כשחסר לנו אוכל אנחנו רוצים שיתרמו לנו כסף, אבל כשיש מולנו רעבים - נעדיף לתרום להם דברי מזון. מה מקורו של הפער המוזר הזה?
X זמן קריאה משוער: 7 דקות
נניח שאתם קובעי מדיניות שרוצים להילחם במגפת ההשמנה החולנית. האם עליכם לתת לאנשים את הכלים שיאפשרו להם לקבל החלטות טובות יותר, כמו לציין בתפריטים את מספר הקלוריות? או שעליכם לאסור על סוגים של אוכל-זבל, ואולי לאסור על מכירת משקאות מסוכרים בכוסות ענק?
נדמה לכם בוודאי שלאיסור על מכירת ג'אנק פוד תהיה השפעה גדולה יותר. אבל נסו להביט על הדברים מנקודת מבטו של האזרח הפשוט. האם אתם עדיין מעדיפים שמישהו יכתיב לכם מה מותר לכם לשתות?
זוהי תופעה מוכרת: כשאנשים נמצאים בעמדה של מי שמקבלים עזרה, הם נוטים להעדיף עזרה המעניקה להם מעמד פעיל (הקרויה באנגלית agentic aid), כזו המאפשרת להם להחליט איך להגיב, אומר אדם וייץ, מרצה לניהול וארגון בית הספר למנהל עסקים קלוג באוניברסיטת נורת'ווסטרן באילינוי. עם זאת, בעת העזרה לאחרים, רבים מעדיפים את הגישה ההפוכה, הכרוכה בקביעת מדיניות פטרנליסטית.
אנשים נוטים לתמוך יותר במדיניות פטרנליסטית אם הם מאמינים שהאנשים שעליה היא חלה אינם בעלי מסוגלות מנטלית
מחקר חדש של וייץ ועמיתיו מציע הסבר אפשרי לשני סוגי ההתנהגות.
החוקרים גילו כי אנשים נוטים לתמוך יותר במדיניות פטרנליסטית אם הם מאמינים שהאנשים שעליה היא חלה אינם בעלי מסוגלות מנטלית – כלומר, נראה כי אינם מפגינים שליטה עצמית, אינם מתכננים את מעשיהם לעתיד, ומקבלים החלטות ללא מחשבה מעמיקה. עם זאת, המשתתפים נטו להעריך יותר את היכולות המנטליות שלהם עצמם לעומת אחרים, ולכן בכל הנוגע אליהם, תמכו יותר במתן עזרה המעניקה להם מעמד פעיל.
"עלינו להיות מודעים לאופן שבו השיפוט שלנו את היכולות המנטליות מכתיב את ההחלטות שלנו", אומר וייץ. "בחירת מדיניות פטרנליסטית בנוגע לנו עצמנו, אינה תמיד רעיון רע כל כך".
מעניין לציין כי הצוות גילה גם את ההפך: משתתפים חשבו שאנשים שקיבלו עזרה פטרנליסטית הם בעלי מסוגלות נמוכה יותר. הממצאים מעלים את הסברה כי הענקת עזרה כזו – למשל מתן מזון במקום כסף לעניים – עלולה לפגוע בדימוי הציבורי של מקבלי העזרה.
מדיניות פטרנליסטית ויכולת מנטלית
מחקרים קודמים העלו את הסברה כי מימון ישיר של עניים הוא דרך יעילה לשיפור רווחתם.
"אנשים כנראה יודעים מה לעשות בכסף שלהם", אומר וייץ. למשל, יתכן כי מקבלי התמיכה זקוקים לכספים כדי לפתוח עסק, יותר מכפי שהם זקוקים למזון או לקורסים מקצועיים שמציעים להם ארגוני הצדקה.
יתכן כי אנשים אינם אוהבים לקבל עזרה פטרנליסטית, משום שהם מרגישים שהיא מאיימת על החירות האישית שלהם או פוגעת בדימוי העצמי שלהם
אבל לעתים קרובות, ארגוני הצדקה מעניקים לנזקקים סיוע, גם בגלל שזהו סוג של סטטוס קוו. יתכן כי התורמים חוששים שמקבלי הממון יבזבזו את הכסף בחוסר אחריות. "אנחנו לא ממש סומכים על האנשים העניים, שידעו לצאת מהצב הזה", אומר וייץ.
