ב׳ מאוהב באִיקְס. זוהי, כמובן, אהבה נכזבת. בתקופה מסוימת בחייו היה ב׳ מוכן לעשות הכול בשביל איקס, באותו הסגנון שחושבים ואומרים כל המאוהבים. איקס נפרדת ממנו. נפרדת ממנו בטלפון. תחילה, כמובן, הוא סובל, אבל עם הזמן, כמקובל, הוא מתאושש; החיים, כמו שאומרים בטלנובלות, נמשכים. השנים חולפות.
לילה אחד אין לב׳ מה לעשות והוא מצליח, אחרי שתי שיחות טלפון, ליצור קשר עם איקס. שניהם כבר לא צעירים, דבר שניכר בקולותיהם החוצים את ספרד מקצה אל קצה. ידידות חדשה נרקמת, וכעבור ימים אחדים הם מחליטים לשוב ולהיפגש. שני הצדדים סוחבים גירושים, מחלות חדשות, תסכולים. כאשר ב׳ על הרכבת בדרך לעיר של איקס, הוא עדיין אינו מאוהב. ביום הראשון הם מסתגרים בביתה של איקס ומדברים על חייהם (למעשה איקס היא שמדברת, וב׳ מקשיב ומדי פעם שואל שאלה); בלילה איקס מזמינה את ב׳ לחלוק את מיטתה. לאמיתו של דבר לב׳ לא מתחשק לשכב עם איקס, אבל הוא מסכים. בבוקר, כשהוא מתעורר, ב׳ שוב מאוהב. אך האם הוא מאוהב באיקס או ברעיון ההתאהבות?
היחסים ביניהם בעייתיים ואינטנסיביים: איקס נמצאת על סף התאבדות כל הזמן, היא מקבלת טיפול פסיכיאטרי (כדורים, הרבה כדורים שלא עוזרים בכלום), היא בוכה לעיתים קרובות ובלי סיבה שאפשר לעמוד עליה. אם כן, ב׳ מטפל באיקס. טיפולו אוהב ומסור, אבל גם מגושם. הוא מטפל באיקס כמו מאוהב אמיתי. עד מהרה הוא מבין זאת. הוא מנסה לחלץ אותה מהדיכאון, אבל אינו מצליח אלא להוביל אותה לדרך ללא מוצא, או לדרך שאיקס חושבת שאין ממנה מוצא. לפעמים, כשהוא לבדו או כשהוא מביט באיקס הישנה, גם ב׳ חושב שאין מוצא. בתור סם נגד הוא מנסה להיזכר באהבותיו האבודות, ומנסה לשכנע את עצמו שהוא יכול לחיות בלי איקס, שהוא יכול להינצל. לילה אחד מבקשת ממנו איקס שיעזוב, וב׳ לוקח רכבת ועוזב את העיר. איקס באה לתחנה להיפרד ממנו. הפרדה חמה ונואשת. ב׳ נוסע בקרון שינה, אבל מצליח להירדם רק מאוחר מאוד. כאשר הוא נרדם סוף־סוף הוא חולם על קוף־שלג שהולך לו במדבר. הדרך מסוכנת ואחריתה כנראה כישלון. אבל הקוף מעדיף שלא להכיר בכך ותבונתו נעשית לכוח רצון: הוא הולך בלילה, כאשר הכוכבים הקפואים שוטפים את המדבר. כשהוא מתעורר (בתחנת סַנץ בברצלונה) חושב ב׳ שהוא מבין את פשר החלום (אם יש כזה) ושם פעמיו לביתו, מעודד מעט. באותו לילה הוא מטלפן לאיקס ומספר לה את החלום. איקס שותקת. למחרת הוא מטלפן לאיקס שוב. וגם למחרת. נוהגה של איקס קריר יותר משיחה לשיחה, כאילו ב׳ מתרחק לו בזמן אט־אט. אני הולך ונעלם, חושב ב׳. היא מוחקת אותי ויודעת שהיא מוחקת אותי. לילה אחד מאיים ב׳ על איקס שיעלה על רכבת ויתייצב בביתה למחרת. אל תחשוב על זה אפילו, אומרת איקס. אני בא, אומר ב׳, אני לא יכול לסבול יותר את שיחות הטלפון האלה, אני רוצה לראות אותך כשאנחנו מדברים. אני לא אפתח לך את הדלת, אומרת איקס ומנתקת. ב׳ לא מבין כלום. זמן רב הוא לא מבין כיצד ייתכן שמישהו ינוע מקיצוניות אחת לשנייה ברגשותיו, ברצונותיו. אחר כך הוא משתכר או מוצא לו נחמה בספר. הימים חולפים.
