תּוֹבָּה תֶּק סינג

שנתיים או שלוש לאחר החלוקה עלה בדעתן של ממשלות הודו ופקיסטן שכשם שהחליפו ביניהן את האסירים, עליהן להחליף עתה גם את המשוגעים. כלומר, כל המשוגעים המוסלמים מבתי המשוגעים שבהודו יישלחו לפקיסטן, וכל המשוגעים ההינדואים והסיקְהִים מבתי המשוגעים שבפקיסטן יועברו להודו.
קשה לומר אם הרעיון היה חכם או מטופש. על כל פנים, בהתאם להחלטת המומחים התקיימו דיונים בדרגים הגבוהים, ולבסוף נקבע המועד לביצוע חילופי המשוגעים. המיון בוצע בדקדקנות. כל משוגע מוסלמי שקרוביו המשיכו לגור בהודו הושאר שם, וכל היתר נלקחו אל הגבול. כאן, בפקיסטן, כבר עזבו כמעט כל התושבים ההינדואים והסיקהים, ולכן לא התעוררה כלל השאלה אם להשאיר משוגע כלשהו מאחור. כל המשוגעים ההינדואים והסיקהים הובלו אל הגבול תחת אבטחה משטרתית.
אין לדעת מה קרה בצד האחר, אבל כאן, בבית המשוגעים שבלָאהוֹר, עוררו החדשות על החילופים חרושת שמועות ודיונים. משוגע מוסלמי אחד, שבמשך שתים־עשרה שנה קרא בכל יום את העיתון "זָמינדָאר" ¹, נשאל על ידי חברו, "מוּלְבִּי סָאהבּ, ² מה זה פקיסטן?"
הלה חשב עמוקות והשיב, "זה מקום בהודו שמייצרים בו סכיני גילוח."
חברו שמע את תשובתו והתרצה.
בדומה לזה, שאל אחד המשוגעים הסיקהים משוגע סיקהי אחר, "סָרְדַר גִ'י, ³ למה שולחים אותנו להודו? הרי אפילו את השפה שלהם איננו יודעים."
חברו חייך, "אני דווקא יודע את השפה של ההינדוּסטוּרים. ההודים האלה מסתובבים להם יהירים כמו השטן."
משוגע מוסלמי אחד צעק בקולי־קולות במקלחת "תחי פקיסטן!" עד שמרוב התלהבות החליק ואיבד את ההכרה.
היו בין המשוגעים גם אנשים שלא היו באמת משוגעים. רבים מהם היו רוצחים, שקרובי משפחתם שילמו משהו לפקידי הממשל ושלחו אותם לבית המשוגעים כדי להצילם מחבל התלייה. אלה אמנם הבינו איכשהו מדוע חולקה הודו ומהי פקיסטן, אבל גם הם לא היו מודעים לתמונה המלאה. מהעיתונים אי־אפשר היה ללמוד כלום, והשומרים היו בורים חסרי השכלה, כך שאי־אפשר היה ללמוד דבר מציתות לשיחותיהם. כל שידעו היה שיש איש אחד בשם מוחמד עלי גִ'ינָה, המכונה קעיד־א עָזָם, והוא הקים מדינה נפרדת למוסלמים בשם פקיסטן. איפה היא? מה מקומה? על כך לא ידעו דבר. לכן התבלבלו לגמרי כל המשוגעים שדעתם טרם השתבשה כליל, ולא ידעו אם הם בהודו או בפקיסטן: אם בהודו, איפה פקיסטן? ואם בפקיסטן, איך ייתכן שרק לפני זמן קצר, כשגרו באותו מקום בדיוק, עדיין היו בהודו? אחד המשוגעים הסתבך כל כך בשאלת פקיסטן־או־הודו, הודו־או־פקיסטן, שטירופו הלך והחריף. יום אחד, בזמן שטאטא את חצר בית המשוגעים, טיפס על עץ, התיישב על ענף ונשא במשך שעתיים תמימות הרצאה בסוגיה המורכבת: פקיסטן או הודו. השומרים הורו לו לרדת, אבל הוא רק טיפס גבוה יותר. לאחר אזהרות ואיומים אמר להם, "אני לא רוצה לחיות לא בהודו ולא בפקיסטן. אני נשאר על העץ הזה."
