לוֹנְגְיִרְבִּיאֶן

כלבת ההאסקי הסיבירית הגדולה עומדת לצידה, כפותיה הקדמיות בקו אחד עם חודי המִגלָשיים של אֶייבוֹר, השומעת את נשימותיה ואת נשימות הכלבה. המגלשיים חורקים בצליל יבש על השלג הגס. השמש חזרה להאיר בראש הקרחון, אבל לא למטה, בעמק. לונגירביאן שרויה בצל, ותישאר בצל עוד כמה שבועות.

למען האמת, אייבור יצאה לגלוש ללא אישור. פין פתח את החלון בקומה השנייה כשהיא עמדה בחוץ והידקה את המגלשיים לרגליה. הזעיקו אותו לניתוח חירום, והוא ביקש ממנה להישאר לשמור על הילדות.

היא מושכת בשיניה את הכפפה מעור כלבי הים, מסירה אותה ופותחת את נרתיק המשקפת. היא מוציאה את המשקפת הכבדה והקרה, המשקפת של פין, מעבירה את קצות אצבעותיה על המתכת השחורה, המחוספסת, ופותחת את כנפות המשקפת. כשהיא מרימה אותה לעיניה, ומכוונת וממקדת, אצבעותיה כבר קרות. היא צופה בהר הגדול יוּרְתְפְיֵלֶה, ובאַדְוֶנְטוֹפֶּן שמעברו האחר של אַדְוֶנְטפְיוֹרְדֶן, ומשם מסיעה את מבטה על פני החודים השחורים של שלוחת ההר סְוֶרְדְרוּפְּהָמָרֶן. לאחר מכן היא מנמיכה את המשקפת אל העמק האפלולי. העיר משתרעת לפניה כמו קיר כחול קרוב, שעליו פזורים אורות זהובים. בינה ובין העיר מפרידה קרקעית העמק, ומשני צדדיה רכסים ארוכים נישאים כמו חומות של עיר. למען האמת, זו אינה עיר אלא אוסף עלוב של בתים שמפולת שלגים עלולה למוטט בכל רגע. כך קרה לבית החולים הקודם רק ארבע שנים קודם לכן – מפולת שלגים שעברה בעמק, וַנְלֶדְנִינְגְסְדָלֶן שמו, סחפה עימה את כל מה שנקרה בדרכה, והרגה שלושה אנשים.

הפיורד לרגליה לבן, מכוסה קרח. אף אונייה לא תוכל לעגון כאן עכשיו. להיות בחורף בסְוַלְבַּרְד פירושו להיות כלוא, עם כך וכך קופסאות שימורים, כך וכך קופסאות גפרורים, כך וכך משקאות חריפים. מי שילקה במחלה קשה בחורף, לא יוכל להגיע ליבשת. ומוטב שלא להיקבר בסְוַלְבַּרְד כי הגוף לא נרקב, וקִפְאַת העַד דוחפת את המתים מעלה אל פני השטח.

אייבור מתמקדת משמאל במִבתָר המכונה שֵׁרִינְגָה, במגרש שעליו תוקם השנה הכנסייה החדשה. בנייתה תושלם במועד כלשהו בסתיו, ואפשר יהיה להעביר אליה את התפילות מבית הקהילה השוכן רחוק יותר, בעומק הגיא. לא הייתה כאן כנסייה מאז המלחמה, אז נשרפה הכנסייה בהפצצה של הגרמנים. אייבור ראתה תמונות מלונגירביאן שלאחר המתקפה. עננים שחורים גדולים ריחפו בין ההרים אחרי שמכרה 2 הוצת והועלה באש. מאגרי הפחם עדיין בוערים, אף שכמעט ארבע-עשרה שנים חלפו מאז. אייבור מדמיינת את החום העז השורר בתוככי הסלע – שחור וגעשי ובלתי ניתן לריסון.

היא מכוונת את המשקפת אל בית החולים מימין, בניין ארוך, צהוב חיוור, בצידו המזרחי של העמק. הקימו אותו בזריזות במקום מעט מוגן יותר, הרחק מזירת המפולת. פין יוצא למרפסת לעיתים קרובות, ומלווה אותה במבטו כשהיא גולשת במסלול הקבוע שלה, על פני הקרחון ששמו כשם העיר – לוֹנגיִרבְּרֵאֶן. על חלוק הרופאים הוא לובש מעיל מעור כבשים, ואוחז בידו את המשקפת התלויה עכשיו על צווארה, כאילו העובדה שהוא עומד וצופה יכולה להועיל. הרי הרובה שעל גבה הוא שמעניק לה ביטחון.

