מה קורה למקומות שהיו מרכז העולם למשך שבועיים
X זמן קריאה משוער: 3 דקות
כפרים אולימפיים הם חורבות ארכיטקטוניות בהמתנה: מפגנים מרשימים של גאווה לאומית ואחדות בינלאומית שהופכים במהרה לערי רפאים או לערים חדשות, תלוי בתכנון העירוני או בהעדרו. ספר צילום חדש במהדורה מוגבלת (רק 1,000 עותקים), The Olympic City מאת ג'ון פּאק וגארי הסטוויט, שכולל 200 תמונות שצולמו בין 2008 ל-2013 בשלוש עשרה ערים, מתעד את המבנים האולימפיים הזנוחים והמחודשים – ואת החיים באזורים המושפעים מהם. כשמדפדפים בו מגלים אוסף של לקחים חריפים מחד גיסא וסיפורים מעודדים ומרתקים על כושר המצאה מאידך.
"אף פעם לא הייתי מעריץ גדול של האולימפיאדה, אז הפרויקט הזה לא היה נוסטלגי בשבילי," אמר ג'ון פאק באימייל ששלח לי לאחרונה. אבל הוא לא טוען שהתמונות שיצר אינן נוסטלגיות: "אני חושב שטבע הפרויקט – נסיעה למקומות שהיו מרכז העולם למשך שבועיים קצרים, ותיעוד מה שנשאר מהזמן הזה – מעט נוסטלגי ביסודו. בערים מסוימות כל כך הרבה השתנה מאז האולימפיאדה – מקומות כמו אתונה וסרייבו – והיה לי חשוב מאוד לנסות לצלם את השפעת הזמן על המקומות האלה. מצד שני, יש ערים מסוימות שלא השתנה בהן הרבה – לייק פלאסיד הייתה פינה מקסימה וישנונית לפני אולימפיאדת החורף, והיא עדיין כזו – וזה מרתק אותי גם כן."
פאק התחיל את הפרויקט בשנת 2009 אחרי שצפה באולימפיאדת בייג'ינג. בזמנו, הוא תהה מה קורה לכל האצטדיונים והמתקנים שתוכננו ונבנו במיליארדי דולרים בשביל האירועים האלה. גארי הסטוויט, קולנוען שידוע בזכות טרילוגיית העיצוב התיעודית, Helvetica, Objectified ו-Urbanized, ראה את סדרת התמונות הראשונה של פאק מהאתרים האולימפיים במונטריאול (2009) ולייק פלאסיד (2009). "חשבתי שהן מדהימות ושזה יהיה פרויקט נהדר לעבוד עליו," הוסיף הסטוויט באותו אימייל. באותה תקופה הוא עבד על Urbanized ונעשה "אובססיבי לערים," וזאת נראתה כמו דרך מעניינת להסתכל עליהן. "נמשכתי לזה גם בגלל מה שזה לא היה: סרט," הוא אמר. "מעורר השראה פשוט להסתובב בעיר לבדך עם מצלמה קטנה במשך שבוע, בניגוד לעבודה עם צוות תיעודי שלם שמראיין אנשים."
פאק אומר שהתגובות שלו לשרידים האולימפיים השתנו מאוד מעיר לעיר. "הגבתי בצורה רגשית מאוד למה שראיתי בסרייבו," הוא אומר, "אבל זה קרה כי התחברתי עם המדריך שלי אמיר בזמן העבודה, וסיפוריו האישיים מאוד על המלחמה השפיעו על מה שצילמתי ואיך שצילמתי." פאק הביט בברצלונה בצורה מרוחקת יותר, כי שם התקבלה החלטה רציונלית לשלב עיר אולימפית בסביבה העירונית בצורה בת-קיימא ומועילה יותר. בלונדון הוא ראה את ההשפעה המידית של המשחקים כי הוא צילם שם רק שישה חודשים אחרי האולימפיאדה. "עדיין הייתה תחושת עילוי, תחושה של אפשרויות," הוא אומר, "בניגוד למקום כמו אתונה, שם הקהילה מדוכאת, הכלכלה מדוכאות וגם האתרים האולימפיים מדוכאים."
סרטו של הסטוויט, Urbanized, הראה איך במקרים מסוימים תכנון ערים תורם לכל השכבות, ובמקרים אחרים סובל מהזנחה מוסדית. בדומה לסרט, הספר הזה הוא מיקרוקוסמוס שבו אפשר לראות כיצד תכנון טוב ורע משנה סביבות. "בסופו של דבר השאלה היא אם הערים האלה היו זקוקות למבנים האלה מלכתחילה," אומר הסטוויט. "מקסיקו סיטי גדלה במהירות בשנות השישים ולא היו לה אצטדיונים או זירות גדולים, ולכן בנייתם לאולימפיאדה תאמה גם את הדרישות שעלו מצמיחת העיר. כמעט כל המתקנים מאולימפיאדת 68' עדיין משמשים למטרה המקורית שלהם; הכפר האולימפי הומר לאזור דיור, מרכז האימונים הפך למתקן ספורט קהילתי וזירת האגרוף היא המטה של אירועי האבקות בסגנון לוצ'ה ליברה. גם במוסקבה, רוב מה שנבנה לאולימפיאדת 80' עדיין נמצא בשימוש. אז על כל דוגמה של תכנון גרוע ובזבוז, יש דוגמה אחרת של השפעה חיובית על העיר."
