שירים

תקשיבי, תקשיבי: יש לי עדיין
משהו לומר.
לא משהו חשוב, אני יודע, הוא לא
יציל את העולם, לא ישנה
חייו של אף-אחד – אבל מי
מסוגל היום להציל את העולם
או אפילו רק לשנות את כיוון
חייו של מישהו?
תקשיבי לי, לא אעכב אותך.
עניין קטן, כמו הגשם הדק
שמגיע לו לאט-לאט.
מדובר בשלוש או ארבע מלים, לא
הרבה יותר מכך. מלים שאני רוצה להפקיד אצלך,
כדי שאורָן לא יכבה,
אורָן הקצר.
מלים שאהבתי מאוד,
שאני אולי אוהב עדיין.
הן הבית, מלח הלשון.

אאוז׳ניו דה אנדרדה (Eugénio de Andrade) - שם העט של ז׳וזה פונטיניאש (José Fontinhas) - היה משורר פורטוגזי שנולד ב-1923 והלך לעולמו בשנת 2005. נחשב לאחד המשוררים הבולטים של פורטוגל במאה ה-20.

אילו יכולתי,
הייתי נוגעת בפניך בדממה
ומדברת איתך על אודות הים,
נותנת לשערי ליפול
על כתפך
כמו בְּרָכָה
ועוצמת את עיניי
מודעת לכך שאני בך
כמו ערבה בוכייה.

תרגם מפורטוגזית: יורם מלצר

כְּאֵב שֶׁלִּי, הַחְכֵּם. שָׁקֵט הֱיֵה וְרַךְ.
דָּרַשְׁתָּ רֶדֶת עֶרֶב — הוּא יוֹרֵד וּבָא.
אַפְלוּלִיּוּת סְתוּמָה עוֹטֶפֶת אֶת הַכְּרַךְ:
שַׁלְוָה לַאֲחָדִים, לַיֶּתֶר — דְּאָבָה.

הִנֵּה כְּבָר אֲסַפְסוּף בָּזוּי שֶׁל בְּנֵי תְּמוּתָה
אֶל שׁוֹט הַתַּעֲנוּג, תַּלְיָן אַכְזָר, נִרְכָּן;
בְּחַג הָעֲבָדִים לוֹקֵט לוֹ חֲרָטָה —
כְּאֵב שֶׁלִּי, הוֹשֵׁט לִי יָד, נֵלֵךְ מִכָּאן,

הַרְחֵק מֵהֶם. רְאֵה: שָׁנִים מֵתוֹת נוֹטוֹת
עַל מִרְפְּסוֹת מָרוֹם, שִׂמְלוֹת־אֶתְמוֹל עוֹטוֹת,
וְנֹחַם מְחַיֵּךְ מִתּוֹךְ הַמַּיִם גָּח;

חַמָּה גּוֹסֶסֶת תַּחַת גֶּשֶׁר תֵּרָדֵם;
וּכְשֹׁבֶל שֶׁל תַּכְרִיךְ אָרֹךְ, לִפְאַת מִזְרָח —
הַקְשֵׁב, אָהוּב, הַקְשֵׁב — לֵיל נֹעַם מִתְקַדֵּם.

אם יהיה צורך, אלך לחפש שמש
כדי לדבר עלינו;
עד לנקודה הרחוקה ביותר
של השיר הנידח ביותר שחיברתי לך

 לאט, אהובי, אם יהיה צורך,
אכסה את האדמה הזאת
בכוכבים נוצצים יותר
מהנוצצים בגרמי השמיים,
כדי שלאחר מכן הידיים יהיו
רכות כמו
אלו של אחר הצהריים הזה.

 בזיכרון העמוק ביותר אשמור
במגרות קטנות
מלים ומבטים, אם יהיה צורך:
מוקדים זעירים כל כך
של ניחוחות וטעמים

אך לא אביא רק את שארית
הרכות בשארית אחר הצהריים הזה,
שאפילו לנו לא היה בה צורך:
בעומק האהבה, היא איתי:
בכל עת שתרצה.

אנה לואיזה אמראל (Ana Luísa Amaral), ילידת פורטוגל (1956) היא משוררת, סופרת וחוקרת ספרות אמריקנית.

מַרְכְּבוֹת הַנְּחשֶׁת וְהַכֶּסֶף —
חַרְטוֹמֵי־סְפִינוֹת כֶּסֶף וּפְלָדָה —
בּוֹטְשִׁים בַּקֶּצֶף,
עוֹקְרִים בּוּלֵי גֶּזַע וְסִבְכֵי שִׂיחִים.
זִרְמֵי הַסַּחַף בָּעֲרָבָה
וְתַלְמֵי הַשֵּׁפֶל הַכַּבִּירִים
נִגָּרִים, סְחַרְחָרִים, מִזְרָחָה,
אֶל עַמּוּדֵי הָעֲנָק שֶׁל הַיַּעַר,
אֶל הוֹד אֲדָנָיו שֶׁל הַמֵּזַח,
אֲשֶׁר אֶל קְצוֹתָם נֶחְבָּטוֹת
מְעַרְבּוֹלוֹת שֶׁל אוֹר.

***