כולנו על הבמה הנצחית

שלושה מבין ארבעה כותבי הטרגדיות הגדולים הם יוונים: אייסכילוס, סופוקלס ואוריפידס (הרביעי הוא שייקספיר). הם כתבו במאה החמישית לפני הספירה, והטרגדיות שלהם מתמקדות בשושלות הגדולות, בסכסוכיהן ושאיפותיהן. הדמויות נאלצות להתמודד עם לחצים מבני משפחתן או מן החברה שאותם הן מתקשות לפתור, או שמפלתן מתרחשת בגלל מגרעותיהן שלהן. אלפיים וחמש מאות שנה לאחר מכן, הטרגדיות מכילות לקחים שעדיין מתאימים לחיים האישיים שלנו. אחרי הכול, השאלה המרכזית ששואלת הטרגדיה היא ״מה עלי לעשות?״ אפילו מי מאיתנו שלא נולדו למשפחות אצולה כמו דמויות טרגיות אלה מתמודדים לעתים קרובות עם לחצים דומים, או שאנו מסוגלים לזהות את המגרעות שלנו בעצמנו ולראות כיצד הן מובילות אותנו לטעות.

אנשים הם פגומים מעצם מהותם, ואיש אינו מושלם

הטרגדיה כוללת את המושג שאריסטו קראו לו ״הָמָרְטיָה״ [מעשה מביש]. במחזה ״אדיפוס המלך״ מאת סופוקלס, שהוא אולי הטרגדיה הגדולה מכולן, אדיפוס המלך יוצא לגלות, לא בגלל חטאיו אלא בגלל פגם באישיותו שכלל אינו באשמתו. הוא מקבל שורה של החלטות שגויות שמושפעות מפגם זה. אדיפוס פוגש גבר קשיש שמסרב לפנות לו את הדרך בצומת. הוא מתעצבן ובוחר להכות את האיש ולהרוג אותו בלי שידע מי הוא באמת. המרטיה עשויה להיתפש כפגיעוּת אנושית בסיסית שמערבת אותנו במעשים שמובילים לסבל. אני מסכים עם הפילוסוף סימון קריצ׳טלי (Critchley) שטען כי אנו יכולים להרחיב את רעיון הפגיעוּת הזו, ומשום שהיא נוכחת בכולנו, לראות את ההמרטיה כחולשה בסיסית ומוגבלות שמגדירה אותנו כבני אנוש.

כשנעשה לכם עוול, חשיבה טראגית עשויה לסייע לכם: מקום להתמקד במעשה הפוגעני ולראות במי שעשה אותו אשם בהשפעה שלו עליכם, נסו לראות את מה שהם עשו כביטוי של חולשה בסיסית שהם כנראה לא היו מסוגלים למנוע או לא היו מודעים לה – חולשה אנושית בסיסית שגם אתם עלולים לסבול ממנה

כשנעשה לכם עוול, חשיבה טראגית עשויה לסייע לכם: מקום להתמקד במעשה הפוגעני ולראות במי שעשה אותו אשם בהשפעה שלו עליכם, נסו לראות את מה שהם עשו כביטוי של חולשה בסיסית שהם כנראה לא היו מסוגלים למנוע או לא היו מודעים לה – חולשה אנושית בסיסית שגם אתם עלולים לסבול ממנה. עשו זאת, ובלב לבו של הקונפליקט, תוכלו לזהות את מה שקושר אתכם לאדם (או לאנשים) האחר(ים), במקום את מה שמפריד ביניכם.