לילה אחד, כעבור חצי שנה, ב׳ מטלפן לאיקס. עובר זמן עד שהיא מזהה את קולו. אה, זה אתה, היא אומרת. קרירותה מסמרת שיער. ב׳ מבחין, לעומת זאת, שאיקס רוצה לומר לו משהו. היא מקשיבה לי כאילו לא עבר זמן, הוא חושב, כאילו דיברנו אתמול. מה שלומך? אומר ב׳. ספרי לי משהו, אומר ב׳. איקס עונה בכן ולא וכעבור זמן־מה מנתקת. מבולבל חוזר ב׳ ומחייג למספר של איקס. והפעם, כשהיא עונה, ב׳ מעדיף לשתוק. מעבר לקו קולה של איקס אומר: כן, מי זה. דממה. ואחר כך: מי שם, והקול משתתק. הזמן — הזמן שמפריד בין ב׳ לבין איקס, ושב׳ לא מצליח לפענח — עובר דרך קו הטלפון, מתכווץ, נמתח, חושף אחדים ממרכיביו. ב׳, בלי להבחין בכך, מתחיל לבכות. הוא יודע שאיקס יודעת שהוא המטלפן. אחר כך, בשקט, הוא מנתק.
עד כאן הסיפור וולגרי; אמנם מצער, אבל וולגרי. ב׳ מבין שאסור לו לטלפן יותר לאיקס. יום אחד דופקים על הדלת, ומולו מופיעים א׳ וז׳. הם שוטרים המבקשים לתחקר אותו. ב׳ דורש לדעת באיזה עניין. א׳ נמנע מלתת לו תשובה; ז׳, לאחר התפתלות גמלונית, מסביר לו את המצב. לפני שלושה ימים, בקצה השני של ספרד, מישהו רצח את איקס. תחילה ב׳ מתמוטט, אחר כך הוא מבין שהוא אחד החשודים; יצר ההישרדות מעמיד אותו על המשמר. השוטרים שואלים על יומיים מסוימים. ב׳ לא זוכר מה עשה, עם מי התראה ביומיים הללו. הוא יודע, מן הסתם, שהוא לא זז מברצלונה, למעשה הוא לא זז מהשכונה שלו ומביתו, אבל אינו יכול להוכיח זאת. השוטרים לוקחים אותו. ב׳ מבלה לילה בתחנה. ברגע מסוים בחקירה נדמה לו שעומדים להעביר אותו לעיר של איקס, והאפשרות הזו, מסיבה תמוהה כלשהי, קורצת לו, אבל בסוף זה לא קורה. לוקחים ממנו טביעות אצבעות ומבקשים ממנו אישור לבדיקת דם. ב׳ מסכים. למחרת בבוקר משחררים אותו. רשמית, ב׳ לא היה עצור, הוא רק הסכים לשתף פעולה עם המשטרה בהבהרת מקרה רצח. כשהוא מגיע לביתו ב׳ נשכב במיטה ונרדם מיד. הוא חולם על מדבר, הוא חולם על פרצופה של איקס, ומעט לפני שהוא מתעורר הוא מבין שפרצופה של איקס והמדבר חד הם. הוא לא מתקשה להסיק שהוא הלך לאיבוד במדבר.
