הצחוק האדום

1. 

... טירוף ואימה.

הרגשתי את זה לראשונה כשהלכנו בדרך לא מסומנת כלשהי ־ הלכנו עשר שעות בלי הפסקה, בלי לעצור, בלי להאט את קצב ההליכה, בלי לאסוף את הנופלים, כך שהותרנו אותם לאויב, שנע בהמוניו מאחורינו וכעבור שלו אֿֿרבע שעות מחק את עקבות רגלינו ברגליו. שרר חום לוהט. איני יודע כמה מעלות היו: ארבעים, חמישים או יותר; אני רק יודע שהוא היכה ללא הפסקה, מישורי, עמוק וחסר תקווה. השמש הייתה ענקית כל כך, יוקדת ואיומה כל כך, כאילו שכדור הארץ התקרב אליה ותכף יישרף באש חסרת הרחמים הזאת. ולא הביטו העיניים. האישון, הקטן, המצומצם, כמו גרגר פרג, לשווא חיפש חשכה תחת צִלם של העפעפיים הסגורים: השמש חדרה תחת המעטה הדק, ובאור מדמם הסתננה למוח התשוש. אבל בכל זאת, כך היה עדיף, ובמשך זמן רב, אולי כמה שעות, הלכתי בעיניים עצומות, ושמעתי איך נע סביבי ההמון: רקיעת רגליים כבדה ולא אחידה, רגלי אנשים וסוסים, חריקת גלגלי מתכת הדורסים אבנים קטנות, נשימה כבדה, מקוטעת, של מישהו ומצמוץ יבש בשפתיים סדוקות. אבל מילים לא שמעתי. כולם שתקו, כאילו שהיה זה צבא נע של אילמים. כשמישהו נפל, הוא נפל בשתיקה, ואחרים נתקלו בגופתו, נפלו, קמו בשתיקה, ובלי להביט לאחור המשיכו הלאה ־ כאילו שהאילמים האלה היו גם חירשים ועיוורים. אני עצמי נתקלתי כמה פעמים ונפלתי, ואז באופן לא רצוני פקחתי את העיניים ־ ומה שראיתי היה נדמה כהמצאה פרועה, הזיה חולה של האדמה שנטרפה עליה דעתה. האוויר הלוהט רעד, ובלי קול, כמו מוכנות לנזול, רעדו האבנים; והשורות הרחוקות של האנשים בפיתול הדרך, נשקים וסוסים, נפרדו מהאדמה והתנודדו בלי קול כמו ג'לי ־ כאילו לא היו אלה אנשים חיים שהלכו, אלא צבא של צללים חסרי גוף. שמש ענקית, קרובה ונוראית, ניצתה על כל קנה רובה, על כל אבזם מתכת אלף שמשות קטנות זוהרות, והן נכנסו לעיניים מכל מקום, מהצדדים ומלמטה, לבנו זֿֿוהרות, כמו קצוות כידונים מלובנים. והחום המייבש, הלוהט, חדר לתוך עומקי הגוף, לעצמות, למוח, ולפעמים היה נדמה שעל הכתפיים לא מתנודד לו ראש, אלא איזה כדור מוזר ובלתי רגיל, כבד וקל, זר ונורא.

ואז ־ אז לפתע פתאום נזכרתי בבית: פינת חדר, חתיכת טפט תכולה, קנקן מים מאובק שלא נגעו בו על שולחני ־ על שולחני, שרגלו האחת קצרה מהשתיים האחרות ותחתה תחובה חתיכת נייר מקופלת. ובחדר השכן, ואיני רואה אותם, כאילו נמצאים אשתי ובני. אם הייתי יכול לצעוק, הייתי צועק ־ כה בלתי רגיל היה הדימוי הפשוט והשלֵו הזה, חתיכת הטפט התכולה והקנקן המאובק שלא נגעו בו.

