החיים לפניו

הדבר הראשון שאני יכול להגיד לכם זה שגרנו בקומה השישית ברגל ושבשביל מדאם רוזה, עם כל הקילוגרמים האלו שהיא סחבה עליה ובסך הכול שתי רגליים, זה היה מקור אמיתי לחיי יומיום, עם כל הדאגות והכאבים. היא הייתה מזכירה לנו את זה בכל פעם שהיא לא התלוננה מכיוון אחר, כי היא גם כן הייתה יהודייה. גם הבריאות שלה לא הייתה טובה ואני יכול גם לומר לכם מההתחלה שזאת הייתה אישה שהגיעה לה מעלית.

הייתי בטח בן שלוש כשראיתי את מדאם רוזה בפעם הראשונה. קודם, אין לך זיכרון ואתה חי באי-ידיעה. הפסקתי לא לדעת בגיל שלוש או ארבע ולפעמים זה חסר לי.

היו עוד הרבה יהודים, ערבים ושחורים בבלוויל, אבל מדאם רוזה נאלצה לטפס את שש הקומות לבד. היא אמרה שיום אחד היא תמות במדרגות, וכל הילדים היו מתחילים לבכות כי זה מה שעושים תמיד כשמישהו מת. היינו לפעמים ששה או שבעה ולפעמים יותר, שם בפנים.

בהתחלה, לא ידעתי שמדאם רוזה מטפלת בי רק כדי לקבל קצבה בסוף החודש. כשזה נודע לי, הייתי כבר בן שש או שבע ולדעת שמשלמים לה היה לי מכה. חשבתי שמדאם רוזה אוהבת אותי בשביל כלום ושאנחנו מישהו אחד לשני. בכיתי מזה לילה שלם וזה היה הצער הגדול הראשון שלי.

מדאם רוזה ראתה בדיוק שאני עצוב והיא הסבירה לי שמשפחה זה לא אומר כלום ושיש גם הרבה כאלה שנוסעות לחופשה ועוזבות את הכלבים שלהן קשורים לעצים ושכל שנה יש שלושת אלפים כלבים שמתים ככה בלי החיבה של המשפחות שלהם. היא לקחה אותי על הברכיים שלה ונשבעה לי שאני הדבר הכי יקר שיש לה בעולם אבל אני מיד חשבתי על הקצבה והלכתי משם בוכה.

ירדתי למטה לבית הקפה של מסייה דריס והתיישבתי מול מסייה חמיל שהיה סוחר שטיחים שנסע בכל צרפת ושראה הכול. למסייה חמיל יש עיניים יפות שעושות טוב לסביבה שלו. הוא היה כבר זקן מאוד כשהכרתי אותו ומאז הוא רק הזדקן.

"מסייה חמיל, למה אתה תמיד מחייך?"

"כך אני מודה לאלוהים כל יום על הזיכרון הטוב שלי, מומו קטן שלי".

קוראים לי מוחמד אבל כולם קוראים לי מומו כדי לעשות יותר קטן.

"לפני ששים שנה, כשהייתי צעיר, פגשתי אישה צעירה שאהבה אותי ושגם אני אהבתי אותה. זה נמשך שמונה חודשים, אחרי זה היא שינתה בית, ואני זוכר את זה עדיין, ששים שנה אחרי. הייתי אומר לה: לא אשכח אותך. השנים חלפו, ולא שכחתי אותה. לפעמים פחדתי שיש לפניי עדיין הרבה חיים ואיזה הבטחה יכולתי לתת לעצמי, אני, אדם מסכן, כשאלוהים הוא מי שמחזיק ביד את המוחק? אבל עכשיו, אני רגוע. לא אשכח את ג'מילה. נשאר לי מעט מאוד זמן, אני אמות לפני".

חשבתי על מדאם רוזה, היססתי קצת ואז שאלתי:

"מסייה חמיל, אפשר לחיות בלי אהבה?"

הוא לא ענה. הוא שתה קצת תה מנטה שזה טוב לבריאות. מסייה חמיל לבש תמיד ג'לביה אפורה, כבר זמן, כדי לא להיות מופתע בז'קט אם יזמנו אותו. הוא הביט בי ושמר על שתיקה. הוא בטח חשב שאני עדיין לא בשביל קטינים ושיש דברים שאני לא צריך לדעת. באותו שלב הייתי בטח בן שבע או אולי שמונה, אני לא יכול להגיד לכם בדיוק כי לא תארכו אותי, כמו שתראו כשנכיר יותר טוב, אם תחשבו שזה שווה.