בלילה הוא אורז כמה בגדים בתיק ושם פעמיו לתחנה, שם הוא לוקח רכבת לעיר של איקס. בנסיעה, שנמשכת כל הלילה מקצה אחד של ספרד למשנהו, הוא לא מצליח לישון ושוקע בהרהורים על כל מה שהיה יכול לעשות ולא עשה, על כל מה שהיה יכול לתת לאיקס ולא נתן. והוא חושב גם: אם אני הייתי מת, איקס לא הייתה יוצאת למסע הזה. וחושב: בדיוק זו הסיבה שאני זה שנשאר בחיים. בנסיעה, כסהרורי, הוא רואה את איקס בפעם הראשונה כפי שהיא באמת, שוב מתעוררת בו אהבה אליה והוא בז לעצמו, כמעט במיאוס, בפעם האחרונה. כשהוא מגיע, מוקדם מאוד, הוא נוסע היישר לבית אחיה של איקס. הלה מופתע ומבולבל, אבל בכל זאת מזמין אותו להיכנס, מציע לו קפה. אחיה של איקס שטף פנים כרגע והוא לבוש רק למחצה. הוא לא התקלח, מבחין ב׳, רק שטף פנים והרטיב קצת את השיער. ב׳ מסכים לכוס קפה, ואז אומר שנודע לו על רציחתה של איקס, שהשוטרים תחקרו אותו, ומבקש ממנו שיסביר לו מה קרה. זה סיפור עצוב מאוד, אומר אחיה של איקס בעודו מכין את הקפה במטבח, אבל אני לא מבין איך אתה קשור לכל העניין. המשטרה חושבת שאולי אני הרוצח, אומר ב׳. אחיה של איקס צוחק. תמיד היה לך מזל רע, הוא אומר. מוזר שהוא אומר לי את זה, חושב ב׳, בהתחשב בכך שאני זה שנשאר בחיים. אבל הוא גם אסיר תודה על כך שהאח לא מפקפק בחפותו. אחר כך יוצא אחיה של איקס לעבודה וב׳ נשאר בביתו. כעבור זמן־מה, תשוש, שוקע ב׳ בשינה עמוקה. אין צורך לומר שאיקס מופיעה בחלומו.
כשהוא מתעורר נדמה לו שהוא יודע מיהו הרוצח. הוא ראה את פרצופו. באותו לילה הוא יוצא עם אחיה של איקס, הם נכנסים לברים, מדברים על דברים סתמיים ומנסים בכל הכוח להשתכר, ללא הצלחה. כשהם חוזרים הביתה ברגל, דרך רחובות שוממים, מספר לו ב׳ שפעם אחת התקשר לאיקס ולא אמר מילה. איזה תרגיל מסריח, אומר אחיה של איקס. עשיתי את זה רק פעם אחת, אומר ב׳, אבל אז הבנתי שאיקס מקבלת כל הזמן שיחות כאלה; היא חשבה שזה אני, אתה מבין? אומר ב׳. הרוצח הוא הטיפוס מהשיחות האנונימיות? שואל האח של איקס. בדיוק כך, אומר ב׳. ואיקס חשבה שזה אני. אחיה של איקס מקמט את המצח; לדעתי, הוא אומר, הרוצח הוא אחד ממאהביה לשעבר, לאחותי היו הרבה מחזרים. ב׳ מעדיף לא לענות (אחיה של איקס, לדעתו, לא מבין כלום) ושניהם שותקים עד שהם מגיעים הביתה.
במעלית לב׳ יש צורך להקיא. הוא אומר: אני הולך להקיא. תתאפק, אומר אחיה של איקס. אחר כך הם חוצים את המסדרון במהירות, אחיה של איקס פותח את הדלת, וב׳ נורה פנימה אל השירותים. אבל כשהוא מגיע לשם כבר אין לו חשק להקיא. הוא מזיע וכואבת לו הבטן, אבל הוא לא מצליח להקיא. האסלה עם הקרש למעלה נראית לו כמו פה שלועג לו וכולו חניכיים, או בכל אופן לועג למישהו. הוא שוטף פנים ומביט בעצמו במראה: הפרצוף שלו חיוור כמו נייר. במעט שנותר מהלילה ב׳ בקושי מצליח לישון, ולמרות הנחרות של אחיה של איקס הוא מנסה לקרוא. למחרת הם נפרדים לשלום וב׳ חוזר לברצלונה. לעולם לא אבקר כאן עוד, הוא חושב, כי איקס כבר לא נמצאת פה.
כעבור שבוע מטלפן אליו אחיה של איקס לספר לו שהמשטרה תפסה את הרוצח. הטיפוס הזה הטריד את איקס, אומר האח, בשיחות אנונימיות. ב׳ לא עונה. מאהב לשעבר, אומר אחיה של איקס. אני שמח לשמוע, אומר ב׳, תודה שהתקשרת. אחר כך אחיה של איקס מנתק וב׳ נשאר לבדו.
