כשהחיים נתקעים לנו

אתם תקועים. בעבודה, באהבה, בקריירה. לא משנה כמה אתם משתדלים, אתם פשוט לא מצליחים. אתם לא מצליחים לפגוש את בן הזוג שהוא "האחד", אתם לא משיגים את המשרה הנחשקת, אתם לא מצליחים לכתוב את הספר שתמיד רציתם לכתוב.

הנה ההסבר הקפיטליסטי המקובל: אתם פשוט לא טובים מספיק. אתם לא קשוחים מספיק, אתם לא רעים מספיק, לא חכמים מספיק, אינם חסרי עכבות במידה הנדרשת. זה נכון. אבל רק במידה שאתם רוצים לגמור בתור קליפת-אדם מנוונת.

והנה לכם הסבר אחר: שיבשתם את הקרמה שלכם. אני לא מתכוון לקרמה האזוטרית, למשהו שקרה בחיים קודמים ומסתוריים שהיו לכם. אני מתכוון לכך במובן הטהור: פעולה ותגובה. פעלתם כדי להזיק. וכעת, זה לא שהיקום "מחפש אתכם": אתם כבר כורעים תחת נטל הפחד, האשמה, הכעס, הקנאה והבושה. ואתם גוררים איתכם את כל אלו – או ליתר דיוק, הם גוררים אתכם. אולי מדובר בתת-מודע, אולי בזעם בוער. בכל אופן, בדרך הזאת, כיצד יתכן שתעשו משהו ראוי באמת? מי יכול באמת לאהוב אתכם כך?

החדשות הטובות הן, שכיוון שאיני מדבר פה על קרמה אזוטרית, אני גם לא הולך לדבר איתכם על הדלקת קטורת, על בכייה על מר הגורל שנגזר עליכם או על הצורך להתפלל לתיקון המצב. אתם מסוגלים לתקן את המציאות שלכם. רק אתם.

כלומר: עליכם לעבוד. כאן ועכשיו, בעולם הממשי, על פי ארבעה צעדים:

התפייסו עם מי שפגעתם בהם

כולנו פגענו באנשים. כל אחד ואחד מאיתנו. אם אתם רוצים לנקות את הקרמה הרעה שלכם, אתם חייבים להתפייס עם מי שפגעתם בהם, לתקן את המצב איתם. לא באורח מופשט. מכתב סטנדרטי שיישלח על ידי איזו אפליקציה לא יעשה את העבודה. אתם חייבים לעשות את זה אישית. במלים ובמעשים. ועליכם להתכוון לכך ולהראות שאתם מתכוונים לכך.

מה אתם מראים? לא רק חרטה, אלא גם את הצמיחה שלכם. לא "אני מצטער שחשת נפגע", אלא "אני מצטער עמוקות על מעשיי, ואני יודע שאיני יכול לבטל אותם, ולכן לעולם לא אפגע עוד באדם באופן הזה". יתכן שהצד השני לא יקבל את התנצלותכם. זה בסדר. הקבלה שלהם היא שלהם. הכוונה שלכם היא שלכם.

סלחו לעצמכם

ואולי אפשר לסלוח לכם. שהם יסלחו לכם? זה תלוי בהם. אבל אולי אתם יכולים לסלוח לעצמכם. ותרו על מטעני הכעס, הקנאה והבושה. כך תאפשרו למשהו יפה סוף-סוף לצמוח באור.

אני לא מתכוון לכך שאתם יכולים לחשוב, כלומר שכלית: "סלחתי לעצמי!" לא ולא. אין ארוחות חינם ביקום הזה.

אתם חייבים לצאת אל העולם, לבלוע את הגאווה שלכם ולהשלים עם כל אדם שפגעתם בו, אישית. זה מה שמראה שבאמת צמחתם. לכן, רק כשיהיו לכם האומץ, הקבלה והחוכמה לנסות, רק אז תסלחו לעצמכם. ואולי לא תצליחו. אבל עליכם לפחות לנסות.

לאחדים מאיתנו, הדבר הזה עשוי לקחת כל החיים. קחו את אלפי האנשים שנפלו קרבן להונאה של מיליונים. מי שעשה זאת אינו יכול לכפר על כך בפני כולם, אפילו אם הוא ישקיע בכך את כל חייו. פשוט אין די זמן. אדם כזה תמיד יזכה מאיתנו לבוז, תמיד יחוש בושה על ה"אני" האמיתי שלו, ותמיד ימצא את עצמו נלחם באמת של חייו. לכן בדיוק אסור לכם לפגוע בבני-אדם. לא רק מסיבות מוסריות צרות, אלא כיוון שכל אדם שפגעתם בו הוא אדם שעליכם לתקן את הפגיעה שפגעתם בו. ואם אינם יכולים לתקן את הפגיעה שגרמתם לאדם אחר, גם משהו בכם מת.

סלחו למי שפגעו בכם

והנה הצעד הגדול השלישי בדרך. לסלוח למי שפגע בכם. יש בינינו מי שנפגעו באורח נורא. ואני אומר שאתם חייבים לסלוח? מובן שלא. אבל האם אני אומר שתהיו מאושרים יותר אם תסלחו? ללא ספק.

