להתמודד בתחום השירה, אבל להיאבק באריות (או בצבועים) בדבר שהוא פסגת היכולת שלי - זה נראה לי לא מכובד. אחר כך שקלתי להתמודד בתחום המסה, אבל כששלחו לי את התקנון התברר לי שהמסה הזו צריכה לעסוק באלקוי, בסביבותיה, בהיסטוריה שלה, באישיה הנכבדים, בעתידה - והנושא היה מעבר לכוחותי. החלטתי אם כן להתמודד בקטגוריית הסיפור הקצר ושלחתי בשלושה עותקים את הסיפור הטוב ביותר שהיה לי (לא היו לי רבים) והמתנתי בסבלנות.

עבדתי כמוכר ביריד אוּמנים שאיש לא מכר בו פריטי אוּמנות כאשר התפרסמו שמות הזוכים. זכיתי בפרס השלישי ובעשרת אלפים פֵּסֵטָס שעיריית אלקוי שילמה לי באדיקות. אחר כך קיבלתי בדואר את הספר, הזרוע שגיאות דפוס, ובו הסיפור המנצח וששת הזוכים בפרסי המשנה. הסיפור שלי היה טוב מהסיפור שזכה בפרס הראשון, כמובן, דבר שבגללו קיללתי ביני לביני את חבר השופטים ואמרתי, נו מילא, ככה זה תמיד. אבל ההפתעה האמתית היתה למצוא בספר ההוא את לוּאִיס אנטוניו סנסיני, הסופר הארגנטינאי, שזכה בפרס השני, עם סיפור שבו המספר נוסע לכפר ושם בנו מת, או סיפור שבו המספר נוסע לכפר בעקבות מותו של בנו בעיר, לא לגמרי הבנתי, מה שברור הוא שבכפר, באזור של שדות מישוריים צחיחים למדי, בנו ממשיך לגסוס.

כך או כך, זהו סיפור קלאוסטרופובי, בסגנון המובהק של סנסיני, על מרחבים עצומים שמצטמצמים פתאום לממדיו של ארון קבורה - סיפור מוצלח מהסיפור המנצח.

כך או כך, זהו סיפור קלאוסטרופובי, בסגנון המובהק של סנסיני, על מרחבים עצומים שמצטמצמים פתאום לממדיו של ארון קבורה - סיפור מוצלח מהסיפור המנצח, מהזוכה בפרס השני וגם מהזוכים בפרסים השלישי, הרביעי, החמישי והשישי.
איני יודע מה הניע אותי לבקש מעיריית אלקוי את כתובתו של סנסיני. קראתי רומן אחד שלו וכמה מסיפוריו בכתבי עת לטינו-אמריקאיים. הרומן היה מהסוג שמעצב לו קוראים. הוא נקרא "אוּגַרְטֶה" ובמרכזו רגעים בחייו של חוּאַן דֶה אוגַרְטֶה, פקיד בתחום שיפוטו של המשנה למלך ברִיוֹ דֶה לָה פְּלָטָה לקראת סוף המאה השמונה עשרה. היו מבקרים, במיוחד ספרדים, שקטלו אותו בטענה שמדובר באיזה קפקא קולוניאלי, אבל אט-אט עיצב לעצמו הרומן קוראים נאמנים, וכשנתקלתי בסנסיני בקובץ הסיפורים של אלקוי, כבר היו ל"אוגרטה" קומץ של קוראים נלהבים פזורים ברחבי אמריקה וספרד, שרובם ככולם שרויים זה עם זה ביחסי ידידות או שנאה.

למותר לציין שהיו לסנסיני ספרים נוספים שראו אור בארגנטינה או בהוצאות ספרדיות שנכחדו זה מכבר; הוא השתייך לדור הביניים של סופרים שנולדו בשנות העשרים, אחרי קוֹרְטָאסָר, בְּיוֹי קסארס, סַבָּטוֹ, מוּחיקָה לַיְנֶס, ושנציגו המפורסם ביותר (לפחות באותה תקופה, למיטב ידיעתי) הוא קוֹנְטי, שנעלם באחד ממחנות הריכוז הייעודיים בזמן הדיקטטורה של וידֵלָה ועושי דברו. מאותו דור (אם כי המילה דור אולי מוגזמת מעט) לא נשאר הרבה, אבל לא בשל היעדר ברק או כישרון; חסידיו של רוברטו אַרְלְט - עיתונאים, מרצים ומתרגמים – בישרו במובן מסוים על הבאות, והם בישרו עליהן באותה דרך עצובה וספקנית שבסופו של דבר בלעה אותם אחד אחד.

אני אהבתי אותם. היתה בחיי תקופה רחוקה שבה קראתי את המחזות של אַבֶּלַרְדוֹ קַסְטיוֹ, את הסיפורים של רוֹדוֹלְפוֹ ווֹלְש (שכמו קונטי נרצח בידי הדיקטטורה), את הסיפורים של דניאל מוֹיָנוֹ – קריאה חלקית ומקוטעת שהתאפשרה הודות לכתבי עת ארגנטינאיים או מקסיקניים או קובניים, או ספרים שמצאתי בחנויות ספרים משומשים במקסיקו הבירה, אנתולוגיות פיראטיות של ספרות מבואנוס איירס; זו היתה קריאה במה שהוא ככל הנראה הספרות הטובה ביותר בשפה הספרדית במאה הנוכחית, ספרות שהסופרים האלה היו חלק ממנה ושלא היתה זו של בורחס או של קורטאסר, הספרות שמנוּאֵל פּוּאִיג ואוֹסְבַלְדוֹ סוֹריאָנוֹ התנתקו ממנה עד מהרה, ושיחד עם זאת הציעה לקורא טקסטים הדוקים, נבונים, שהניפו את דגל השותפות והשמחה. האהוב עלי ביותר, למותר לציין, היה סנסיני, ועצם העובדה (הספק-הרסנית ספק-משמחת) שמצאתי את שמו בתחרות ספרות פרובינציאלית דחפה אותי לנסות ליצור אתו קשר, לדרוש בשלומו, לומר לו כמה אני אוהב אותו.