אני יודע שעצרתי בידיים מורמות, אך מישהו דחף אותי מאחור; פסעתי במהירות קדימה, מפלס דרכי דרך ההמון, ממהר לאנשהו, כבר בלי להרגיש חום ועייפות. וזמן רב הלכתי כך דרך שורות אין סופיות שתוקות, דרך עורפים אדומים שרופים, כמעט נוגע בכידונים חמים מופשלים באפיסת כוחות, כשהמחשבה מה בעצם אני עושה, לאן אני ממהר כל כך ־ עצרה אותי. באותה המהירות פניתי הצדה, פילסתי את דרכי אל המרחבים, טיפסתי מעל בור כלשהו והתיישבתי שקוע במחשבות על אבן, כאילו שהאבן המחוספסת, החמה, הייתה מטרת כל שאיפותיי.

ואז הרגשתי את זה. ראיתי בבירור שהאנשים האלה, הצועדים בשתיקה בזוהר השמש, גוועים מעייפות ומחום, מתנודדים ונופלים, ראיתי בבירור שהם מטורפים. אינם יודעים לאן הם הולכים, אינם יודעים בשביל מה השמש הזאת, אינם יודעים דבר. מה שמונח על כתפיהם אינם ראשים, אלא כדורים מוזרים ונוראיים. הנה אחד, כמוני, מפלס בחיפזון

את דרכו בשורות ונופל; הנה שני, שלישי. הנה מעל ההמון עולה ראש סוס בעל עיניים אדומות מטורפות ופה פעור לרווחה, שרק רומז על איזו צעקה נוראה ובלתי רגילה, עלה, נפל, ובמקום שבו נפל מתעבה לדקה ההמון, מאט, נשמעים קולות צרודים, אטומים, ירייה קצרה, ואחר כך שוב תנועה אילמת אין סֿופית. כבר שעה אני יושב על האבן הזאת והם חולפים על פניי ללא הרף, והאדמה, האוויר, ושורות הרפאים הרחוקות ־ כולם רועדים. שוב מכה בי חום יוקד מייבש, ואיני זוכר עוד את מה שראיתי בעיני רוחי לפני שנייה, וחולפים על פניי עוד ועוד, ואיני מבין מי אלה. לפני שעה הייתי לבדי על האבן הזאת, ואילו כעת כבר התאספה סביבי ערמת אנשים אפורה: אחדים שוכבים ללא ניע, ייתכן שמתו; אחרים יושבים ובוהים כמוני במבט מאובן בחולפים. לאחדים יש רובים, והם דומים לחיילים; אחרים מעורטלים כמעט עד עירום, והעור על גופם אדום אֿֿרגמני כל כך, שאי אֿפשר להביט בו. לא הרחק ממני שוכב מישהו עירום בפלג גופו העליון. לפי האדישות שבה תקע את פניו באבן החדה והחמה, לפי לובן כף ידו המוטלת, רואים שהוא מת, אך הגב שלו אדום, ממש כמו אצל אדם חי, ורק שכבת כיסוי צהובה קלה, כמו בבשר מעושן, מסגירה את המוות. אני רוצה לזוז ממנו, אך אין בי כוחות, ובעודי מתנודד, אני מביט בשורות הרפאים של ההולכים האין סֿופיים, המתנודדים. לפי מצבו של ראשי אני יודע שתכף אקבל מכת שמש, אך אני מצפה לזה בשלווה, כמו בחלום, שבו המוות הוא רק שלב בדרך של חזונות פלאיים ומבולבלים.

ואני רואה איך מתוך ההמון יוצא חייל, ובהחלטיות פונה לכיווננו. למשך דקה הוא נעלם בתעלה, וכשהוא שוב יוצא משם בזחילה משם ושוב הולך, צעדיו אינם יציבים, ומשהו אחרון מורגש בניסיונותיו לאסוף את גופו המתפזר. הוא הולך הישר אליי, ומבעד התרדמת הכבדה, שלופתת את מוחי, אני מתבלבל ושואל: "מה אתה רוצה?"