מצד שני, יתכן כי אנשים אינם אוהבים לקבל עזרה פטרנליסטית, משום שהם מרגישים שהיא מאיימת על החירות האישית שלהם או פוגעת בדימוי העצמי שלהם.
וייץ ושותפיו למחקר, ג'וליאנה שרודר מאוניברסיטת קליפורניה, ברקלי, וניקולס אפלי מאוניברסיטת שיקאגו, תוהים האם אמונותיהם של אנשים באשר ליכולות המנטליות של מקבלי העזרה יכולות גם הן להסביר את הנטיות הללו.
החוקרים ערכו מחקר מקוון בהשתתפות מאה אנשים, באמצעות שירות ה-Mechanical Turk ("התורכי המכאני") של אמזון. המשתתפים קראו על אודות ארגון הצדקה GiveDirectly, הפועל בשיטת העזרה המשאירה את הנזקקים במעמד פעיל, על ידי הענקת הכספים ישירות לעניים בקניה ובאוגנדה.
לאחר מכן המשתתפים דירגו את יעילותה של פעילות הצדקה הזו, וכן מרכיבים ביכולות המנטליות של מקבלי הסיוע, כמו שליטה עצמית והיכולת לתכנן. לבסוף, המשתתפים קיבלו 25 סנט ויכלו לבחור האם לתרום חלק מהסכום או את כולו ל-GiveDirectly או לארגון הצלב האדום, המספק סיוע פטרנליסטי יותר. המשתתפים קיבלו את כל הכסף שהם בחרו לא לתרום.
האופן שבו המשתתפים במחקר תפשו את היכולות המנטליות של מקבלי הסיוע השפיע על החלטותיהם. כשאנשים העריכו יותר את היכולות המנטליות של הנזקקים, הם נטו לחשוב שהארגון GiveDirectly יצליח לסייע לעניים יותר. הם גם תרמו יותר כסף לצדקה.
מחקר אחר מצא כי כשמציגים את הנזקקים כבעלי יכולות גבוהות יותר, גוברת תמיכתם של אנשים בסיוע שאינו פטרנליסטי. במחקר מקוון, משתתפים קראו על אודות הסיוע שמעניק ארגון GiveDirectly במדינה אפריקנית אנונימית שנקראה במחקר "ניה". קבוצה אחת קראה נתונים סטטיסטיים על תושבי ניה, שהדגישו את העובדה שהם חסרים יכולות מנטליות, כמו למשל, ש-14 אחוזים מהם אינם יודעים קרוא וכתוב. הקבוצה השנייה קראה את אותו מידע, ערוך באופן שהדגיש את היכולות המנטליות של התושבים, למשל, ש-86 אחוזים מהם קוראים וכותבים.
אנשים בקבוצה השנייה דירגו את יעילותו של GiveDirectly בנקודה אחת יותר (מתוך שבע אפשריות) מכפי שדירגה אותה הקבוצה הראשונה. הם גם תרמו יותר כסף ל- GiveDirectly מאשר לצלב האדום, בעוד שהמשתתפים שקראו את התיאורים השליליים נהגו באופן הפוך.
"אני" לעומת "הם"
בשלב הבא, החוקרים בדקו עד כמה אנשים נוטים לתמוך במדיניות פטרנליסטית כשהיא נוגעת לעצמם, לעומת מצבים שבהם היא נוגעת לאחרים.
אנשים עשויים לשער כי "אני יכול לחשוב בכוחות עצמי, יש לי שליטה עצמית טובה", אומר וייץ. אבל הם עשויים לתפוש אחרים כחלשים יותר, ולחשוב שמתאימה להם יותר מדיניות פטרנליסטית.
כדי לבחון את הנושא, הצוות חילק את משתתפי המחקר המקוון לשתי קבוצות. אחת הקבוצות נתבקשה לדמיין כי המושל שלהם שוקל חקיקה בנושאים כמו חובות בכרטיסי אשראי, ואילו הקבוצה האחרת נתבקשה להעמיד פנים שהם מושלי אוהיו, ושהם צריכים להחליט איזה סוגים של מדיניות יועילו יותר לתושבים. המשתתפים היו צריכים לבחור בין צעדים פטרנליסטיים, כמו הגבלת סכום ההוצאות המותר בכרטיס אשראי, לבין צעדים שמותרים את האחריות בידי התושבים, כמו אספקת מידע על תשלום קנסות.