ואכן, עיריית אלקוי שלחה לי את כתובתו עד מהרה – הוא גר במדריד – ולילה אחד, אחרי ארוחת הערב, או הצהריים או ארוחה כלשהי, כתבתי לו מכתב ארוך שהזכרתי בו את "אוגרטה" וסיפורים נוספים שלו שקראתי בכתבי עת; כתבתי גם על עצמי, על ביתי שבפאתי חירונה, על תחרות הספרות (לעגתי למנצח), על המצב הפוליטי בצ'ילה ובארגנטינה (שתי הדיקטטורות עדיין עמדו על מכונן), על סיפוריו של וולש (שהיה גם הוא סופר אהוב עלי מאוד, שני רק לסנסיני), על החיים בספרד ועל החיים בכלל. בניגוד לציפיותי, קיבלתי ממנו מכתב כעבור שבוע בלבד. תחילה הודה לי על מכתבי ואמר שגם הוא קיבל בדואר מעיריית אלקוי את הספר עם הסיפורים המנצחים, אבל, בניגוד אלי, לא מצא זמן (אם כי אחר כך, כששב ודיבר על הנושא ביישוב הדעת, אמר שהוא לא עצר כוח) לקרוא את הסיפור המנצח ואת הזוכים בפרסי המשנה, אף שלאחרונה קרא את הסיפור שלי ומצא בו איכויות "מהמעלה הראשונה", כך אמר (המכתב עוד נמצא ברשותי), וגם דחק בי להתמיד, אבל לא, כפי שהבנתי תחילה, בכתיבה, אלא בתחרויות הספרות, והבטיח אף הוא לעשות כן. מיד אחרי כן שאל אותי אם ידוע לי על תחרויות ספרות נוספות ש"מסתמנות באופק", והפציר בי שאודיע לו ברגע שייוודע לי משהו.

עטיפת הספר
עטיפת הספר

מצדו הוא תרם את הפרטים על שתי תחרויות סיפור קצר, אחת בפְּלָסֶנְסיָה והשנייה באֵסיחָה, עם פרסים בסך עשרים וחמישה אלף ושלושים אלף פסטס בהתאמה, שנודע לו עליהן, כפי שהתברר לי אחר כך, מעיתונים וכתבי עת מדרידאיים שעצם קיומם היה פשע או נס, תלוי. עדיין לא איחרתי את מועד ההגשה, וסנסיני סיים את מכתבו בטון נלהב למדי, כאילו עמדנו שנינו על קו הזינוק במירוץ אינסופי, מפרך וחסר משמעות. "חזק ואמץ, וקדימה לעבודה," אמר.

זכור לי שחשבתי: איזה מכתב משונה, וזכור לי גם שקראתי שוב כמה פרקים מ"אוגרטה". באותם ימים הופיעו בכיכר הקולנוע בחירונה רוכלי ספרים, שהקימו דוכנים מסביב לכיכר והציעו בעיקר סחורה בלתי מכירה, שאריות מלאי של הוצאות ספרים שפשטו את הרגל זה לא כבר - ספרים ממלחמת העולם השנייה, רומנים רומנטיים והרפתקאות בוקרים, אוספי גלויות. באחד הדוכנים מצאתי קובץ סיפורים של סנסיני וקניתי אותו. הוא היה כמו חדש – ובעצם היה חדש, מאלה שהוצאות הספרים מוכרות בהנחה לאנשים היחידים שסוחרים בחומר כזה, רוכלי הספרים, שמלבדם אף חנות ספרים ואף חברת הפצה לא מעוניינת להסתכן – וכך נעשה אותו שבוע "שבוע סנסיני" מכל הבחינות: או שקראתי את מכתבו בפעם המאה, או שעלעלתי ב"אוגרטה", וכאשר חיפשתי לי ריגוש או חידוש, קראתי בסיפורים שלו. אלה, אף על פי שעסקו בקשת רחבה של נושאים ומצבים, התרחשו בדרך כלל מחוץ לעיר, בפַּמְפָּה, והיו מה שפעם לפחות היה מכונה "סיפורי פרשים". כלומר סיפורים על גברים חמושים, בישי מזל, בודדים או בעלי תפיסה ייחודית של חברותיות. כל הקרירות שב"אוגרטה", שהיתה כמו ידו היציבה של נירוכירורג, היתה לחמימות בקובץ הסיפורים הזה, לנופים שהלכו והתרחקו לאט מהקורא (ולעתים התרחקו יחד עם הקורא) והפכו לדמויות של נוודים אמיצים.
בתחרות של פלסנסיה לא הספקתי להשתתף, אבל בזו של אסיחה דווקא כן.