פאק והסטוויט צילמו בשלוש עשרה ערים: אתונה, ברצלונה, בייג'ינג, ברלין, הלסינקי, מקסיקו סיטי, מוסקבה, לונדון, לוס אנג'לס, מונטריאול, לייק פלאסיד, רומא וסרייבו. פול סֵהֵר, המעצב, הפיק ספר מאופק אך עשיר שמאפשר לתמונות לדבר בעד עצמן. ומייקל קימלמן מהניו יורק טיימס כתב הקדמה מרתקת. כל החבילה אמורה להעביר למתבונן תחושה אינטימית של המקום. "אני רוצה שהם יראו איך אירוח אולימפיאדה משפיע על עיר," אומר פאק. "את הדברים הטובים וגם את הרעים: איך העיר מתמלאת תחושה של גאווה לאומית, איך היא יכולה למצוא דרכים חדשות להשתמש במרחב שלה, איך אירועים כמו מלחמה או התרסקות כלכלית עלולים להאפיל על האולימפיאדה לחלוטין, ואיך עלולות להיווצר חורבות מודרניות בתוך מקומות שוקקי חיים."
©2013 The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Media Services, Inc.
תגובות פייסבוק
תגובה אחת על אנחנו לא באתונה
מצויין. אחפש לראות את הסרטים. תודה לכם!
הקושי המסייע לאינטלגנטים
בר חיוןלכולנו היכולת האוטומטית, במידה כזו או אחרת, להתעלם מהדברים הבולטים והרועשים סביבנו,...
X דקה
בינה אינטימית?
בעודנו תוהים אם הבינה המלאכותית היא אכן תבונית ואם לבּוטים עשויים להיות רגשות, יש כבר מי שמתאהבים ומנהלים מערכות יחסים אינטימיות לגמרי עם צ׳טבוטים ויצורים מלאכותיים אחרים. ואת אלה, על המורכבויות הנפשיות המרתקות שבהן, מתעד הפודקאסט החדש (מבית ״רדיוטופיה״) Bot Love.
המנחים, צמד העיתונאים אנה אוקס (Anna Oakes) ודייגו סניור (Diego Senior) חוקרים את מערכות היחסים המתהוות בין בני אדם לבין תוכנות בינה מלאכותית (ובעיקר, כמובן ChatGPT) ואת השפעתן של אלה על התפישה העצמית, על בריאות הנפש ועל מערכות יחסים עם בני אדם אחרים. להבדיל מסדרות אחרות שעסקו בנושא והציגו בעיקר סיפורים מיפן, של גברים בודדים המנהלים מערכות רומנטיות עם דמויות וירטואליות או מכשירים אלקטרוניים המדמים בני אדם, הפעם מדובר במי שנחשבים במערב לנורמטיבים יותר. בפרקים הראשונים אפשר לפגוש אישה מבוגרת המתמודדת עם עזיבת ילדיה את הבית, ואישה אחרת שמטפלת בבעל חולה ומחפשת עם מי לחלוק את העומס הרגשי. הבדידות היא המסתמנת כגורם המרכזי לסוג החדש הזה של מערכות היחסים.
למה קטאר?
השאלה שבכותרת נשאלת בהקשרים רבים, בוודאי ובעיקר בימים של משחקי הגביע העולמי בכדורגל 2022, המתקיימים שם, בקטאר. מובן שהשאלה נשמעת בהקשרים פוליטיים, אתיים-מוסריים, כלכליים וגם ספורטיביים הנוגעים לתחרות המתקיימת בתקופה לא רגילה בשנה ומשבשת לא מעט סדרי עולם בכל הנוגע למשחק הכדורגל ברחבי העולם. אך ענייננו כאן אחר, פשוט וממוקד, והוא לשוני: למה ״קטאר״?
שמו של המקום, כמו שם האזור, שמות ישובים עיקריים בו וגם כינויים ליושביו כולם קדומים מאוד. כבר פליניוס, באמצע המאה הראשונה לספירה, דיבר על Catharrei, יושבי חצי האי שהוא היום מעצמת הגז הטבעי העולמית הזעירה בשליטתה של משפחת א-ת׳אני רבת העוצמה והממון. נראה שפליניוס כינה כך את התושבים על שם מקום ישוב בולט בחצי האי. גם לאחר מכן, תלמי, במאה השנייה לספירה, התייחס לחצי האי שהופיע על מפה שהוא שרטט וכינה אותו Catara, ובו היה גם ישוב בעל שם דומה. וכך נקרא המקום במשך מאות שנים, עד לתקופה המודרנית, והשם המתייחס לתושביו נגזר משם המקום, כלומר מ-Catara נגזר המונח Cataraei, ״אנשי Catara״.
