חייו של שוטה

לידידי מָָסָאוֺ קוּמֶה, ¹

אני מפקיד בידך את ההחלטה מתי והיכן לפרסם את כתב היד הזה, וכמובן, אם בכלל לפרסם אותו. אני סבור שאתה מכיר את רוב הדמויות המוזכרות בו, אך אבקש לפרסמו ללא רשימת ביאורים.

כרגע אני חי בתוך האושר האומלל ביותר, אך למרבה ההפתעה איני מתחרט על דבר. אני רק מרחם על אותם אנשים שהיה להם בעל גרוע, בן גרוע ואב גרוע כמותי. ובכן, היה שלום. לא הייתה לי כוונה, לפחות לא במודע, לסנגר על עצמי בכתב היד הזה.

ודבר אחרון, בחרתי להפקיד את כתב היד הזה בידך, משום שאני סבור שאתה האדם שמכיר אותי הכי טוב. אתה מוזמן (אם רק תקלף את עור האיש העירוני המתוחכם שאני עוטה) לצחוק על הטמטום שלי.

20 ביוני 1927

ריונוסוקה אקוטגווה

התקופה

זה קרה בקומה השנייה של חנות ספרים. האיש, שהיה אז בן עשרים, עמד על סולם השעון על המדפים וחיפש את הספרים החדשים. מופסאן, בודלר, סטרינדברג, איבּסן, שוֹ, טולסטוי…

התחיל להחשיך, אך האיש המשיך לקרוא בלהט את האותיות על שדרות הספרים. מה שראה מולו לא היו ספרים, אלא הרוח של סוף המאה בכבודה ובעצמה. ניטשה, ורלן, האחים גונקור, ² דוסטויבסקי, האופטמן, ³ פלובר…

הוא נלחם באפלה והמשיך למנות את שמותיהם. אך מטבע הדברים הספרים הלכו ושקעו בתוך הצללים העגמומיים. בסופו של דבר תש כוחו והוא החליט לרדת מהסולם. לפתע, מנורה אחת חסרת אהיל נדלקה בדיוק מעל ראשו. ממרום הסולם הוא התבונן בעובדי החנות ובלקוחות שהסתובבו בין ארונות הספרים.

הם היו קטנים בצורה משונה. ולא רק זה, אלא גם עלובים עד אין קץ.

"חיי אדם אינם שווים שורה אחת של בודלר".

זמן מה הוא נותר לעמוד על הסולם והשקיף על האנשים מלמעלה…

אימא

כל המשוגעים לבשו בגדים בצבע אפור עכבר, והדבר שיווה לחדר הגדול מראה עוד יותר מדכא. אחד מהם ישב ליד עוגב וניגן בלהט שוב ושוב את אותו מזמור. אחר רקד, שלא לומר קיפץ, בדיוק במרכז החדר.

האיש צפה במחזה הזה לצידו של רופא שבריאותו ניכרה על פניו. לפני עשור לא היה שום הבדל בין אימו ובין המשוגעים האלה. שום הבדל. למעשה, הסירחון שהדיפו הזכיר לו את סירחונה של אימו.

"נלך"?

הרופא הוביל אותו לאורך המסדרון לאחד החדרים. על המדף בפינת החדר היו כמה צנצנות גדולות ומוחות מושרים בתוכן. על אחד מהם הוא הבחין במשהו לבנוני. כאילו מישהו טפטף עליו חלבון של ביצה.

בשעה ששוחח עם הרופא, הוא שוב חשב על אימו .

"המוח שאתה רואה כאן היה שייך למהנדס בחברת חשמל N. הוא האמין שהוא מכונת דינמו שחורה ובוהקת."

כדי להתחמק מעיניו של הרופא האיש הביט מבעד לחלון הזכוכית. לא היה שם דבר מלבד קיר לבנים זרוע מלמעלה בשברי בקבוקים, שיצרו כתמים לבנוניים מטושטשים על הטחב הדליל.