אלא שברגע שמסרתי את העותקים של הסיפור שלי (שם בדוי: אַלוּיסיוּס אָקֶר) בדואר, הבנתי שאם אשב ואמתין לתוצאות, המצב רק ילך ויידרדר. לכן החלטתי לחפש תחרויות נוספות ואגב כך להיענות לבקשתו של סנסיני. את הימים הבאים הקדשתי, כאשר ירדתי לחירונה, לפשפוש בעיתונים ישנים ולחיפוש אחר מידע על תחרויות: בחלק מהעיתונים הן תפסו טור ליד מדור איכות הסביבה, באחרים הן הופיעו בין מדור החדשות למדור הספורט, העיתון הרציני ביותר מיקם אותן בין תחזית מזג האוויר למודעות האבל, אבל שום עיתון, כמובן, לא מיקם אותן במדור התרבות. פרט לזה, גיליתי כתב עת של ה"זֶ'נֶרָליטָט", שהכניס בין פרסומים על מלגות, תוכניות לחילופי סטודנטים, דרושים ותוכניות לדוקטורט גם מודעות על תחרויות ספרות, שרובן בקטלוניה ובשפה הקטלאנית, אבל לא כולן.פתאום מצאתי שלוש תחרויות שרק נפתחו, ושסנסיני ואני יכולנו להשתתף בהן. כתבתי לו מכתב.

פתאום מצאתי שלוש תחרויות שרק נפתחו, ושסנסיני ואני יכולנו להשתתף בהן. כתבתי לו מכתב.כרגיל, התשובה חזרה אלי בדואר. מכתבו של סנסיני היה קצר: הוא ענה על כמה משאלותי, רובן בנוגע לקובץ הסיפורים שזה עתה רכשתי, וצירף העתקים מצולמים של הנחיות הבסיס לשלוש תחרויות סיפור קצר נוספות, אחת מהן בחסות חברת הרכבות הלאומית – פרס ראשון שמן ועוד עשרה פרסים בסך חמישים אלף פסטס לכל זָקָן, כך כתב, מילה במילה, ומי שלא משתתף לא זוכה, ועם כוונות טובות לא הולכים למכולת. עניתי לו שאין לי מספיק סיפורים לכסות את שש התחרויות, ורציתי לגעת דווקא בנושאים אחרים. נסחפתי מאוד במכתב, דיברתי על נסיעות, אהבות אבודות, וולש, קונטי, פרנסיסקו אוּרוֹנדוֹ, שאלתי אותו על חֶלְמָן, שהוא בוודאי הכיר, ולבסוף סיפרתי לו את סיפור חיי בראשי פרקים; תמיד כשאני מדבר עם ארגנטינאים אני מסתבך בסוף עם הטנגו ועם המבוך. זה קורה להרבה צ'ילנים.

תשובתו של סנסיני היתה עניינית ונרחבת, לפחות בכל הנוגע לתהליך היצירה ולתחרויות. בדף פוליו כתוב משני צדיו במרווח יחיד, הוא הציג מין אסטרטגיה כוללת לזכייה בפרסי ספרות פרוביניציאליים. אני מדבר מתוך ניסיון, כתב. המכתב פתח בדברי הלל (שלא נודע לי מעולם אם נאמרו ברצינות או בצחוק) לפרסים כמקור פרנסה לחיי היומיום. בהזכירו את נותני החסויות, העיריות והבנקים, כינה אותם "האנשים הטובים האלה שמאמינים בספרות", או "הקוראים בעל כורחם הטהורים האלה". לעומת זאת לא היו לו שום אשליות ביחס לידיעות שהיו לאותם "אנשים טובים" על אותם קוראים שסביר להניח (או לא סביר להניח) שיצרכו את הספרים הבלתי נראים הללו. הוא עמד במפגיע על כך שאשתתף בתחרויות רבות ככל האפשר, אם כי הציע, כאמצעי זהירות, שאשנה את הכותרת של הסיפורים אם בכוונתי, למשל, לשלוח אותו סיפור לשלוש תחרויות שונות שמתקיימות באותם תאריכים. כדוגמה הזכיר את סיפורו "בעת הזריחה", סיפור שלא הכרתי וששלח לכמה תחרויות ספרות כמין ניסוי, כמו שפן שמשתמשים בו כדי לבחון את השפעתו של חיסון חדש. לתחרות הראשונה, זו עם הפרס הגבוה ביותר, נשלח "בעת זריחה" תחת הכותרת "בעת הזריחה", בתחרות השנייה הוצג כ"הגאוּצ'וֹס", בתחרות השלישית הכותרת היתה "בפמפה האחרת", ובתחרות האחרונה "ללא חרטה". הוא זכה בתחרות השנייה ובאחרונה, והכסף הספיק לו לשלם חודש וחצי של שכר דירה, שהרי המחירים במדריד הם בשמים. למותר לציין שאיש לא הבחין ש"הגאוצ'וס" ו"ללא חרטה" הם אותו סיפור בשינוי כותרת, אם כי הסיכון שאותו חבר שופטים ישפוט בשתי תחרויות בו זמנית קיים תמיד, כי בספרד ממלאת את התפקיד הייחודי הזה שוב ושוב אותה פלֵיָאדה של משוררים זוטרים וסופרים שזכו בפרסים קודמים. עולם הספרות הוא נורא, ואף מגוחך, הוא אמר, והוסיף שאפילו מפגש חוזר עם אותו חבר שופטים הוא לא באמת מסוכן, מאחר שהם בדרך כלל לא קוראים את היצירות, או קוראים אותן ברישול או לחצאין.

