ב׳ מאוהב באִיקְס. זוהי, כמובן, אהבה נכזבת. בתקופה מסוימת בחייו היה ב׳ מוכן לעשות הכול בשביל איקס, באותו הסגנון שחושבים ואומרים כל המאוהבים. איקס נפרדת ממנו. נפרדת ממנו בטלפון. תחילה, כמובן, הוא סובל, אבל עם הזמן, כמקובל, הוא מתאושש; החיים, כמו שאומרים בטלנובלות, נמשכים. השנים חולפות.
לילה אחד אין לב׳ מה לעשות והוא מצליח, אחרי שתי שיחות טלפון, ליצור קשר עם איקס. שניהם כבר לא צעירים, דבר שניכר בקולותיהם החוצים את ספרד מקצה אל קצה. ידידות חדשה נרקמת, וכעבור ימים אחדים הם מחליטים לשוב ולהיפגש. שני הצדדים סוחבים גירושים, מחלות חדשות, תסכולים. כאשר ב׳ על הרכבת בדרך לעיר של איקס, הוא עדיין אינו מאוהב. ביום הראשון הם מסתגרים בביתה של איקס ומדברים על חייהם (למעשה איקס היא שמדברת, וב׳ מקשיב ומדי פעם שואל שאלה); בלילה איקס מזמינה את ב׳ לחלוק את מיטתה. לאמיתו של דבר לב׳ לא מתחשק לשכב עם איקס, אבל הוא מסכים. בבוקר, כשהוא מתעורר, ב׳ שוב מאוהב. אך האם הוא מאוהב באיקס או ברעיון ההתאהבות?
היחסים ביניהם בעייתיים ואינטנסיביים: איקס נמצאת על סף התאבדות כל הזמן, היא מקבלת טיפול פסיכיאטרי (כדורים, הרבה כדורים שלא עוזרים בכלום), היא בוכה לעיתים קרובות ובלי סיבה שאפשר לעמוד עליה. אם כן, ב׳ מטפל באיקס. טיפולו אוהב ומסור, אבל גם מגושם. הוא מטפל באיקס כמו מאוהב אמיתי. עד מהרה הוא מבין זאת. הוא מנסה לחלץ אותה מהדיכאון, אבל אינו מצליח אלא להוביל אותה לדרך ללא מוצא, או לדרך שאיקס חושבת שאין ממנה מוצא. לפעמים, כשהוא לבדו או כשהוא מביט באיקס הישנה, גם ב׳ חושב שאין מוצא. בתור סם נגד הוא מנסה להיזכר באהבותיו האבודות, ומנסה לשכנע את עצמו שהוא יכול לחיות בלי איקס, שהוא יכול להינצל. לילה אחד מבקשת ממנו איקס שיעזוב, וב׳ לוקח רכבת ועוזב את העיר. איקס באה לתחנה להיפרד ממנו. הפרדה חמה ונואשת. ב׳ נוסע בקרון שינה, אבל מצליח להירדם רק מאוחר מאוד. כאשר הוא נרדם סוף־סוף הוא חולם על קוף־שלג שהולך לו במדבר. הדרך מסוכנת ואחריתה כנראה כישלון. אבל הקוף מעדיף שלא להכיר בכך ותבונתו נעשית לכוח רצון: הוא הולך בלילה, כאשר הכוכבים הקפואים שוטפים את המדבר. כשהוא מתעורר (בתחנת סַנץ בברצלונה) חושב ב׳ שהוא מבין את פשר החלום (אם יש כזה) ושם פעמיו לביתו, מעודד מעט. באותו לילה הוא מטלפן לאיקס ומספר לה את החלום. איקס שותקת. למחרת הוא מטלפן לאיקס שוב. וגם למחרת. נוהגה של איקס קריר יותר משיחה לשיחה, כאילו ב׳ מתרחק לו בזמן אט־אט. אני הולך ונעלם, חושב ב׳. היא מוחקת אותי ויודעת שהיא מוחקת אותי. לילה אחד מאיים ב׳ על איקס שיעלה על רכבת ויתייצב בביתה למחרת. אל תחשוב על זה אפילו, אומרת איקס. אני בא, אומר ב׳, אני לא יכול לסבול יותר את שיחות הטלפון האלה, אני רוצה לראות אותך כשאנחנו מדברים. אני לא אפתח לך את הדלת, אומרת איקס ומנתקת. ב׳ לא מבין כלום. זמן רב הוא לא מבין כיצד ייתכן שמישהו ינוע מקיצוניות אחת לשנייה ברגשותיו, ברצונותיו. אחר כך הוא משתכר או מוצא לו נחמה בספר. הימים חולפים.