אבל היום הוא בחדר הניתוח. אייבור לובשת מעיל כחול עם ברדס עבה ומרופד, מכנסי פשתן בהירים מעל לבני צמר ארוכים, ומכנסי סקי עם לולאות לכפות הרגליים. בעיני רוחה היא מתמזגת עם השמיים והקרחון. איש אינו רואה אותה כאן למעלה, וגופה קליל. היא פשוט יצאה לדרכה. פין קרא אחריה, הוא אמר משהו בדבר הילדות, אבל יוֹסָה משכה ברצועה וגררה אותה בעלייה.

יוסה מתנועעת פתאום לצידה, מזיזה את כפותיה הקדמיות, מרחרחת את האוויר ומסובבת את אוזניה. זנבה מזדקר בזווית ישרה. אייבור מנמיכה את המשקפת וידה נשלחת מעצמה אל הרובה. כשהכלבה דרוכה, גם אייבור נדרכת.

היא סוקרת את השטח. הדממה דוחקת מכל עבר, ואייבור אינה רואה סביבה דבר, רק שלג והרים ושמיים, אבל יוסה נראית עדיין מתוחה. היא מתחילה לסרוק את השטח, עוקפת בקשת את חודי המגלשיים ושוב נעצרת. אייבור חשה שבטנה וירכיה מתכווצות, והיא שבה ומקרבת את המשקפת לעיניה. בתנועה איטית היא מסיטה את המשקפת 180 מעלות לכיוון אחד, ואז באותה איטיות לכיוון האחר – ועוצרת בפתאומיות כשהיא מבחינה במשהו שמתנועע במישורים, מעבר לקרחון. האימה עומדת בגרונה, וטעמה כטעם דיו. היא מבחינה במשהו בהיר, הנבלע בשלג. ידיה מתהדקות סביב המשקפת, היא כמעט אינה מעיזה לנשום. כמה מהר יכול דוב לרוץ? כמה קרוב הוא צריך להיות כדי שהיא תוכל לירות?

החיה אינה מתנועעת עכשיו, וקשה לקבוע היכן ראשה. פיה של אייבור יבש ואצבעותיה רדומות, אך היא משתדלת לחדד את התמונה. באותו רגע היא מבחינה בדבר-מה שמתנועע לצד החיה – גם הוא בהיר, אבל ממדיו קטנים יותר. אולי זה גור? רחש חולף בראשה מאחורי העיניים. דובה עם גור? הרי זה הדבר שמפניו הזהיר אותה פין. דובה עם גור היא המסוכנת מכול. היא מתאמצת להחזיק את המשקפת יציבה, כופה על אצבעותיה לציית, ומצליחה לבסוף למקד את התמונה. ואז היא רואה שם משהו – חיות נוספות מאחורי השתיים הללו.

היא נושפת באיטיות את האוויר מריאותיה. אלה איילי צפון, לא דובי קוטב. עדר של איילי הצפון נגלה לעיניה. עכשיו היא מבחינה בגדמי הקרניים וברגליים הקצרות תחת הגופים הכבדים.

היא מנמיכה את המשקפת, חשה איך שריריה מתרפים בהדרגה. אבל יוסה שעומדת לפניה לא לגמרי רגועה עדיין – האם היא מריחה משהו נוסף לאיילי הצפון? הרי היא רגילה לאיילים, הם משוטטים לפעמים בין הבתים בעמק. אייבור מושיטה את ידה לרובה, אבל יוסה מרכינה את ראשה. היא תוחבת את חוטמה לשלג ופונה אל אייבור, ואפה השחור, הספוגי, מכוסה אבקת שלג לבנה עדינה. פיה פתוח למחצה בהבעה המזכירה חיוך. היא מתחילה לרקוע בקוצר רוח בכפתה הקדמית וממצמצת בעין אחת – לסמן שהיא רוצה להמשיך. אד עולה מלשונה הוורודה. חם לה. היא שייכת לנוף הזה. אפילו עקביה השחורים חמים.

אייבור שמה לב פתאום שאצבעות ידה החשופות עומדות להתאבן. היא שולפת את הכפפה מכיסה הקדמי וממהרת לעטות אותה. אפילו דקות ספורות בלי כפפות עלולות להיות מסוכנות. הזמן רץ בקור הקוטב. לכל החלטה יש חשיבות.