הוא נעצר, כאילו חיכה רק למילה, ועומד לו כולו ענקי, מזוקן, צווארונו קרוע. אין לו רובה, מכנסיו תלויים על כפתור אחד, ודרך הקרע רואים את גופו הלבן. ידיו ורגליו מתפזרות, והוא, ככל הנראה, מנסה לאסוף אותן, אך אינו יכול; הוא מחבר את הידיים, ותכף הן מתפזרות שוב.

"מה אתך? עדיף שתשב," אני אומר.

אך הוא עומד, אוסף את עצמו ללא הצלחה ומביט בי. ואני באופן לא רצוני קם מהאבן, ובעודי מתנודד, מביט בעיניו ורואה בהן תהום של אימה וטירוף. האישונים של כולם מצומצמים ־ ואילו אצלו הם התפשטו, הם בגודל העין; איזה ים של אש הוא אמור לראות דרך החלונות השחורים הענקיים האלה! ייתכן שרק היה נדמה לי, ייתכן שבמבטו היה רק המוות ־ אך לא, איני טועה: באישונים השחורים, חסרי התחתית האלה, מוקפים בעיגול כתום דק, כמו אצל ציפורים, היה יותר מהמוות, יותר מאימת המוות. "לך!" אני צועק ונסוג, "לך!"

וכאילו שרק חיכה למילה ־ הוא נופל עליי ומפיל אותי מרגליי, עודנו ענקי, מפוזר וחסר קול. אני משחרר ברעד את רגליי המעוכות, קופץ ורוצה לרוץ ־ לאנשהו הרחק מאנשים, אל מרחק שמשי, שומם ורועד, כשמשמאלי, למעלה, נשמעת ירייה, ובעקבותיה תכף ומיד, כמו הד,שתיים נוספות. היכנשהו מעל ראשי, בצווחה עליזה ורב קֿֿולית, צעקה ויבבה, חולף רימון.

כיתרו אותנו!

אין עוד חום קטלני, חדל הפחד הזה, חלפה העייפות. המחשבות שלי בהירות, הדימויים ברורים וחדים; כשאני מגיע בהשתנקות אל השורות המסתדרות, אני רואה פנים שניעורו כמו בשמחה, שומע קולות צרודים, אך רמים, פקודות, בדיחות. השמש כאילו טיפסה גבוה יותר, כדי לא להפריע, דהתה, שקטה ־ ושוב ביללה עליזה, כמו שד, רימון חתך את האוויר.

ניגשתי.

2.

... כמעט כל הסוסים והמשרתים. בסוללה השמינית אותו הדבר. בשלנו, הסוללה השתים עֿֿשרה, נותרו לקראת סוף היום השלישי רק שלושה נשקים ־ היתר נפגעו ־ שישה משרתים, קצין אחד ואני. לא ישנו כבר עשרים שעות ולא אכלנו דבר, במשך שלוש יממות עטפו אותנו רעש שטני וצרחות בעננת טירוף, הפרידו אותנו מהאדמה, מהשמיים, מהאחרים ־ ואנחנו, שהיינו חיים, התהלכנו כמו מוכי ירח. המתים, הם שכבו בשלווה, ואילו אנחנו התנועענו, עשינו את שלנו, דיברנו ואפילו צחקנו, והיינו כמוכי ירח. תנועותינו היו בטוחות ומהירות, הפקודות ברורות, הביצוע מדויק ־ אך אם לפתע פתאום היו שואלים מי מאתנו, מי הוא, ספק רב אם היה מוצא תשובה במוחו המעורפל. כמו בחלום, כל הפנים נדמו כמוכרות זה מכבר, וגם כל מה שהתרחש נדמה מוכר זה מכבר, היה ברור שכבר קרה מתישהו; ואילו כשהתחלתי להביט לתוך פנים כשלהם בתשומת לב, או בנשק או שהקשבתי לרעש ־ הכול הדהים אותי בחדשנותו ובחידתיותו האין סֿופית. הלילה ירד בלי שנרגיש, ולפני שהספקנו לראותו ולהתפעל מאין בא, שוב דלקה השמש מעלינו. ורק מאלו שהגיעו לסוללה התוועדנו לכך שהקרב נכנס ליממה השלישית, ותכף ומיד שכחנו מזה: היה נדמה לנו שזהו אותו יום אחד אין סֿופי שנמשך, ללא התחלה, פעם חשוך, פעם בהיר, אך בלתי מובן באופן זהה, עיוור באופן זהה. ואיש מאתנו לא פחד מהמוות, מאחר שאיש לא הבין מהו המוות.