עולם הספרות הוא נורא, ואף מגוחך, הוא אמר, והוסיף שאפילו מפגש חוזר עם אותו חבר שופטים הוא לא באמת מסוכן, מאחר שהם בדרך כלל לא קוראים את היצירות, או קוראים אותן ברישול או לחצאין.

זאת ועוד, אמר, מי יודע, אולי "הגאוצ'וס" ו"ללא חרטה" הם באמת שני סיפורים שונים שייחודם נעוץ דווקא בשמם. דומים, ואפילו דומים מאוד, אבל שונים. לסיום מדגיש המכתב שעדיף היה לעשות משהו אחר, למשל לחיות ולכתוב בבואנוס איירס, בזה אין כל ספק, אבל המציאות היא המציאות, ואדם צריך להרוויח את לחמו ולעת עתה זו הדרך. ויש בזה מן השיטוט בספרד, אמר. אני עומד להיות בן שישים, אבל מרגיש כמו בן עשרים וחמש, כך טען בסוף מכתבו או בהערת נ"ב. הצהרה זו נראתה לי בתחילה עגומה מאוד, אבל כשקראתי אותה שוב ושוב הבנתי שהוא כמו שואל אותי: ואתה, בן כמה אתה, בחורצ'יק? זכור לי שעניתי לו מיד, ואמרתי שאני בן עשרים ושמונה, בשלוש שנים מבוגר ממנו. דומה היה שבאותו בוקר הצלחתי להחזיר לעצמי אם לא את האושר אז את המרץ - מרץ שהיה קרוב מאוד למצב רוח טוב, ומצב רוח טוב שהיה קרוב מאוד לזיכרון.

אמנם לא התמסרתי לתחרויות הספרות כפי שהציע סנסיני, אבל השתתפתי בשתי האחרונות שמצאנו. לא זכיתי בשום דבר, סנסיני זכה שוב זכייה כפולה, בדוֹן בּניטוֹ ובאסיחה, עם סיפור שבמקור היה שמו "הסיפים" ושבאסיחה נקרא "שתי חרבות" ובדון בניטו "החתך העמוק ביותר". הוא קיבל גם פרס משנה בתחרות של חברת הרכבות, מה שזיכה אותו לא רק בכסף אלא גם בכרטיס פתוח לשנה לרשת הרכבות של ה"רֶנְפֶה".

עם הזמן למדתי עליו עוד. הוא גר בדירה במדריד עם אשתו ובתם היחידה, נערה בת שבע עשרה ששמה מירנדה. בן נוסף, מנישואיו הראשונים, שוטט אז ברחבי אמריקה הלטינית, או כך לפחות הוא רצה להאמין. שמו היה גרגוריו, עיתונאי בן שלושים וחמש. לפעמים היה סנסיני מספר לי על מגעיו עם ארגונים הומניטריים או כאלה שקשורים למחלקה לזכויות אדם של האיחוד האירופי, בניסיון לברר את מקום הימצאו של גרגוריו. המכתבים האלה היו בדרך כלל מעיקים, חדגוניים, כאילו תיאור המבוך הביורוקרטי משמש לסנסיני כגירוש שדים עצמי. אני לא חי עם גרגוריו, כתב לי פעם, מאז שהיה ילד בן חמש. אמר ולא יסף, אבל בדמיוני ראיתי את גרגוריו בן החמש ואת סנסיני הכותב בחדר המערכת של עיתון כלשהו, והכול נראה לי חסר תקנה. גם על שמו תהיתי, ואיני יודע מדוע, הגעתי למסקנה שזו מין מחווה לא מודעת לגרגור סמסה. את זה, כמובן, לא אמרתי לו מעולם. כאשר דיבר על מירנדה, לעומת זאת, נשמע סנסיני שמח. מירנדה היא צעירה, יש לה חשק לטרוף את העולם, סקרנות בלתי נדלית, ובנוסף, אמר, היא יפה וטובת לב. היא דומה לגרגוריו, אמר, אלא שמירנדה היא אישה (מן הסתם) ולא נאלצה לעבור מה שעבר בני הבכור.

 

כאשר דיבר על מירנדה, לעומת זאת, נשמע סנסיני שמח. מירנדה היא צעירה, יש לה חשק לטרוף את העולם, סקרנות בלתי נדלית, ובנוסף, אמר, היא יפה וטובת לב.

אט-אט הלכו מכתביו של סנסיני והתארכו. הוא מתגורר בשכונה לא מצודדת במדריד, בדירה שיש בה שני חדרי שינה, סלון, מטבח ושירותים. העובדה שמרחב המחיה שלי מרווח משלו הפתיעה אותי, ואחר כך נראתה לי לא הוגנת. סנסיני היה כותב בפינת האוכל בלילות, "כשהגברת והילדה כבר ישנות," והפריז בעישון. פרנסתו באה לו מעבודות עריכה מפוקפקות (נדמה לי שהיה עורך תרגומים) ומהסיפורים ששלח למאבק בתחרויות שבפרובינציה. מפעם לפעם הגיע אליו צ'ק תמלוגים כלשהו על אחד מספריו הרבים, אבל מרבית ההוצאות העמידו פנים ששכחו אותו או פשטו את הרגל. הספר היחיד שהמשיך להכניס כסף היה "אוגרטה", שהזכויות עליו היו שייכות להוצאה בברצלונה. הוא חי, כפי שהבנתי עד מהרה, בעוני. לא עוני מוחלט אלא כזה של המעמד הבינוני הנמוך; נמוך, ביש מזל והגון.