לילה אחד, כעבור חצי שנה, ב׳ מטלפן לאיקס. עובר זמן עד שהיא מזהה את קולו. אה, זה אתה, היא אומרת. קרירותה מסמרת שיער. ב׳ מבחין, לעומת זאת, שאיקס רוצה לומר לו משהו. היא מקשיבה לי כאילו לא עבר זמן, הוא חושב, כאילו דיברנו אתמול. מה שלומך? אומר ב׳. ספרי לי משהו, אומר ב׳. איקס עונה בכן ולא וכעבור זמן־מה מנתקת. מבולבל חוזר ב׳ ומחייג למספר של איקס. והפעם, כשהיא עונה, ב׳ מעדיף לשתוק. מעבר לקו קולה של איקס אומר: כן, מי זה. דממה. ואחר כך: מי שם, והקול משתתק. הזמן — הזמן שמפריד בין ב׳ לבין איקס, ושב׳ לא מצליח לפענח — עובר דרך קו הטלפון, מתכווץ, נמתח, חושף אחדים ממרכיביו. ב׳, בלי להבחין בכך, מתחיל לבכות. הוא יודע שאיקס יודעת שהוא המטלפן. אחר כך, בשקט, הוא מנתק.
עד כאן הסיפור וולגרי; אמנם מצער, אבל וולגרי. ב׳ מבין שאסור לו לטלפן יותר לאיקס. יום אחד דופקים על הדלת, ומולו מופיעים א׳ וז׳. הם שוטרים המבקשים לתחקר אותו. ב׳ דורש לדעת באיזה עניין. א׳ נמנע מלתת לו תשובה; ז׳, לאחר התפתלות גמלונית, מסביר לו את המצב. לפני שלושה ימים, בקצה השני של ספרד, מישהו רצח את איקס. תחילה ב׳ מתמוטט, אחר כך הוא מבין שהוא אחד החשודים; יצר ההישרדות מעמיד אותו על המשמר. השוטרים שואלים על יומיים מסוימים. ב׳ לא זוכר מה עשה, עם מי התראה ביומיים הללו. הוא יודע, מן הסתם, שהוא לא זז מברצלונה, למעשה הוא לא זז מהשכונה שלו ומביתו, אבל אינו יכול להוכיח זאת. השוטרים לוקחים אותו. ב׳ מבלה לילה בתחנה. ברגע מסוים בחקירה נדמה לו שעומדים להעביר אותו לעיר של איקס, והאפשרות הזו, מסיבה תמוהה כלשהי, קורצת לו, אבל בסוף זה לא קורה. לוקחים ממנו טביעות אצבעות ומבקשים ממנו אישור לבדיקת דם. ב׳ מסכים. למחרת בבוקר משחררים אותו. רשמית, ב׳ לא היה עצור, הוא רק הסכים לשתף פעולה עם המשטרה בהבהרת מקרה רצח. כשהוא מגיע לביתו ב׳ נשכב במיטה ונרדם מיד. הוא חולם על מדבר, הוא חולם על פרצופה של איקס, ומעט לפני שהוא מתעורר הוא מבין שפרצופה של איקס והמדבר חד הם. הוא לא מתקשה להסיק שהוא הלך לאיבוד במדבר.