למחול לזולת אין פירושו לחכות להתנצלות ולקבל אותה כשהיא מגיעה. ואין פירושו לומר שהכול בסדר. פירושו, במידה שאנחנו מסוגלים לכך, להבין את הסבל שהניע את הנזק שחשתם. ולנסות לחוש אמפתיה כלפי הסבל הזה. לראות ולהרגיש שהזולת גם הוא, בדיוק כמונו, פשוט עוד אדם מבולבל ובודד, הלכוד ברשת גדולה של סבל, שכולנו מנסים להימלט מתוכה. הפרדוקס הוא שהדרך היחידה להימלט מרשת הסבל היא המחילה, הקבלה, השלום.

עניין קשה, כואב ותובעני. ובדיוק לכן מדובר באחת הדרגות הגבוהות ביותר של ההתפתחות האנושית. קל לנו לחוש אמפתיה כלפי חברינו. קשה לחוש אמפתיה כלפי אויבינו. ועם זאת, אין תקווה אמיתית לשלווה פנימית אלא אם נגיע למדרגה הזאת, עד שנגיע אליה. כלבי המלחמה הסוערים בתוכנו לא ישתחררו לעולם, אלא אם יהיה בנו האומץ לעשות שלום.

ראו את היופי שבסבל שלכם

ה"אני" האוניברסלי שבכם אינו מתפתח באמת אלא כשאתם מגיעים ליכולת לסלוח למי שפגעו בכם, וכשאתם משלימים עם מי שפגעתם בהם. עד אז, אתם מוגבלים לאגו, ל"אני", שהוא יצור בולעני ורעב שלעולם אינו יודע שובע. בין אם התיאבון שלו הוא לחפצים, לבני-אדם או לנקמה. וכיוון שאי-אפשר לספק אותו, אין אושר. יש רק הקלה ופורקן.

זה בסדר. אבל תזכרו: ה"אני" האוניברסלי הוא מי שמרגיש אושר בוער, שמחה מאירה, תדהמה המרחיבה את הלב, אמת עמוקה. אין מדובר בתחושות שאנו מפיקים לעצמנו, שאנו חשים "כתוצאה" – כתוצאה מקניות, מזכיות, מצבירת חפצים או בני-אדם וכו'. מדובר בתחושות שאנו חשים באמצעות, דרך, ועל ידי: באמצעות נתינה, בתשוקה, למטרה נעלה יותר. ואז אנו חשים שאנו חיים באמת.

כל צעד במסע הזה כרוך בסבל, סבל גדול ורב. הסבל שבכאב, הסבל הנגרם לנו מכך שאנו חשים כאב, ומוחלים, וזוכים במחילה. אך כעת זהו סבל מסוג אחר. כעת לסבל שלכם יש מטרה עזה. יש לו תכלית. הוא אינו ריק, חלול וחסר תוחלת – ההגדרה של קרמה רעה. פעולות שתכליתן לא-כלום מניבות בסופן סבל ותו-לא. כעת אתם יכולים לראות בסבל שלכם יופי, חן, חסד, משמעות, תקווה, הארה ואמת.

האם עלה בדעתכם מהי המטרה? מהי היכולת לראות את היופי שבסבל שלכם?

ובכן, המטרה היא ידה האדירה של האהבה.

עומייר חק הוא הוגה דעות, פרשן, בלוגר ודמות ציבורית, המרבה לכתוב על כלכלה, חברה, עסקים, חדשנות ותרבות עכשווית. הוא מחברם של ספרים אחדים ומחלק את זמנו בין לונדון וניו יורק.

תרגם במיוחד לאלכסון אדם הררי

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי עומייר חק.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על כשהחיים נתקעים לנו

01
מודעלעצמו

אויש איזה שטויות נאמרות כאן.
נו באמת, מה זה הרוח הקפיטליסטית ששוררת כאן? "סלחו לעצמכם"? אתם אמיתיים?

כביכול בתחילת מאמר הדעה הכותב דואג להפריד בין מסר קפיטליסטי כמו "אתם לא טובים מספיק" לבין השטות הרוחנית שלו על קרמה - אבל חדי-הבחנה ישימו לב שזה אותו מסר. יש קשר חזק בין הדברים, כיוון שלא משנה איך תהפכו את זה מכל מקום הכול דורש ממך: להשתפר ובו זמנית לקבל את עצמך, להיות אדם טוב ונדיב ובו זמנית לחשוב רק על עצמך, לרדוף אחרי מטרות-לא-שלך ובו זמנית "להקשיב" לעצמך.

אין עצמך! אתה כבר מזמן נהפכת לזהות מומצאת כמו מוצר!
דוחפים לנו בכוח מכל מקום מהי הצלחה (משרה נחשקת), מהי אהבה ("האחד!" שלא קיים!) ועוד שטויות כאלה ואחרות.

אז כשאחד כמו עומייר חק דוחק בי להתפייס עם העולם, עם אנסיי ועם "האני האוניברסלי" שלי (מה זה בכלל אומר?!) - פה הוא איבד אותי.

תתבגרו.

02
דוד

כמה קלישאות במאמר כביכול הזה פה. באמת יש גבול למה שאתם מאכילים אותנו פה. קצת כבוד לאינטליגנציה. מישהו לוקח ומעתיק קלישאות ידועות שנלעסו עד דק מכל מקום באינטרנט ואתם קוראים לזה מאמר?? ועוד טוענים שאלו המלצות לחיים טובים?? ממש הגזמתם. אם אין לכם משהו טוב וחכם להגיד פשוט אל תגידו.