ליצן הדובדבן

מוּזִילָה-לִילָה היה ליצן בארמון המלך.
להטוטן
פטפטן
שחקן
הרפתקן
אפו היה דובדבן קטן אדום ועגול.

מוזילה-לילה אהב לטפטף על אפו מים מן המשפך, ואהב לשבת על סולם כחול ולהצחיק את המלך. אלף הפתעות היו לו בשרוול ומיליון סיפורים בראש. ההפתעות והסיפורים שימחו את המלך והרחיקו עצב מליבו.
בוקר אחד עמד מוזילה-לילה מול המראה העקומה ולחש:
"נמאס לי להיות ליצן. אני רוצה לשמור את חיוך בכיס ולא בפָנים. אני רוצה להיות משהו אחר..."

בא מוזילה-לילה לחדרו של המלך, ניתר על הסולם הכחול והמלים קפצו מפיו:
"הוד מעלתו, נמאס לי להיות ליצן!"
"מה???" טלטל המלך את ראשו, "מֶה עקץ אותך? אתה לא מאושר בארמון?"
"האושר משעמם אותי. המוח שלי מלא קורי עכביש. אני רוצה להיות משהו אחר."
"מוזילה-לילה, אינך יכול להיות משהו אחר. נולדת להיות ליצן הדובדבן שלי... אתה מוכרח להמשיך ולהצחיק אותי," הפציר בו המלך.

לא עזר השכנוע, לא עזרו ההפצרות. בלילה של פריחת הירח השאיר הליצן מעטפה עם ריח של סוד:

מעלתו מלך רם
החוטם שלי מחפש סוד נעלם
החוטם שלי יוצא לטייל בעולם.
שלך
מוזילה-לילה,
ליצן הדובדבן.

חרש-חרש עזב הליצן את הארמון ופיזם לעצמו:
"מפני שהעולם עגול – הכול יכול להתהפך ולהתגלגל. אתגלגל גם אני בעולם."

חצי שמש וחצי ענן ליוו אותו עד שהגיע לשׁוּמְבּוֹ, אחד הכפרים בממלכה.
"מה שמך? מה אתה מחפש בכפר שלנו?" שאלו תושָבי שומבו.
"אני מוּז. אני מחפש עבודה," נשך הליצן את שפתיו.
"מה אתה יודע חוץ מלנשוך שפתיים?" שאלו.
"אני גנן. יודע מתי הירח משקה את הכוכבים. אני מכיר את ריח ענני הגשם. אני רוצה לעבוד בגינת הירקות."

מתרונן ומְלֵא תודה טיפַח ליצן הדובדבן את גני הכפר.
בשבילים הצרים בין הערוגות חייך חיוך בגודל פלח אבטיח וסיפר לילדים:
"אני נשבע בכל תפוחי האדמה שבעולם, צריך לחוג יום הולדת לכל הירקות ביחד ולכל יָרָק לחוד:
חג הדלעת, חג הכרוב, חג השום, חג הבצל..."
ליצן הדובדבן קלע מחרוזת בצלים וענד על ראשו.

כל הילדים צחקו, וילד אחד צחק יותר מכולם:
"הפנים שלך נראים כמו מסכה..אתה...אתה הליצן שנמלט מן הארמון... המלך מחפש אותך..."
הילדים כמעט נחנקו מצחוק:
אינך גנן, חס וחלילה
אתה מוזילה-לילה.
אתה מוקיון בן –ליצן
אתה ליצן הדובדבן.

מוזילה –לילה צבט את חוטמו: "אכן, נתגלה הדבר!"
ובפסיעות גדולות נמלט מן הכפר.

הליצן הגיע לכפר לוּלְבּוֹ.
"מה שמך, מה אתה מחפש בכפר שלנו?" שאלו.
"אני מוז. אני מחפש עבודה," בלע הליצן את החיוך.
"מה אתה יודע חוץ מלבלוע חיוכים?" שאלו.
"אני לולן.שר לתרנגולות. הן מקשיבות לשירים ומְטילות ביצים מרובעות. לפעמים הן מטילות ביצים רגילות."
ליצן הדובדבן התחיל להשגיח על הלולים בלולבו.