מתוך "כל הסיפורים", מאת רוברטו בולניו. תרגמו מספרדית: משה רון ואדם בלומנטל (שתרגם את הסיפור המובא כאן). הוצאת "עם עובד", 2023.
תמונה ראשית: שפופרת של טלפון ישן. תצלום: ג'ן סטיר.
תגובות פייסבוק
כולל אותנו
בספרות, בתיאטרון ובקולנוע יש ריגוש מיוחד באותם רגעים או מהלכי עלילה שבהם פונים אל הצופה או הקורא. מדובר ברגעים שבהם כמו נשלחת אצבע או יד, אולי מבט מפורש, עם אמירה שיוצאת מהסיפור וזרימתו קדימה, ומופנית אלינו, היושבים מול הבמה, מול המסך או מול הטקסט. לפתע, בהרף עין שיכול להיראות אגבי, ואפילו כמעט לחמוק מאיתנו ברגע הראשון, מישהו – הקול המספר, אולי מי שחיבר את היצירה – מערב אותנו בסיפור, מעיר הערה שאנו נמעניה. במונחים פורמליים, הדבר מכונה "שבירת הקיר הרביעי", והתופעה היא מסימניו הבולטים של המודרניזם, אך היא בהחלט קדומה בהרבה, למעשה קדומה ככתיבה עצמה, הספרותית והתאטרונית. עיון זהיר וקפדני מגלה את הדוגמאות מהטקסטים הקדומים ביותר. קוראים וקוראות מנוסים מכירים דוגמאות כאלו, ואת ההנאה הגדולה משבירת הקיר הרביעי, שמערבת אותנו בנעשה ואפילו מגבשת אותנו לכלל קהילה על-זמנית של מי שהעלילה מעוררת אותם להיות שותפים.
כל הדברים הללו, שהובאו כאן בקיצור הנמרץ ביותר, הם עניינה של תורת הספרות על ענפיה הרבים. ודווקא משום כך, מעניין במיוחד לגלות אמצעים הקיימים בלשון, בפרט בתחביר, שעושים בדיוק את זאת, כלומר שוברים את הקיר הרביעי. אמצעי אחד כזה משמש אותנו באורח יומיומי בעברית שלנו, אולי ממש מבלי דעת.
הנה דוגמה:
"בכל מקרה הארגונים, כולל אותנו, נערכים לאפשרויות השונות".
קל להחמיץ את העניין, הראוי לעיון זהיר. כשמדבר ב"הארגונים", מי שאומר את הדברים לכאורה מכוסה וגם הארגון שלו נכלל באותו "כל". לוגית, אין אפשרות אחרת, כי העברית אינה מבחינה בין "כל" הכולל את הדובר ו"כל" שאינו כולל את הדובר. יש שפות הכוללות הבחנה כזאת, והעברית אינה ביניהן. ובכל זאת, הנה לפנינו המאמר המוסגר, "כולל אותנו". מובן שהוא חלק מהמשפט, והוא נאמר על ידי אותו דובר שאומר "בכל מקרה הארגונים... נערכים לאפשרויות השונות". מבחינת המבנה של המאמר המוסגר, המשפט הקצרצר שבין הפסיקים, הניתוח העדין מראה מספר נקודות. ראשית, "כולל" מתייחס ל"כל", והוא הבהרה לכוונה ש"כל הארגונים" היא קבוצה המכילה גם את הארגון של הדובר. ההבהרה הזאת היא למעשה הרחבה שאומרת את מה שהוא מובן מאליו לוגית אבל שהדובר חש צורך להבליט ולסמן באורח מפורש. מעבר לכך, "כולל" היא צורת בינוני, או ליתר דיוק פרטיציפ, בדומה לצורות אנגליות המסתיימות ב-ing. כלומר, יש פה תיאור של "כל הקבוצות". ואחרי "כולל" בא מושא ישיר, "אותנו".
