המפטי דמפטי

פסלון קטן של המפטי־דמפטי ניצב במדף האמצעי בקיר הספרייה בחדר העבודה של אמי. במדף מתחת עומדת תמונה מילדותי; אני, ילד שמן ופרוע תלתלים, יושב על גדר אבני הבזלת ליד בית־הילדים בקיבוץ. בזמן מנוחת הצהריים נהגתי לברוח מבית־ הילדים לביתה של סבתי, אמא של אמא, התגנבתי לישון אתה במיטתה. לפני ארוחת ארבע סבתא היתה מעירה אותי כדי שאזדרז לשוב אל המשגיחות ואל שאר הילדים המתעוררים. זה היה סוד של שנינו.

שכבת אבק נחה עכשיו על פסלון הביצה, ומן הזווית בה אני יושב אפשר לראות שצורתו מאוד עבה, במיוחד בפלג הגוף העליון, ואם לא היתה זו ביצה בטח היו שם כתפיים. האם אמי הביאה אותו מנסיעתה האחרונה? לאן זה היה? ציריך? פרנקפורט? לונדון? ברלין? מדריד? ברצלונה? קודם אף־פעם לא שמתי לב לפסלון. הוא עשוי חרסינה לבנה, גודלו כעשרה סנטימטרים, תקוע בתוך תושבת חישוק בד אדום, שתי אליפסות שחורות צמודות זו לזו במרכזו, וזהו. האם הוא מכוער?

הספרייה של אמי עמוסה בכל מיני פסלונים ומיניאטורות שאספה, בעיקר אוספים של דון־קישוט וסנשו פנשה מרחבי העולם. אמא שלי מבחינה בכל שינוי בתנוחתם על המדפים, והדבר מאותת לה שספר נשלף מספרייתה, ומיד היא יודעת איזה ספר נשלף ודורשת להשיבו למקומו בהקדם. הפסלונים הם שומרי הסף שלה. אם אחד מהם נופל ונשבר כשמושכים ספר, אמי כועסת ופותחת בחרם נגד המושך למשך ימים אחדים, שעלול להיות עד שבועיים, הכל תלוי בסוג האבדה. נדמה שיש תג מחיר לכל פסלון או חפץ קטן. ומהו תג המחיר של הביצה? ומדוע לדבר בלשון דיווח? הרי תמיד מדובר בי. כי מלבדי איש אינו שולף ספרים מספרייתה. אבי מי יכירהו, ואני בנה יחידה. חברותיה אינן עמיתותיה, ומבין עמיתיה אין לה חברים. צערה הגדול הוא היעדרם של נכדים ואני מצר על צערה ונאלם, ואיני יודע אם הדבר כשלעצמו הוא צערי ממש, או הִּפָעֲלּות של צערה. בכל אופן, זו מנת חלקי, עד כה לפחות.

לפני חצי שעה הגעתי הנה בצהרי היום ולא אמרתי לאמי שאני מתכנן לשהות כאן לתקופה, למעשה, לגור פה יחד אתה. תירצתי בפניה שבתי־הקפה סגורים ושאני צריך מקום לשבת לעבוד בו למשך היום, ולא הוספתי להסביר והיא לא שאלה, אולי כי כבר קראה את הבעת פני, או כיוון שהיתה עסוקה בניקיון הבית. המים המקציפים מילאו את הרצפה טרם גריפה, והיא סירבה לקבל עזרה. "לא צריך, עדיף שלא, לך תתעסק בעניינך, תשב בחדר־העבודה שלי, כבר ניקיתי שמה, רק תשטוף ידיים, יש פה אלכוג'ל", הפטירה לאחר שהביטה בי לרגע וחייכה את החיוך ההפוך שלה, כשקצוות שפתיה פונים מטה. לרוב טועים לחשוב שזה חיוך מאוס, אך אני יודע היטב שיש בו חמלה או רחמים, אהבה בדרכה שלה.