לאחר מאמצים מרובים שכך התקף הטירוף שלו והוא ירד מהעץ, התחבק עם חבריו ההינדואים והסיקהים ופרץ בבכי. המחשבה שהם יעזבו אותו ויילכו להודו לא נתנה לו מנוח.
מהנדס רדיו מוסלמי אחד, בעל תואר שני במדעים, נהג לשוטט כל היום בשתיקה באחד משבילי הגינה, הרחק משאר המשוגעים. כשנודע לו על החילופים, פשט את בגדיו, מסר אותם לשומרים והסתובב ברחבי הגינה עירום כביום היוולדו. משוגע מוסלמי שמן מהעיר צִ'ינְיוֹט, שהיה תומך נלהב של הליגה המוסלמית ⁴ והתקלח חמש־עשרה או שש־עשרה פעמים ביום, זנחבאחת את הרגלו. שמו היה מוחמד עלי, ולכן הודיע יום אחד באגף שלו שהוא מוחמד עלי ג'ינה קעיד־א עזם. לשמע דבריו, נהפך אחד המשוגעים הסיקהים למאסטר טָארָה סינג. ⁵ באגף התרחש כמעט מרחץ דמים, אבל אז הוכרזו שניהם משוגעים מסוכנים ונכלאו בתאים נפרדים.
היה שם עורך דין הינדואי צעיר מלאהור שהשתגע בגלל אהבה נכזבת. כששמע שהעיר אָמְרִיצָר עברה להודו, נתקף צער גדול.באמריצר התגוררה אהובתו ההינדואית. אף על פי שהנערה זרקה אותו, הוא לא שכח אותה גם בטירופו. לכן קילל את כל המנהיגים ההינדואים והמוסלמים, שיחד חילקו את הודו לשתיים והפכו את אהובתו להודית ואותו לפקיסטני. כשהתחילו הדיבורים על החילופים, ניסו כמה משוגעים לנחם את עורך הדין והסבירו לו שישלחו אותו להודו — אותה הודו שבה שוכנת אהובתו. אבל הוא לא רצה לעזוב את לאהור, כי חשב שהקריירה שלו לא תצליח באמריצר.
במחלקה האירופית שהו שני משוגעים אנגלו־הודים. כשנודע להם שהאנגלים עזבו את הודו ונתנו לה עצמאות, נתקפו צער גדול. הם ניהלו בחשאי דיונים ארוכים בסוגיה מה יהיה כעת מעמדם בבית המשוגעים. האם תיסגר המחלקה האירופית או תישאר כפי שהיא? האם ימשיכו להגיש להם ברקפסט? ושמא ייאלצו מעתה לאכול "בלאדי אינדיאן צ'פאטי" במקום לחם?
משוגע סיקהי אחד שהה בבית המשוגעים כבר חמש־עשרה שנה. שפתיו מלמלו ללא הרף מילים משונות: "אוֹפָּר דִי גוּרגוּר דִי אָנֶקְס דִי בֶּה־דְהיָאנָה דִי מוּנְג דִי דָאל אוֹף דִי לָנְטֶרְן." ⁶ הוא לא ישן מעולם, לא ביום ולא בלילה. השומרים סיפרו שבמשך כל אותן חמש־עשרה שנים ארוכות הוא לא נרדם לרגע, אפילו לא נשכב. לפעמים רק נשען על איזה קיר כדי לנוח. בגלל העמידה הממושכת התנפחו כפות רגליו וקרסוליו צבו, אך למרות הכאב הפיזי העז, מעולם לא שכב לנוח. בכל פעם שדיברו בבית המשוגעים על הודו, על פקיסטן או על חילופי משוגעים, האזין לדברים ברוב קשב. אם שאלו אותו לדעתו, השיב בכובד ראש, "אופר די גורגור די אנקס די בה־דהיאנה די מונג די דאל אוף די פקיסטן גוֹבֶרְמֶנְט."