האוויר יבש ומעקצץ, כרגיל. אייבור מרגישה זאת בעורה. כל יום היא נדרשת למרוח את ידיה ושפתיה בווזלין, וכשהיא מורידה את כובע הצמר ואת הברדס נטען שערה בחשמל סטטי. על ירכיה וזרועותיה התפשטה פריחת קור – גבשושיות קשות שמאדימות כשהעור חם, וכשהוא קר צבען אפור-סגול.

הילדות מתמודדות עם הקור טוב ממנה. הן לא מתלוננות כשהיא מורחת את לחייהן בקרם דביק, מלבישה אותן בלבני צמר דוקרניים ועוטפת אותן בסוודרים עבים, מרפדת אותן. הן מרימות את זרועותיהן ומניחות לה להלביש אותן במעילים העבים האטומים לרוח. הן עומדות בלי ניע, כל אחת בתורה, כשהיא קושרת את שרוכי הכובעים התפורים מעור כבש. הן מרימות את כפות רגליהן בצייתנות ותוחבות אותן למגפי העור הנמוכים. וכשהיא פותחת את הדלת אל הקור הכחול, המאיר, הן רצות מייד לשלג בפנים פתוחות. הן צוחקות ושוקעות בתלולית השלג שהרוח ערמה ממול. אי-אפשר לבנות בובות שלג או להכין כדורי שלג כי קר מדי, אבל הן יכולות לגלוש במזחלת ולחפור.

המחשבה על הילדות רובצת עליה כמו משקולת. מָריט שוב שומרת עליהן כי זה הפתרון שנמצא. על כל פנים זה היה הפתרון היחיד שאייבור הציגה בטרם הפנתה את גבה לפין ולבית החולים, והניחה ליוסה לגרור אותה הרחק משם. אולי הילדות יושבות עכשיו במטבח של בית החולים, שותות משקה חם מתרכיז דומדמניות שחורות, אוכלות צימוקים ומדפדפות בנוֹרְסְק בַּרְנֶבְּלָאד, עיתון הילדים הנורווגי. כך מריט מעסיקה אותן כשאין לה זמן לטפל בהן. והיום אין לה זמן. נוסף לגבר שהובהל לבית החולים עם דלקת התוספתן, מאושפזים בו כבר חמישה חולים, ומריט לבדה מתפקדת ככוח עזר.

אולי אפילו אין לה זמן לדאוג שהן יישארו בפנים. אולי הילדות משחקות בשלג, מאחורי בית החולים, ומריט משגיחה עליהן, פחות או יותר, דרך החלונות. זה מסוג הדברים שלא יעלה על הדעת לספר לאנשים בבית. שתי ילדות קטנות לבדן בחוץ, בחשכת החורף. מרבית מכריהם חושבים שהשתגעו לגמרי כשנסעו רחוק כל כך צפונה. לפין הייתה משרה קבועה בבית החולים אוּלֵבוֹל, הוא היה יכול להמשיך לעבוד שם, הם יכלו להמשיך לגור ברובע סַנְקְט הַנְסְהָאוּגֶן, אולי עם הזמן הם היו עוברים לבית פרטי משלהם, והיא הייתה יכולה להמשיך בחיים שהיו לה. אבל פין תמיד רצה להתקדם עוד ועוד. הוא תמיד רצה יותר. וכשהציעו לו לשמש כרופא של חברת הפחם סְטוּרֶה נוֹרְסְקֶה בסְפּיטסְבֶּרגֶן, הוא לא היסס לרגע. זה היה החלום שלו, ולא הייתה כל דרך לסרב לו.

ועכשיו הם כאן, בלונגירביאן, כלואים בקרח. היא הייתה מוכרחה לעלות היום אל השמש. היא כמעט לא הספיקה לגלוש מאז שהשמש נצנצה בראש ההר כי בכל פעם שרצתה, צץ משהו שמנע בעדה – משהו קרה במרפאה או שהטיפול בילדות לא אִפשר לה לצאת, והיא נדרשה להניח הכול בצד. אבל היום הכול נראה רגוע. היום היא יכלה לצאת לגלוש. בארוחת הבוקר פין אמר שהוא יודע עד כמה היא זקוקה לטיוליה בשלג. ועכשיו, כשיוסה אצלה לזמן-מה, יש לה הזדמנות מושלמת.

"אני מרגיש בטוח יותר כשאני יודע שהיא איתך," הוסיף פין וחיבק את זרועה.