בית

הוא התגורר בפרוורים בבית דו־קומתי. בגלל רכות הקרקע, הקומה השנייה נטתה בצורה משונה.

זה היה הבית שבו דודתו הרבתה לריב איתו. לעיתים הוריו המאמצים אף נחלצו לפייס ביניהם. ועדיין, הוא אהב את הדודה הזאת יותר מכל אדם אחר. כשהיה בן עשרים, דודתו, שמעולם לא התחתנה, הייתה כבר כבת שישים.

פעמים רבות בקומה השנייה של בית הפרוורים הוא תהה בליבו אם שני בני אדם שאוהבים זה את זה בהכרח גם מייסרים זה את זה. באותם רגעים הוא הרגיש בחלחלה את הנטייה של הקומה השנייה.

טוקיו

נהר סוּמידָה ⁴ היה מעונן. דרך חלונה של אוניית קיטור קטנה הוא התבונן בעצי הדובדבן ברובע מוּקוֺג'ימָה. פריחת העצים השופעת נראתה לו מדכאת כאילו הייתה סמרטוטים מרופטים התלויים לייבוש. אך יום אחד בפריחת הדובדבן הזאת – בפריחה המפורסמת עוד מתקופת אֵדוֺ ⁵ – הוא גילה את עצמו.

אגו

הוא ישב לשולחן באחד מבתי הקפה עם ידידו המבוגר ממנו ⁶ ועישן ללא הפסקה. הוא בקושי הוציא מילה, אך הקשיב קשב רב לדבריו של בן שיחו.

"חצי יום היום הסתובבתי במכונית".

"עשית סידורים?"

הידיד השעין את סנטרו על כף ידו והשיב כלאחר יד:

"ממש לא, סתם התחשק לי להסתובב".

המילים האלה שחררו אותו אל עולם לא מוכר, אל עולם ה"אגו" הקרוב לאלים. הוא הרגיש כאב, אך בו בזמן הרגיש גם שמחה.

בית הקפה היה קטן מאוד. אך מתחת לתמונתו של האל פאן, ⁷ בתוך עציץ אדום, היה פיקוס בעל עלים בשרניים התלויים ברפיון.

מחלה

רוח מלוחה נשבה מהים ללא הרף. הוא פתח מילון אנגלית־יפנית גדול ועקב אחר המילים בקצה אצבעו.

Talaria – נעליים מכונפות, סנדלים.

Tale – סיפור.

Talipot – דקל שמקורו בהודו המזרחית. אורך הגזע 50 עד 100 רגל. העלים משמשים לייצור מטריות, מניפות, כובעים וכדומה. פורח פעם בשבעים שנה…

דמיונו צייר לו בבירור רב את פריחת הדקל. לפתע הרגיש גירוד לא מוכר במעמקי הגרון ובהיסח הדעת פלט ליחה על המילון. ליחה? זאת לא הייתה ליחה. החיים קצרים, הוא חשב לעצמו, ושוב דמיין את פריחת הדקל, הפריחה המיתמרת גבוה הרחק מעבר לים.

ציור

לפתע... אכן היה זה משהו פתאומי עבורו. הוא עמד מול חלון ראווה של חנות ספרים כלשהי והתבונן בספר אומנות של ואן גוך, ולפתע הבין מה הוא ציור. מובן שהיו אלה רק רפרודוקציות. ואף על פי כן הוא הרגיש את הטבע עולה מתוכן במלוא ססגוניותו.

ההתלהבות שהציורים האלה עוררו בו, שינתה את ראיית העולם שלו. בלי שנתן את דעתו על כך, הוא התחיל להבחין דרך שגרה בעקלקלות של ענפי העצים ובעגלגלות לחייהן של נשים.

