מוח בספק

המוח שלנו מאזן בין הנטייה לבדות סיפורים ובין היכולת להטיל ספק. מה משבש את האיזון הזה? מה קורה לנו אז?
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

לפני שבוע היא ביקרה באחוזה של מדונה – זה מה שמגי סיפרה לי במהלך ביקור הרופאים במחלקה. היא עזרה לה לבחור בגדים לסיבוב הופעות. הבעיה היחידה היא שמגי היא תופרת בדבלין. היא מעולם לא פגשה את מדונה. היא מעולם לא סיפקה לה עצות בענייני חזיות שפיציות. לעומת זאת, בדיקת MRI שנערכה ימים ספורים קודם לכן – כשמגי הגיעה לחדר המיון בעודה קודחת מחום ונסערת – הראתה כי היא סובלת מאנצפליטיס, דלקת הגורמת להתנפחות במוח.

כולנו סובלים ממידה של אי-יכולת לבחון חלק מהזיכרונות והתפישות שלנומגי המציאה בדיות והעלתה זיכרונות פיקטיביים שהפגיעה במוחה עוררה בה. מגי לא פקפקה לרגע בכך שלקוחותיה כתופרת הם כוכבים גדולים, על אף שסיפוריה לא נשמעו הגיוניים. וזה אמנם אחד המאפיינים העיקריים של קוֹנְפָבּוּלָצְיָה, סוג של בִּדיון שנועד בדרך כלל להשלים 'חורים' בזיכרון: היכולת החשובה להטיל ספק נפגעת. השקרים התמימים הללו, היו מבחינתה של מגי, אמת.

מדונה

מדונה, פנים ועטיפת תקליט, תצלום: C.J

בצורה הקיצוניות ביותר, קונפבולציה נובעת מנזק מוחי, כתוצאה מדלקת, שבץ, חבלה או ממחסור בתיאמין (ויטמין B1). חלק מן הלוקים בכך ממציאים בדיות ביזאריות: הם מדווחים על חיים קודמים כמפקדים של ספינת חלל או מספרים על חייזרים שהגיעו בעב"מ.

הסובלים מקונפבולציה שמקורה בפגיעה מוחית מנסים לעתים קרובות לפעול בהתאם למעשיות המומצאות הללו – ומתעקשים להתייצב באחוזת הזמרת הנודעת כשהם מצוידים במכונת תפירה. זיכרונות ותפישות מרוחקים מחלחלים אל ההווה, בצורה מוגזמת, מעורבבת וחסרת כל קשר לכאן ולעכשיו.

הספק הוא חרב-פיפיות. אנחנו מוקפים טענות וטענות שכנגד מסתחררות סביב נושא החיסונים, ההגירה, ושינויי האקלים, והספק שלנו הוא הנשק שבו משתמשים המניפולטורים

הפסיכיאטר הרוסי סרגיי קורסאקוף העלה את הנושא לדיון בפני עמיתיו בשנת 1889. הוא דיווח על מטופלת שלו שנסעה לפינלנד. בתיאור הטיול, היא 'ערבבה בסיפור זיכרונות מחצי האי קרים, וכך התברר שאנשים בפינלנד אוכלים תמיד בשר כבש, וכי התושבים שם טטרים".

כמו המטופלת של קורסאקוף, רבים מן הבּוֹדים הללו מוסיפים פרטים ותיאורים מסוגים שונים, או פשוט מערבבים עובדות – קצת כמו כולנו. האינטואיציות שלנו מעוררות בנו תחושה שאלה סיפורים נכונים, והם מיד מתקבלים על דעתנו.

אבל אצל מי שאינו סובל מנזק מוחי, המוח נוטה לבחון מידע ותפישות שפשוט לא יכולות להיות אמתיות. האם באמת יתכן שראיתי קנגרו על הכביש באדינבורו? מבלי להיות מודעים לכך, אנחנו מותירים מידע רב בצד, לבדיקת עובדות במועד מאוחר יותר, ומסמנים אותן ב'תו של ספק', פעולה שחוקרי מוח סבורים כי היא נעשית באזורים של קליפת המוח הקדם-מצחית, בחלק הקדמי של המוח. תיוג שכזה אומר לנו: "משהו כאן לא מריח טוב". האזורים האלה משובשים אצל קונפבולטורים, בדיינים הסובלים מנזק מוחי, והם מתקשים לתייג משהו כמוטל בספק אפילו כשעולים במוחם מחשבות ורעיונות מופרכים מהיסוד.