ביתה של אמי הוא לא בית ילדותי. היא עברה לכאן לפני עשרים שנה, כאשר עזבה את הקיבוץ,  אחרי שאני כבר עזבתי את הבית בפעם הראשונה עם הגיוס לצבא. מאז שבתי לכאן לתקופות. כיצד נקרא בית כזה? מקלט? מחסה? מסתור? הבית מעורר בי הרגשת פלישה. אני מפולש. בגדים ותחתונים וגרביים ונעלי בית כבר יש לי כאן, לכן גם תיק לא ארזתי והבאתי אתי רק את תיק המחשב. לא חשבתי מה יהיה אחר־כך.

עמדת המחשב של אמי צמודה לקיר הספרייה, היכן שיש מובלעת ללא מדפי ספרים. היא לא מרשה להשתמש במחשב שלה, וגם יש לו סיסמה, שקרוב לוודאי זהה לסיסמאות רבות אחרות שלה: תאריך פטירת אמה, סבתי — 6.11.1995,  בתוספת ראשי התיבות של שמה EM ,לפני או אחרי הספרות. בשנותיה האחרונות סבתא עבדה במכבסה של הקיבוץ והיתה מתרשלת בתפקידה. איחרנו לגלות את הסרטן שפשט בראשה. הכבוד, ההערכה והחיבה שרכשה עם השנים כמנהלת בית־הספר וכרכזת החינוך נמחה בגלל בגדים שלא הושבו לבעליהם, או שהושבו מבלי להתכבס. כך אמא חוזרת ואומרת, מספרת לי כיצד הקימה מהומה בחדר־האוכל על היחס המזלזל לאמה. כתוצאה קשריה עם חברי הקיבוץ הלכו ונותקו עד שעזבה את המקום בטריקת דלת ובבושת פנים,  כולה עטופה בזעם כבוש ובצער. אני זוכר את סבתא לידי, נכדה היחידי, כורעת על המדרכה ומפצחת עבורי באבן אגוזי מקדמיה שגידלה בגינתה, ובוכה.

אני מכבד את פרטיותה של אמא ולא מאמת את ההשערה שלי. דרך הדלת הסגורה אני שומע את גריפת המים המיומנת שלה — משיכה של המגב ושתי טפיחות שלו על הרצפה לנער ממנו את הטיפות. פעם הצעתי לה לשמוע רדיו או מוסיקה בזמן הניקיון, אך היא מסרבת, מעדיפה את השקט המדיטטיבי של הניקיון.

"ינקי, תזמין משהו, אני לא מבשלת ביום של הניקיון", היא אומרת לי מעבר לדלת, כמעט חרישית, כי היא יודעת שהאקוסטיקה בבית הזה אינה מתחשבת בחלוקת החללים. סלון, מטבח, חדר־השינה של אמי וחדר־השינה שלי, סך־הכל שבעים מטר רבוע של קירות גבס ושלושה עמודי תמך מבטון.

"מה בא לך אמא?"

 "לא משנה לי, רק לא בשר, תרשום רגע את פרטי האשראי שלי, אתה רושם?" היא קוראת וממשיכה לגרוף את המים.

 אני מוותר למענה ומזמין באתר האינטרנט שני מוקפצים צמחוניים שנוכל לחלוק. עדיין נעים לי לשמוע אותה מתרגשת מכך בכל פעם מחדש. "חסדים קטנים בין בן לאמו", היא מכתירה את המחווה שלי.

 אני חוזר להביט בפסלון הביצה ומחפש כוחות להתחיל בעבודה. כעת זה מה שמוטב לי לעשות מכל דבר אחר. אני פותח את המחשב הנייד ומתבונן בהשתקפותי על המסך הכבוי. צללית אדם קירח חבוש משקפיים רבועים, דווקא נראה מוצק, גבר. מה היה קורה אילו אמי היתה יודעת שאני משלים הכנסה מכתיבת עבודות אקדמיות לסטודנטים מטומטמים או עצלנים, או גם וגם, או השד יודע? אילו ידעה היתה ודאי מיד דואגת לסדר לי משרת עוזר־הוראה אצל אחד מעמיתיה, או בספריית האוניברסיטה. כאילו לא לכבודי לכתוב מטלות סטודנטיאליות לאחרים. אך איזה כבוד כבר יש לי? מתברר שסטודנטים עצלנים או טיפשים יש למכביר, ובהתאם לא מעט חברות שמתווכות ביניהם לבין אנשים מפוקפקים כמוני שכותבים עבורם עבודות בתשלום.