בלילה השלישי או הרביעי, איני זוכר, הנחתי לרגע אחד את ראשי מאחורי הביצורים, ואיך שעצמתי את העיניים, נכנס בהן אותו הדימוי המוכר והבלתי רגיל: חתיכת טפט תכול והקנקן המאובק שאיש לא נגע בו על שולחני. ובחדר השכן ־ ואיני רואה אותם ־ כאילו נמצאים אשתי ובני. רק שעכשיו על השולחן דלקה מנורה בעלת אהיל ירוק, משמע היה ערב או לילה. הדימוי נעצר בלי ניע, ואני בשלווה ובמשך זמן רב מאוד הבטתי בפרטי הטפט, בכל הסלסולים, פרחי הכסף, הרשתות והצינורות ־ מעולם לא חשבתי שאני מכיר את חדרי טוב כל כך. לרגעים פקחתי את העיניים וראיתי שמיים שחורים עם פסי אש אדומים יפים כלשהם, ושוב עצמתי אותן, ושוב הבטתי בטפט, בקנקן המבריק, וחשבתי: מדוע לא ישן בני? כבר לילה, והוא צריך לישון. פעם אחת לא הרחק ממני התפוצץ רימון ושלח הדף לרגליי, ומישהו צעק בקול רם, רם יותר מהפיצוץ עצמו,וחשבתי: מישהו נהרג! ־ אך לא קמתי ולא הורדתי את העיניים מהטפטים התכולים ומהקנקן.

אחר כך קמתי, התהלכתי, פקדתי, הבטתי בפנים כלשהן, כיוונתי את הרובה, ובבפנים כל הזמן חשבתי: למה לא ישן בני? פעם שאלתי על כך את האחראי על הסוסים, והוא במשך זמן רב ובפרטי פרטים הסביר לי משהו, ושנינו נדנו בראשינו. והוא צחק, והגבה השמאלית שלו קפצה, והעין קרצה בערמומיות למישהו מאחוריי. ומאחורה נראו עקבות של רגליים של מישהו ותו לא.

בזמן הזה כבר היה אור, ולפתע ־ גשם טפטף. גשם ־ כמו אצלנו, טיפות מים רגילות ביותר. הוא היה כל כך לא צפוי ולא במקומו, וכולנו נבהלנו כל כך שנרטב, עד שזרקנו את הנשק, הפסקנו לירות והתחלנו להתחבא בכל מקום. האחראי על הסוסים, שאתו דיברתי זה עתה, נכנס מתחת למרכבת תותח ונמנם שם, אף על פי שיכלו לדרוס אותו בכל רגע, קצין האש השמן התחיל משום מה להפשיט את ההרוג, ואני התרוצצתי בסוללה וחיפשתי דבר מֿֿה ־ מעיל או מטרייה. ומיד בכל המרחב העצום, שבו טפטף גשם מענן שהתעבה, השתרר שקט בלתי רגיל. רסס צווח והתפוצץ באיחור, ונהיה שקט ־ שקט כל כך, שאפשר היה לשמוע איך ישן קצין האש השמן ואת קצב טיפות הגשם על האבנים והנשקים. והתיפוף השקט הקצבי הזה, שהזכיר סתיו, וריח אדמה רטובה, והשקט ־ כמו קרעו לרגע את הסיוט המדמם והמוטרף, וכשהבטתי בנשק הרטוב והנוצץ ממים, הוא לפתע פתאום הזכיר לי באופן מוזר משהו חביב, שקט, או את הילדות שלי, או אהבה ראשונה. אך במרחק נשמעה ירייה ראשונה בקול רם במיוחד, ונעלם קסם השקט הרגעי; באותה הפתאומיות שבה אנשים התחבאו, הם התחילו לצאת ממחבואם; קצין האש השמן צעק על מישהו; נשק אחד הרעים, אחריו עוד אחד, שוב ערפל מדמם אין סֿופי אפף מוחות יגעים. ואיש לא שם לב מתי נפסק הגשם; אני זוכר רק שמקצין האש ההרוג, מפניו השמנות, הרפוסות הצהובות, זלגו מים, נראה שהגשם נמשך זמן רב למדי...

