אני אתחיל מחדש.
מאמא יקרה,
אני כותב כדי להגיע אלייך — גם אם כל מילה שאני כותב היא עוד מילה רחוקה מהמקום שאת נמצאת בו. אני כותב כדי לחזור אחורה לפעם ההיא, בתחנת הדלק בווירג'יניה, כשבהית באימה בצבי המפוחלץ שהיה תלוי מעל מכונת המשקאות הקלים ליד השירותים, וקרניו הטילו צל על פנייך. במכונית לא הפסקת לנענע את ראשך. "אני לא מבינה למה הם עשו את זה. הם לא רואים שזאת גופה? גופה צריכים להסתיר, לא לתלות ככה לתמיד."
עכשיו אני חושב על הצבי, איך בהית בעיני הזכוכית השחורות שלו וראית את בבואתך, את כל גופך, מעוות במראה חסרת החיים ההיא. לא התלייה הגרוטסקית של ראש החיה הכרות זעזעה אותך — אלא הפוחלץ שגילם מוות שלא נגמר, מוות שממשיך למות בזמן שאנחנו חולפים על פניו כדי ללכת לשירותים.
אני כותב כי אמרו לי אף פעם לא להתחיל משפט במילה "כי". אבל לא ניסיתי להרכיב משפט — ניסיתי להשתחרר. כי חופש, כך אומרים לי, הוא רק המרחק בין הצייד לטרפו.
סתיו. אי-שם מעל מישיגן מתחילה להקת דנאיות מלכותיות, המונה יותר מחמישה-עשר אלף פרפרים, את הנדידה השנתית דרומה. בתוך חודשיים, מספטמבר עד נובמבר, יעופו הפרפרים, כנפיים הולמות בזו אחר זו, מדרום קנדה וארצות הברית לחלקים ממרכז מקסיקו, שם יישארו במשך החורף.
הם נחים בינינו, על אדני חלונות וגדרות רשת, חבלי כביסה מטושטשים עדיין ממשקל הבגדים שזה עתה נתלו עליהם, על מכסה מנוע של שברולט בצבע כחול דהוי, כנפיהם מתכנסות לאט, כאילו ננעלו, ואז נפרשות בבת אחת, למעוף.
נדרש רק לילה אחד של כפור כדי להרוג דור שלם. החיים, אם כך, הם עניין של עיתוי.
הפעם ההיא, כשהייתי בן חמש או שש, ובתור מתיחה, זינקתי עלייך מאחורי דלת הפרוזדור וצעקתי, "בום!" צרחת בפנים מודאגות ומעוותות, ואז פצחת ביבבות, לפתְ את לבך ונשענת על הדלת מתנשמת ומתנשפת. עמדתי מבולבל, וקסדת הצעצוע שלי נטתה על ראשי. הייתי ילד אמריקאי שחיקה את מה שראה בטלוויזיה. לא ידעתי שהמלחמה עדיין בתוכך, שבכלל היתה מלחמה, שברגע שהיא נכנסת לתוכך היא אף פעם לא יוצאת משם — אלא רק מהדהדת, צליל שיוצר את פניו של בנך. בום.
הפעם ההיא, בכיתה ג', כשגברת קלהאן, המורה שלי לאנגלית כשפה שנייה, עזרה לי לקרוא את הספר הראשון שאהבתי, ספר ילדים בשם "עוגת רעם" של פטרישה פּוֹלאקו. בסיפור, ילדה וסבתה רואות סערה מתקרבת באופק הירוק, ובמקום לסגור את החלונות או לחסום את הדלתות בקרשים ובמסמרים, הן מחליטות לאפות עוגה. מה שהן עשו ערער אותי, הדחייה המסוכנת אך הנועזת של השכל הישר. גברת קלהאן עמדה מאחורי, פיה קרוב לאוזני, ואני נסחפתי עמוק לתוך זרם השפה. הסיפור נפרש, הסערה הגיעה כשהמורה דיברה, ואחר כך הגיעה פעם נוספת כשחזרתי על המילים. לאפות עוגה בעין הסערה; לזלול סוכר על סף הסכנה.
*
בפעם הראשונה שהרבצת לי, בטח הייתי בן ארבע. יד, הֶבזק, התחשבנות. פי בוער ממגע.
