ארבע מחשבות על החיים ועל המוות
X זמן קריאה משוער: 4 דקות
1.
אני יושבת עם חברה בקְלוֹזֶרי דֶה לִילָה במוֹנְפַּרנאס, והיא מספרת לי שני סיפורים. הראשון הוא על סבא שלה, שהגיע לתחנת הרכבת גָר דֶה ל'אֶסט בפאריס אחרי השואה שכל ארבעים ושניים בני משפחתו נספו בה. הוא היה רעב, אולי אפילו גווע ברעב, והתיישב במסעדת התחנה. המלצר הושיט לו תפריט והסבא, שידע רק יידיש, הצביע על אחת השורות באקראי. המלצר הלך וחזר עם ארטישוק. סבא של החברה שלי הסתכל בו אין־אונים. מימיו לא ראה ארטישוק – הזר והמוזר, הסתום והחתום מכל הדברים שבני האדם החליטו שהם אכילים. חוסר הבנה אילם והדדי התהווה בין הארטישוק לבין האיש שהיה הניצול היחיד. המלצר ראה את כל זה והבין משהו. בעדינות, בזהירות שלא להלבין את פניו, התיישב המלצר מולו ולימד אותו איך אוכלים ארטישוק. "הנה עַם שמוכן ללמד יהודי איך לאכול", חשב סבא של החברה שלי, ובאותו הרגע החליט להישאר בצרפת לכל ימי חייו.
ועוד סיפור סיפרה לי החברה שלי: כשהייתה בת שבע־עשרה, שמנה ואומללה, הזמין אותה בחור שהשתייך לחוג נוצץ של אנשים צעירים ויפים לארוחת ערב חגיגית. מאז ומתמיד עוררה בה הקבוצה הזאת רושם אדיר; בערבים ראתה אותם לא פעם שותים שמפניה בקלוזרי דה לילה, כשאבא שלה לקח אותה לשבת שם עם חברותיו הדוגמניות. היא הייתה נפעמת. כשהגיעה, ראתה שולחן עגול וגדול ערוך לשמונה סועדים ונוכחה לדעת שהיא האורחת התשיעית. המארחת הציעה לה לקחת כיסא ולהתיישב מאחורי שאר המוזמנים, מחוץ למעגל. באותו הערב, חברתי – שעד אז לא הייתה שאפתנית – נשבעה בלבה שתוציא לעצמה שם ותנקום את נקמתה. היא הייתה לאמנית הידועה ביותר בצרפת. רוב האנשים שישבו סביב השולחן ההוא הם היום בין המתים.
2.
בני בן השלוש עומד על כיסא, משקיף מחלון דירתנו בבּוּלבאר סַן־מישל. אני אמות בפאריס או בברוקלין? הוא שואל. אני לא מעזה לספר לו שאין מקום אחד אלא אין־סוף מקומות שהוא עשוי למות בהם; שככל שאנו מתבגרים, גדל העולם ומתאים את עצמו למידותיו של פחד המוות שלנו.
3.
יום־יום אני מטיילת עם בני בגני לוקסמבורג והוא מלקט אבנים משבילי החצץ. אני אוהב אותך, הוא אומר לי, קחי מתנה, ומושיט לי את כל האבנים שהוא מצליח להחזיק. אני לא יודעת מה לעשות באבנים רבות כל כך. חברת התעופה מאפשרת לכל נוסע רק עשרים ושלושה קילוגרם של מטען. אבל אני לא מסוגלת לזרוק אותן.
אני לוקחת איתי את בני לבית הקברות במונפרנאס לבקר את בקט. אנחנו מסתבכים קצת ובסוף מוצאים אותו. אני לא מספרת לבני שאנחנו בבית קברות ושזהו קבר, כדי לא לעודד עוד יותר את עיסוקו במוות. על לוח השחם, שרק שמו של בקט חקוק בו, השאיר מישהו מעגל של אבנים קטנות. אני אומרת לבני שהמקום הזה מזכיר לי סופר שאני אוהבת, וכשמקום מזכיר משהו ליהודים, אנחנו בוחרים אבן ומשאירים אותה שם. הוא מקבל את הדבר הזה באותו אמון פשוט שבו הוא מקבל כל מה שאני מספרת לו. הוא מתחיל לשוטט, מוצא אבן קטנה מנומרת ומציב אותה במרכז המעגל. אנחנו עומדים ומביטים בה בסיפוק. ואז, בהינף יד, הוא מפזר את כל האבנים. אנחנו חוצים את גשר פּוֹן־נֶף. בעלי תוהה בקול רם איך הצליח פול צלאן להתאבד בנהר שקט כזה, ואפילו כשאבנים בכיסיו. אני רושמת לפניי להוסיף עוד סעיף לרשימת השימושים שמוצא היהודי לאבנים. שוב במונפרנאס, בני מתחיל לבכות. מה קרה? אני שואלת. מתתי נמלה, הוא אומר, ומצביע על נמלה שמעך בטעות בעקב נעלו.
