כמעט עם סיום שנת 2015, נחנך בריו דה ז'ניירו "מוזיאון המחר" (Museo do Amanhã). בעוד ברזיל נכנסת לשנת האולימפיאדה, ושקועה באי-ודאות כלכלית, פוליטית וחברתית גוברת, נפתח המוזיאון ברוב חגיגיות ומיד משך אליו אלפי מבקרים.
אופטימים יראו בפתיחת המוזיאון תזכורת לכך שההווה הוא עניין כה קצר עד שאפשר לראות בו בעיקר נקודת תצפית, על העבר ואכן גם אל העתיד. ריאליסטים יצביעו על כך שפרויקט שעלותו עשרות מיליוני דולרים, בחסות בנק סֵנטאַנדר, שורה ארוכה של גורמים ממשלתיים בברזיל ושותפים כמו הסמית'סוֹניאן, האקדמיה למדעים של קליפורניה, פארק "לָה וילֶט" בצרפת, ה-Worldwatch Institute וה-World Resources Institute, נפתח בדיוק כשהוא מגיע לקו הסיום ויכול להתחיל להחזיר לפחות חלק מן ההשקעה. ציניקנים יאמר מלה אחת בלבד: “קלטרוַוה".
אכן, מדובר במבנה שאפתני, עמוס משמעות סמלית, עתיר טכנולוגיה וחסר תקדים פרי מוחו היוצר של האדריכל הספרדי הגדול שהיה למותג עולמי. 15 אלף מטרים רבועים הסדורים במבנה דמוי עלה אשר פונה אל מפרץ. ראש העיר של ריו דה ז'ניירו השווה אותו מיד למבנים האדירים האחרים בעירו, ובכלל זה פסל ישו המושיע הצופה על העיר. רבות דובר על הסמליות, שכן המוזיאון ניצב ליד מבנים מן העבר הקולוניאלי של ברזיל, ומבטו השלוח אל הים הופך את המבט של "המגלים" הפורטוגלים שהביטו מן הים וראו גן עדן וארץ של עושר המונחת לרגליהם, ביזה ממתינה לכובש.
הבניין עצמו שולח מסרים עדכניים. העלה מדמה צמח מקומי, שמתכנס אל עצמו או נפתח – לפי כמות האור שהוא קולט מסביבתו. כך גם המבנה של קלטרווה, שמשנה את צורתו לפי השמש. חלקים של הבניין נעים וחושפים יותר או פחות מהחלל הפנימי, וכך הם מושלים בתאורה במבנה וגם משמשים פלטפורמות למערכות סולריות המזינות את המוזיאון בחשמל. בניין שכולו קיימות, מפגן של סביבתיות של ראשית המאה ה-21.
ומה באשר לתוכן? “מוזיאון המחר" מתמודד עם שאלה לא פשוטה: כיצד להראות את העתיד? עבודה אוצרותית רבה נעשתה בו, ולא מעט הגות הושקעה בשאלת התוכן למוזיאון. ארבע חטיבות של תוכן יש בו: הקוסמוס, הקונטקסט, התקופה האנתרופוצנית והמחר. המבקר מתחיל במחשבות על הממדים הגדולים ביותר, ממדי היקום. משם הוא עובר לקונטקסט, להקשר של כדור הארץ – היווצרות החיים, האיזון הסביבתי, מחזור החיים, האקלים, המגוון הביולוגי, ה-DNA, התפתחות המוח של בעלי החיים ועוד. לאחר מכן עוסקים באדם, בעיקר באדם כיום: התפשטות הערים, העלייה בצריכה, התפוצצות המידע והידע, השינויים בסביבות הטבעיות. האזור הזה עשיר במסכי ענק שיזרימו למבקרים חדשות בשידור חי משפע ערוצים, כדי לעורר בו את המודעות לכך שכיום האדם הוא הגורם המשפיע באורח המכריע ביותר על העולם.