מבחינה אקדמית זה ודאי לא אתי. אתיקה אקדמית היא קודש הקודשים של אמי, אך לא שלי. אני ממילא מעדיף לקרוא כל דבר מאשר לעשות משהו אחר. ולכתוב, ניחא, מעולם לא היו בי יומרות גדולות וגם כעת אין לי, וזה כנראה מקל על המלאכה. כתיבה בלי יומרות משחררת את היד הכותבת, או מוטב לומר את האצבעות המקלידות. עדיין לא ערכתי ביני לביני דין־וחשבון של מצפון בעניין הזה. נראה שכל שיטה מולידה את התחלואות שלה ואת הטפילים שניזונים ממנה. עשרות סטודנטים יושבים בקורס מבוא למשהו, בסופו מטילים עליהם עבודה מסכמת כי כך צריך, ולמי אכפת. אני רואה את אמי מתייגעת בהעברת אותם קורסי מבוא כבר שנים רבות. מבחינתה כל עוד התלמידים עומדים במכסת הנוכחות ומגישים את העבודות הנדרשות, לא אכפת לה. "אין להם שום שאיפות בחיים", היא אומרת לי, "רק רוצים לגמור עם זה". "אין להם שום שאיפות אקדמיות, אמא", אני מתקן אותה.

בימינו, כשהם לומדים בזום ויכולים לשבת במצלמה סגורה, אמי אפילו לא יודעת איך רבים מהסטודנטים נראים, ואין לה שום דרך לחבר שם לפנים. יש לה עוזרי־הוראה שבודקים עבורה את העבודות, ולהם בכלל לא אכפת. כל עוד העבודות נכתבות לפי כללי הציטוט הנכונים ומציגות מספר פריטים ביבליוגרפים, אז מבחינתם ומבחינת אמי אחריהם המבול. אמא שלי משלמת את מס ההוראה למען תוכל לעשות את עבודת המחקר שלה. "לא אשקר", היא אומרת, "כבר אין לי שום אספירציות חינוכיות. כשהייתי אני סטודנטית המרצים היו יושבים על שולחנם וקוראים ממחברת בלויה שלא הרימו ממנה את הראש במשך כל השיעור, ואנחנו לא פצינו פה ועשינו את כל המטלות כמו טטלה כי ידענו שבשביל הישגים צריך לעבוד, והיום הסטודנטים המפונקים האלו כותבים עלי במשובים שהמצגות שלי לא מעניינות ומיושנות, כאילו שאני צריכה לבדר אותם".

ואני, אני צריך להתפרנס. מלבד זאת, עם קורות־ חיים כמו שלי מה כבר יכולתי למצוא, בפרט בימים אלו. במשרת עוזר־הוראה הייתי יכול להרוויח אולי חצי ממה שאני מרוויח מכתיבת העבודות, אליה כבר התרגלתי. כשפוקעת סבלנותי, או כשמיציתי את הקריאה בנושא מסוים, גיליתי דרך שלא לקרוא את המאמרים עד סופם. הטענות והמסקנות הבסיסיות תמיד מופיעות בהם בהתחלה ובסוף, ואני מתרכז רק בשלוש־ארבע פסקאות, או לכל היותר בשני עמודים. בגוגל טרנסלייט אפשר גם לתרגם מאמרים שלמים מאנגלית לעברית, ולא צריך לחרוק שיניים.

הבוקר היתה לי שיחת טלפון עם לקוח. המסכן צריך שאעזור לו להתכונן לשיחה עם המרצה שמנחה אותו בעבודת הסמינריון. היא כנראה חשדה שלא הוא שכתב את העבודה וכעת היא מבקשת לשמוע ממנו בעל־פה תובנות שלו מהעבודה שהוגשה, וכיצד שני מאמרים מסוימים תרמו לה. לא זכרתי את שני המאמרים והייתי צריך לחזור ולחפש אותם. המסכן התחיל לבכות בטלפון והייתי צריך להרגיע אותו. התפתיתי לומר לו שהמרצה יכולה בקלות לחשוף את כל הקנוניה, אך לבי איכשהו יצא אליו ושתקתי.  אני מוצא עצמי משתעשע במחשבה על המשחק הזה שנקרא "אקדמיה", שכל־כך הרבה אנשים, ביניהם אמי, טרודים בו ומחרפים את נפשם למענו. אמי כבר תכף יוצאת לגמלאות ומספרת כיצד דוקטורים צעירים מחזרים על הפתחים כדי לקבל תקן ולפרסם עוד מאמר, שבסופו של דבר יישטף אל תהום הנשייה של הרשת. אמי מכירה היטב את תהום הנשייה הזו, ובכל־זאת היא עושה את עבודתה בדבקות, ללא הכרה, ללא תהילה, כלאחר כבוד, כמו אותו שקט מדיטטיבי של ניקיון הבית.