הפעם שבה ניסיתי ללמד אותך לקרוא כמו שגברת קלהאן לימדה אותי, שפתי קרובות לאוזנך, ידי על ידך, המילים נעותמתחת לצללים שהטלנו. אבל הפעולה ההיא (בן מלמד את אמו) שינתה את ההיררכיה בינינו, ועמה את הזהויות שלנו, שבמדינה זו כבר ממילא היו קלושות וכבולות. אחרי הגמגומים וההתחלות הצולעות, המשפטים התעקמו או ננעלובגרונך, אחרי מבוכת הכישלון, סגרת את הספר בטפיחה. "אני לא צריכה לקרוא," אמרת בהבעה מרוסקת והדפת אתעצמך מהשולחן. "אני יכולה לראות — זה עזר לי עד עכשיו, לא?"
והפעם ההיא עם השלט-רחוק. סימני חבּורה על אמת ידי ששיקרתי על אודותיה למורים שלי. "נפלתי כששיחקתי תופסת."
הפעם ההיא, בגיל ארבעים ושש, כשפתאום נתקפת תשוקה לצבע. "בוא נלך לוולמרט," אמרת בוקר אחד. "אני צריכה חוברות צביעה." במשך חודשים מילאת את החלל שבין זרועותייך בכל הגוונים שלא יכולת לבטא. ארגמן, שני, ציפורני חתול, פְּיוּטר, עַרעַר, קינמון. כל יום, במשך שעות, רבצת מעל נופים של חוות, כרי דשא, פריז, שני סוסים בערבה סחופת רוחות, פנים של נערה עם שיער שחור ועור שהשארת ריק, שנשאר לבן. תלית את כולם ברחבי הבית, שהתחיל לדמות לכיתה בבית ספר יסודי. כששאלתי אותך, "למה חוברות צביעה, למה עכשיו?" הנחת מידך את צבע הספיר ונעצת מבט חלומי בגינה צבועה למחצה. "אני פשוט נעלמת בתוכן לכמה זמן," אמרת, "אבל אני מרגישה הכול. כאילו אני עוד פה, בחדר הזה."
הפעם ההיא שזרקת קופסת לגו על הראש שלי. רצפת העץ מנוקדת בדם.
"ציירתָ פעם נוף," שאלת כשצבעת את ביתו של תומאס קינקייד, "והכנסת את עצמך לתוכו? ראית פעם את עצמך מאחור, נכנס יותר ויותר לעומק הנוף, רחוק מעצמך?"
איך יכולתי להגיד לך שבעצם תיארת כתיבה? איך יכולתי להגיד שאחרי הכול, אנחנו קרובים כל כך, צללי ידינו מתמזגים על שני דפים שונים?
"אני מצטערת," אמרת כשחבשת את החתך על מצחי. "קח מעיל. אני אקנה לך מקדונלדס." בראש הולם טבלתי נאגטס בקטשופ, ואת התבוננת. "אתה צריך להיות גדול וחזק יותר, אוקיי?"
אתמול קראתי שוב את "יומן אבל" 1 של רולאן בארת, הספר שכתב מדי יום במשך שנה לאח מות אמו. "הכרתי את הגוף של אמי החולה," הוא כותב, "ואחרי כן הגוועת." וכאן עצרתי. כאן החלטתי לכתוב לך. לך, שעדיין חיה.
השבתות ההן בסוף החודש, שאם נשאר לך כסף אחרי תשלום כל החשבונות, היינו הולכים לקניון. יש אנשים שהיו מתלבשים יפה כדי ללכת לכנסייה או לארוחות ערב חגיגיות; אנחנו התגנדרנו כדי ללכת למרכז המסחרי ליד כביש אַיי-91. היית מתעוררת מוקדם, מתאפרת במשך שעה, לובשת את שמלת הפאייטים השחורה הכי טובה שלך, עונדת זוג עגילי חישוק מוזהבים ונועלת נעליים שחורות מבריקות. אחר כך היית כורעת ברך, מורחת קצת משחת עיצוב בשערי ומסרקת אותו.
לו ראה אותנו שם אדם זר, הוא לא היה יכול לדעת שאנחנו קונים מצרכים במכולת הפינתית בשדרות פרנקלין, שבכניסה אליה הושלכו תלושי מזון משומשים, שמצרכי מזון בסיסיים כמו חלב וביצים עלו בה פי שלושה מאשר בפרוורים, שהתפוחים נחו בה מקומטים וחבולים על תחתית של קרטון ספוגה בדם חזיר, דם שנזל מארגז של צלעות חזיר שהפשירו מזמן.
"בוא נקנה את השוקולד היקר," אמרת והצבעת על החנות של גודייבה. נהגנו לקחת שקיק נייר קטן עם איזה חמישה או שישה ריבועי שוקולד שבחרנו באקראי. לעתים קרובות זה כל מה שקנינו בקניון. אחר כך היינו הולכים ומעבירים בינינו שוקולד הלוך ושוב עד שאצבעותינו נצצו, מתוקות ומוכתמות כמו בדיו. "ככה נהנים מהחיים," היית אומרת ומוצצת את אצבעותייך עם הלק הוורוד שהתקלף משבוע של עבודה בפדיקור.