"מסייה חמיל, למה אתה לא עונה לי?"

"אתה צעיר ממש וכשצעירים מאוד יש דברים שיותר טוב לא לדעת".

"מסייה חמיל, אפשר לחיות בלי אהבה?"

"כן", הוא אמר, והשפיל את הראש כאילו שהוא מתבייש.

פרצתי בבכי.

הרבה זמן לא ידעתי שאני ערבי כי אף אחד לא קילל אותי. לימדו אותי את זה רק בבית הספר. אבל אף פעם לא הלכתי מכות, זה תמיד עושה רע כשמרביצים למישהו.

מדאם רוזה נולדה בפולין בתור יהודייה אבל היא הסתדרה במרוקו ובאלג'יריה במשך כמה שנים והיא ידעה ערבית כמוכם וכמוני. היא ידעה גם יהודית מאותן הסיבות ודיברנו לעתים קרובות בשפה הזאת. רוב הדיירים האחרים בבניין היו שחורים. יש שלושה בניינים שחורים ברחוב ביסון ועוד שניים שבהם הם חיים לפי שבטים, כמו שהם עושים באפריקה. יש בעיקר מהסאראקולה, שהם הכי הרבה, וגם מהטוקולר שגם הם ממש לא מעטים. יש עוד הרבה שבטים ברחוב ביסון אבל אין לי זמן לומר לכם את השמות של כולם. יתר הרחוב ובולבאר בלוויל הם בעיקר יהודים וערבים. זה ממשיך ככה עד לגוט ד'אור ואחרי זה מתחילות השכונות הצרפתיות.

בהתחלה לא ידעתי שאין לי אמא ולא ידעתי אפילו שאמורה להיות. מדאם רוזה נמנעה מלדבר על זה כדי לא לתת לי רעיונות. אני לא יודע למה נולדתי ומה קרה בדיוק. החבר שלי מהוט שגדול ממני בכמה שנים אמר לי שתנאי ההיגיינה הם מה שגורמים לזה. הוא נולד בקסבה באלז'יר והוא בא לצרפת רק אחרי זה. בקסבה עוד לא הייתה היגיינה והוא נולד כי לא היה לא בידֶה ולא מי שתייה ולא כלום. מהוט גילה את כל זה מאוחר יותר, כשאבא שלו ניסה להצדיק את עצמו ונשבע לו שלא היה שום רצון רע מצד אף אחד. מהוט אמר לי שלנשים שמסתדרות יש עכשיו גלולה בשביל ההיגיינה אבל שהוא נולד מוקדם מדי.

היו אצלנו די הרבה אימהות שהיו באות פעם או פעמיים בשבוע אבל זה היה תמיד לאחרים. אצל מדאם רוזה היינו כמעט כולנו ילדים של זונות, וכשהן היו נוסעות לכמה חודשים מחוץ לפריס כדי להסתדר שם, הן היו באות לראות את הילדים שלהן קודם ואחרי. ככה התחילו להיות לי צרות עם אמא שלי. נראה היה לי שלכולם יש אמא חוץ ממני. התחילו לי התכווצויות בקיבה והתקפים כדי לגרום לה לבוא. על המדרכה ממול היה ילד שהיה לו כדור והוא אמר לי שאמא שלו באה תמיד כשיש לו כאבי בטן. כאבה לי הבטן אבל לא יצא מזה כלום ואחרי זה היו לי התקפים, וגם זה היה בשביל כלום. אפילו חרבנתי בכל הדירה בשביל עוד יותר תשומת לב. כלום. אמא שלי לא באה ומדאם רוזה אמרה לי שאני ערבי מהתחת, בפעם הראשונה, כי היא לא הייתה צרפתייה. צרחתי עליה שאני רוצה לראות את אמא שלי ובמשך שבועות המשכתי לחרבן בכל מקום בתור נקמה. בסוף מדאם רוזה אמרה לי שאם אמשיך ככה, יבוא השירות הסוציאלי, ומזה אני מפחד כי השירות הסוציאלי זה הדבר הראשון שמלמדים ילדים. המשכתי לחרבן בשביל הפרינציפ אבל אלו לא היו חיים. היינו אז שבעה ילדים של זונות אצל מדאם רוזה וכולם התחילו לחרבן, כל אחד כמה שהוא יכול, כי אין דבר יותר קונפורמיסטי מאשר ילדים, והיה כל כך הרבה חרא בכל מקום שאף אחד לא שם לב אלי בתוך כל זה.