 אני שומע את קול גרירת הרהיטים.

"אמא, את צריכה עזרה?"

"לא, תתעסק בעניינך, אני מסתדרת, מתי מגיעה ההזמנה?"

"בטח עוד ארבעים דקות".

בעל כורחי אני משתיק את השמע של המחשב ופותח חלון גלישה בסתר ומזין כתובת של אתר פורנו, בוחן את האפשרויות, ביניהן שירותי זנות או סקס מקוון עם גרושות. אני מקליק על הסרטון הראשון מימין. קול גרירת הרהיטים ממשיך מעבר לדלת. גבר לבן לבוש שחור, זרועותיו השריריות מקועקעות לכל אורכן, שערו מוחלק לאחור בג'ל, עומד על סף דירתה של אשה שחורה ששערה מוחלק ומחומצן, שפתיה בשרניות והיא לובשת שמלה לבנה. הגבר אומר דבר־מה בהבעה אטומה ומחכה שהשחורה תגיד את שורותיה, הם מתנשקים בחופזה, ואז הוא דוחה ומרחיק ממנו את האשה ונעלם במסדרון מעבר לדלת. האשה נותרת לעמוד ועושה פני עצובה או מופתעת.

 אני משהה את הסרטון ובודק שאמי עודנה גוררת רהיטים, ואז מתקדם ומקליק על אמצע הסרטון. הזוג כבר באמצע משגל על מיטה רחבה, האשה רוכבת על הגבר, ידיו מאחורי ראשו, היא מתנדנדת עליו לצדדים וכמעט נופלת ממנו כשראשה נד כן. המצלמה מתמקדת בנקודת החיבור בין הישבן האליפטי של האשה לתושבת ירכיו המוצקים של הגבר וקיבורת איברו. אחר־כך זזה זווית הצילום אל האשה הרוכנת. אני מופתע לגלות עד כמה שדיה קטנים. שתי פטמות אליפטיות שחורות. על אף הרישול של סצנת הסקס הזקפה מתעוררת. אני סוגר את חלון הגלישה במחשב לפני שהיא תדרוש את שלה, או חלילה אמי תיכנס. מאחורי הדלת רעש גרירת הרהיטים נפסק ונותרה דומייה.

אני נותר על סף גירוי, אך לא מספיק כדי שיהיה לי אומץ לבוא לפורקן בחדר העבודה של אמא, ללא אמצעים להעלמת ראיות. אילו לא היתה מנקה בחוץ הייתי ניגש לשירותים. בינתיים אני רואה שהביצה הקטנה המפוסלת בשלה. שעון המחוגים שעל הקיר מזכיר את השעה. מתי תגיע הזמנת האוכל? כבר לא נשאר זמן לעבוד ולהיכנס לאיזו תנופת כתיבה. אני מקליד בשורת החיפוש של גוגל "המפטי־דמפטי" ונכנס לערך בוויקיפדיה. קרוב לוודאי שאת המידע ניתן למצוא בין ספריה של אמי, שהרי נדמה לי שהיא חוקרת דברים מן הסוג האזוטרי הזה. אבל למה להתייגע עכשיו בחיפוש ולהסתכן בשבירת פסלונים? בערך האינטרנטי אני קורא שסיפורו של המפטי־דמפטי מסתכם בשיר קצר שקיבל כמה תרגומים שונים בעברית. קוראים לו: קשת-דבשת, שמנתי, בוצי-גוצי, דיני-קטיני, ביצון-שויצון. אני מעתיק את אחד התרגומים לקובץ חדש במחשב שלי:

המפטי-דמפטי ישב על חומה,

המפטי נפל נפילה איומה.

