אדוני המלך, על מה אתה מולך?

הכוכב של הנסיך הקטן היה באזור של האסטרואידים 325, 326, 327, 328, 329 ו-330. תחילה ביקר בהם אפוא, גם כדי למצוא לו איזה עיסוק וגם כדי להרחיב את ידיעותיו.

בכוכב הראשון גר מלך. המלך, בגלימת שני ופרווה יקרה, ישב על כס־מלכות פשוט בתכלית ואף־על־פי־כן הדור.

"הוי! הנה נתין", קרא המלך למראה הנסיך הקטן.

והנסיך הקטן שאל בלבו:

"איך הוא מכיר אותי, הרי מימיו לא ראה אותי?"

הוא לא ידע שבעיני המלכים העולם פשוט מאוד: כל בני־האדם הם נתינים.

"קרב אלי ואיטיב להתבונן בך", אמר לו המלך. גאה מאוד שיש לו סוף־סוף מישהו למלוך עליו.

הנסיך הקטן חיפש בעיניו מקום לשבת, אבל כל הכוכב היה מלא וגדוש בפרוותו המפוארת של המלך. על־כן הוסיף לעמוד, ומרוב עייפות פיהק.

"אין זה מן הנימוס לפהק לפני מלך", אמר לו הוד מלכותו. "אני אוסר זאת עליך".

"אני לא יכול להתאפק", ענה הנסיך הקטן ונבוך מאוד. "עשיתי דרך ארוכה ולא ישנתי..."

"אם כך", אמר לו המלך, "אני מצווה עליך לפהק. שנים לא ראיתי אדם. מפהק. פיהוקים הם משהו מיוחד בשבילי. מהר! פהק עוד פעם. אני מצווה עליך".

"אתה מפחיד אותי... אני לא יכול עכשיו..." אמר הנסיך הקטן והסמיק כולו.

"הממ! הממ!", ענה המלך. "אם כך, אני... אני מצווה עליך פעם לפהק ופעם..."

הוא גמגם מעט ופניו הביעו מורת רוח.

כי למלך היה חשוב יותר מכל שיעשו את דברו והוא לא סבל שימרו את פיו. שליט יחיד היה, אבל כיוון שהיה טוב־לב, נתן פקודות מתקבלות־על־הדעת.

"אילו ציוויתי על מפקד צבא ליהפך לעוף ים", היה רגיל לומר, "והמפקד לא היה מציית לי, אני הייתי האשם, לא הוא".

"מותר לי לשבת?", שאל הנסיך הקטן בביישנות.

"אני מצווה עליך לשבת", ענה לו המלך ואסף אליו בגאון מלכות כנף של גלימתו.

אבל הנסיך הקטן תמה: הכוכב קטנטן. על מה, בעצם המלך מולך?

"אדוני..." אמר לו. "סלח־נא לי שאני שואל אותך שאלות..."

"אני מצווה עליך לשאול", נחפז המלך לומר.

"אדוני המלך, על מה אתה מולך?"

"על הכול", ענה המלך בפשטות גמורה.

"על הכול?"

בתנועה קלה הראה המלך על הכוכב שלו, על שאר הכוכבים ועל כל גרמי השמיים.

"על כל זה?" שאל הנסיך הקטן.

"על כל זה..." ענה לו המלך.

כי לא זו בלבד שהוא היה שליט יחיד, הוא היה גם שליט היקום כולו.

"והכוכבים נשמעים לך?"

"כמובן", אמר לו המלך. "הם נשמעים מיד. איני סובל חוסר־משמעת".

הנסיך הקטן התפעל מכוח שלטון שכזה. אילו היה כוח כזה בידו, יכול היה לצפות ביממה אחת לא בארבעים־וארבע שקיעות, אלא בשבעים־ושתיים, ואפילו במאה, ואפילו במאתיים, בלי שיהיה עליו להזיז את כסאו כלל! וכיוון שנזכר בכוכבו הקטן הנטוש התעצב מעט והרהיב עוז לבקש מהמלך חסד:

"הייתי רוצה לראות שקיעת שמש... אנא, עשה לי טובה... צווה־נא על השמש לשקוע..."