הפעם ההיא עם האגרופים שלך, צועקת בחניון, שמש אחר הצהריים צורבת את שערך באדום. זרועותי מגוננות על ראשי כשמפרקי אצבעותייך חובטים מסביבי.
באותן שבתות היינו משוטטים במסדרונות עד שהחנויות היו סוגרות את שערי הברזל שלהן זו אחר זו. אחר כך היינו יוצאים לתחנת האוטובוס ברחוב, הבל פינו מרחף מעלינו, האיפור מתייבש על פנייך. לא היה בידינו דבר מלבד ידינו.
הבוקר, קצת לפני הזריחה, עמד מחוץ לחלוני אייל בערפל כה סמיך וזוהר שהאייל השני בקרבת מקום נראה כמו צל לא גמור של הראשון.
את יכולה לצבוע את התמונה הזאת. את יכולה לקרוא לה "ההיסטוריה של הזיכרון".
הנדידה יכולה להתחיל מזווית של אור השמש המציינת חילופי עונה, טמפרטורה, צמחים ואספקת מזון. הדנאיות המלכותיות מטילות ביצים לאורך המסלול. לכל היסטוריה יש יותר מחוט מקשר אחד, וכל חוט הוא סיפור של התפלגות. המסע אורך שש מאות ארבעים ואחד אלף ושלוש מאות ושלושים קילומטרים, יותר מאורכה של המדינה הזאת. הפרפרים שעפים דרומה לא יחזרו צפונה. כל פרֵדה אפוא היא סופית. רק ילדיהם יחזרו; רק העתיד יחזור לבקר בעבר.
מהי מדינה אם לא פָּסוּק חסר גבולות, חיים?
הפעם ההיא באטליז הסיני, הצבעת על החזיר הצלוי שנתלה על וו. "הצלעות נראות בדיוק כמו צלעות של בן אדם אחרי שנשרפו." פלטת צחקוק קצר, ואחר כך השתתקת, הוצאת את הארנק שלך, וספרת שוב את כספנו בפָנים מכווצות.
מהי מדינה אם לא פסק דין, מאסר עולם?
הפעם ההיא עם גלון החלב. המכל מתבקע על עצם הכתף שלי, ואחר כך גשם לבן ויציב יורד על רצפת המטבח.
הפעם ההיא בפארק השעשועים "סיקס פלאגס", כשעלית איתי על מתקן "סופרמן" כי פחדתי יותר מדי לעלות עליו לבדי. איך הקאת אחר כך, כל הראש שלך בפח האשפה. איך, בצווחות העונג שלי, שכחתי להגיד תודה.
הפעם ההיא שהלכנו לחנות המציאות גודוויל ומילאנו את העגלה בפריטים עם תווית צהובה, כי באותו יום היתה עוד הנחה של חמישים סנט על דברים עם תווית צהובה. דחפתי את העגלה וקפצתי על המוט האחורי, דאיתי, הרגשתי עשיר משפע האוצרות המושלכים. זה היה יום ההולדת שלך. התפנקנו. "אני נראית כמו אמריקאית אמיתית?" שאלת והצמדת אלייך שמלה לבנה. היא היתה טיפה רשמית מכדי שתהיה לך שעת כושר ללבוש אותה, אבל מספיק יומיומית כדי להציע אפשרות שימוש. הזדמנות. הנהנתי בחיוך רחב. בשלב הזה העגלה היתה מלאה עד כדי כך שכבר לא ראיתי מה נמצא מולי.
הפעם ההיא עם סכין המטבח — זו שהרמת, ואחר כך הנחת ברעד, ואמרת בשקט, "תסתלק. תסתלק." ואני רצתי החוצה, ברחובות הקיץ השחורים. רצתי עד ששכחתי שאני בן עשר, עד שלא שמעתי שום דבר מלבד פעימות לבי.