בלילה הוא אורז כמה בגדים בתיק ושם פעמיו לתחנה, שם הוא לוקח רכבת לעיר של איקס. בנסיעה, שנמשכת כל הלילה מקצה אחד של ספרד למשנהו, הוא לא מצליח לישון ושוקע בהרהורים על כל מה שהיה יכול לעשות ולא עשה, על כל מה שהיה יכול לתת לאיקס ולא נתן. והוא חושב גם: אם אני הייתי מת, איקס לא הייתה יוצאת למסע הזה. וחושב: בדיוק זו הסיבה שאני זה שנשאר בחיים. בנסיעה, כסהרורי, הוא רואה את איקס בפעם הראשונה כפי שהיא באמת, שוב מתעוררת בו אהבה אליה והוא בז לעצמו, כמעט במיאוס, בפעם האחרונה. כשהוא מגיע, מוקדם מאוד, הוא נוסע היישר לבית אחיה של איקס. הלה מופתע ומבולבל, אבל בכל זאת מזמין אותו להיכנס, מציע לו קפה. אחיה של איקס שטף פנים כרגע והוא לבוש רק למחצה. הוא לא התקלח, מבחין ב׳, רק שטף פנים והרטיב קצת את השיער. ב׳ מסכים לכוס קפה, ואז אומר שנודע לו על רציחתה של איקס, שהשוטרים תחקרו אותו, ומבקש ממנו שיסביר לו מה קרה. זה סיפור עצוב מאוד, אומר אחיה של איקס בעודו מכין את הקפה במטבח, אבל אני לא מבין איך אתה קשור לכל העניין. המשטרה חושבת שאולי אני הרוצח, אומר ב׳. אחיה של איקס צוחק. תמיד היה לך מזל רע, הוא אומר. מוזר שהוא אומר לי את זה, חושב ב׳, בהתחשב בכך שאני זה שנשאר בחיים. אבל הוא גם אסיר תודה על כך שהאח לא מפקפק בחפותו. אחר כך יוצא אחיה של איקס לעבודה וב׳ נשאר בביתו. כעבור זמן־מה, תשוש, שוקע ב׳ בשינה עמוקה. אין צורך לומר שאיקס מופיעה בחלומו.
כשהוא מתעורר נדמה לו שהוא יודע מיהו הרוצח. הוא ראה את פרצופו. באותו לילה הוא יוצא עם אחיה של איקס, הם נכנסים לברים, מדברים על דברים סתמיים ומנסים בכל הכוח להשתכר, ללא הצלחה. כשהם חוזרים הביתה ברגל, דרך רחובות שוממים, מספר לו ב׳ שפעם אחת התקשר לאיקס ולא אמר מילה. איזה תרגיל מסריח, אומר אחיה של איקס. עשיתי את זה רק פעם אחת, אומר ב׳, אבל אז הבנתי שאיקס מקבלת כל הזמן שיחות כאלה; היא חשבה שזה אני, אתה מבין? אומר ב׳. הרוצח הוא הטיפוס מהשיחות האנונימיות? שואל האח של איקס. בדיוק כך, אומר ב׳. ואיקס חשבה שזה אני. אחיה של איקס מקמט את המצח; לדעתי, הוא אומר, הרוצח הוא אחד ממאהביה לשעבר, לאחותי היו הרבה מחזרים. ב׳ מעדיף לא לענות (אחיה של איקס, לדעתו, לא מבין כלום) ושניהם שותקים עד שהם מגיעים הביתה.
במעלית לב׳ יש צורך להקיא. הוא אומר: אני הולך להקיא. תתאפק, אומר אחיה של איקס. אחר כך הם חוצים את המסדרון במהירות, אחיה של איקס פותח את הדלת, וב׳ נורה פנימה אל השירותים. אבל כשהוא מגיע לשם כבר אין לו חשק להקיא. הוא מזיע וכואבת לו הבטן, אבל הוא לא מצליח להקיא. האסלה עם הקרש למעלה נראית לו כמו פה שלועג לו וכולו חניכיים, או בכל אופן לועג למישהו. הוא שוטף פנים ומביט בעצמו במראה: הפרצוף שלו חיוור כמו נייר. במעט שנותר מהלילה ב׳ בקושי מצליח לישון, ולמרות הנחרות של אחיה של איקס הוא מנסה לקרוא. למחרת הם נפרדים לשלום וב׳ חוזר לברצלונה. לעולם לא אבקר כאן עוד, הוא חושב, כי איקס כבר לא נמצאת פה.
כעבור שבוע מטלפן אליו אחיה של איקס לספר לו שהמשטרה תפסה את הרוצח. הטיפוס הזה הטריד את איקס, אומר האח, בשיחות אנונימיות. ב׳ לא עונה. מאהב לשעבר, אומר אחיה של איקס. אני שמח לשמוע, אומר ב׳, תודה שהתקשרת. אחר כך אחיה של איקס מנתק וב׳ נשאר לבדו.
1995–1996
מתוך "כל הסיפורים", מאת רוברטו בולניו. תרגמו מספרדית: משה רון ואדם בלומנטל (שתרגם את הסיפור המובא כאן). הוצאת "עם עובד", 2023.
תמונה ראשית: שפופרת של טלפון ישן. תצלום: ג'ן סטיר.
מחשבות מתחילות כאן
תגובות פייסבוק
על עכברים ודעה קדומה
קארה ג'אימואלפי שנים של תרבות אנושית קבעו: עכברים הם חמודים, עכברושים הם רשעים...