אשתו (שהתהדרה בשם המשונה כרמלה זיידמן) עבדה לפעמים כעורכת ולימדה שיעורים פרטיים באנגלית, צרפתית ועברית, אם כי נאלצה לא פעם לעבוד בעבודות ניקיון. הבת הקדישה את עצמה ללימודיה והיתה על סף כניסה לאוניברסיטה. באחד ממכתבי שאלתי את סנסיני אם גם מירנדה מתכוונת להתמסר לספרות, ותשובתו היתה: אלוהים ישמור, לא, הילדה הולכת ללמוד רפואה.

לילה אחד כתבתי לו וביקשתי שישלח לי תמונה של משפחתו. רק אחרי שהכנסתי את המכתב לתיבה הבנתי שמה שרציתי בעצם הוא להכיר את מירנדה. כעבור שבוע קיבלתי תמונה, שצולמה בוודאי בפארק רֵטירוֹ, ובה איש זקן ואישה בגיל העמידה ולידם נערה בעלת שער חלק, רזה וגבוהה, עם שדיים גדולים מאוד. הזקן חייך חיוך מאושר, האישה בגיל העמידה הביטה בעיניה של הבת כאילו היא מנסה לומר לה משהו, ומירנדה הביטה בצלם ברצינות נוגעת ללב ועם זאת טורדת מנוחה. לתמונה הזו הוא צירף העתק של תמונה נוספת. הופיע בה בחור פחות או יותר בגילי, בעל תווי פנים בולטים, שפתיים דקיקות, לחיים בולטות, מצח רחב - ללא ספק בחור גבוה וחזק, שהביט במצלמה (זו היתה תמונת סטודיו) בביטחון ואולי אף בשמץ קוצר רוח. זה היה גרגוריו סנסיני, לפני שנעלם, בגיל עשרים ושתיים, כלומר צעיר מגילי, אבל בעל ארשת שבזכותה נראה מבוגר יותר.

זה היה גרגוריו סנסיני, לפני שנעלם, בגיל עשרים ושתיים, כלומר צעיר מגילי, אבל בעל ארשת שבזכותה נראה מבוגר יותר.

זמן רב עמדו התמונה וההעתק על שולחן העבודה שלי. לפעמים הייתי מביט בהם זמן ממושך, פעמים אחרות לקחתי אותם אתי לחדר השינה והבטתי בהם עד שנרדמתי. במכתבו ביקש ממני סנסיני שאשלח לו גם אני תמונה. לא היה לי אף תצלום מהזמן האחרון, אז החלטתי לגשת לפוטומט בתחנה המרכזית, היחיד שהיה באותם שנים בחירונה. אבל התמונות שהוא פלט לא מצאו חן בעיני. נראיתי לעצמי מכוער, כחוש ועם תספורת גרועה. וכך, מיום ליום דחיתי את משלוח התמונה ובזבזתי עוד כסף בפוטומט. לבסוף בחרתי תמונה אחת באקראי, הכנסתי אותה למעטפה בצירוף גלויה, ושלחתי לו. תשובתו איחרה להגיע. זכור לי שבינתיים כתבתי שיר ארוך מאוד, גרוע מאוד, שופע קולות ודמויות שנדמו שונות זו מזו אבל בעצם היו אחת, דמותה של מירנדה סנסיני, וכאשר הצלחתי סוף-סוף להכיר בכך, לבטא זאת, לומר לה מירנדה, זה אני, החבר לעט של אביך, היא היתה הופכת את פניה ופורצת בריצה בחיפוש אחר אחיה, גרגור סמסה, ואחר עיניו של גרגור סמסה זה, המבהיקות בירכתיו של מסדרון חשוך, שבו נעו בחשאי צלליה האפלים של האימה הלטינו-אמריקאית.

התשובה היתה ארוכה ולבבית. הוא כתב שכרמלה והוא חושבים שאני נחמד מאוד למראה, בדיוק כפי שדמיינו, קצת רזה אמנם אבל נראה טוב. מצאה חן בעיניהם גם הגלויה ששלחתי ובה הקתדרלה בחירונה, שהם מקווים לראותה במו עיניהם בקרוב, ברגע שישתחררו מעט מלפיתתם של אי-אלו אילוצים וכולי. מהמכתב משתמע כמובן מאליו שלא רק שיבואו לבקר אותי אלא גם ילונו בביתי. אגב כך, הציעו לי את ביתם למקרה שארצה לבקר במדריד. אמנם הבית עלוב אבל גם לא נקי, אמר בפרפראזה על איזה גאוּצ'וֹ מפורסם מטור קומי שהיה ידוע בדרום אמריקה בתחילת שנות השבעים. על עבודתו הספרותית לא כתב דבר. גם לא על התחרויות.

תחילה חשבתי לשלוח למירנדה את השיר שכתבתי, אבל לאחר תהיות והתלבטויות רבות החלטתי שלא לשולחו. השתגעתי לגמרי, חשבתי אז, אם אני שולח את השיר הזה למירנדה, נגמרו המכתבים של סנסיני, ובצדק גמור. במשך זמן-מה ניסיתי למצוא לו עוד תחרויות. באחד ממכתביו הוא כתב שהוא חושש שהגיע אל קצה החבל. טעיתי ופירשתי את דבריו כאילו אין לו די תחרויות ספרות לשלוח אליהן סיפורים.