אבל מאוחר יותר, במקום לומר "אוף די פקיסטן גוברמנט," התחיל אומר "אוף די תּוֹבָּה תֶּק סינג גוברמנט," ושאל את שאר המשוגעים איפה תובה תק סינג — מקום מגוריו. ⁷ אך איש לא ידע אם הוא בפקיסטן או בהודו. כל מי שניסה לענות לו נתקף בעצמו בלבול, כי על העיר סִיָאלְקוֹט, שהייתה פעם בהודו, אומרים עכשיו שהיא בפקיסטן. ומי יודע, אולי גם לאהור, שנמצאת עכשיו בפקיסטן, תעבור מחר להודו, או שהודו עצמה תהפוך לפקיסטן? ומי יוכל להישבע שהודו ופקיסטן לא ייעלמו שתיהן לגמרי יום אחד? שערו של המשוגע הסיקהי היה פרוע ודליל. מאחר שמיעט להתרחץ, הסתבכו שערות ראשו בזקנו ושיוו לפניו מראה מבהיל במיוחד. אך הוא לא סיכן איש. במשך כל חמש־עשרה שנותיו שם לא רב ולא התעמת עם אף אחד. כל שידעו עובדי המקום הוותיקים הוא שהיו בבעלותו אדמות בכפר תובה תק סינג ושהיה בעבר אדם אמיד עד שדעתו נטרפה עליו פתאום. קרובי משפחתו כבלו אותו בשלשלאות ברזל כבדות והכניסו אותו לבית המשוגעים. אחת לחודש הם באו לבקר אותו, דרשו בשלומו והלכו.
ההסדר הזה נמשך זמן רב, אבל כשהתחיל הבלבול של הודו ופקיסטן פסקו ביקוריהם.שמו היה בִּישָׁאן סינג, אבל כולם קראו לו "תובה תק סינג". לא היה לו מושג איזה יום היום, מה החודש או כמה שנים חלפו. אולם מדי חודש, בכל פעם שעמדו קרוביו להגיע, תמיד ידע על כך מראש והודיע לשומר שהוא ממתין לביקור. באותו יום התרחץ בקפידה, קרצף בסבון את כל גופו, משח את שערו בשמן והסתרק. הוא הוציא בגדים שלא שימשו אותו בשום הזדמנות אחרת, לבש אותם ויצא כך, הדור ומצוחצח, לפגוש את אורחיו. אם שאלו אותו דבר מה, לרוב שתק ולעתים השיב, "אופר די גורגור די אנקס די בה־דהיאנה די מונגדי דאל אוף די לנטרן."
הייתה לו בת שגבהה באצבע בכל חודש עד שלאחר חמש־עשרה שנים הגיעה לפרקה. בישאן סינג לא ידע מי היא. כשהייתה ילדה קטנה הייתה פורצת בבכי למראה אביה, וגם לאחר שבגרה התמלאו עיניה דמעות.
כשהחל הסיפור של פקיסטן והודו, היה שואל את שאר המשוגעים איפה תובה תק סינג. משלא זכה לתשובה מניחה את הדעת, תכפו חקירותיו. עתה גם פסקו הביקורים. בעבר תמיד ידע מראש מתי אורחיו עומדים לבוא, אך כעת כמו נדם בלבו גם אותו קול שסיפר לו על בואם. הוא ייחל לבואם של מי שהרעיפו עליו חיבה והביאו לו פירות, ממתקים ובגדים. אם ישאל אותם איפה תובה תק סינג, בפקיסטן או בהודו, ודאי יאמרו לו. הוא האמין שהם באים אליו מתובה תק סינג, שם היו האדמות שלו.