X 6 דקות
אל הדורות הבאים
פרנצ'סקו פטררקהפרנצ'סקו פטררקה מוסר דין וחשבון על רקעו, על אורחותיו ועל התפתחותם של...
X 17 דקות
מזמזמים בשמיים
פריטים חדשים במציאוּת דורשים על פי רוב גם מילים חדשות, או התאמה של מילים וצירופי מילים כדי לקרוא להם בשמות מובחנים. זו אינה חובה, כמובן, אך כשהפריטים חשובים בעיני החברה ודוברי השפה, המילים תיווצרנה, תוצענה, תופענה.
לא צריך מומחיות טכנית מיוחדת כדי לדעת שהשמיים נעשים צפופים במיני יצורים טכנולוגיים חדשים. כלי טיס קטנים, קטנים מאוד או קצת פחות קטנים מנקדים את הרקיע ומשמשים לשורה ארוכה של צרכים ומטרות. שמותיהם בעברית רבים, וקשה לעשות סדר במילון החדש, המתהווה לנגד עינינו והעובר תמורות עם התפתחות המצאי המעופף.
קוראים ותיקים, שנעוריהם כללו שקיעה בין דפי בטאון חיל האוויר, זוכרים את הופעתם של המל״טים. מל״ט היה הכינוי שניתן לכלי טיס שמאפיינו העיקרי היה מה שאין בו: טייס. כלומר ״מטוס ללא טייס״. במבט לאחור יש להניח שהוא נקרא ״מטוס״ כיוון שהאפשרויות היו מוגבלות. מטוס, מסוק (ההליקופטר של פעם) – אלו היו שתי האפשרויות אי-אז לפני כחמישים שנה. מטוס, כלי מוארך, בעל שידרה צינורית וכנפיים, שחוצה את התווך האווירי בקו ישר, ומונהג-מנווט גם לשוב לבסיסו ולנחות בדרך כלשהי. כזה היה המל״ט, גם אם הוא נעזר במשגר קרקעי כדי להתחיל בטיסה ולנסוק. מעמדו נשמר במשך שנים, עד שכוח ההמצאה והיצירתיות הצבאית הביאו לנו ועלינו את המזל״ט, נגזרת תעופתית ולשונית של המל״ט: ״מטוס זעיר ללא טיס״. כלומר, עדיין מטוס, אבל קטן משמעותית מאביו המל״ט.
אך גם בכך לא חדלה ההתפתחות, לא בכלים ולא בנומנקלטורה העברית.
עם הזמן, הופיע בחיינו הכַּטְבָּ״מ, ״כלי טיס בלתי מאויש״. מה בינו ובין המל״ט? לבלשני חיל האוויר פתרונים. כלי טיס בלתי מאויש הוא תיאור הוגן גם למל״ט וגם למזל״ט. אמנם לא כאן המקום להרחיב על תרבות השפע של ראשי התיבות בתחומי הצבא והביטחון העבריים, אבל יש בהחלט מקום לומר ששם כזה, שהוא ראשי תיבות, מצביע על צבאיות, על שייכות לספירה הביטחונית.
בינתיים, ואפילו במקביל, היות שבעולם וגם אצלנו כלי טיס בלתי מאוישים זכו לעדנה ולשימושים אזרחיים רבים מאוד, הופיע בשמיים העבריים גם ה״רחפן״. הפעם היה במונח החדש גם איתות ברור למהות טכנית מסוג אחר. אם מל״ט ומזל״ט עדיין טענו למהות ״מטוסית״ של הכלי, ואם הכטב״מ לא התחייב לאווירונאוטיקה מסוימת, הרחפן כבר אמר בפה מלא שהוא לא רק טס, אלא שהוא גם עומד במקום, במארב, בתצפית, בבקרה חזותית סבילה.
לא צריך להיות בעל תואר בפסיכולוגיה כדי לראות את הסמליות שיש במטוס, בטיסתו המהירה קדימה, בזינוק שלו לאורך קו. הרחפן שבר את התדמית הזאת, ואולי לכן היה טבעי שתינטל ממנו כל רמיזה לקרבה למטוס. כך אולי גם נוצרה היררכיה: מטוסים (מאוישים בטובים לטיס) משרים מעט ממעמדם על המל״ט והמזל״ט, אבל חלילה להם מלהיות מקושרים ליצור המרחף, הפסיבי, הגוצי למראה, המסורבל לעתים, כזה שיש לו להבים מסתובבים, כמו מסוק, שבולטים בחלקו העליון, וגם בליטות אחרות של אנטנות, מצלמות ועוד. יתרה מכך: רחפנים מונעים בסוללות, ללא אלמנט האש רב הסמליות שמטוסים מספקים למי שהאגו שלו רגיש לכגון אלו.
