והסנה עוד בוער

צ'רלס מנסון נטמע בין ההיפים של סן-פרנסיסקו בשנת 1967. הוא בדיוק השתחרר מהכלא, אך בדמיוני – וזה מפחיד יותר – האלמוני עם הניצוץ בעיניים יצא מתוך רומן של דוסטוייבסקי. צעיר מבריק עם רעיונות נועזים על עידן חדש. הוא שובה במהרה חסידים; כעבור זמן לא רב הוא אף מופיע בטלוויזיה. שיער ארוך וזקן שופע. הוא מדבר בקצב ומנגינה, במעין זרם תודעה, למשל על כך שההווה הוא המציאות היחידה, או שהים אינו אותו הים. אלו הפרגמנטים האבודים של הרקליטוס, צללי דרשות הבודהה. אלא שהגורו אינו יושב לרגלי עץ תאנה, והקהל לא בא לשמוע דברי חכמה: מנסון מדבר למצלמות התקשורת תחת משמר כבד. הוא יושב בבית המשפט לאחר שהוא וחסידיו שחטו תשעה בני-אדם במהלך קיץ 1969. שרון טייט, למשל, הייתה בהריון מתקדם כאשר אנשי הכת פילחו את בטנה; הם השתמשו בדמם ובקרביהם של ארבעת אורחיה כדי לכתוב סיסמאות על קירות הבית. רוצחת אחת גם ראתה לנכון להטיל צואה על המדרגות לפני שהכנופייה נעלמה בחזרה אל תוך הלילה. "משפחת מנסון" קיוותה להצית כך את מהפכת השחרור הגדולה שתבעיר את העולם. בכל אותה העת הם צרכו כמויות גדולות של סמים משני-תודעה.

באזור אחר של סן-פרנסיסקו, לאלן ואטס חסידים היפים משלו. הוא מבוגר יותר. חוקר דתות המזרח, סופר מבריק ונואם בחסד עליון. הוא נערך להרצאה בחדר העבודה שבביתו. הוא עוד מהרהר כיצד יביע את הסתייגותו מתרבות הסמים של תלמידיו. לא שהוא לגמרי נגד. מאז שוואטס התנסה לראשונה ב- אל אס די, הוא דווקא מוצא קשר בין הטריפ הפסיכאדלי ובין חקירותיו הפילוסופיות. אכן, סובלנות זו, לצד השכלה רחבה, רגישות והומור, הם שחיבבו את ואטס על ילדי הפרחים: יתומים מבחירה אשר יצאו למסע התבגרות משוגע בעצת מורי-דרך אלטרנטיביים. מאלכימאים כמו טים לירי הם רכשו שיקויים רבי-עוצמה; ממכשפים כמו אלן גינסברג למדו לחשים מהפנטים; ובאלן ואטס הם גילו סנסיי חכם, שילמדם את תורות השחרור של המזרח. אלא שהיום, מורה השחרור מוכרח לדבר עם תלמידיו על המשמעת. זה לא מה שהם באו לשמוע, כך שיהיה עליו לשקול את מילותיו בקפידה. הוא בוהה זמן-מה בנקודה רחוקה. לבסוף הוא פותח בשאלה:

"ילדים. יצאתם למסע גדול. אך האם זה מספיק? הרי כשהגיבור יוצא למסע, זה לא משנה אם הרחיק עד קצה הארץ, או כמה דרקונים הביס בדרך, או אפילו אם פגש את אלוהים – על הגיבור להביא עמו משהו בחזרה. אחרת איך נדע שהמסע הָיֹה הָיָה? 'והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי', אומר משה במעמד הסנה הבוער. שכן תהיה אשר תהיה עוצמת החוויה עבור האדם הפרטי, ודווקא אם מסעו היה מופלא במיוחד, יהיה קשה לאחרים להאמין בהיעדר איזה אות, ואולי גם הגיבור יפקפק בשובו מן המדבר.

האם רק תספרי לי בקנאות שראית את אלוהים? או שתתאמצי להראות זאת גם לי, ולו ברמז קטן? מה ראית, ילדתי?

"אם כן, ילדתי, נטלת אמש אל אס די. עברת טריפ, או מסע, ואת האלוהים שמשה פגש בשיח קוצני ראית במאפרת הזכוכית על שולחנך. את מתרגשת עד כדי דמעות, איני יכול להטיל ספק בכנותך. אבל איך נדע: הארה או הזיה? האם לא החזרת איזה אות, בשבילי ובשבילך, דבר-מה יקר וקשה, סימן שראוי לשמוע בקולך?" ואטס מרים מהשולחן מאפרה משומשת לגובה עיניו, מביט בה מקרוב. איש הזן חש בנוח עם הדממה הממושכת, ואילו הקהל נמתח. לבסוף הוא ממשיך: "האם לא החזרת עמך סימן שצלחת מרחקים? האם רק תספרי לי בקנאות שראית את אלוהים? או שתתאמצי להראות זאת גם לי, ולו ברמז קטן? מה ראית, ילדתי?" הוא מושיט את ימינו וצובט בעדינות מן האפר.