4.
כמו בבתי דירות רבים בפאריס, גם בבניין שלנו יש מעלית ישנה וקטנה מאוד, לא גדולה בהרבה מארון מתים. כשמזמינים אותה, המנוע משתעל ובמאמץ אדירים קם בגניחה לתחייה. כדי להיכנס יש לפתוח תחילה במשיכה את דלת הברזל המפורזל, אחר כך להסיט את שער המתכת המתקפל כאקורדיון, להיכנס ולסגור את הדלת ואת השער המתקפל, ואם איתרע מזלך ואת נאלצת לחלוק את המעלית עם נוסע נוסף, להידחק ולהיצמד לאחד הקירות. המעלית עולה בחלל הריק שבאמצע גרם המדרגות העגול שסביבו ערוכות כל הדירות. היא עולה לאט, בהיסוס מבעית, כאילו בכל רגע היא עלולה להתייאש ולצלול אל התהום בנפילה חופשית. שנתי קלה ובלילות אני מתעוררת בכל פעם שהיא מתנערת מקיפאונה ומתחילה לגרור את כובד משקלה בין הקומות.
הצליל הנוסף שמעיר אותי הוא קול הרעם, כמו קול רעידת אדמה מתקרבת, של רכבת הפרוורים העוברת בין לוקסמבורג לפּוֹר־רויאל. הרכבות עוברות מדי רבע שעה עד שהקו נסגר בחצות, אבל גם בלילות שבהם אני נרדמת מוקדם, הרעם נשמע רק פעמיים, לכל היותר שלוש. בלילות שונים בשבוע אפשר לשמוע את המעלית שלוש או ארבע פעמים, ולכל היותר חמש או שש. אף פעם אחת בכל לילותינו בפריז לא עלתה המעלית ועברה הרכבת באותו רגע עצמו.
מאנגלית: מיכל אלפון
הסיפור "אבנים וארטישוקים" פורסם לראשונה בגיליון מספר 116 של גרנטה העולמית ותורגם במיוחד עבור גיליון מס' 1 של המהדורה העברית של גרנטה שרואה אור לראשונה בימים אלו.
תגובות פייסבוק
4 תגובות על אבנים וארטישוקים
תודה, זה מרווה.
נהדר,
תודה
מקסים
גם אם ניקול קראוס תפרסם את רשימת המכולת שלה כולנו נצא מגדרנו ונתפעם...
בוקר טוב וכל זה
אנשים מאחלים זה לזה דברים טובים, מברכים זה את זה. מדובר ביסוד חשוב במגעים החברתיים, האנושיים. כאשר אדם מברך אדם אחר או מאחל לזולתו דבר טוב, מדובר למעשה בטכס קטן שמתבצע בעיקרו של דבר על ידי פעולה לשונית, על ידי מבע מכוון ובעל מבנה מוגדר.
בעברית, אנו אומרים ״בוקר טוב״, ״ערב טוב״, ״שבוע טוב״, ואנחנו גם אומרים ״חג שמח״ וגם ״צום קל״, ״חודש טוב״, ״יום נעים״, ״נסיעה טובה״, ״דרך צלחה״ ועוד ועוד. לא כל האיחולים שלנו בנויים כך, ויש טעם לשים לב גם לאלו שצורתם ״בתיאבון״, ״בהצלחה״ וכדומה. לפנינו אם כן שתי קבוצות של איחולים וברכות. האחת כוללת פריטים בעלי מבנה דו-אברי, מסוג ״בוקר טוב״, והשנייה כוללת פריטים הנראים כמו תארי פועל שבראשם ב׳ המציינת אופן.
והנה שרטטנו בקצרה ובמהירות שני סעיפים בתחביר של העברית המודרנית, שניהם תחת פרק שכותרתו ״איחולים וברכות״. אלו בוודאי לא יהיו שני הסעיפים היחידים בפרק הזה, שכן הממצאים שנאסוף מהטקסטים יכולים לגלות לנו פריטים נוספים שיתאפיינו במבנים משלהם.