כל סוסי המלך וכל חיליו

ניסו להרכיב אותו שוב, אך לשוא.

עיני מסתכלות במלים המוקלדות לפני. מה התכוונתי לעשות אתן? מה היתה כוונת המעתיק? מעבר לדלת הדומייה עדיין עומדת. אני מכבה את המחשב ונותר עם השתקפותי על המסך השחור. מה אומר לאמי, מה לספר לה ומה לא? משהו כמו מועקת יתמות מתפשט בחלל החזה שלי, מצמיתה. תעוקת החזה מפרה את שתיקת הבית ונותנת טנטון באוזני. עלי לצאת מהחדר וליפול לזרועותיה של אמי, להתוודות.

אני פותח את הדלת החורקת על ציריה ויוצא אל המסדרון הקטן המוביל אל הסלון, בקצהו סמרטוט לניגוב הנעליים. אני נעמד וממתין לקולה של אמי, שתגיח ותורה לי לנגב את הנעליים בסמרטוט. הדממה עומדת והתעוקה גוברת, ואמי לא מופיעה. אני מוציא מכיסי את הטלפון הנייד. לא התקבלה שום הודעה או שיחה. איש אינו מחפש אותי. אני מתקדם במסדרון ונעמד על הסמרטוט. לובן חלל הסלון נפתח בפני, נקי ומסודר. להבדיל מחדר עבודתה הגדוש והמבולל של אמא, כאן מרכז הבית הוא אתר צייקני. קירות לבנים ללא תמונות, רהיטים בודדים שאספה ומשמרת אותם מאז שעברה לפה לפני עשרים שנה, ואין בהם ולו פגם אחד. שולחן אוכל אליפטי קטן בצבע חום כהה, ספה חומה, שתי כורסאות חומות־בהירות, ביניהן שולחן קטן אליפטי שחור, אין טלוויזיה, מזרן היוגה השחור של אמי פרוש בפינה צמוד לקיר. שידת מגירות ועליה תמונה שלי עם סבתי. בתמונה ילד יושב על ברכיה של אשה צנומה, קמוטת־פנים ובעלת עיניים בהירות־ מימיות. להפתעתי ברקע התמונה עומד עץ אגוזי המקדמיה וטעמו החלבי של האגוז עולה בפי. מאז ילדותי לא מצאתי אגוזים טריים כאלה, רק מיובשים.

אני ניגש אל דלת חדר־השינה הסגורה ומתופף עליה קלות בכריות האצבעות. אין קול ואין עונה. אולי היא מתקלחת. תעוקת החזה ומועקת היתמות חוזרות ומהדהדות בי. אני מצמיד את אוזני אל הדלת ומנסה לשמוע את זרימת המים במקלחת ולא שומע כלום. שוב אצבעותי מתופפות ואין מענה. אני פותח את הדלת, מסובב את הידית ומתאמץ להגביה אותה מעט שמא תחרוק.

אמא ישנה במיטתה. אני מתקרב ונשכב לצדה במיטה, מתכסה בשמיכה ונרדם. גופי מעורסל בתוך ערמה גדולה של סדינים, כמו בועת בד לבנה ואוורירית, ריח קל של זיעה נודף מהם. כתמי אור מרצדים. אין מספיק אוויר, החמצן דועך. ריח הזיעה מגרה זיכרונות עמומים, ומגרה גם אותי. לפתע משהו לוקק את איברי, אך איני מצליח להסיר את בד הסדין מפני, וככל שאני מושך ומושך הבד לא נגמר. הגירוי עולה באיטיות וכך גם סקרנותי, מה זה שעושה בי ככה? איזו מין לשון זו? גסה ורכה, כמו אצבע־לשון. אני מרפה מהסדין המערטל את גופי ללא סוף ומנסה להתמסר לליקוק, בו־בזמן שגם אכזבה קמה בתוכי, שמא אותה אצבע־לשון לא תצליח להביא אותי לפורקן, כי אין בה די עוצמה, היא משחקת ומהתלת בי, ונדמה שמשתעשעת לעצמה. שוב אני מתאמץ להסיר את הסדין מפני, אך הפעם בתנועת יד רגועה ורופפת יותר, והנה ראשי מורם מעל ערמת הסדינים. אני נמצא במכבסה אפורה ושוממה, ניצב על איזה מעמד שאיני רואה, על סף של לוע אליפטי שחור של מכונת כביסה עצומה בגודלה. איני מזהה את המקום, אבל המקום מוכר לי. הצוואר שלי תפוס ומגביל את סיבוב הראש. הד צעדים יורד במדרגות שאיני רואה אותן. "ינקי, ינקי", נשמע קולה הרך של אמי וריח טחב נכנס באפי. אני נדרך ונחרד ומחזיר את הראש אל ערמת הסדינים. כל רצוני הוא שלא ייפסק עונג הליקוק האלמוני, ושלא אפול אל לוע המכונה, ושאמי לא תחזה בי במעמדי הזה. תעוקת החזה מתגברת. אני בועט ברגלי ולא פוגע בכלום, והליקוק אינו עוצר,  ושוב הסדינים לא נגמרים ואיני מצליח להסיר אותם מעלי.