לא רק מי שסובלים מנזק מוחי מועדים לקונפבולציות. ילדים קטנים בודים סיפורים לעתים קרובות, כנראה בשל התפתחות קליפת המוח הקדם-מצחית. לאחרונה, מדענים מאוניברסיטת בדפורשייר בבריטניה, ומדענים מאוניברסיטת קולומביה הבריטית בקנדה שכנעו קבוצה של סטודנטים בריאים לתואר ראשון שיש להם עבר פלילי. על מנת לשכנע את המשתתפים במחקר כי הם ביצעו פשע, המראיינים סיפרו להם קודם על אירוע אמתי שחוו בגיל ההתבגרות; הפרטים המדויקים של אותה התרחשות נמסרו בעוד מועד על ידי בן משפחה. לאחר מכן, המראיינים הציגו בפני המשתתפים אירוע בדוי: "האירוע השני, שהוריך סיפרו לי שהתקיים, היה תקרית שבה היית בקשר עם המשטרה". המשתתפים נתבקשו להסביר בפירוט מה קרה להם במהלך כל אחד מהאירועים הללו, האמתי והבדוי.

בראיון השלישי, 70% מהמשתתפים כבר בדו זיכרונות מפוברקים – שלפיהם הם ביצעו גנבה, תקיפה או תקיפה באמצעות נשק – שהובילו אותם למפגש עם המשטרה בראשית גיל ההתבגרות. בכל פעם שחזרו וסיפרו את הסיפורים, הספקות שלהם התפוגגו.

"אני זוכרת שני שוטרים. היו שם שניים", אמרה אחת המשתתפות במחקר. "אני בטוחה לגמרי... יש לי תחושה, כאילו, שאחד היה לבן והשני היה כנראה היספאני... אני זוכרת שהסתבכתי בצרות. והייתי, כאילו, חייבת לספר להם מה עשיתי..."

"את זוכרת שצעקת?" שאל המראיין.

"אני מרגישה כאילו היא קראה לי זונה", ענתה המשתתפת. "ואני כל כך התעצבנתי, שזרקתי עליה אבן. והסיבה שזרקתי עליה את האבן הייתה כי לא יכולתי להתקרב אליה..."

אפילו אם לא ניסיתם להביא מכונת תפירה לביתה של מדונה, הנה משהו שכולנו כנראה חולקים עם הקונפבולטורים הקליניים: אי היכולת לבחון חלק מהזיכרונות והתפישות. או – כפי שניסח זאת הפילוסוף וחוקר המוח ויליאם הירשטיין (Hirstein) מאֶמהרסט קולג' באילינוי – אי היכולת לדחות את התגובה השגויה.

זה כנראה נכון בעיקר כמציגים בפנינו זיכרונות ותפישות או מעודדים אותנו להיזכר בהם, או כשמפעילים עלינו לחץ. במהלך חקירה במשטרה או בבית משפט, למשל, אם חשוד חף מפשע מובל בעל כורחו להמציא בדיות ("רק תנחש, כמיטב יכולתך"), הוא עלול להודות הודאה שקרית.

גם רגשות עזים במקושרים לזיכרון או לתפישה עשויים להתגבר על תו הספקות שלנו. רגשות מעצימים את מידת החיוּת של הזיכרונות שלנו, נוטעים בנו ביטחון שווא במהימנותם, ומעניקים עומק נוסף לתחושה שאנו חווים את האירועים מחדש. סיפורים על תאונת דרכים איומה או ויכוח סוער מסופרים בביטחון מלא סביב שולחן האוכל או במטבחון המשרד. אבל היעדר הספק אינו זהה לקיומה של אמת.

זיכרון, ילדה, קלף, שבלול

"מה ראיתי? מה אני זוכרת?", תצלום: פייטרו בליני

למחסור בספקות יש יתרון אבולוציוני יפה: האם החיה גדולת הממדים שלפניכם היא באמת זאב? היא נראית כמו זאב. אל תבזבזו שנייה בפקפוקים. ברחו. פשוט ברחו.

ובכל זאת, ישנם חסרונות – ראשית, אנחנו מועדים לתרמיות. מבוגרים שהחלק באונה המצחית שלהם המכונה Ventromedial prefrontal cortex (vmPFC) פגום, מועדים בערך פי שתיים להאמין לפרסומות מטעות בהשוואה למי שהנזק המוחי שלהם נמצא מחוץ לאזור זה, ולמי שאינם סובלים כלל מנזק מוחי – בלי קשר להבדלים בזיכרון או ברמת ההשכלה שלהם.

לדברי החוקרים, יתכן כי משום כך קשישים מועדים במיוחד למעשי תרמית. עם הגיל, השלמות המבנית ותפקודו של אזור ה- vmPFC נפגמים, ועמם גם היכולת להטיל ספק.

כשמערימים על מישהו וכתוצאה מכך הוא בודה בדיות בעל כורחו ואינו מפקפק די הצורך, אפילו ללא נזק מוחי, יש לכך השלכות מוסריות ואתיות. בשנת 2012, חוקרים באוניברסיטת לוּנד שבשוודיה ביקשו ממשתפים בניסוי לציין עד כמה הם מסכימים עם הצהרות שעסקו בעימותים, הגירה, מעקב מטעם הממשלה וזנות.

