נפילתה הבלתי צפויה של הממלכה

יום לפני הוצאתו המתוכננת להורג ניתנה לנידון למוות – כנהוג – הזדמנות לבקשה אחרונה, כזו שעצם הענקתה מאשררת וכמו מנכיחה את רושם החמלה האופף את טחנות הצדק גם בשעתן המחמירה ביותר. למרבה התדהמה נקב הנידון למוות בבקשה משונה: לבטל כליל את עונשו. מכיוון שפנייה כזו לא הגיעה למלך ולתלייניו מעודם – למאות נידונים למוות לפניו הוענק חסד אחרון, ורובם ככולם ביקשו להיפרד מן החיים בסעודת מלכים, או הביטו באדישות ריקה אל הקיר העגום שמולם, ואיש מהם לא העלה בדעתו לנקוב בתחינה היחידה שהיא גם המוזרה וגם המתבקשת ביותר בו-זמנית – לא נותרה למלך המשתאה ברירה אלא לקיים את הבטחתו ולשחרר את הנידון למוות, שכן חשש שאלמלא ינהג כך תישבר מילתו בפומבי ובכך תופר האשלייה החמקמקה, המאפשרת את הציות שעל אדניו השבריריים מידי נכונה ממלכתו האדירה והנצחית, ולפיה צודק וראוי הוא שלטונו. לאחר ששחרר את הנידון למוות לחופשי הורה לתלות את שר המשפטים שלו, בלא שניתנה לשר האומלל – כלקח טרי מהתקדים המשונה – אפשרות לבקשה אחרונה.

כשיצא הנידון למוות מתא האסורים, ולאחר שהכה בו מראהּ הכתום – המוחשי והמוגזם מידי – של שמש בוערת במלוא עוזה, הביט אנה ואנה, היסס רגע קל והחליט לבסוף ללכת לאן שישאוהו רגליו. באופן מתמיה וצפוי שב לזירת הפשע בה נעצר לפני שנים ארוכות; כשהגיע העיף מבט על סביבותיו והחל להתנשם באימה, שכן הכיר מיד את הבתים, זיהה את נפתוליה המיוסרים ביותר של הסמטה ההיא, ולרגע אף עמד ליבו כליל כשהבחין שהדמות שהציצה בו מחלון רחוק, חיוורת מסומק אדום, משווה לפניה כמו בכוונת מכוון את דמותה של האישה ההיא שגוועה בזרועותיו. הוא החל לרוץ בכל כוחו, אולי לברוח הרחק מן המראות המייסרים שנגללו אל מול עיניו, ואולי דווקא ההפך – אל תוך המראות ואל הלהבות שבתוכן בערו, כלו ביקש להעמיק אל הנוף ההוא ולהיבלע בו, לטעת באמצעיתו עוגן ארכימדי ובכך להתיק, בכוח אדירים, את מחוג גורלו נגד כיוון סיבובו המתכתי.

שאון המון צועד לקראתו בתאוות נקמה וזעם איום העירו בחצות הליל מתנומתו העמוקה, והוא הבין: את נשמתו הם מבקשים לקחת, ובכך לאטום לנצח את הסדק הצר של החסד המלכותי שאיפשר לקרני השמש לשזוף שוב את פניו המנוולות. הוא נעמד בהשלמה מול הגל המאיים להדבירו, סכך על עיניו בידיו והחל למלמל תפילה אחרונה. לתדהמתו חלף ההמון על פניו – כמים גועשים הקוברים תחתם אי – והתנחשל הלאה. בתחושת הקלה העביר יד מהירה על מצחו המזיע והצטרף אל הצועדים. בכיכר הראשית, אליה התנקז גל מרובה ראשים שאל מערבולתו נסחף כמו בעל כורחו, הוכן עמוד תלייה. הוא הסתכל ונבעת – החבל נכרך סביב צווארו שלו, והרצפה תחתיו נשמטה אל נצח גיהנומי מתנדנד. לאחר שפרפר כמה שניות בותרה גופתו וגזריה נגררו לכל עבר. לבסוף נשרף, ושאריות מאפרו פוזרו במימי הנהר הסמוך.

כששב למחרת – המום ונרעש מסיוטי הלילה ההוא – אל שער ארמון המלך, צפה בו זה מחלונו בפנים מכורכמות ומשלימות, כמצפה זה מכבר לבואו. את משפחתו הספיק המלך למלט באישון לילה לאי השכן וכעת עסק בהכנות האחרונות להימלטותו שלו, שכן ניחש היטב – מיוּמן עד זרא בזיהוי האדוות החמקמקות ביותר הגועשות תחת אותה יישות אמורפית, ההמון – שגורלו נחרץ וכי תמו ימי שלטונו: ברי לו כי יאמר הנידון למוות שמצפונו העיק עליו וכי שב מפני שחפץ הוא שיושת עליו – חרף בקשתו המקורית ולמען סיכוייה הקלושים של פדות נשמתו – העונש האיום ביותר; בכך יושם המלך האומלל בהכרח בסד קוראלס בלתי נמנע שסופו תלישת איבריו על ידי המון זועם. שכן אם ייענה המלך לחרטתו של הנידון למוות ויסכים לתלותו על עמוד יאיר הדבר את הממלכה באור אנושי מידי, כמי שנגררת – תוך יום בודד – אחר גחמות הלב של נתיניה תחת שתשלוט בהם בשם עיקרון נשגב; ואם יסרב לבקשתו של הנידון למוות הרי ששוב תיסדק מראית-העין של אדני הצדק הנצחי עליהן נשענת כביכול ממלכתו ושנתנו לגטימציה מתעתעת לשלטונו רב-השנים, שכן קידוש הליך פרוצדוראלי מעיקרו על חשבון האפשרות המהותית של עשיית הצדק – אפשרות אליה מתאווה אפילו הפושע עצמו – מרתיחה את הדם אף יותר ומציגה את הממלכה כולה כערלת לב.

באשמורת ראשונה, כשירד מן הספינה לחופיו של האי הסמוך, עוד הספיק המלך לשעבר לראות במשקפתו עשן שחור מסולסל – זנבו של השטן בכבודו ובעצמו – מיתמר מעל ארמונו, ודימה בליבו לשמוע את קול חינגת ההמון המסתפק – למגינת ליבו הפראי – בעקירת לבֵנים תחת שיעקור את עינֵי מלכו לשעבר. הוא חיבק את אשתו וילדיו, החל ללכת לאורך קו החוף וכמו להתמזג עימו – עד שנעלם, לאט, מן העין.

עמית קרביץ חוקר ומלמד פילוסופיה ב Ludwig-Maximilians-Universität שבמינכן. פרסם מאמרים רבים בגרמנית ובאנגלית על קאנט והאידאליזם הגרמני. ספרו "אלוהי הדברים הרעים. עמנואל קאנט על רוע ותאודיצאה" ראה אור בשנת 2019 בהוצאת מאגנס. 

תמונה ראשית: מתוך "ההוצאה להורג של הקיסר מקסימיליאן" (1867), אדואר מאנה, המוזיאון לאמנות, בוסטון. תצלום: ויקיפדיה