... לפניי עמד מתנדב צעיר ודיווח בהצדעה, שהגנרל מבקש מאתנו להחזיק מעמד רק שעתיים, ואז כבר תגיע התגבורת. חשבתי מדוע לא ישן בני, ועניתי, שאני יכול להחזיק מעמד כמה שצריך. אבל אז משום מה רותקתי אל פניו, כנראה מפאת חיוורונן יוצא הדופן. לא ראיתי דבר לבן יותר מהפנים האלה: אפילו למתים יש יותר צבע בפנים, מאשר בפנים הצעירות, חסרות השפם האלה. סביר להניח שבדרך אלינו הוא נבהל מאוד ולא הצליח להתעשת; ואת היד הוא החזיק בהצדעה כדי להרחיק בתנועה המורגלת והפשוטה הזאת את האימה המטורפת.

"אתה פוחד?" שאלתי ונגעתי במרפקו. אבל המרפק כמו היה עשוי מעץ, והוא עצמו חייך בשקט ושתק. ליתר דיוק, בחיוכו עוותו רק שפתיו; ואילו בעיניו היו רק נעורים ופחד ־ ותו לא. "אתה פוחד?" ־ חזרתי ברוֹך.

שפתיו התעוותו, מתאמצות להגות מילה, ובאותו הרגע קרה משהו לא מובן ומפלצתי, על טבעי. משב רוח חם נשב בלחיי הימנית, נהדפתי בחוזקה ־ וזהו, ואילו לפניי במקום הפנים החיוורות היה משהו קצר, מטומטם, אדום ודם, שקלח משם כמו מבקבוק פתוח, כמו שמציירים אותם בשלטי חוצות גרועים. ועל הדבר הקצר, האדום, הנוזל הזה, נמשך עוד איזשהו חיוך, צחוק חסר שיניים ־ הצחוק האדום.

זיהיתי אותו, את הצחוק האדום הזה. חיפשתי ומצאתי אותו, את הצחוק האדום הזה. ברגע הזה הבנתי מה היה בכל הגופות המעוותות, הקרועות, המשונות האלה. זה היה הצחוק האדום. הוא בשמיים, הוא בשמש, ובקרוב הצחוק האדום הזה יישפך על פני האדמה כולה!

ואילו הם המשיכו בשלווה כמו מוכי ירח...

מתוך הנובלה "הצחוק האדום: מקטעים מתוך כתב יד שנמצא" מאת ליאוניד אנדרייב. תרגום מרוסית: אולגה סונקין, מתוך הספר "הצחוק האדום * עול המלחמה", הוצאת פרדס, 2023.

תמונה ראשית: שבוי מלחמה סובייטי בידי פינלנד, ב-Rovaniemi, בשנת 1940. תצלום (שחזור צבעוני): Cassowary Colorizations, מקור: Sa-Kuva, A 238