"אדיפוס בקולונוס" (1788), ז'אן-אנטואן-תאודור ז'ירו, מוזיאון דאלס לאמנות. תצלום: ויקיפדיה

החוויה האנושית היא אינטראקציה מורכבת בין גורל וחירות

הטרגדיה מלמדת אותנו שדברים רבים אינם נתונים לשליטתנו. פעולות בני התמותה נתונות לכוחות שחורגים מעבר לנו. דמויות בטרגדיה הן פיונים במריבות הקטנוניות של האלים. הן מנסות להתריס כנגד הנבואות, אבל אירועים שאין להם שליטה בהם, או השלכות לא מכוונות של מעשיהם, מביאים להתגשמות שאינה ניתנת למניעה של מה שנחזה. באורח דומה, אנו חיים כיום במריטוקרטיה דמוקרטית לכאורה, ועם זאת מעשינו נתונים לכוחם של אלים בלתי נראים שהם כוחות השוק ואלגוריתמים. אנו יכולים למצוא את עצמנו פיונים במריבות הקטנוניות של מנהיגים אוטוקרטיים.

אבל בו זמנית, בתוך תחומי הגורל, אנחנו חופשיים לבחור – כך מתממש גורלנו. גורלו של אדיפוס אינו מוחלט אך ורק על ידי הבחירות שלו, אלא על ידי האינטראקציות בין כוחות שמחוץ לשליטתו עם בחירותיו. אפשר לראות זאת אם מסתכלים לאחור מרגע שהוא רצח את הזר בצומת.

לפני שאדיפוס נולד, הוטלה קללה על אביו ליוס, משום שהפר את חוקי האירוח המקודשים. כשאדיפוס נולד, ליוס נועץ באורקל שגילתה לו כי הוא ״נידון להיהרג בידו בנו שלו״. ליוס ציווה כי ירצחו את אדיפוס, אבל במקום זאת הוא מושאר על ראש הר, משם מציל אותו רועה. שנים לאחר מכן, כשהאורקל אומרת לאדיפוס כי הוא יהרוג את אביו וישכב עם אמו, הוא מאבד את שלוותו בצומת והורג זר, בלי לדעת שזהו אביו. השלכות בלתי מכוונות של בחירות אישיות הגשימו את האירועים שנחזו.

החירות שלנו מופרת בגלל משקל העבר, שרבים כל כך מאיתנו מנסים להתכחש לו בתאווה המרדף אחר הדבר הבא

על אף הקללה והנבואות, זעמו של אדיפוס מכשיל אותו. הגורל נדרש לשיתוף פעולה מודע בחלקו מצד אדיפוס כדי להתגשם. באורח דומה, החירות שלנו מופרת בגלל משקל העבר, שרבים כל כך מאיתנו מנסים להתכחש לו בתאווה המרדף אחר הדבר הבא. כפי שהסופרת והמבקרת ריטה פלסקי (Felski) כתבה: ״המשקל של מה שהתרחש קודם לכן, משפיע אינטלקטואלית על מה שצפוי לקרות״. כולנו מעוצבים על ידי עברנו, הילדוּת שלנו, החוויות של הורינו והחוויות של הקבוצה שאליה אנו משתייכים. הטרגדיה מלמדת אותנו שאם לא נבין זאת וננסה להתכחש לעבר, במקרה הטוב נהיה נידונים לחזור עליו, ובמקרה הגרוע, להיהרס על ידי כך.

לרבות מן הדילמות במוסריות אין תשובות ברורות

טרגדיה אינה ניצחון הרע על הטוב, אלא הסבל הנגרם על ידי ניצחון טוב אחד על אחר. טרגדיה עוסקת במטרות ראויות מוסרית, אך סותרות.

במחזהו של אייסכלוס ״שבעה נגד תבאי״, האחרים אטאוקלס ופוליניקס הרגו זה את זה בקרב. לאחר מכן, דודם קראון, מלך תבאי החדש, מכריז כי אטאוקלס יזכה להוקרה ואילו פוליניקס יוותר בשדה הקרב וימנע ממנו טקס הקבורה משום שהיה בוגד (ותקף את אחיו). קראון סבור כי עונש זה הוא חיוני ליציבות המדינה והימנעות משפיכות דמים בעתיד. אנטיגונה, במעשה של התמרדות, מכריזה כי היא תקבור את אחיה מתוך נאמנות המתחייבת למרות הכול, בשל קרבת הדם ביניהם. לאחר שהיא קוברת אותו היא שואלת: ״מה יקרה לי? מה עלי לעשות?״ המקהלה מתפצלת לשתי קבוצות. אין דרך להתפייס.