הצהרה אחת כזו גרסה כי, "האלימות שבה נקטה ישראל בעימות מול החמאס ניתנת להצדקה מוסרית, למרות הפגיעות באוכלוסייה אזרחית פלשתינאית". הצהרה מנוגדת לזו טענה כי לא ניתן להצדיק אלימות כזו מבחינה מוסרית.

על המשתתפים היה לבחור השקפה ולאחר מכן לקרוא את תשובותיהם בקול רם. שלא בידיעתם, שתי תשובות הוחלפו. אם מישהו אמר שהוא מאמין בכול לבו כי הסתרת מהגרים בלתי חוקיים היא מעשה שראוי לגנאי מוסרי, נאמר להם כי הם תמכו במעשה כזה כראוי מאוד. למרבה התדהמה, 69% לא הבחינו אפילו בחילופי תשובה אחת כזו, ובדו טיעונים חד משמעיים לביסוס בחירות שמעולם לא בחרו. (מדובר בעיוורון בחירה: אנחנו לא שמים לב לאי התאמה בין החלטות שלנו ותוצאות הבחירות הללו, ולאחר מכן תומכים בדעה ההפוכה לזו שבה בחרנו).

ופניית הפרסה הזו נותרת בעינה. אחרי שבוע אחד, אלה מהם שבדו בדיות הפגינו תמיכה עזה יותר בבחירות שמעולם לא בחרו. דיברתי עם אחד מעורכי המחקר, פטר יוהנסון (Johansson), חוקר מוח באוניברסיטת לונד. "כשאנחנו בונים תשובה על מנת לתמוך בדעה שלנו", הוא אמר לי, "אנחנו משפיעים לא רק על מי שמאזין לנו, אלא גם על עצמנו". יתכן שהערכים שלנו נוצרים ומשתנים, פשוט על ידי הצדקה בדיעבד, ולא נולדים מתוך בחינה מעמיקה מכוונת.

ניתוחים מקדמיים של תנועות עין והתרחבות אישונים (שנועדו למדוד הפתעה) מצביעים על אפשרות שמרבית הקונפבולטורים לא זיהו את המניפולציה. וזהו מצב מסוכן. היעדר ספק אמנם עשוי להציל אתכם מפני זאב, אבל הוא גם הופך אתכם מועדים לתרמית, ואפילו מסכן את ערכי המוסר שלכם.

הספק הוא בעל ערך. הוא מניע את החקירה המדעית, מכריח אותנו ליצור היפותזות חלופיות ולבחון ראיות. במילותיו של הפילוסוף בן ימי הביניים פייר אבלר: "באמצעות הפקפוק אנחנו חוקרים ובאמצעות החקירה אנחנו מגיעים אל האמת".

הירשטיין, למרבה העניין, מזכיר את המערכת שבדרך כלל מקושרת ל'תגובת הילחם או ברח'. "עבורנו, הספק אינו רק אינטלקטואלי", הוא אמר לי. "הוא מלווה בתחושת בטן לא נעימה, שמיוצרת באורח לא רצוני. יתכן כי התחושה הזו היא שבעצם מעניקה לַספק את הכוח לעצור אותנו ולהכריח לחשוב מחדש על מה שאנחנו אומרים".

אבל הספק הוא חרב-פיפיות. אנחנו מוקפים במערבולת רטורית; טענות וטענות שכנגד מסתחררות סביב נושא החיסונים, ההגירה, ושינויי האקלים, והספק שלנו הוא הנשק שבו משתמשים המניפולטורים. "ספק הוא המוצר שלנו", נאמר בתזכיר של קמפיין יחסי ציבור לתעשיית הטבק משנת 1969, "מכיוון שהוא הדרך הטובה ביותר להתמודד עם 'גוף הראיות' שקיים במוחו של הציבור הרחב".

הנה לכם מתכון ליצירת ספק: הכניסו לתוך מירכאות מילים כמו 'ראיות' או 'מומחים'. שלמו למבקרים שייצאו נגד ראיות מקובלות. שבחו אותם על אומץ לבם. נצלו את העמימות ההכרחית הקיימת במחקר האפידמיולוגי. עודדו ספקנות בריאה בתעמולה. בחשו. תבלו. מבלי לספק אמתות, הובלתם את הצד שכנגד לפקפק באמת שלו.

החום הגבוה של מגי נעלם ועמו סיפוריה הבדויים. היכולת שלה לפקפק התחדשה, והיא המירה פגיעות אחת באחרת – אבל עדיף להיות מלאי ספקות מלוותר לחלוטין על כל ספק.

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

ג'ולז מונטגיו (Montague) היא נוירולוגית אירית, המתגוררת בלונדון. ספרה Lost and Found, המוקדש לחקר הזהות מנקודת מבט של מדעי המוח יראה אור ב-2018.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תמונה ראשית: מתוך דמיון ופנטזיה, תצלום: ז'ואל פיליפה, unsplash.com

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ג'ולז מונטגיו, AEON.


תגובות פייסבוק