היה בבית המשוגעים גם משוגע אחד שקרא לעצמו אלוהים. יום אחד שאל אותו בישאן סינג אם תובה תק סינג הוא בפקיסטן או בהודו.
האיש פרץ בצחוק כהרגלו ואמר, "הוא לא בפקיסטן ולא בהודו, כי עדיין לא הוצאתי הנחיה בנושא."
בישאן סינג התרפס והתחנן שוב ושוב בפני אלוהים שיוציא כבר הנחיה וישים קץ לבלבול. אולם אלוהים היה טרוד ביותר, כי נדרש להוציא אינספור הנחיות אחרות. יום אחד פקעה סבלנותו של בישאן סינג והוא התפרץ עליו: "אופר די גורגור די אנקס די בה־דהיאנה די מונג די דאל אוף וָהֶה־גוּרוּ גִ'י דָה קְהָלְסָה אֶנְד וָהֶה־גוּרוּ גִ'י דִי פָטֶה. ג'וֹ בּוֹלֶה סוֹ נִיהָאל, סָאט סְרִי אָקָאל." ⁸
אולי התכוון לומר, "אתה אלוהים של המוסלמים. לו היית אלוהים של הסיקהים, היית מקשיב לי."
כמה ימים לפני החילופים הגיע לבקר את בישאן סינג חבר מוסלמי מתובה תק סינג שמעולם לא ביקר אותו קודם לכן. כשהבחין בו בישאן סינג מיד סב על עקביו, אבל השומרים עצרו בעדו: "זה החבר שלך פָאזָאל דִין, הוא הגיע לפגוש אותך."
בישאן סינג העיף מבט בפאזאל דין ומלמל משהו. פאזאל דין ניגש אליו והניח יד על כתפו: "הרבה זמן רציתי לבקר אותך, אבל לא מצאתי זמן. כל הקרובים שלך הגיעו בשלום להודו. עזרתי להם ככל יכולתי. הבת שלך, רוּפּ קוֹר..."
הוא קטע את דבריו. משהו הבליח בזכרונו של בישאן סינג.
"בת, רופ קור?"
פאזאל דין ענה בהיסוס: "כן... היא... גם היא בסדר גמור. היא הלכה יחד איתם."
בישאן סינג שתק. פאזאל דין המשיך, "הם ביקשו ממני לבדוק שאתה בסדר. עכשיו שמעתי שאתה עובר להודו. תמסור דרישת שלום ממני לאח בָּלְבִּיר סינג ולאח בָּדְהַאוַה סינג, וגם לאחות אָמְרִיט קור... תגיד לאח בילבר סינג שאצל פאזאל דין הכול בסדר. אחת מנקבות תְּאוֹ המים שהוא השאיר המליטה עגל והאחרת המליטה עגלה, אבלהיא מתה אחרי שישה ימים... אם אני יכול לעשות משהו בשבילו, שרק יגיד, אני תמיד לשירותו. וזה בשבילך, הבאתי לך קצת ממתקים."
בישאן סינג לקח את חבילת הממתקים, מסר אותה לשומר שעמד בקרבת מקום ושאל את פאזאל דין, "איפה תובה תק סינג?"
"איפה הוא?" השיב פאזאל דין בפתיעה. "שם, איפה שתמיד היה."
בישאן סינג שאל שוב, "בפקיסטן או בהודו?"
"בהודו... לא, לא... בפקיסטן!" התבלבל פאזאל דין.
בישאן סינג פנה והלך משם, ובדרכו מלמל "אופר די גורגור די אנקס די בה־דהיאנה די מונג די דאל אוף די פקיסטן אנד הינדוסטאן אוף די דוּר פִיטֶה מוּן." ⁹ ההכנות לחילופים הסתיימו. רשימות המשוגעים שעוברים מהצד הזה לצד האחר ושל מי שעוברים מהצד האחר לצד הזה הגיעו ליעדן, ונקבע גם המועד לביצוע ההחלפה.