*
הפעם ההיא, בניו יורק, שבוע אחרי שבן הדוד פונג מת בתאונת דרכים, כשעליתי לקו 2 לצפון העיר וראיתי את פרצופו, מובחן ועגול כשדלתות הרכבת נפתחו, מביט ישר אלי, חי. השתנקתי — אבל ידעתי שזה לא אפשרי, שזה רק מישהו שדומה לו. למרות זאת, הזדעזעתי לראות מה שחשבתי שלא אראה עוד — תווי הפנים מדויקים כל כך, הלסת הכבדה, המצח הרחב. שמו זינק אל שפתי לפני שעצרתי בעדו. ברחוב התיישבתי על ברז כיבוי שרֵֵפה והתקשרתי אלייך. "מאמא, ראיתי אותו," התנשמתי. "מאמא, אני נשבע לך שראיתי אותו. אני יודע שזה אידיוטי אבל ראיתי את פונג על הרכבת." הייתי באמצע התקף פניקה. ואת ידעת את זה. לזמן מה שתקת, ואחר כך התחלת לזמזם את המנגינה של "יום הולדת שמח". זה לא היה יום ההולדת שלי, אבל זה היה השיר היחיד שהכרת באנגלית, ואת המשכת לזמזם. ואני הקשבתי, והטלפון היה צמוד לאוזני חזק כל כך שגם אחרי כמה שעות נשארה על לחיי צורה של מלבן ורוד.
אני בן עשרים ושמונה, 1.65 מטר, 51 קילו. אני יפה משלוש זוויות בדיוק, ונורא מכל כיוון אחר. אני כותב לך מתוך גוף שפעם היה שייך לך. כלומר, אני כותב כבן.
אם יהיה לנו מזל, סוף המשפט הוא המקום שאפשר להתחיל בו. אם יהיה לנו מזל, משהו יועבר, אלפבית אחר ייכתב בדם, בגידים ובתאי העצב; אבות קדמונים פוקדים על צאצאיהם בדחיפה דוממת לעוף דרומה, לפנות אל המקום בסיפור שאיש לא היה אמור להאריך ימים אחריו.
הפעם ההיא, בסלון היופי, שמעתי אותך במקרה מנחמת לקוחה על אובדנה. היא דיברה מבעד לדמעות בזמן שמרחת לק על ציפורניה. "איבדתי את הבייבי שלי, את ג'ולי הקטנה שלי. אני לא מאמינה, היא היתה הכי חזקה, הכי גדולה שלי."
הנהנת בעיניים מאופקות מאחורי המסֵכה שלך. "הכול בסדר, הכול בסדר," אמרת באנגלית, "אל תבכי. ג'ולי שלך," המשכת, "איך היא מתה?"
"מסרטן," אמרה הגברת. "ועוד בחצר! היא מתה בחצר, לכל הרוחות."
הרפית מידה והורדת את המסכה. סרטן. גחנת קדימה. "גם אמא שלי, היא מתה מהסרטן." שקט השתרר בחדר. העובדות האחרות נעו בכיסאותיהן. "אבל מה קורה בחצר, למה היא מתה שמה?"
האישה מחתה את עיניה. "שם היא חיה. ג'ולי היא הסוסה שלי."
הנהנת, עטית שוב את המסכה וחזרת למרוח לק על ציפורניה. אחרי שהאישה הלכה העפת את המסכה על פני החדר. "סוסה מחורבנת?" אמרת בווייטנאמית. "פאק, כבר הייתי מוכנה להביא פרחים לקבר של הבת שלה!" כל שאר היום, בזמן שעשית מניקור ליד זו או אחרת, היית מרימה את הראש וצועקת, "זאת היתה סוסה מחורבנת!" וכולנו היינו צוחקים.
הפעם ההיא, בגיל שלוש-עשרה, כשסוף-סוף אמרתי די. ידך באוויר, עצם הלחי שלי צורבת מהמכה הראשונה. "די, מאמא. תפסיקי. בבקשה." נעצתי בך מבט חודר, כמו שלמדתי בשלב הזה להסתכל בעיניהם של אלה שהציקו לי. הסתובבת ולא אמרת כלום, לבשת את מעיל הצמר החום שלך והלכת לחנות. "אני קונה ביצים," אמרת מעבר לכתפך, כאילו לא קרה דבר. אבל שנינו ידענו שלעולם לא תכי אותי שוב.
דנאיות מלכותיות ששרדו את הנדידה העבירו את המסר הזה לילדיהן. זיכרון בני משפחה שאבדו מהחורף הראשון נארג בגנים שלהם.
מתי מלחמה נגמרת? מתי אוכל להגיד את שמך ולהתכוון רק לשמך ולא למה שהשארת מאחור?