"ינקי, ינקי", אמי מעירה אותי בלטיפה על המצח, בעודה שוכבת על צדה לידי. אני מיוזע ורועד קלות. הרעב החליף את תעוקת החזה שנעלמה כלא היתה. אני מושך את השמיכה אל הפנים כדי למנוע מהבל פי לאפוף את נשימתה של אמי. אני מוציא את הטלפון הנייד מכיסי ורואה חמש שיחות שלא נענו, חמישה מספרים שונים.

"אמא, את מכירה את המפטי־דמפטי?"

"תוריד את השמיכה מהפה, אני לא מבינה מה אתה אומר..." אמי לוחשת ומורידה ממני את השמיכה.

"פרסמתי עליו מאמר ארוך לפני עשרים שנה, כנראה איש מלבד עורך כתב־העת לא קרא אותו, אז כתבתי עליו גם ערך בוויקיפדיה... איך זה קשור יקירי?

"קשור למה?"

"זה מה שאני שואלת, תגיד לי אתה."

""פתאום שמתי לב לביצה על הספרייה שלך וקפץ לי לראש המפטי־דמפטי. מתי הבאת אותו?"

"זה מה שמעניין אותך עכשיו?"

"לא יודע, גם".

"נו, תוריד את השמיכה מהפנים שלך", אמי שוב מורידה מהפנים שלי את בד השמיכה, "מה מפריע לך הבל הפה שלי, חכה שאני אחלה ותראה מה זה ריח פה קטלני".

"נפלתי אמא".

 אמי מעוותת את פניה מפאת הבל פי.

"לאן נפלת ינקי?"

"אני לא יודע, נראה לי שאני עוד בנפילה".

"אל תתפייט ותחוד לי חידות, דבר".

"נראה לי שבקרוב יבואו לקחת אותי".

"מי יבוא לקחת אותך? לאן ייקחו אותך? ינקי, דבר, אני מקשיבה", אמי מלטפת את מצחי.

שתיקה עומדת בינינו. אמא על צדה, ראשה שעון על כף ידה, מביטה בי כשאני מביט בתקרה. איני יודע מאיפה לדבר. איפה לנעוץ את נקודת ההתחלה? היכן אני ומה צופן הסוף ומה בדיוק קרה?"

"אני לא יכול לחזור הביתה".

"את זה כבר הבנתי ינקי... "

"לא עשיתי כלום... כלומר... ביישתי... אותך..."

 "אני לא רוצה לדעת מה עשית. אתה... אתה מתבייש?" אמי שואלת ונשכבת על גבה, עוצמת עיניים.

"אני לא יודע... אני מפורק אמא, ואני לא יודע איך אורכב מחדש".

מתוך הספר "איך אורכב מחדש?" מאת אורן בן-שלמה, הוצאת פרדס, סדרת "פואנטה", 2022

תמונה ראשית: ביצים בקרטון, אחת שבורה. תצלום: פולינה טנקילביץ', pexels.com

Photo by Polina Tankilevitch: https://www.pexels.com/photo/photo-of-white-eggs-on-tray-4110226/