מדאם רוזה הייתה כבר זקנה ועייפה אפילו בלי זה והיא לקחה את זה רע מאוד כי כבר רדפו אותה בתור יהודייה. היא הייתה מטפסת את שש הקומות שלה כמה פעמים ביום עם תשעים וחמישה הקילוגרמים שלה ושתי הרגליים המסכנות שלה וכשהיא הייתה נכנסת ומריחה את החרא, היא הייתה נותנת לעצמה לצנוח עם החבילות שלה על הכורסה והיא הייתה מתחילה לבכות כי צריך להבין אותה. הצרפתים הם חמישים מיליון תושבים והיא אמרה שאילו כולם עשו כמונו אפילו הגרמנים לא היו מחזיקים מעמד, הם היו מתחפפים. מדאם רוזה הכירה יפה את גרמניה בזמן המלחמה אבל היא חזרה משם. היא הייתה נכנסת, מריחה את החרא, והייתה מתחילה לצרוח: "זה אושוויץ! זה אושוויץ!" כי גירשו אותה לאושוויץ עבור היהודים. אבל היא תמיד הייתה מאופקת מאוד במישור הגזעני. למשל היה אצלי אחד קטן, מואיז, שהיא הייתה קוראת לו ערבוש מלוכלך, אבל לי היא לא הייתה קוראת ככה אף פעם. בימים ההם לא קלטתי שלמרות המשקל שלה הייתה לה עדינות. בסוף עזבתי את זה, כי זה לא נתן כלום ואמא שלי לא באה אבל המשיכו להיות לי התכווצויות והתקפים במשך הרבה זמן ואפילו עכשיו זה לפעמים כואב לי בבטן. אחרי זה ניסיתי דרכים אחרות כדי שישימו לב אלי. התחלתי לסחוב דברים מהחנויות, עגבנייה או מלון מהמדפים. תמיד חיכיתי שמישהו יסתכל כדי שזה ייראה. כשבעל הבית היה יוצא ונותן לי סטירה הייתי מתחיל לצווח, אבל בכל זאת היה מישהו שהתעניין בי.

פעם אחת הייתי מול חנות מכולת וגנבתי ביצה מהמדף. בעלת הבית הייתה אישה והיא ראתה אותי. העדפתי לגנוב ממקומות שהייתה בהם אישה כי הדבר היחיד שהייתי בטוח לגביו זה שאמא שלי הייתה אישה, אי-אפשר אחרת. לקחתי ביצה והכנסתי אותה לכיס שלי. בעלת הבית באה וציפיתי שהיא תעיף לי סטירה כדי שישימו לב אלי כמו שצריך. אבל היא התכופפה לידי וליטפה לי את הראש. והיא אפילו אמרה לי:

"כמה שאתה חמוד!"

בהתחלה חשבתי שהיא רוצה לקבל בחזרה את הביצה שלה באמצעות הרגשות, והחזקתי אותה חזק ביד שלי, בעומק הכיס. כל מה שהיא הייתה צריכה לעשות זה לתת לי סטירה כדי להעניש אותי, זה מה שאמא צריכה לעשות כשהיא שמה לב אליך. אבל היא קמה, הלכה לדלפק ונתנה לי עוד ביצה. ואחרי זה היא חיבקה אותי. היה לי רגע של תקווה שאני לא יכול לתאר לכם כי זה בלתי אפשרי. נשארתי כל הבוקר מול החנות, מחכה. אני לא יודע לְמה חיכיתי. לפעמים האישה הטובה הייתה מחייכת אלי ונשארתי שם עם הביצה שלי ביד. היית בן שש או משהו כזה וחשבתי שזה לכל החיים, אלא שזאת הייתה רק ביצה. חזרתי הביתה וכאבה לי הבטן כל היום. מדאם רוזה הייתה במשטרה לצורך עדות שקר שמדאם לולה ביקשה ממנה. מדאם לולה הייתה טרנסווסטיט מהקומה הרביעית שעבדה ביער בולון ושהייתה אלוף אִגרוף בסנגל לפני שהיא התהפכה והיא השטיחה לקוח ביער שהיה לו חוסר מזל כסדיסט, כי הוא לא היה יכול לדעת. מדאם רוזה הלכה להעיד שהיא הייתה בקולנוע עם מדאם לולה באותו ערב ושאחרי זה הם צפו בטלוויזיה ביחד. אספר עוד על מדאם לולה, זה באמת בן אדם שלא היה כמו כולם כי יש כאלו. אהבתי אותה מאוד בגלל זה.