אך מהו נושא המשפט הקצר הזה, "כולל אותנו"? הנה האגוז הקשה יותר לפיצוח. הנושא אינו "הארגונים" ש"נערכים לאפשרויות השונות". בחיפוש אחר הנושא, אנחנו נתקלים בקיר. ועם ההיתקלות בא הפתרון: הנושא, הדבר שמדברים עליו, הוא הסיטואציה כולה, אבל לא הסיטואציה ברמה של מה שמסופר לנו על מעשיהם של הארגונים, אלא מעשה האמירה עצמו. הדובר מפרש את עצמו עבורנו וכלפינו, השומעים והקוראים את דבריו (במקרה של הדוגמה המסוימת, אגב, מדובר בדובר ממין זכר ולכן אני מתמיד בלשון זכר). כך יוצא ששני דברים מתרחשים בעת ובעונה אחת. האחד, ההסבר באשר למה שהארגונים עושים. והשני – האמירה. הנמענים של ההתרחשות הראשונה עשויים בהחלט להיות בתוך הטקסט, ועשויה להיות התייחסות אליהם בהמשך הדברים. אך הנמענים של ההתרחשות השנייה מתקיימים רק עם השמיעה או הקריאה של הטקסט. האצבע מופנית אליהם: "דעו לכם, מה שמדובר עליו כאן כולל את הארגון שאני קשור אליו, ואם היה לכם ספק הרי שהוא מוסר באמצעות האמירה המבהירה, הנוספת".
ברגיל, בינינו הקוראים ובין הקול של הטקסט יש קיר שקוף, אך נוכח מאוד. הטקסט שם ואנחנו כאן. הוא על הדף או בחלל החדר או האולם, ואנחנו מולו, מול הנייר, או אולי על המושב באולם. המבט של הדוברים בטקסט מופנה לדמויות אחרות בו. וזה בדיוק מה ש"כולל אותנו" שובר, כיוון שהוא פונה אלינו, העסוקים בפענוח הדברים ובדיוק ההבנה ביחס אליהם. כעת, עם קליטת הנאמר במאמר המוסגר, אנו ערים לכך שפנו אלינו ואיננו יכולים להתכחש לכך.
אין זה המבנה היחיד בעברית העכשווית שעושה פעולה של שבירת הקיר הרביעי. דוגמה נוספת היא המבנה הניכר במשפטים מסוג "האירוע יהיה ביום חמישי, באולם השמחות במושב, מאחורי בניין המועצה, למי שמכיר, והוא יתחיל בשמונה וחצי". מהו אותו "למי שמכיר" אם לא פנייה לקורא או לקוראת, למאזין או למאזינה, בעיקר למי שעלולים לצאת נשכרים מידע קודם, שהדובר מעלה על הפרק ומעורר באמצעותו את תשומת הלב של תת-קבוצה בקהלו? נראה שבמושב האמור יש אולם שמחות אחד, וכך לא אמורה להיות בעיה להבין לאיזה מקום מתייחסים. אך הדובר מוסיף את "מאחורי בניין המועצה" כמידע נוסף, ומורה על כך שהוא עושה זאת כסיוע למי שעשוי ליהנות מסיוע כזה, "למי שמכיר". הרי אולם השמחות במקומו, וגם בניין המועצה אינו מש מכתובתו, אך הקיר נסדק לרגע ומבעד לחרך פונים לחלק מקהל היעד, מערבים אותו בצורה נוספת. וכל זה נעשה באמצעות התחביר, באורח פשוט, כמעט אגבי, ומרשים מאוד.
הטובים לרשע
נגה אריכאאנשים מסוגלים להחליט להיות אכזריים, לעשות מעשים נוראים. המחקר מתקרב והולך להבנת...
X 19 דקות
היד המסתירה
היד המסתירה יותר ממה שהיא מציעה,
עיני הטרף השולטות בצַיָּד.
ושפתייך הממלמלות את התפילה
של מי שמתפלל רק בשעת האהבה.
ואילו דיברתי על עינייך, על זרועותייך,
על אותו גוף שבו אני מאבד את עצמי וזוכה בך,
לא היה מסתיים עוד מה שאמור להסתיים;
נשימה של אנחות וחיבוקים
בפינה הזאת שבה את כל מה שיש לי,
במסע הזה שבו לים אין תחתית.
נוּנוֹ ז'ודיסֶה (Nuno Júdice) הוא משורר, סופר ומסאי יליד פורטוגל (1949). במשך השנים שימש ז'ודיסה נספח תרבות בצרפת ובישראל וכן מילא תפקידי אוצרות וניהול במוסדות תרבות במולדתו.
אוסף משירתו של ז'ודיסה ראה אור בתרגום אהרן אמיר: "הרהורים על הריסות", הוצאת כרמל: ירושלים 2000.
תרגם מפורטוגזית: יורם מלצר