התעקשתי שיבואו לבקר בחירונה. אמרתי להם שביתי עומד לרשותם, ואפילו הכרחתי את עצמי במשך כמה ימים לנקות, לטאטא, לשטוף ולסלק את האבק מן החדרים בתחושת ודאות (לגמרי לא מבוססת) שבכל רגע הם, יחד עם מירנדה, עומדים להופיע. הזכרתי לו שעם הכרטיס הפתוח של חברת הרכבות הם צריכים לקנות בעצם רק שני כרטיסים, אחד לכרמלה ואחד למירנדה, ושקטלוניה מציעה הרבה דברים נפלאים למטייל. דיברתי על ברצלונה, על אוֹלוֹט, על קוֹסְטָה בְּרָבָה, על הימים המאושרים שללא ספק נבלה יחדיו. במכתב תשובה ארוך שבו הודה לי על הזמנתי, הודיע לי סנסיני שלעת עתה אין באפשרותם לצאת ממדריד.

לראשונה היה המכתב מבולבל, אם כי באמצעו הוא חזר לדבר על הפרסים (נדמה לי שהוא זכה בפרס נוסף) ואף עודד אותי שלא לוותר ולהמשיך להשתתף.

לראשונה היה המכתב מבולבל, אם כי באמצעו הוא חזר לדבר על הפרסים (נדמה לי שהוא זכה בפרס נוסף) ואף עודד אותי שלא לוותר ולהמשיך להשתתף. בחלק זה של המכתב דיבר גם על מלאכת הסופר, על המקצוע, והיה לי הרושם שדבריו במידה מסוימת מופנים אלי, ובמידה מסוימת מהווים תזכורת לו עצמו. שאר המכתב, כאמור, היה מבולבל. כשסיימתי לקרוא אותו היה לי רושם שאחד מבני משפחתו חולה.
כעבור חודשיים או שלושה נודע לי מפיו שככל הנראה מצאו את גופתו של גרגוריו בקבר סודי. מכתבו היה דל בביטויי כאב; היה כתוב בו רק שביום זה וזה בשעה כזו וכזו מצאה קבוצה של חוקרים, חברים בארגונים לזכויות אדם, קבר אחים ובו יותר מחמישים גופות של צעירים וכולי. זו היתה הפעם הראשונה שלא התחשק לי לענות לו. רציתי להתקשר, אבל חשבתי שאין לו טלפון, וגם אם יש לו, איני יודע את המספר.

תשובתי היתה עניינית. אמרתי שצר לי, והעליתי את האפשרות שגופתו של גרגוריו היא לא באמת גופתו של גרגוריו.
אחר כך הגיע הקיץ והתחלתי לעבוד בבית מלון בחוף. בקיץ ההוא נהנתה מדריד משפע של כנסים, קורסים ופעילויות תרבותיות מכל סוג, אבל סנסיני לא השתתף באף אחת מהן, ואם השתתף, העיתון שקראתי לא דיווח על כך.

לקראת סוף אוגוסט שלחתי לו גלויה. אמרתי שכאשר תיגמר העונה ייתכן שאבוא לבקר אותו. זה הכול. כשחזרתי לחירונה, באמצע ספטמבר, מצאתי בערמת המכתבים הקטנה שהצטברה מתחת לדלתי מכתב ממנו שנשלח ב-7 באוגוסט, מכתב פרדה. הוא אמר שהוא חוזר לארגנטינה, שכעת יש דמוקרטיה ואיש לא יכול לפגוע בו עוד ולכן זה בזבוז זמן להישאר במדריד. פרט לזה, אם הוא רוצה להיוודע מה בדיוק קרה לגרגוריו, אין לו בררה אלא לחזור. כרמלה, כמובן, חוזרת אתי, הכריז, אבל מירנדה נשארת. כתבתי לו מיד, לכתובת היחידה שהיתה לי, אבל לא קיבלתי תשובה.

אט-אט התרגלתי לרעיון שסנסיני חזר לארגנטינה לצמיתות, ושאם לא יכתוב לי משם, יבואו חילופי המכתבים שלנו אל קצם. זמן רב חיכיתי למכתב, או כך נדמה לי כעת, כאשר אני נזכר בזה. למותר לציין שמכתב מסנסיני לא הגיע מעולם. ניחמתי את עצמי: החיים בבואנוס איירס הם כנראה מהירים, מפוצצים, לא משאירים זמן לכלום, רק לנשום ולמצמץ. כתבתי לו שוב לכתובת היחידה שהיתה לי במדריד, בתקווה שהמכתב יגיע איכשהו למירנדה, אבל כעבור חודש החזירה לי רשות הדואר את המכתב בהיעדר דורש. זנחתי אם כן את העניין, והנחתי לימים לחלוף. אט-אט שכחתי מסנסיני, אם כי כשהייתי נוסע לברצלונה, לעתים רחוקות מאוד, הייתי מבלה לפעמים את אחר הצהריים כולו בחנויות לספרים משומשים ומחפש את ספריו, אלה שהכרתי בשמם אבל לא קראתי מעולם. אך בחנויות לא מצאתי אלא עותקים ישנים של "אוגרטה" ושל קובץ הסיפורים שהתפרסם בברצלונה בהוצאה שהכריזה על הקפאת הליכים, כאילו היה זה סימן שנועד לסנסיני, סימן שנועד לי.