גם אייבור מרגישה בטוחה יותר עם יוסה. הרובה תמיד איתה, אבל איתו אף פעם לא ממש נוח לה. משקלו על גבה זר לה, והרצועה לוחצת על חזהּ ומגבילה את תנועותיה. היא יודעת לקלוע למטרה, היא קלעית טובה – פין הופתע לראות באיזו מהירות היא למדה לירות במדויק – אבל האם היא תוכל לירות בבעל חיים? ביצור חי ונושם? פעמים רבות היא מנסה לשוות זאת בעיני רוחה. היא מדמיינת איך דוב הקוטב נועץ בה מבט כשהיא לוחצת על ההדק, ואז צונח בכבדות, שוכב ומתפתל בעוויתות עד שגופו דומם ועיניו מזדגגות. אבל היא מדמיינת גם מה יקרה אם תחטיא או רק תפצע את הדוב; איך הוא ישאג וישעט לעברה, והיא תנסה לירות שוב, ללא הצלחה, ותבין שמאוחר מדי, והרובה ייפול מידיה.

יוסה תחצוץ בינה ובין דוב הקוטב. היא תתנפל על צווארו ללא היסוס. היא כבר הפגינה יכולות כאלה בעבר – פין צפה בה בפעולה ותיאר את התקרית באוזני אייבור לא פעם ולא פעמיים. בסוף ספטמבר כשפין, המושל ושני אנשים נוספים לנו בבקתת ציידים מחוץ לעיירה נִי-אוֹלֵסוּנד, ירד דוב קוטב בודד וצעד בנחת על קו החוף. עוד לפני שהגברים הבחינו בדוב, יוסה שעטה אל החוף במהירות הבזק. היא נבחה כמו משוגעת, נהמה וחשפה שיניים. שני הכלבים הנוספים זינקו בעקבותיה ונבחו בזעם, אבל בניגוד ליוסה הם שמרו מרחק מהדוב. ואילו היא הייתה חסרת מורא – היא לא נבהלה גם כשהגברים החלו לירות יריות אזהרה באוויר בניסיון לגרש את הדוב.

ולכן, כשהשלג בא ואייבור החלה לגלוש, החליט פין שהיא צריכה הגנה נוספת במסלולים הארוכים יותר – הרי לא ייתכן שהיא תהיה שם לבד, מצוידת רק ברובה. הוא ניגש למושל והגיע איתו להסדר לפיו אייבור תיקח אליה את יוסה מפעם לפעם.

"הסידור הזה יכול להועיל גם בדרכים אחרות," הוא אמר.

יוסה מושכת ברצועה ופונה אל אייבור. מגרונה בוקע צליל המזכיר נהמה, אבל אייבור כבר יודעת לפרש את קולותיה – היא יודעת שהצליל העמוק פירושו שהיא חסרת סבלנות. יוסה לא אוהבת לעמוד במקום. היא לא מתאימה לשמש ככלבת מזחלות, ולכן נלקחה לבית המושל כחיית מחמד, אבל הדחף מקנן בה בכל זאת, ויש לה צורך לרוץ ולרוץ. לו יכלה הייתה רצה כל הדרך בלי לעצור. בכל פעם שהן יוצאות לגלוש היא מושכת את אייבור עד שהיא מתישה אותה, ואייבור חוזרת הביתה כשגופה חם וראשה משוחרר.

אייבור גולשת במסלול קבוע – היא חולפת בעלייה על פני ניבּיאֶן, ממשיכה בצידו השמאלי של העמק על פני הקרחון לוֹנגיִרבְּרֵאֶן, יורדת מעבר לו לאורך סְוֶרְדְרוּפְּבּיאֶן, עוברת את בית הקהילה, ולבסוף חוצה את העמק באלכסון לעבר בית החולים. הגלישה במדרון תמיד מהירה, וגם עכשיו היא שועטת קדימה. המגלשיים שורקים על פני השלג ומותירים בו סימנים, כמו חתכים. כבר זמן רב לא ירד שלג, והיא מתקשה לבלום. היא מכופפת את הברכיים ומצמידה את מקלות הסקי לגופה. צמרמורת חולפת בגופה, פניה מאובנים מרוב קור, והרוח מצליפה בה. היא שומרת על שיווי משקל ולא נופלת, יציבה כמו יוסה.

השמש נעלמת בבת אחת כשהמדרון נעשה פתאום תלול מעט יותר, ואייבור שוקעת שוב בעלטה הכחולה. ההבדל בטמפרטורה לא מורגש. לשמש אין עדיין כוח. יוסה רצה לצידה בדילוגים רכים וזריזים.

מתוך "לוֹנְגְיִרְבִּיאֶן", מאת . מנורווגית: דנה כספי. ראה אור בהוצאת "רות", 2023.

תמונה ראשית: כלבי האסקי בשלג. תצלום: רנה קלאוגל.