יום סתווי וגשום אחד הוא עבר לפנות ערב מתחת לגשר רכבת באחד הפרברים. למרגלות הסוללה בצידו השני של הגשר עמדה עגלת משא. בחלפו על פניה הוא הרגיש שמישהו כבר היה כאן לפניו. מי? הוא בכלל לא היה צריך לשאול את עצמו את השאלה הזאת. בליבו של האיש בן העשרים ושלוש, הולנדי אחד עם אוזן חתוכה ועם מקטרת ארוכה בפיו הישיר מבט חד אל הנוף המדכא הזה.

ניצוצות

הוא צעד בגשם על דרך הסלולה באספלט. הגשם היה די חזק. בתוך הטיפות השוצפות הוא הבחין בריח הגומי של מעיל הגשם שלו.

על קו מתח עילי שהיה בדיוק מולו חלף ניצוץ סגול. הוא התמלא התרגשות משונה. בכיס מעילו היה כתב היד שהוא התכוון להגיש למגזין של החבורה הספרותית שלו. הוא המשיך ללכת בגשם, אך לרגע הסתובב ושוב הביט בקו המתח שנותר מאחור.

ניצוצות חדים המשיכו להבזיק על קו המתח. לא היו לו תשוקות מיוחדות בחיים, אך הניצוצות הסגולים האלה – פרחי האש הפראיים האלה המבזיקים בשמיים – כדי לתפוס אותם הוא היה מוכן לשלם בחייו.

גופות

אל הבהונות של כל הגופות הוצמדו תגים באמצעות חוט מתכת. על כל תג היה רשום שם וגיל. ידידו רכן קדימה, הניע במיומנות את האזמל ובָּצַע את עור הפנים של אחת הגופות. מתחת לעור התגלה שומן צהוב יפיפה.

הוא הביט בגופה. הוא היה זקוק לה לצורך סיפור שכתב, שהתרחש על רקע התקופה הקיסרית העתיקה. ⁸

אך סירחון הגופה, שדמה לריחו של אפרסק רקוב, עורר בו חוסר נחת. ידידו קימט את מצחו והניע בשקט את האזמל. "לאחרונה גם בגופות יש מחסור," אמר תוך כדי העבודה.

מייד הייתה לו תשובה מוכנה: "אם היה לי מחסור בגופות, הייתי פשוט הורג מישהו בלי כל כוונת זדון." אך כמובן הוא הותיר אותה בתוך ליבו.

המורה ⁹

הוא קרא את ספרו של המורה בצילו של עץ אלון גדול. באור השמש הסתווית האלון לא הניע ולו עלה אחד. אי שם הרחק בשמיים שוכנים מאזניי זכוכית במצב של איזון מושלם – זה מה שדימה לעצמו בעודו קורא בספרו של המורה.

זריחה

השחר עלה בהדרגה. האיש עמד בפינה של אחד הרחובות והשקיף אל השוק. אור ורדרד שטף את האנשים המתקהלים ואת העגלות.

הוא הצית סיגריה ופנה לאיטו אל תוך השוק. לפתע התחיל לנבוח עליו כלב שחור וצנום, אך הוא לא נבהל. אדרבא, הוא חש חיבה כלפי הכלב.

הדולב המזרחי שעמד במרכז השוק פרש את ענפיו לכל עבר. האיש נעמד למרגלות הגזע והביט למעלה אל השמיים דרך העלווה. שם, בדיוק מעל לראשו, זהר כוכב אחד.

זו הייתה שנתו העשרים וחמש, שלושה חודשים מאז פגש את המורה לראשונה.

מתוך: "חייו של שוטה", מאת רִיוּנוֹסוּקֶה אָקוּטָגָוָוה (מלווה בסיפורים "גלגלי שיניים", "מחצית חייו הראשונה של שינְסקֶה דאידוֺג'י", "ספר המתים", "מכתב לידידי הוותיק"). תרגמה מיפנית, העירה והוסיפה אחרית דבר: אירית ויינברג. עריכת הלשון: מיכל ברמן. ראה אור בהוצאת "נהר",  2022.

תמונה ראשית: מתוך "מאה מראות של אדו", מס' 7, משנת 1858, מאת אוטגאווה הירושיגה. תצלום: ויקיפדיה