זמן רב חיכיתי למכתב, או כך נדמה לי כעת, כאשר אני נזכר בזה. למותר לציין שמכתב מסנסיני לא הגיע מעולם.כעבור שנה או שנתיים נודע לי שהוא מת. איני יודע באיזה עיתון קראתי את הידיעה, וייתכן שלא קראתי אותה בשום מקום, אולי מישהו סיפר לי, אם כי לא זכור לי שדיברתי אז עם מישהו שהכיר אותו, כך שאת הידיעה על מותו ככל הנראה קראתי איפשהו. הידיעה היתה קצרה: הסופר לואיס אנטוניו סנסיני, ששהה שנים ספורות בגלות בספרד, מת בבואנוס איירס. נדמה לי שהזכירו גם את "אוגרטה" בסוף. אינני יודע מדוע, אבל הידיעה לא טלטלה אותי. משום מה המחשבה שסנסיני חזר לבואנוס איירס כדי למות נראתה לי הגיונית.

כעבור זמן-מה, כאשר התמונה של סנסיני, כרמלה ומירנדה וההעתק של התמונה של גרגוריו כבר נחו יחד עם שאר זיכרונותי בקופסת קרטון (שמסיבה כלשהי, שאני מעדיף לא לרדת לעומקה, עדיין לא שרפתי), צלצל מישהו בדלת ביתי. השעה היתה בסביבות שתיים עשרה בלילה, אבל הייתי ער. אף על פי כן הצלצול הבהיל אותי. איש ממכרי המעטים בחירונה לא היה מגיע לביתי אלא אם כן קרה משהו יוצא מגדר הרגיל. כשפתחתי, מצאתי מולי אישה עם שער ארוך עטופה במעיל שחור ארוך. זו היתה מירנדה סנסיני, אם כי השנים שחלפו מאז שלח לי אביה את התמונה נתנו בה את אותותיהן. לידה עמד בחור בלונדיני גבוה עם שער ארוך ומקורזל. אני מירנדה סנסיני, אמרה לי בחיוך. אני יודע, אמרתי והזמנתי אותם להיכנס. הם היו בדרך לאיטליה ותכננו לחצות אחר כך את הים האדריאטי ליוון. מכיוון שלא היה להם הרבה כסף, הם נסעו בטרמפים. אותו לילה לנו בביתי. הכנתי להם ארוחת ערב. לבחור קראו סבסטיאן כהן וגם הוא נולד בארגנטינה, אבל גר במדריד מגיל צעיר מאוד. הוא עזר לי להכין את הארוחה בזמן שמירנדה בחנה את הבית.

אתם מכירים כבר הרבה זמן? שאל אותי. עד לפני רגע ראיתי אותה רק בתמונה, עניתי לו.
אחרי ארוחת הערב הכנתי להם חדר ואמרתי להם שירגישו חופשי ללכת לישון בכל שעה שירצו. גם אני שקלתי ללכת לישון, אבל הבנתי שזה יהיה קשה אם לא בלתי אפשרי, וכך, כאשר הנחתי שהם ישנים כבר, ירדתי לקומה הראשונה והדלקתי את הטלוויזיה, בקול נמוך מאוד, וחשבתי על סנסיני.

זמן-מה אחר כך שמעתי צעדים במדרגות. זו היתה מירנדה. גם היא לא הצליחה להירדם. היא התיישבה לידי וביקשה ממני סיגריה. תחילה דיברנו על הטיול שלה, על חירונה (הם היו בעיר כל היום, לא שאלתי אותה מדוע הגיעו לביתי מאוחר כל כך), על ערים שהם תכננו לבקר בהן באיטליה. אחר כך דיברנו על אביה ועל אחיה. לדבריה, סנסיני לא התאושש ממותו של גרגוריו. הוא חזר כדי לחפש אותו, אף שכולנו ידענו שהוא מת. וגם כרמלה? שאלתי. כולם, אמרה מירנדה, חוץ ממנו. שאלתי אותה איך הלך לו בארגנטינה. בדיוק כמו פה, אמרה מירנדה, בדיוק כמו במדריד, בדיוק כמו בכל מקום. אבל בארגנטינה אהבו אותו, אמרתי. בדיוק כמו פה, אמרה מירנדה. הבאתי בקבוק קוניאק מהמטבח והצעתי לה כוסית. אתה בוכה, אמרה מירנדה. כשהבטתי בה הסיטה את מבטה. היית באמצע הכתיבה? אמרה.

לא, הסתכלתי בטלוויזיה. אבל כשסבסטיאן ואני הגענו, שאלה, היית באמצע הכתיבה? כן, אמרתי. סיפורים? לא, שירים. אה, אמרה מירנדה. שתינו בשתיקה זמן-מה והסתכלנו בטלוויזיה בשחור לבן. תגידי, אמרתי לה, למה אבא שלך קרא לגרגוריו גרגוריו? בעקבות קפקא, כמובן, אמרה מירנדה. בעקבות גרגור סמסה? בוודאי, אמרה מירנדה. כן, ככה תיארתי לעצמי, אמרתי. אחר כך סיפרה לי מירנדה בקווים כלליים על החודשים האחרונים של סנסיני בבואנוס איירס.