הפעם ההיא שהתעוררתי לשעה כחולה כמו דיו, ראשי — לא, הבית — מלא במוזיקה שקטה. הלכתי לחדרך, רגלי על רצפת עץ קרירה. מיטתך היתה ריקה. "מאמא," אמרתי, דומם כמו פרח מעל המוזיקה. זה היה שופן, והוא בקע מחדר הארונות. הדלת חקוקה באור אדמדם, כמו הכניסה למקום שעולה באש. ישבתי בחוץ, הקשבתי לאוברטורה ולנשימתך הקצובה מתחתיה. אני לא יודע כמה זמן הייתי שם. אבל בשלב מסוים חזרתי למיטה, משכתי את השמיכה עד הסנטר עד שהוא נעצר, לא הלחן אלא הרעד שלי. "מאמא," שבתי ואמרתי, לחלל האוויר, "תחזרי. צאי משם."
פעם אמרת לי שהעין האנושית היא היצירה הגלמודה ביותר של אלוהים. איך הרבה כל כך מהעולם חולף דרך אישון העין, והאישון בכל זאת לא שומר דבר. העין, לבדה בארובתה, אפילו לא יודעת שיש עוד עין בדיוק כמוה, במרחק סנטימטרים ספורים, רעבה ממש כמוה, ריקה ממש כמוה. בשלג הראשון של חיי פתחת את דלת הבית ולחשת, "תראה."
הפעם ההיא, כשחתכת סלסילת שעועית ירוקה מעל הכיור, אמרת פתאום, "אני לא מפלצת. אני אמא."
לְמה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים שורדת? אולי השורדת היא האחרונה שחוזרת הביתה, הדנאית האחרונה שנוחתת על ענף שרוחות רפאים מכבידות עליו.
הבוקר סגר עלינו.
הנחתי את הספר. ראשי השעועית הירוקה המשיכו להתפצח. הם הלמו בכיור הפלדה כמו אצבעות. "את לא מפלצת," אמרתי.
אבל שיקרתי.
מה שבאמת רציתי להגיד היה שזה לא כל כך נורא להיות מפלצת. המילה מונסטר, מהשורש הלטיני מונסטרום, שליח האלים המבשר אסון, שבצרפתית עתיקה השתנתה משמעותה לחיה בעלת מקורות רבים: קנטאור, גריפון, סאטיר. להיות מפלצת משמעו להיות בן כלאיים, מגדלור: גם מחסה וגם אזהרה.
קראתי שהורים שסובלים מהפרעת דחק פוסט-טראומטית נוטים יותר להכות את ילדיהם. אולי בכל זאת יש לכך מקור מפלצתי. אולי כשמחטיפים לילד מכות, מכינים אותו למלחמה. להגיד שהלב שלך פועם, זה אף פעם לא פשוט כמו משימת הלב להגיד כן כן כן לגוף.
אני לא יודע.
מה שאני כן יודע זה שבחנות גודוויל הושטת לי את השמלה הלבנה, עינייך מזוגגות ופעורות לרווחה. "אתה יכול לקרוא את זה," אמרת, "ולהגיד לי אם יש לה הגנה מאש?" חיפשתי בשוליים, בחנתי את הכתוב על התווית, והיות שעוד לא יכולתי לקרוא בעצמי, אמרתי, "כן." בכל זאת אמרתי את זה. "כן," שיקרתי כשהחזקתי את השמלה קרוב לסנטרך. "יש לה הגנה מאש."
כעבור כמה ימים יעבור ילד מהשכונה על אופניים ויראה אותי לובש את השמלה הזאת — לבשתי אותה כי חשבתי שכך איראה יותר כמוך — בחצר בזמן שהיית בעבודה. בהפסקה למחרת הילדים יקראו לי פריק, פייגלה, פֶּדֶרַסט. הרבה יותר מאוחר אני אגלה שהמילים האלה הן גם גרסאות של מפלצת.
לפעמים אני מדמיין שהפרפרים לא נמלטים מהחורף אלא מענני הנפאלם של ילדותך בווייטנאם. אני מדמיין אותם עפים בלי פגע מהפיצוצים הבוערים, כנפיהם הקטנטנות השחורות ואדומות מרצדות כמו ההריסות שהמשיכו להתפוצץ, לאורך אלפי קילומטרים על פני הרקיע, עד שאם מסתכלים למעלה כבר אי-אפשר לרדת לחקר הפיצוץ שממנו באו, רק משפחת פרפרים מרחפת באוויר נקי וקריר, כנפיהם סוף-סוף מוגנות מאש, אחרי כל כך הרבה שרפות.
"זה ממש טוב לדעת, בייבי." בהית מעבר לכתפי בפנים מאובנות, והשמלה צמודה לחזך. "זה ממש טוב."
את אֵם, מאמא. את גם מפלצת. אבל גם אני כזה — ולכן אני לא יכול להפנות לך עורף. לכן לקחתי את היצירה הגלמודה ביותר של אלוהים והכנסתי אותך לתוכה.