ולבסוף, המחר. השינויים במזג האוויר, העלייה באוכלוסייה, תוחלת החיים המתארכת, האינטגרציה של בני אדם שונים בחברה האנושית, העלייה בכמות החפצים וביכולותיהם, והירידה בגיוון הביולוגי. העתיד, אומר המוזיאון, תלוי בבחירות שלנו ובמודעות שלנו להשלכותיהן. כאן נשאלת השאלה האם אנו והעולם שאנו משפיעים עליו אכן בני-קיימא.
עוד יספר המוזיאון את סיפור ההתפתחות של כדור הארץ, מהיווצרותו הפיזית ועד להופעת הלשון האנושית על כל המגוון שבה. במקביל, יראה המוזיאון את התפתחות החומר, החיים והמחשבה.
אוצרי המוזיאון אומרים שהם רוצים שהמבקרים ידמיינו מחר טוב יותר, שבו החיים ביחד, הידידות בין בני האדם והמודעות לשותפות של כולנו יהיו הגורמים המובילים. מן המסר עולה האופטימיות הברזילאית המדבקת, מרחיבת הלב. הרי אנו בברזיל, הארץ שסטפן צווייג כינה "ארץ העתיד" בספר שהוא ייחד לה.
מה ימשוך את הקהל למוזיאון? האם יהיה זה התוכן, שצורת הצגתו בוודאי תתיישן תוך שנה או שנתיים, ותדרוש עדכון של טכנולוגיה, של מידע ושל מוצגים? או שמא יהיה זה בכל זאת המבנה עצמו, יצירה מעתיקת-נשימה של קלטרווה?
ימים יגידו, הרי את העתיד אין לחזות.
תגובות פייסבוק
השליש הנסתר
נועה הרץסביבות העבודה, הלמידה ועולם הקידמה כולו בנויים לאנשים מוחצנים, המבליטים את עצמם....
X 8 דקות
דווקא דווקא
קטנה, מסתורית, עיקשת, חיונית וחמקמקה: כזאת היא המלה "דווקא". מובן שדוברי עברית יודעים להשתמש בה ואינם צריכים לתת עליה את הדעת, הרי זה בדיוק מה שמאפיין אותם כבני בית בשפתם. במבט מהצד, מתוך ניסיון לנתח את מופעי המלה ולהבין את משמעויותיה, אנחנו מחויבים לשים לב להקשרים, למיקומה במבנים השונים.
"דווקא רציתי לבוא..." – אומר מישהו, ואנחנו יודעים שמיד תבוא הסתייגות, לא פעם בראשות המלה "אבל", ובכל אופן ברור לנו שהדובר לא בא. "אני דווקא מעדיפה להיפגש בבוקר", אומרת מישהי אחרת, ואנחנו מבינים שהדברים נאמרים בניגוד להנחה שהבוקר היה עשוי לא להתאים כזמן לפגישה. אלו מובנים של הסתייגות וניגוד. הניגוד עשוי להיות רך, לא קוטבי, מתוך הבעה של הבדל עדין או קל ביחס לאפשרות שהוצעה או שהיה אפשר להניח שהיא זאת שתיבחר. "האוכל פה דווקא בסדר" – כלומר, בניגוד למצופה, אבל אולי לא בהבדל קיצוני.
"דווקא" נמנית על קבוצה של מלים שמכונה "מיליות". באנגלית הן מכונות "particles". הן מזכירות תארים, והן קרובות במיוחד לתואר הפועל. כלומר, הן מתארות פועל, או ליתר דיוק מרחיבות אותו, במובן של מתן גוון, הבעת דיוק, הבעה של אופן. אכן, עניין חמקמק, ושונה בשפות השונות שיש להן מיליות. שמה של הקבוצה מביע את הבעייתיות: "מילית", כלומר "מילה קטנה", והחשד שלי הוא שייחוס "קטנוּת" למלים הללו מביע בעיקר את קוצר ידם של מי שמנסים להסביר אותן, לתאר אותן.