בחיינו, הדילמות העומדות בפנינו, בין אם הן גדולות או קטנות, הן לעתים קרובות עמומות לא פחות. עיון בטורי העצות של העיתונים, מגלה אנשים שחוששים שמא עליהם לצאת לדייט עם בן דוד שלא ראו זמן רב, להטיח בהורים קשישים טענות על יחס רע בעבר, או להתערב בהתנהגותם ההרסנית של אחרים. רבים מבקשים עצה כיצד לתקן העדפות מיניות לא תואמות עם בני זוג ורבים עוד יותר שואלים איך לאזן בין המחויבויות שלהם כלפי אחרים לבין התשוקות והשאיפות שלהם. בזמנים של חוסר ודאות, קונספירציות ותפישות פוליטיות ודתיות קיצוניות משגשגות בקרב אוכלוסיות חרדות. כל האנשים הללו מחפשים תשובות, אבל לרבות מן השאלות אין תשובות ברורות.

חובה אישית ודתית מול מחויבות אזרחית לציית לשלטון: "אנטיגונה מול גופת אחיה פוליניקס" (1865), ניקופורוס ליטרס, הגלריה הלאומית, אתונה. תצלום: ויקיפדיה היוונית

בעודכם מחפשים אחר תשובות מוחלטות שאינן קיימות, קטנות או גדולות, אתם עשויים להחמיץ את הפלא שבהווה הלא ודאי. זוהי תחושת החיים שאתם מאבדים כשאתם מתמקדים באיזו תכלית שאפתנית מדי או מתחייבים למציאת תשובות באידיאולוגיות ודתות

בעודכם מחפשים אחר תשובות מוחלטות שאינן קיימות, קטנות או גדולות, אתם עשויים להחמיץ את הפלא שבהווה הלא ודאי. זוהי תחושת החיים שאתם מאבדים כשאתם מתמקדים באיזו תכלית שאפתנית מדי או מתחייבים למציאת תשובות באידיאולוגיות ודתות. על אף אמונתם באלים ובחיים שלאחר המוות, היוונים העתיקים התרכזו במעשיהם בעולם הזה, בכאן ובעכשיו. חשיבה טראגית עשויה לסייע לכם להפסיק לשאוף אל מה שאינו ניתן להשגה. היא יכולה גם לעזור לכם למצוא פתרון עם אחרים. אם אתם רואים קונפליקטים בשחור ולבן, כשצד אחד תמיד צודק והאחר טועה, נותר לכם מרחב קטן לדו קיום ולפשרה. הדבר עשוי למנוע מכם לראות את סבלם של אחרים ולהוביל אתכם להצדיק את מה שאינו ניתן להצדקה. סיפורים טראגיים על עימותי עבר יכולים להראות את הדרך אל חיים משותפים בהווה.

אבל וזעם הם חלק בלתי נמנע מן החיים

רבים מן הצופים בקהל ורבים מן השחקנים במופעים המקוריים של הטרגדיות האתונאיות היו בוודאי אזרחים-חיילים שנלחמו במלחמה הפלפונסית, והדבר ודאי סייע להם להעריך את לקחי הטרגדיה. הכתב הצבאי לשעבר רוברט קפלן, שמאשים באסונות עיראק ואיראן את קובעי המדיניות במערב שלא הצליחו לחשוב חשיבה טראגית, טוען כי חיילים משוחררים צעירים שהוא פגש מבינים חשיבה טראגית טוב יותר מקובעי מדיניות ״מנוסים״ בוושינגטון, שמעולם לא חוו את כאוס המלחמה.