כלומר, שם המקום ושמם של תושביו התבססו מאות שנים לפני האסלאם, ובתקופה שבה הידיעות שלנו על הערבית שדוברה ונכתבה מועטות יחסית. ואולי לא מיותר לציין ולהזכיר: הערבית התקיימה הרבה לפני האסלאם, והתפשטה בעיקר מחצי האי ערב. בכל אופן, מה שחשוב בסופו של דבר וברבות הימים הוא שמו של המקום בפי תושביו, כלומר בפי דוברי הערבית בחצי האי הנושא את השם שהתגלגל מהצורה Catara, ששמרה על כתיב לטיני ב-c ככל הנראה עד המאה ה-18. ושמו של המקום בפי תושביו נכתב בערבית כך: قطر, כלומר ״ק-ט-ר״ בתעתיק פשוט לעברית. בלועזית, בתחום חקר השפות השמיות ובכלל, מקובל לתעתק את ה-ק׳ הערבית כ-q, ומכאן באה לעולם הצורה Qatar המקובלת בלשונות המערב, בכתיב הלטיני. אלא שבכך לא תם המסע הפונטי, שכן בפי תושבי Qatar נקרא המקום בערך gitar (נחסוך כאן את העיסוק בתעתיק הפונטי הבינלאומי שמדייק ומציג את הצורה באמצעות סימנים מוסכמים המביעים דקויות של הגייה).
בכל זאת, שני דברים כדאי לציין: ההטעמה על ההברה הראשונה, הקצרה, וההגייה של ה-ק׳ הערבית הרשמית שבכתיב כ-g, כלומר גימל. התופעה השנייה מאפיינת דיאלקטיים ערביים של בדואים, והיא מוכרת לנו בעברית במילים ממקור ערבי-בדואי כמו ״מנגל״, כפי שבדואים הוגים את המילה הערבית ״מנקל״, שפירושה ״נייד״, כלומר מתקן נייד לצלייה. וכך, ההגייה של שם המקום בפי תושביו, עניין חשוב וקובע, gitar, מצביעה ככל הנראה על המקור הבדואי של האוכלוסייה.
ולא שכחנו את ההברה הקצרה, הראשונה, שעליה יושב הטעם. היא מצדיקה ודורשת בהחלט תעתיק לועזי Qatar (ולא, למשל, Qataar). אך מדוע ״קטאר״? כלומר מדוע תועתק שם המקום قطر תוך הוספת של א׳ בהברה השנייה, הלא מוטעמת? בהנחה שהדבר נעשה באורח מושכל, התשובה הסבירה, המתבקשת, היא שמבחינת דוברי עברית חשוב להבדיל בין הכלי המושך את הרכבת, הקטר, ובין שמה של המדינה השוכנת במפרץ הפרסי. עניין קצת משונה, מיותר ומגוחך, שכן אין הרבה מצבים שבהם אפשר יהיה לבלבל בין ה-engine של ה-train ובין המדינה בחצי האי הקטן הבולט אל המפרץ הפרסי.
בינתיים האקדמיה ללשון הבהירה שהיא מצדדת בכתיב ״קטר״, עם הגייה במלעיל, וגם קהל העורכים בוויקיפדיה העברית אימץ את הכתיב ״קטר״. בכל אופן, הצורה פועלת היטב בעברית מבחינת האפשרויות לגזור את מה שצריך, בעיקר את התואר ״קט(א)רי״ ואת התושבים שהם כמובן ״קט(א)רים״, ואין סיכוי שנטעה במשמעות ונחשוב על רכבות.
אגב כך הזכרנו כאן עניין לא פשוט כלל וכלל: גזירת תארים ושמות תושבים ולשונות משמות של ארצות ומדינות. הסיבוכים רבים ומגוונים, וראוי להתייחס אליהם בהזדמנות אחרת. די אם נביט, לצורך הרצף הענייני והגיאוגרפי, על אזור המפרץ הפרסי. שם נמצא את דובאי (שהתעתיק המדויק היה צריך להיות ״דֻבַּי״, ושוב – נראה שהגיעו לתוצאה עברית שונה מסיבות ברורות), ונמצא גם את ״איחוד האמירויות הערביות״. כיצד נאמר שאדם הוא מדובאי? כיצד נציין את מי שזאת מולדתו? קשה. ולגבי ״האמירויות״ כבר נפוץ בעברית הכינוי ״אמירטי״ או ״אמיראטי״, כמו ״emirati״ האנגלי, תוך סימנים ברורים להתחמקות מהצרה בדמות ״משלחת מהאמירויות״.
אז נטשנו את קטאר ונשארנו עם קטר. זאת המציאות.