הוא עזב את מדריד כשהיה כבר חולה, ובניגוד לעצתם של כמה רופאים ארגנטינאים שטיפלו בו ללא תשלום, ואפילו השיגו לו מספר אשפוזים במרפאות פרטיות. המפגש המחודש עם בואנוס איירס היה כואב ושמח בעת ובעונה אחת. כבר בשבוע הראשון החל במגעים במטרה לעלות על עקבותיו של גרגוריו. הוא רצה לחזור לאוניברסיטה, אבל סידורים ביורוקרטיים, עמיתים קנאים ונוטרי טינה למיניהם מנעו זאת ממנו והוא נאלץ להסתפק בעבודות תרגום בכמה בתי הוצאה. כרמלה, לעומת זאת, עבדה כמורה, ובמשך כל התקופה האחרונה הם חיו ממשכורתה בלבד. סנסיני כתב למירנדה כל שבוע. לדבריה, אביה הבין שנותר לו זמן מועט לחיות, ולפעמים אף נראה כמי שמשתוקק לכלות בבת אחת את שארית כוחותיו ולהתייצב מול המוות. אשר לגרגוריו, הידיעות לא היו חד-משמעיות.

אביה הבין שנותר לו זמן מועט לחיות, ולפעמים אף נראה כמי שמשתוקק לכלות בבת אחת את שארית כוחותיו ולהתייצב מול המוות. אשר לגרגוריו, הידיעות לא היו חד-משמעיות.

לטענת חוקרים מסוימים, לא מן הנמנע שגופתו אכן היתה בתוך ערמת העצמות שהוצאה מאותו קבר סודי, אם כי על מנת לוודא זאת היה עליהם לערוך בדיקת דנ"א, אבל לממשלה לא היה כסף או חשק לבדיקה, כך שהבדיקה הלכה ונדחתה מיום ליום. הוא ניסה לחפש גם בחורה אחת, שכנראה היתה חברתו של גוֹיוֹ במחתרת, אבל גם היא לא נמצאה. אחר כך הידרדר מצב בריאותו ונאלצו לאשפז אותו. הוא כבר אפילו לא כתב, אמרה מירנדה. הוא, שהיה לו חשוב מאוד לכתוב כל יום, לא משנה באילו תנאים. כן, אמרתי לה, כזה הוא היה. אחר כך שאלתי אותה אם הוא הספיק להשתתף בתחרות סיפורים כלשהי בבואנוס איירס. מירנדה הביטה בי וחייכה. אה, בטח, אתה היית זה שהשתתף אתו בתחרויות, הוא הכיר אותך באחת מהן. אז הבנתי שהיתה לה הכתובת שלי פשוט כי היו לה כל הכתובות של אביה, ושרק באותו רגע זיהתה אותי. אני אכן הבחור מהתחרויות, אמרתי.

מירנדה מזגה לעצמה עוד קוניאק ואמרה שבמשך שנה אביה דיבר עלי די הרבה. הבחנתי שהיא מסתכלת בי במבט שונה. בטח הצקתי לו מאוד, אמרתי. מה פתאום, היא אמרה, לא הצקת לו בכלל, הוא אהב את המכתבים שלך, הוא נהג לקרוא אותם לאמא ולי. אני מקווה שהם היו משעשעים, אמרתי בהיסוס. הם היו משעשעים מאוד, אמרה מירנדה, אמא שלי אפילו המציאה לכם כינוי. כינוי? למי? לאבא ולך, היא קראה לכם האקדוחנים או ציידי הראשים, אני כבר לא זוכרת, משהו בנוסח זה, ציידי הקרקפות.

אני יכול להבין למה, אמרתי, אם כי נדמה לי שצייד הראשים האמתי בינינו היה אבא שלך, אני רק העברתי לו קצת מידע פה ושם. כן, הוא היה מקצוען, אמרה מירנדה והרצינה פתאום. בכמה פרסים הוא זכה בסוף? שאלתי אותה. בערך חמישה עשר, אמרה בהיסח דעת. ואתה? נכון לרגע זה רק באחד, אמרתי. פרס משנה באלקוי, התחרות שדרכה הכרתי את אביך. ידעת שבורחס כתב לו פעם מכתב, למדריד, וניתח בו את אחד מסיפוריו? אמרה והביטה בכוס הקוניאק שלה. לא, לא ידעתי, אמרתי. וגם קורטאסר כתב עליו, וגם מוחיקה ליינס. טוב, הוא היה סופר מצוין, אמרתי. אוף, אמרה מירנדה וקמה ויצאה לחצר, כאילו אמרתי משהו שהעליב אותה. חיכיתי כמה שניות, לקחתי את בקבוק הקוניאק ויצאתי אחריה. מירנדה נשענה על הגדר והביטה באורות של חירונה. יש לך פה נוף יפה, אמרה לי. מילאתי את כוסה, מילאתי את כוסי, ובמשך זמן-מה עמדנו והבטנו בעיר לאור הירח. פתאום הבנתי שאנחנו שרויים בשלווה, שמסיבה מסתורית כלשהי שנינו שרויים בשלווה בעת ובעונה אחת, ושמעתה ואילך הדברים עומדים להשתנות באופן סמוי, כאילו העולם חרג ממקומו, פשוטו כמשמעו. שאלתי אותה בת כמה היא. עשרים ושתיים, אמרה. אז אני בטח בן יותר משלושים, אמרתי, ואפילו קולי נשמע לי מוזר.

רוברטו בולניו, מהסופרים הבולטים בדורנו, מת בשנת 2003 בהיותו בן 50. הסיפור "סנסיני", אשר זכה בפרס הסיפורת של העיר סן סבסטיאן, נכלל בספרו הראשון, "שיחות טלפון", אשר ראה אור בעברית בהוצאת "עם עובד." מספרדית: אדם רון בלומנטל

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי רוברטו בולניו.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על סֶנְסיני