בדוגמאות המעטות שראינו כאן, "דווקא" היא אכן מילית, והיא מרחיבה פועל או את הקביעה המובעת במשפט ("האוכל פה דווקא בסדר"). אבל יש "דווקא" במובן אחר: "אתה יודע מה? דווקא, אני לא אתן לך להיכנס לפניי", שבו "דווקא" היא קריאת התרסה, הבעה של התעקשות לוחמנית, דגש מוחצן על הרצון האישי נוכח הנסיבות, ללא התחשבות ברצון של מישהו אחר. ה"דווקא" הזאת מופיעה גם כקריאה מתריסה בסוף המשפט, לרוב יחד עם סימן קריאה. אנחנו מכירים היטב את ה"דווקא" הזאת, המרבה להתגלות ביומיום. היא שונה מן ה"דווקא" במובן הראשון ואפילו מוצדק לקבוע שיש שתי "דווקא" השונות במובנן וגם במקומן ובתפקידיהן במבנים התחביריים שהן מופיעות בהם.
ואם לא די בכך, יש "דווקא" שהיא שם עצם. "הוא עשה לי דווקא": כלומר הוא נהג בניגוד למה שרציתי או למה שהיה מסוכם בינינו, ועשה זאת בידיעה ומתוך כוונה להרגיז, לעצבן או להתעקש מתוך התרסה. מכאן יש לנו גם תואר "דווקאי" כמו ב"גישה דווקאית", כלומר גישה שמתאפיינת בעמדה מנוגדת מתוך כוונה להתריס או להרגיז.
מילית, תואר פועל וגם שם עצם, ואף קריאה. המנעד רחב של משמעות והבעה: מהסתייגות קלה, עדינה וגם מנומסת, עד התרסה מסוג "אצבע בעין" וכמעט קריאת קרב. עניין קשה לתיאור, מורכב ועשיר מאוד. ו"דווקא" דווקא לא שולית או נדירה. היא דווקא נפוצה, ודווקא מתעקשת להערים עלינו קשיים בניתוח, לעשות לנו דווקא. לנו, דוברי השפה, אין כל קושי להשתמש בכל סוגי ה"דווקא", ואנחנו (דווקא) עושים זאת בקלות.
במחשבה נוספת, אפשר להציע מבחן. דומה שבתרגומים מאנגלית (ומשפות אחרות) לעברית, מתרגמים ממעטים מאוד להשתמש ב"דווקא". רומנים רבים מתחילים, מתפתחים ומסתיימים כשבגרסתם העברית אין ולו מופע אחד של "דווקא". באנגלית יש מועמדות סבירות – actually, rather – להיות "דווקא" כהסתייגות קלה או כניגוד עדין. ויש גם מועמדות להיות "דווקאי הדווקאית" המתריסה, החריפה – to spite, on purpose ואחרות. ובכל זאת, דווקא אין דווקא. אם זהו אכן המצב, הרי שהדבר מעיד על הקושי לתרגם מיליות, קושי המוכר לכל מתרגם של ספרות. מקומה של "דווקא" (או של שלוש או ארבע ה"דווקא" שהצגנו כאן) יציב ובטוח בעברית, והיא עצם מעצמותיה ובשר מבשרה, ואין לעניין הזה טעם לומר שהיא "קטנה" או "שולית". האלמנט הלשוני העשיר הזה חי וקיים ומשמש בכתיבה ובדיבור. היעדרו היחסי מתרגומים מעיד עד כמה הוא מושרש בעברית, עד כמה הוא טבעי בה.
דרושים שמרנים ליברלים
דייויד פרוםפוליטיקה אינה מלחמה לחיסול היריב וגם לא משחק סכום-אפס. דמוקרטיה היא פרויקט...
X רבע שעה