"אילו ציוויתי על מפקד צבא לעוף מפרח אל פרח כמו פרפר, או לכתוב טרגדיה, או ליהפך לעוף ים, והמפקד לא היה ממלא אחר הפקודה, מי משנינו היה לא־בסדר, הוא או אני?"

"אתה", אמר הנסיך הקטן בוודאות.

"נכון מאוד. מכל אחד יש לדרוש מה שהוא יכול לתת", אמר המלך. "הסמכות מבוססת בראש־וראשונה על התבונה. אם תצווה על בני עמך שישליכו עצמם לים, הם יקומו ויעשו מהפכה. יש לי הזכות לדרוש שצייתו לי מפני שהפקודות שלי מתקבלות־על־הדעת".

"אז מה עם השקיעה שלי?" הזכיר לו הנסיך הקטן, שמעולם לא היה שוכח שום שאלה ששאל.

"תקבל אותה, את השקיעה שלך. אדרוש זאת. אבל כיוון שאני מושל בחוכמה, אחכה עד שיהיו התנאים נוחים לזה".

"מתי זה יהיה?" ביקש הנסיך לדעת.

"ממ... ממ...", ענה לו המלך ועיין תחילה בלוח־שנה גדול. "ממ... ממ... זה יהיה, בערך, בערך... זה יהיה הערב בשבע וארבעים בערך! ואז תראה איך שומעים בקולי".

הנסיך הקטן פיהק. הוא הצטער על השקיעה שהחמיץ. וחוץ מזה כבר היה לו קצת משעמם:

"אין לי מה לעשות פה עוד", אמר למלך. "אני הולך!"

"אל תלך", אמר לו המלך, שהיה גאה כל־כך שיש לו נתין. "אל תלך, אני ממנה אותך לשר!"

"איזה שר?"

"שר... שר המשפטים!"

"אבל אין את מי לשפוט!"

"מי יודע", ענה לו המלך. "עדיין לא סיירתי בממלכתי. אני זקן מאוד, אין לי מקום לכרכרה וההליכה מעייפת אותי".

"אבל אני כבר ראיתי!" אמר הנסיך הקטן ונרכן כדי להעיף עוד מבט אחד בצד האחר של הכוכב. "גם שם אין אף אחד..."

"אז תשפוט את עצמך", ענה לו המלך. "זה הדבר הכי קשה. הרבה יותר קשה לאדם לשפוט את עצמו מאשר את זולתו. אם תצליח לשפוט היטב את עצמך, סימן שאתה באמת חכם".

"אבל את עצמי אני יכול לשפוט בכל מקום. אני לא חייב לגור פה דווקא".

"ממ... ממ..." אמר המלך. "נדמה לי שבכוכב שלי יש עכברוש באיזה מקום. אני שומע אותו בלילות. תוכל לשפוט את העכברוש הזקן הזה. מפעם לפעם תדון אותו למוות, וככה יהיו חייו תלויים במשפטך. אבל בכל פעם תעניק לו חנינה, כדי לא לבזבז אותו. יש רק עכברוש אחד".

"אני לא אוהב לדון למוות", ענה הנסיך הקטן. ועכשיו אני חושב שאלך לי".

"לא", אמר המלך.

הנסיך הקטן כבר היה מוכן לדרך, אבל הוא לא רצה לצער את השליט הזקן:

"אם הוד מלכותו חפץ שדברו ייעשה במלואו, הוא יכול לתת לי פקודה מתקבלת־על־הדעת. הוא יכול לצוות עלי, למשל, להסתלק בן־רגע. נדמה לי שהתנאים נוחים לזה..."

המלך לא ענה לו, והנסיך הקטן היסס תחילה, ואז נאנח ויצא לדרכו.

אני ממנה אותך לשגרירי", הזדרז המלך וקרא.

וכולו אמר סמכות.

"המבוגרים מוזרים מאוד", אמר הנסיך הקטן בינו לבינו שעה שעשה את דרכו.

מתוך "הנסיך הקטן", מאת אנטואן דה סנט־אכזיפרי. תרגמה מצרפתית: אילנה המרמן. הוצאת עם עובד, 1993.

תמונה ראשית: קרל הגדול בווירטאז' בקתדרלה של שטרסבורג (המאה ה-13). תצלום: © Ralph Hammann - Wikimedia Commons , ויקיפדיה