"האם ראית את ההתפוררות המתמדת שהיא החיים? כי הרי כולנו נשרפים כמו סיגריה ומתפזרים. הפיזיולוגים מלמדים שיש חילוף חומרים: מלידתו האדם מתפורר ונישא ברוח. לבסוף מטאטאים לקבר קומץ מהאבק שהיינו, משל דלינו מים לכלי ואמרנו: 'זה נהר שהיה', ובכינו. אנו מבכים את 'ואל עפר תשוב' ושוכחים את 'כי עפר אתה': אחדות אדם ואדמה, לא רק במוות ולאחריו, אלא מן הלידה. והאדמה, היא הרי בוערת, כל גרגיר עפר: אבק כוכבים. כך הפיזיקאים מלמדים. האם זה מה שראית? האם ראית במאפרה את פתיתי האפר הנושרים מפנייך, ובעפרך זה יהלומים בוהקים, שגובשו בכבשני אדירים המסתלסלים בספירלה ענקית מזה עידן ועידנים? האם ראית בצלוחית המלוכלכת אלפי מיליון שמשות?" ואטס מנמיך את המאפרה לחיקו. הוא מנמיך גם את קולו ואת עיניו. "איך נדע? באיזה מכחול תציתי קנבס, על איזה כינור תדובבי להבות, באיזה קולמוס תעניקי שם לזריחה המשגעת? באיזו מיומנות תחזירי רמז, כזה שגם אדם קשה-עורף יאלץ להפנות אליו מבט? או שרק תגמגמי קלישאות בלשון שנכוותה? או שמא, ילדתי, נפגעת כל כך, שתבקשי לשרוף את העולם, על כל קשי-העורף בתוכו, המצקצקים עלייך בלשונם?" ואטס מחזיר לבסוף את המאפרה לשולחן אך התלמידים עוקבים אחריה במבטם, תרים על-כורחם אחר ניצוץ.

האומץ שלכם הוציא אתכם למסע של שחרור, אך האומץ לבדו יעשה מן העבד פרא. מלבד זאת נחוצה מיומנות, שתירכש רק בעבודה ממושכת ובמחשבה צלולה

"ילדים. כיצד מביאים משהו בחזרה? ובכן, בשביל זה צריך משמעת. האומץ שלכם הוציא אתכם למסע של שחרור, אך האומץ לבדו יעשה מן העבד פרא. מלבד זאת נחוצה מיומנות, שתירכש רק בעבודה ממושכת ובמחשבה צלולה". הוא מפנה עין לספרייתו הגדולה. "זה קשה, אך על הגיבור להביא עמו בחזרה אות, גם עבור מי שלא ערך מסע. ואם לא החזרת דבר, או גרוע מכך, אם החזרת איזה רפש, הרי שלא תשכנע את מי שלא היה כבר משוכנע. ואז מסע-אמת לא חווית וגיבור לא היית. נביא ודאי לא תהיה, אולי תנהיג כת עלובה." שוב שתיקה. ואטס נועץ את מבטו בקהל. אך חיוכו היפה שב לו לאחר דקה ארוכה, בפתאומיות שובבה ובהגזמה, והוא נענה בצחוק מלא אהבה.

וכך הסתיימה ההרצאה הקצרה, לפני כיובל שנים, אי-שם בסן-פרנסיסקו. ואטס סירב להחניק את הלהבות ששרפו את מנסון – הלא אותן הלהבות גם האירו את הבודהה. הוא ראה את סכנת הפרא, אך לא היה מוכן לתת יד לעבדוּת. אז במקום לדכא את רוחם של הצעירים, הוא ביקש להנחותם אל המסלול הדק שבין לבין –  שאולי יוליך אל החופש.

דן בן ישי למד פילוסופיה והגות יהודית במרכז האקדמי שלם בירושלים. הלומד לתואר שני בפילוסופיה במינכן. מתעניין בספקנות ובוויכוחים שהיא מעוררת לגבי יסודות התבונה וכן בוויכוח של הפנומנולוגיה המוקדמת עם הפסיכולוגיזם לגבי יסודות הלוגיקה והמתמטיקה.

הערת המערכת: המובאות מתוך דברי ההוגים הן תרגומים חופשיים של המחבר מתוך הרצאות בעל פה.

תמונה ראשית: גיטרה בוערת. תצלום: דארק ריידר, unsplash.com

Photo by Dark Rider on Unsplash