תראי.
מתוך "לזמן קצר יש בנו קסם", מאת אושן וונג (Ocean Wong), תרגום מאנגלית: אסנת הדר, עריכה: רינה גרינוולד, ראה אור בהוצאת "מטר" (2022).
תמונה ראשית: מתוך "אחת ושתיים", מריו סזריני, מוזיאון גולבנקיאן, ליסבון. תלום: פדרו ריביירו סימואש
תגובות פייסבוק
ההנדסה בשירות הניצחון
ריצ'רד ג'. אוונסמקובל לחשוב שגרמניה הפסידה במלחמת העולם השנייה בגלל תכנון לקוי ומחסור חמור...
X 17 דקות
יש מצב שיש מצב
העברית המדוברת שלנו מתחדשת ומשתנה כל העת. לא רק שנוספות לה מילים, אלא שמופיעות בה צורות ונוצרים בה מבנים. יש מי שינסו לעקוב אחר ה"צורך" בתוספות למיניהן, ב"סיבה" לחידושים וב"יעילותם", ויחפשו הסברים-תירוצים להתבססותם של אחדים ולהיעלמותם של אחרים. כל אלו הם ביטויים לסקרנות טבעית של המתבוננים במתרחש בשפתנו הדינמית. אלא שעיקרם ספקולציה. גרוע מכך, הם משקפים הנחות שאינן בדוקות בדבר הדינמיקה של הלשון.
העיסוק ב"מה" וגם ב"איך" הוא מורכב, עשיר ומרתק, וגם נסמך על עובדות, על ממצאים אמפיריים מתוך טקסטים אמיתיים, טבעיים. ה"למה", עם כל ההרגל המלווה אותנו מילדות לשאול לסיבותיהם של דברים, מוביל אותנו לאזורים הפחות רציניים של המחקר.
אחד מאותם "מה" שצצו להם בעברית החיה הוא "יש מצב". וגם ביחס אליו, נפנה ראשית אל ה"מה" של העניין. "יש מצב" מופיע בעיקר בשני מבנים. האחד הוא משפט או פסוקית שמביעים אפשרות, סיכוי, היתכנות: "יש מצב שאראה אותה מחר". כלומר, יכול להיות, יתכן, עשויות להתקיים הנסיבות שבהן אראה אותה מחר. המבנה השני הוא בתשובה לשאלה, בתגובה לאמירה, כשמי שאומר "יש מצב" מאשר את מה שנאמר לו על ידי דוברת אחרת. "תבוא למשחק בשבת?", שואלת מי ששואלת, והדובר האחר עונה: "יש מצב". מדובר בתשובה חיובית, אך מעט מסויגת, כיוון שאין ודאות מוחלטת מצדו של המשיב. הכוונה שם, הרצון חיובי למדי, אבל אין התחייבות או הצהרה חותכת.
כמה דברים עולים מן המיפוי הראשוני, הקצר הזה. ראשית, הצורה "יש מצב" אינה מזמינה ניתוח של שני חלקיה. מדובר בצורה אחת, ואין לה קשר למשמעות המקורית המדויקת של "מצב", כפי שאין מדובר במשפט ישות, כלומר במשפט שמביע קיום של דבר. "יש מצב" הוא אלמנט שעומד בראש משפט שאלה המברר אפשרות, היתכנות, סיכוי. בנוסף לכך, ראוי לשים לב שהתחביר של "יש מצב", כלומר המופעים שלו במבני משפט שונים, מתחלקים לשני סעיפים: בשאלה ובתשובה. הדבר חשוב באופן כללי: דגמי המשפט והמבנים למיניהם המשמשים במשפטי שאלה אינם זהים לאלו המשמשים במשפטי תשובה, מה גם שבעברית התשובה אינה מהדהדת את השאלה במבנה תחבירי מיוחד. באנגלית, למשל, המצב שונה: לשאלה "Do you like King Charles?", תשובה תהיה לרוב "I do" (או "I do not", לפי טעמו של המשיב), כלומר התשובה תכלול אלמנט שמצביע על השאלה ועל המבנה שלה. בעברית, "יש מצב" של תשובה יכול לבוא גם בתגובה לשאלה שלא החלה ב"יש מצב".
בנוסף לכך, קיים בשפה "אין מצב" שהוא צורה שלילית של "יש מצב", כלומר גם במשפטים שמתחילים ב"אין מצב ש..." וגם בתגובה שהיא "אין מצב". חשוב תמיד לבדוק את צורות השלילה, שכן אין בהכרח סימטריה בין חיוב ושלילה בתחביר. ככל שייאספו נתונים אמיתיים רבים יותר, תהיה אפשרות למפות גם את "יש מצב" וגם את "אין מצב".