אייסכלוס נלחם בפרסים במרתון, ויתכן כי נלחם בקרב סלמיס, שמונה שנים בלבד לפני שהמחזה שלו ״הפרסים״ עלה על הבמה. רבות מן הטרגדיות עוסקות בתוצאות המלחמה הטרויאנית האגדית, ובאירועים שמתוארים באיליאדה, הנפתחת בשורות (בתרגום שאול טשרניחובסקי): שִׁירִי, בַּת־הָאֱלֹהִים, חֲרוֹן אַף אֲכִילֵס בֶּן־פֵּלֵס,/ אַף הָאֲבַדּוֹן, שֶׁהֵמִיט מַתְּלָאוֹת בְּלִי־קֵץ עַל־אֲכַיִּים [...]. פתיחת האיליאדה מתארת את זעמו של אכילס נוכח הבושה ואז את אובדן בן לווייתו הקרוב ביותר.

תירסאס העיוור נותן לאדיפוס את התשובות שהוא מחפש, אבל אדיפוס אינו שומע ובמקום זאת מתנפל עליו בזעם. תירסיאס טוען: ״אתה מאשים את זעמי, אבל אינך רואה את זה שחי בתוכך״.

אנחנו מביטים, אבל רואים את מה שאנחנו רוצים, מקשיבים אבל שומעים רק את מה שאנו רוצים. כל מי שאומר לנו את מה שאיננו רוצים לשמוע עשוי לחוות את זעמנו

את טיראנוס, במחזה המקורי של סופוקלס ״אדיפוס טיראנוס״, אפשר לפרש כטירן [כלומר עריץ]. עריצים אינם שומעים את מה שנאמר להם וגם אינם רואים את מה שנגד עיניהם. אדיפוס עיוור מזעם עוד לפני שהוא מעוור את עצמו ממש, מאוחר יותר, כשהוא רואה מה הוא עשה. ב״אדיפוס בקולונוס״ של סופוקלס, אדיפוס מאשים את האלים ברוע מזלו, ״זועם, אולי נגד אבותינו מדורות עברו״. רבים מאיתנו אשמים בכך גם כן. אנחנו מביטים, אבל רואים את מה שאנחנו רוצים, מקשיבים אבל שומעים רק את מה שאנו רוצים. כל מי שאומר לנו את מה שאיננו רוצים לשמוע עשוי לחוות את זעמנו.

המשוררת אן קרסון (Carson) שואלת ועונה: ״למה קיימת הטרגדיה? כי אתם מלאי זעם. למה אתם מלאי זעם? כי אתם מלאי אבל״.

כן, ברור, זה קורה לכולנו,אנחנו אבלים וזועמים, אבל לא נשרוף את העולם בגלל זה, הלא כן? תצלום: נואה בושר

אנחנו אבלים על מי שאיבדנו והיו יקרים לנו. עם השנים נאבד עוד ועוד. כפי שמקונן אדיפוס״ ״רק האלים אינם מזדקנים לעולם... כל שאר נמחה בעולמו של הזמן העז״. איננו רק מתאבלים על אובדן אהובינו, אלא גם על אובדנים מופשטים יותר; הזמן חלף ונעורינו שאבדו חלפו איתנו, יכולותינו המדלדלות, כמו עמדתנו בעולם, והחברה, הכבוד והאהבה שהעניקו לנו אחרים. בנוסטלגיה אנחנו אבלים על מה שמעולם לא היה לנו. בעוד כאב אובדן האהובים עשוי להפוך לזעם, האבל הוא ראייה לכך שהחיים שלהם היו משמעותיים עבורנו, ושלכל סוג של חיים יש חשיבות.