קור עז שרר ביום שבו יצאו מבית המשוגעים בלאהור משאיות עמוסות משוגעים הינדואים וסיקהים תחת אבטחה משטרתית. פקידי הממשל הממונים התלוו אליהם. במעבר הגבול שליד הכפר וָגְהָה נפגשו המפקדים האחראים משני הצדדים, ובתום ההליכים המקדימים החלו החילופים ונמשכו כל הלילה.
הוצאת המשוגעים מהמשאיות ומסירתם לפקידים מעברו האחר של הגבול הייתה משימה לא פשוטה. כמה מהם סירבו אפילו לצאת מהמשאיות. על אלה שהסכימו היה קשה להשתלט כי הם נמלטו לכל עבר. כמה מהם היו עירומים, וכשניסו להלביש אותם, קרעו מעליהם את הבגדים והשליכו אותם. אחדים גידפו, אחדים שרו. הם התקוטטו, בכו, ליהגו שטויות. אי־אפשר היה לשמוע כלום. הנשים המשוגעות הוסיפו מהומה ורעש. הקור היה כה עז שהשיניים נקשו.
רוב המשוגעים התנגדו לחילופים מפני שלא הצליחו להבין מדוע עוקרים אותם ממקומם וזורקים אותם במקום אחר. המיעוט שהיה מסוגל לחשוב במעט היגיון פצח בקריאות "תחי פקיסטן!" או "מוות לפקיסטן!" כמה פעמים כמעט פרצה מהומה, כי כמה משוגעים מוסלמים וסיקהים נתקפו חמת זעם לשמע הקריאות.
כשהגיע תורו של בישאן סינג והפקיד הממונה מהצד האחר התחיל לרשום את שמו ביומן, הוא שאל את הפקיד: "איפה תובה תק סינג? בפקיסטן או בהודו?"
הפקיד צחק, "בפקיסטן."
לשמע דבריו זינק בישאן סינג ממקומו, חמק הצדה ונמלט בחזרה אל חבריו שנותרו מאחור. החיילים הפקיסטנים תפסו אותו וניסו לקחת אותו לצד האחר, אבל הוא סירב לזוז ממקומו: "כאן זה תובה תקסינג." אז צעק בקול גדול, "אופר די גורגור די אנקס די בה־דהיאנה די מונג די דאל אוף תובה תק סינג אנד פקיסטן!"
ברוב מאמץ ניסו להסביר לו, "תראה, תובה תק סינג הלך להודו, ואם הוא עוד לא הלך לשם, אז תיכף ישלחו אותו." אבל הוא לא השתכנע, וכשניסו לגרור אותו בכוח לצד האחר נטע את רגליו הנפוחות במקום, כאילו שום כוח בעולם לא יזיזו משם. מאחר שלא סיכן איש, לא ניסו להכריחו עוד, אלא הניחו לו לעמוד שם והמשיכו במלאכת החילופים.
לפני זריחת החמה, לאחר שנדם הכול, נפלטה צעקה מגרונו של בישאן סינג ופילחה את השמיים. כמה פקידים מיהרו אליו בריצה מכמה כיוונים ומצאו את האיש, שבמשך חמש־עשרה שנה עמד יום ולילה על רגליו, שוכב ופניו אל הקרקע.
בצדו האחד, מאחורי גדר תיל, הייתה הודו, בצדו האחר, מאחורי גדר תיל דומה, פקיסטן — ובתווך, על חלקת אדמה חסרת שם, השתרע תובה תק סינג.

1954

מתוך סעאדת חסן מנטו, "סיפורים מהכיס", תרגם מאורדו: אחיה ענזי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018

תמונה ראשית: שר שמשמש בבדון במחנה פליטים בטמיל נאדו, הודו. תצלום: ג'ין