זאת ועוד: כל תחביר "יש מצב" הוא חלק מתחביר הדו-שיח בעברית המדוברת העכשווית. עד כה לא ראיתי שימוש בצורה שאינו בדו-שיח, אם כי הלשון עשויה להתפתח גם לשם, כמובן. יתכן שהתפקוד שלו בדו-שיח בלבד נוגע למשלבי השפה, שנוטים להיות שונים בדו-שיח לעומת המקובל בסיפור או תיאור, ולכן גם יכול להיות שבעתיד נראה את "יש מצב" מתקבל גם לסוגי טקסט נוספים, בתהליך שיתגבש לקבלתו כנורמטיבי באורח רחב יותר.
נקודה תחבירית נוספת נוגעת לכך שמיד אחרי "יש מצב" בראש משפט או פסוקית מופיע "ש-", הפותח את תוכן הפירוט של הדבר העשוי לקרות, להתקיים או להיות. "יש מצב שאתה קונה לי משולש פיצה?" וכו'. אלא שכאן גם המקום להוסיף שנפוצים מאוד מקרים מסוג "יש מצב אתה קונה לי משולש פיצה?", כחלק מתהליך רחב יותר של ויתור על ה"ש-" הוותיקה, המבוססת והטובה בפתיחה של פסוקית במבני משפט רבים בעברית המדוברת. בלי להיכנס לסוגיות של טעם אישי ובלי למפות ביתר הרחבה מקרים דומים של מבנים שבהם היינו רגילים לראות את ה"ש-" הזאת, אפשר לומר שבמקרה של "יש מצב אתה קונה לי..." וכדומה, ה"יש מצב" חזק ומבוסס דיו כדי להעביר לשומעים את המושג הברור שמדובר במשפט בקשה או בירור, כזה שבו מיד לאחר ה"יש מצב" תבוא הבקשה עצמה או הבירור המצופה.
הערה אחרונה נוגעת למקורות האפשריים ל"יש מצב". פה העניין פשוט מאוד: למיטב ידיעתי, הם אינם ידועים. אלא שכשאנחנו משוחררים מ"סיבות" ומ"יעילות" ומסתפקים בתיאור הדברים כפי שהם קיימים לנגד עינינו בפועל, אפשר להגיע לממצאים ברורים ובהירים. האם יתגלה מקור כזה בעתיד, בעקבות גילוי תיעוד שישכנע בתהליך שהתרחש בלשון והוליד את "יש מצב"? יש מצב.
נתקפנו פתאום
אין כל חידוש בכך שבני אדם מתקיפים בני אדם אחרים. והם גם מתקיפים דברים דוממים למכביר, מגידולים סרטניים ועד מטרות צבאיות וגם עניינים מופשטים כמו דעות שאינן מוצאות חן בעיניהם או תופעות שנראות להם בעייתיות. עניין בפני עצמו הוא קיומם של שני פעלים בעברית המודרנית: להתקיף ולתקוף. ההבדלים ביניהם דקים ובכל זאת קיימים על אף טשטוש מסוים של תחומי המשמעות. דומה ש"לתקוף" מיוחד יותר לפעולה יזומה ומאורגנת, שנראית בעיני האחראים לה מקצועית יותר מאשר התפרצות של אנרגיה מרוכזת, עם או בלי זעם. להתפרצויות מהסוג הזה שמור יותר הפועל "להתקיף", שדומה שבשדות לא מעטים הוא מפנה מקומו ל"לתקוף", אולי במסגרת המעבר התרבותי למקצוענות מקיפת-כל, גם בתחומים שאפשר להתווכח על תחולתה של מקצוענות. למשל, בתחום הכדורגל ניכרת נסיגה של "להתקיף", ששימש באורח עיקרי עד לפני שנים לא רבות מאוד, והשתלטות הדרגתית ועקבית של "לתקוף": קבוצות תוקפות את היריבה על כר הדשא. והרי הכדורגל המודרני מוצג לא פעם כרווי טקטיקה, תכנון, מספרים, מדדים, שיטות ואסכולות – משהו בין תחומי הצבא המודרניים ושחמט. יש על מה להתווכח בעניינים הללו, אך לא זה ענייננו כאן הפעם.