אורח מחשבה טראגי קשור בסופו של דבר למציאת דרך לפרוק את הזעם בלי ליצור אבל נוסף, להתמודד עם האובדנים שלנו בלי להכאיב לאחרים

אורח מחשבה טראגי קשור בסופו של דבר למציאת דרך לפרוק את הזעם בלי ליצור אבל נוסף, להתמודד עם האובדנים שלנו בלי להכאיב לאחרים. בזעם, אנחנו פועלים בחופשיות אבל משהו גם פועל דרכנו, סוג של קללה, השפעת העבר על ההווה, שהיא ברובה לא מודעת. ב״אדיפוס בקולונוס״, אדיפוס מקלל את בנו פוליניקס שימות מידי אחיו בקרב, ומאשים אותו שלא מנע את גירושו לגלות. אנטיגונה שואלת את פוליניקס למה הוא מנסה להדיח את אחיו. הוא עונה: ״גלות היא משפילה, ואני הבכור והושמתי ללעג באכזריות כזו״. אנטיגונה עונה: ״אינך רואה? אתה מגשים את נבואות אבינו!״ אנטיגונה מנסה לפרוץ את מעגל האלימות. היא כושלת בכל. ב״אנטיגונה״ מאת סופוקלס, קראון דן אותה למוות משום שקברה את אחיה שסירב להאזין. עם זאת, כשהיא מתאבדת, היא נותרת בלתי מתפרשת, קרן בודדה של אור הרואי ביקום האפל של אדיפוס. על פי רוברט קפלן, ההיגיון הטראגי אומר כי ״אין דבר יפה יותר בעולם ממאבקו של היחיד מול סיכויים קלושים, אפילו כשהמוות מצפה לו״.

הטרגדיה מראה כי אתם יכולים ליצור משמעות על ידי התייחסות לחיי אדם בכבוד, אפילו כשאלה פגומים ואפילו כשמתרחש בהם אסון. ההגינות מתעצמת כשאינם מנסים להאשים אחרים באובדן שלכם ועומדים זקופי קומה מול הסערה המתקרבת, מודעים לכך שהסיכון והשבריריות של החיים הם שמעניקים להם בהילות מלכותית ויקרת ערך.

החסד האנושי פירושו להשלים עם אמיתות פואטיות המתגלות בטרגדיות, כמו אנטיגונה ולהמשיך בכל זאת, בלי קשר למידת הצלחתנו

להמשיך בכל זאת

הטרגדיות מתארות עולם הנמצא בעימותים בלתי פוסקים הנובעים מגחמנות, עמימות, אי ודאות ואי יכולת לדעת, שבו בני אדם נסחפים לעתים קרובות על ידי כוחות שהם פוגשים אבל אינם מבינים במלואם. זהו גם העולם שלנו. בספרה ״הדרך היוונית״, טענה חוקרת העולם העתיק אדית המילטון כי בתי השיר של הטרגדיה מכילים את יופיין של אמיתות בלתי נסבלות, אמיתות כבדות מלהכיל. עם זאת, לחשוב באורח טראגי פירושו להכיר בצורך לנסות לפרוץ את המעגלים הללו של אבל וזעם – אלה שאנו חווים בחיינו האישיים ושבאים לידי ביטוי כיום באופן נרחב יותר בעזה, ישראל, אוקראינה, אתיופיה ותימן. זהו ניסיון להפוך את הבלתי נסבל לנסבל. מדי פעם נצליח, גם אם באופן זמני בלבד. החסד האנושי פירושו להשלים עם אמיתות פואטיות המתגלות בטרגדיות, כמו אנטיגונה ולהמשיך בכל זאת, בלי קשר למידת הצלחתנו.

אנדי אוון (Owen) הוא מחבר הספר Soldiers Run Away: Alano’s War: The Story of a British Deserter (משנת 2017). הוא חייל לשעבר, שכותב על מוסר ופילוסופיה בעתות מלחמה. הוא מתגורר בלונדון.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מצוקתה של אישה אוקראינית במלחמה (2103), תצלום: © European Union, 2023 (Photographer: Oleksandr Rakushnyak)