המבנה הדו-אברי מעניין כיוון שפורמלית, מדובר בצירוף של שם עצם ואחריו תואר. הצירוף השלם משמש כמבע כולו. דוברים אומרים את הצירופים הללו לדוברים אחרים, והצד המקבל, כלומר השומע, יודע שהטכס בוצע ללא דופי. במובן הזה, ״בוקר טוב״ ו״יום נעים״ ואפילו ״צום קל״ המוזר אינם מובנים כתיאור של מצב עכשווי, כהערה על ההווה, אלא כהבעה של תקווה ואיחול לעתיד המיידי. אין צורך לומר ״שיהיה...״ או ״שיהיה לך...״ לפני הצירוף, הגם שהדבר אפשרי ומתרחש בנסיבות שונות, אולי כשהצד המביע אינו בטוח שההקשר טבעי דיו כדי לכלול איחול או ברכה.
מלאכת התיאור הלשוני דורשת איסוף של כל הצורות הללו, כלומר של כל הצירופים הדו-אבריים המשמשים כברכה או כאיחול, כדי ללמוד עליהם יותר. הרושם הראשוני הוא שהם חיוביים, מה שמצמצם את קבוצת התארים שיכולים לבוא במקום השני במבנה. פה ושם נמצא בעברית העכשווית גם איחולים דו-אבריים שבהם התואר נמצא במקום הראשון, כמו ״הרבה בריאות״ הנפוץ לאחרונה, ולכן יהיה עלינו לאסוף גם את אלו ולנתח אותם בתת-קבוצה. נצטרך לשאול את עצמנו גם מה הם שמות העצם שיכולים להופיע במבנים הללו: יחידות זמן בוודאי מופיעות שם (יום, שבוע, חודש, שנה ועוד), אך גם יחידות פעולה או יחידות מדידות ומוגבלות בזמן, כמו ״צום״ בצירוף ״צום קל״, שמכוון ליום צום מוגדר בלוח השנה העברי ולא לצום לפני בדיקות רפואיות, למשל.
עבודת התיאור הזאת אינה קלה ובוודאי אינה מהירה, ויש בה להדגים עד כמה מורכב התיאור הלשוני כולו, עד כמה רבים הסעיפים בתחביר הלשון הספציפית שאנו עוסקים בה, במקרה הזה העברית המודרנית.
לא פחות מורכב הוא המיפוי של האיחולים והברכות החד-אבריים, מסוג ״בהצלחה״. איסוף שיטתי של דוגמאות דרוש כדי לגלות את קבוצת שמות העצם שנוטלת חלק במבנה הקטן והנפוץ הזה. ״בתיאבון״, ״בהצלחה״ – אילו דוגמאות נוספות יתגלו לנו? עיון ראשוני מגלה לנו שהמבנה הזה משמש גם לאזהרות ולהבעה של הסכמה, כמו ״בזהירות״, ״ברצון״, ״בשמחה״, כך שיתכן שתת הסעיף הזה בתחביר של העברית המודרנית דורש פיצול: ברכות ואיחולים; אזהרות; הבעות של הסכמה וקבלה. הפיצול הזה מאפשר לנו לחשוף את העידון הרב שיש בשימוש באותה ״ב-״ רבת יכולת של העברית. מבט עמוק יותר מגלה שהקשר בין ה״ב-״ ושם העצם שונה בכל אחד מסוגי המבעים, הן מבחינת ההצבעה על הדובר או על זולתו והן מבחינת המידה שבה ה״ב״ תורמת לתיאור המובע באמצעות המבנה כולו. כעת גם מתברר לנו, אם עוד היה בכך צורך, שהאלמנט הלשוני שהוגדר לנו בבית הספר כ״ב׳ הכלי״, מורכב ומשוכלל הרבה יותר, והדבר צריך להיכלל בפרק המתאים בתחביר שנלך ונבנה מתוך עיון במרחב הגדול של דוגמאות מטקסטים אמיתיים בעברית המודרנית.
השאלות המורכבות הללו עולות מיד עם ראשית העיון בצורות שנראות ״פשוטות״, במבעים כל כך נפוצים בשפתנו. הדבר מלמד אותנו לא רק שמלאכת התיאור הלשוני רבה ומורכבת, אלא גם שעומקיה של הלשון נחשפים בכל פינה בה, בכל פעם אנחנו ניגשים לחומרים ללא דעות קדומות.
אשרי אני קנאי
שרה אקלכשמתגברים על הדחף להטיח צלחות בקיר, מגלים שהקנאה מסוגלת לקרב בין בני...
X 17 דקות
מי כאן ההזוי
אמילי לייברגם שימוש חד-פעמי בסמי הזיה יכול לשנות אנשים לצמיתות -- לעיתים לטובה. |...
X 4 דקות