בכל אופן, כיוון שתקיפה דורשת שני צדדים, שני משתתפים בהתרחשות, בין אם היא דרמטית יותר ובין אם פחות, יש שימוש נפוץ בצורה הסבילה. אם מישהו התקיף, מישהו או משהו אחר הותקף. מושא התקיפה, מי שסופג אותה הוא המותקף. סביל ופעיל מסתדרים כאן יפה: התקיף-הותקף. אלא שהעלייה הבולטת של "לתקוף" מותירה ספק או דרגת חופש ובחירה בכל הנוגע לסביל. הרי גם בתקיפה, כשמישהו תוקף, יש מישהו או משהו אחר שסופגים את המכה, את האנרגיה, את תוצאות הפעולה שניכרות עליהם בשל התקיפה. וכך ניצבות שתי אפשרויות: "הותקף" ו"נתקף". הראשונה מזוהה מורפולוגית ובוודאי גם תודעתית כ"בת זוג" של "התקיף". הדבר מותיר אותנו עם הצורה בבניין נפעל, "נתקף".
ואכן, אנו עדים להתפשטות מהירה ורחבה של "נתקף" כצורה הסבילה של "תקף". הדבר ניכר בתקשורת הישראלית שמדווחת על "מטרות שנתקפו" ועל כך ש"נתקפו תשתיות טרור" וכן הלאה כמנהג המקום. אלא שהדבר מביא איתו סיבוך לצד אי-נוחות. היות שממילא הנטייה לציין מי עשה את הפעולה, ובוודאי כשמדובר בעניינים של פעילות צבאית-ביטחונית הכוללת תקיפת מטרות צבאיות או אחרות בסביבתנו הקרובה, אנחנו נותרים עם "נתקף" שנועד למקד את תשומת הלב במטרה, ולא במבצעי התקיפה ובאחראים לה. כשיש "בנק מטרות", מה שמעניין הוא מצב החשבון, היתרה, והתנועות האחרונות.
ובכך נוצרת בעיה לשונית חדשה. הצורה "נתקף" אינה משמשת רק לסביל. בנין נפעל, מורכב, חמקמק, רב-זרועי, מציין גם פעולות שקורות כמו מאליהן (המונח הבלשני לכך הוא inchoative). למשל, כשאנו אומרים ש"הדלת נפתחה" המוקד הוא הדלת, והיא אינה עושה דבר אך גם לא עשו לה דבר: מצבה השתנה כמו מאליו. יתכן שיד אדם פתחה אותה, יתכן שהרוח או משב אוויר "עשו" זאת, או גרמו לכך, או שמא מנגנון רופף אחראי לכך, ועם התרופפותו השתנה מצב הדלת מסגוּר לפָּתוח. דומה לכך הצינור שנסתם והדבר שנשמט מזיכרוננו. כולם דברים שקורים כמו מאליהם.
בניין נפעל משמש גם לציון פעולות רבות יוזמה ופעילות, מאוד לא סבילות, כמו "נלחם". והוא גם משמש לציון סביל מובהק, כמו כשאנו מדברים על פרי שנקטף - מישהו קטף אותו, כמובן, אך מנקודת המבט הממוקדת בפרי, הוא מושא לקטיפה.
אך אם נחזור לתחומי הפעולות הקורות כמו מאליהן, נוכל לשים לב לכך ש"נתקף", בביטויים כמו "נתקף זעם" או "נתקף חשש" ודומיהם, מובנם שמשהו אחז באדם, זעם או חשש וכו'. הדבר קרה מאליו, הוא מוצג בפנינו כחסר גורם פועל שאחראי לתוצאה, כלומר לכך שאדם מסוים זועם או חושש. המובן הזה מחלחל באורח ברור מ"נתקף" במובנים הצבאיים, והדבר בעייתי בעליל. מטרות ב"בנק המטרות", אפילו "קיני מחבלים" ו"תשתיות טרור" או סתם משגרי טילים או עמדות מקלעים צנועות יחסית, אינן "נתקפות" מאליהן. מישהו תוקף אותן, והוא אחראי לתוצאות התקיפה. לכן, השימוש ב"נתקף" בהקשר הנוגע לפעולות אלימות גורר איתו תחושה של ניתוק האחריות והתעלמות ממקור התקיפה. הרי לא יד נעלמה מושכת יתרה מ"בנק המטרות". והיות שכדרכן של תופעות לשון רבות בעברית שלנו אין זה מפתיע לגלות ש"נתקף" הצבאי מחלחל גם ללשון האזרחית היומיומית, כדאי לשים לב לכך שלכל תקיפה אלימה או מכוונת יש שני צדדים: זה שתוקף וזה שמותקף. שלא ניתקף בבלבול או בשכחה פתאומית.