הפריחה הטכנולוגית והכוח הרב שבידי מערכת הביטחון הישראלית התבטא בשנים האחרונות גם בגידול טרמינולוגי מרשים. האהבה של בירוקרטים למונחים ולהתוויה של הבדלים בין קטגוריות, אפילו זעירות ומעוטות משמעות, גילתה כר פורה בדמות השמיים עמוסי הכלים למיניהם. וכך בא לעולם ה״כטמ״מ״ – כלי טיס מופעל מרחוק; ה״מסל״ט״, הוא המסוק ללא טייס; לפחות תריסר סוגי משנה של כטב״מים, כמו כטב״מ תקיפה, כטב״מ קרב, כטב״מ צילום ועוד ועוד. ולא נפקד מקומם של תתי-הסוגים על פי שיטות ההנעה: כטב״מ סילוני לעומת כטב״מ טורבו-פרופ. ובעת כתיבת הדברים חוגגת המערכת את הגעתו לעולם הטכנולוגיה הצבאית הישראלית של יצור מעופף המכונה ״מיקרו מל״ט מתאבד״ – והפעם מובלטת בשם תכונה סופנית - להזכיר לנו שלא פסו מל״טים מהשמיים, ביחוד כשמדובר בשימושים תוקפניים-מלחמתיים.
פה היה אפשר לגשת למילון האנגלי, כלומר האמריקני, המקביל, ולערוך השוואה שהייתה חושפת דומה ושונה לא רק בטכנולוגיות ובסיווגי-משנה המעידים על מבנים ארגוניים ותפעוליים שונים, אלא גם דומה ושונה בתחום העונג לקבוע שמות ולבטא היבטים שונים של אגו אישי או ארגוני, משל היינו בספר בראשית של כלי הטיס, ואל הטיסה העניק לאדם המטיס את התפקיד להעניק שמות לכל היצורים.
אך אם אנו ניגשים לאנגלית, לבי נמשך לא להשוואה הפורייה הזאת, אלא למונח קטן, יפה ורב משמעות: drone. ובכן, באנגלית מדובר במילה ותיקה מאוד, עם שורשים הודו-אירופיים עמוקים ותפוצה מרשימה בשפות הגרמאניות. פירושה הוא חרק ממין זכר, בעיקר זכר של דבורה, של נמלה או דבּוּר. בעולם הדבורים, ה-drone אינו עובד אך יכול להפרות את המלכה. כלומר, יש בו חיוניות וגם חסר מובנה ביכולות. קיומו משמעותי רק בהקשר ליצור אחר, שנחשב לעיקרי בסיפור. והוא מעופף וגם מרחף, מתקדם וגם עומד במקום, תלוי באוויר, מחכה לרגע המתאים. בעבר שימשה המילה לתיאור אדם עצלן, שאינו עובד ונסמך על אחרים. אך ל-drone יש גם משמעות אחרת, אולי גם היא קשורה במקור לדבורים ולחרקים אחרים, ואולי יש לה מקור היסטורי אחר: קול הזמזום העמוק, החזרתי, של החרק. להמהם, לזמזם, לנהום בטון עמוק, כולם נכללים ב-drone. וכיום זהו מונח העל האנגלי לכל הכטב״מים למיניהם. ראשיתו של עניין היה בכלי טיס נגררים, ששימשו לאימונים, כמטרות-דמה או לשימושים אחרים, ובהמשך המונח החל לשמש כל כלי טיס שאינו מאויש.
כמה יפה: לקרוא לכל משפחת כלי הטיס שאינם מאוישים על שמו של חרק ממין זכר שמשמיע קול זמזום. הרחק מענייני צבא או תועלת מוחשית, ובלי טיפוח תהילת הטיסה קדימה במבערים לוהבים, מובלטת תכונה שאכן גם מוכרת מתחום כלי הטיס, תכונה אקוסטית, ומייצגת ללא קושי את הכלים כולם, ואפילו אפשר לשער שאת הכלים שעוד יופיעו. כי גם אם הללו יהיו עוד יותר שקטים, הם יזמזמו בשמיים, בנהמה כבושה ועמוקה של מי שקיומם המוגבל תלוי באחרים.