בלילה של ירח סיפר לילדי הכפר:
"הירח הוא תרנגולת שדוגרת על ביצים.
הכוכבים הם האפרוחים.."
אותו לילה הלחיים של הליצן נתמלאו בחיוכים. הוא הניח מחבת בלול וקרקר: "הי, תרנגולת, הטילי ביצה ישר למחבת. אני מכיר תרנגולת שמטגנת חביתות..."
ולפני שסיים את דבריו, עשה פרצוף של תרנגולת, נטל ביצה והתחיל לדגור עליה:
דגר
דגר
ודגר...

ואחד מילדי לולבו, שילב ידיים מאחורי גבו ולחש:
"הפנים שלך נראים כמו מסכה...אתה...אתה... הליצן שנמלט מן הארמון.."
והילדים התלחשו וקראו:
אינך לולן, חס וחלילה
אתה מוזילה-לילה.
אתה מוקיון בן-ליצן
אתה ליצן הדובדבן.
"אכן, נתגלה הדבר," אמר ליצן הדובדבן ובצעדי ריקוד נמלט מן הכפר.

מוזילה-לילה הלך בדרך. עבר ביער ושמע את המיית הלילה ואת קולות הזאבים. מפוחד ישב על אבן ובדק אם אין נחש מתחתיה.
פת-פתאום שתי עיניו הפכו למזרקות מים.
"לו הייתי יודע שסכנות אורבות לי," הוא בכה בחושך, "לא הייתי יוצא למסע. הייתי ממשיך לשבת על הסולם הכחול ומספר למלך..."
והוא סיפר לעצמו סיפור ונרדם. הכוכבים,פעמוני החושך, שמרו עליו, עד שהלילה התחלף בכחול של בוקר.

הוא עמד על רגליו, טפח על הישבן המקומט והמשיך בדרכו על שהגיע לכפר זְמָנבּוֹ
"מה שמך? מה אתה מחפש בכפר שלנו?" שאלו תושָבי זמנבו.
"אני מוז.אני מחפש עבודה," מצמץ בליצן בנחיריו.
"מה אתה יודע חוץ מלמצמץ בנחיריים?" שאלו.
"אני שֶען. יודע לתקן זמן מקולקל ולהרגיע זמן מבולבל.."
בסמטת השעונים בכפר זמנבו פתח מוזילה-לילה דוכן עגול ומתקתק.

יום אחד טמן הליצן שעונים באדמה.
"אני שותל ערוגה של שעונים. אולי האדמה תצמיח לנו זמן."
הוא ענד שעון על כל רגל, השתולל ורקד. לפתע, אחד מילדי זמנבו משך בשרוולו של הליצן:
"הפנים שלך נראים כמו מסכה..אתה..אתה..."
וילדי הכפר צעקו אחריו:
אינך שען, חס וחלילה
אתה מוזילה-לילה.
אתה מוקיון בן-ליצן
אתה ליצן הדובדבן.

"אכן, נתגלה הדבר," אמר הליצן ובצעדים זריזים עזב את הכפר.

הליצן הביט בשמיים הכחולים ושאל: "איפה אישן הלילה? לאן אנדוד מחר? החלפתי את שמי. שכחתי את עצמי. איני רוצה לברוח.איני רוצה להתחבא..."
והוא ישב על אבן, שמע את הלב מגרגר ולחש: "בלב שלי יש פינה. בפינה יש עיגול והעיגול הזה מתגעגע למלך ולסולם. אשוב לארמון."

שמש גדולה לוותה אותו בדרכו. הוא הלך והלך והלב שלו הלך מהר יותר ממנו.

בשער הארמון השקה את הראש שלו במשפך ושרק:
יצאתי לראות עולם
העולם ראה אותי גם.
עכשו אני פה
חזרתי אחר משם.

שמע המלך שריקה מוכרת ונאנח בקול מאושר:
"מוזילה-לילה שלי! ליצן הדובדבן שלי!"
והליצן ניתר על הסולם הכחול וסיפר להוד מעלתו:
אני יודע מה שלא ידעתי קודם
החוטם שלי יישאר בצבע אודם.
הייתי מוז: גנן, לולן, שען
אני מוזילה-לילה ליצן הדובדבן...
והסולם היה כחול מאד והסולם היה גבוה מאד והליצן המשיך לספר
לספר
ולספר...