הקבוצה הראשונה, שדמיינה את עצמה כמי שהמדיניות החדשה תשפיע עליה, תמכה במדיניות פטרנליסטית בממוצע ב-1.77 פעמים מתוך חמש. אבל הקבוצה השנייה, שפעלה כקובעי המדיניות, בחרה באפשרות הזו 2.36 פעמים מתוך חמש.
מבחן תרנגול הודו
עם זאת, על אף שאנו נוטים לייחס לעצמנו מעלות רבות משל אחרים, קורה שהריסון העצמי שלנו כושל. לכן הצוות הסתער על משתתפי המחקר ברגע רגיש: בחג ההודיה.
"כמעט כולנו חווינו כשלים בשליטה העצמית" אומר וייץ. "אחרי שהתפטמתם – בארוחה שכללה כנראה תרנגול הודו ופשטידה ותפוחי אדמה – התפישה שלכם את עצמכם בכל הנוגע לשליטה עצמית תהיה נמוכה יותר".
החוקרים שלחו סקר למאה משתתפים, ימים ספורים לפני חג ההודיה. 98 משתתפים נוספים קיבלו את הסקר בערב חג המולד. המשתתפים ענו על שאלות הנוגעות ליעילות של מדיניות פטרנליסטית ומדיניות המותירה את מקבלי הסיוע פעילים, בכל הקשור לקידום אכילה בריאה, כמו הקטנת המנות במסעדות לעומת פרסום מודעות בנושא.
לאחר מכן האנשים דירגו את מידת ההסכמה שלהם עם הצהרות הנוגעות ליכולות המנטליות שלהם, למשל "אני עושה הכול מתוך כוונה מראש" ו"יש לי שליטה עצמית משובחת".
כצפוי, הדירוג הממוצע של המשתתפים את כוחם המנטלי צנח מ-4.55 מתוך 7 לפני חג ההודיה, ל-4.17 לאחר החג. בו זמנית, הערכת יעילותה של מדיניות פטרנליסטית עלתה מ-3.50 ל-3.99.
במילים אחרות, הקבוצה שמילאה את השאלון לאחר החג גילתה נכונות גדולה יותר להודות, "טוב, כן, אני משער שמדיניות פטרנליסטית יכולה להיות יעילה, אפילו עבורי", אומר וייץ.
כלומר, אם מנהל רוצה לאכוף כללים קשוחים יותר במקום העבודה – נניח איסור על שימוש ברשתות חברתיות – יש לו יותר סיכוי להצליח אם יציע את הכללים הללו יום לאחר שאנשים בילו ללא הפסקה בפייסבוק או בטוויטר במעקב אחרי שערורייה שכיכבה בחדשות.
האם סוג העזרה שאנשים מקבלים משפיע על האופן שבו אחרים מעריכים את יכולותיהם המנטליות?
יצירת סטיגמה
ומה עם המקרים ההפוכים? האם סוג העזרה שאנשים מקבלים משפיע על האופן שבו אחרים מעריכים את יכולותיהם המנטליות?
ניסוי מקוון מרמז שהתשובה חיובית. אם למשתתפים נודע כי ארגון מספק לפליטים מזון או מחסה, במקום כסף מזומן, הם חושבים שהפליטים בעלי יכולת נמוכה יותר. והם גם סבורים כי הפליטים ייטו לבזבז את הכסף על סמים או על אלכוהול.
כשארגוני סיוע מציעים לאנשים עזרה פטרנליסטית, אחרים "יסיקו מכך שאנשים אלה לא יודעים איך לחשוב בכוחות עצמם", אומר וייץ. משום כך, ארגונים יכולים לפוגג את הסטיגמה המוצמדת לעניים אם יעניקו להם עזרה שאינה פטרנליסטית.
המחקר אינו מגלה לנו האם סוג מסוים של עזרה טוב מאחרים. זה תלוי במצב, אומר וייץ.
למשל, הרשמה אוטומטית לתכנית הפנסיה של החברה – טקטיקה פטרנליסטית – בדרך כלל מביאה לשיעור נרשמים גבוה. אבל מחקר על אודות עניים מעלה את האפשרות כי "הדרך הטובה ביותר לסייע למי שנמצא במצוקה, היא לתת לו כסף ולפנות את הדרך", הוא אומר.
אז האם אנשים מעריכים מדי את היכולות המנטליות שלהם עצמם, או מזלזלים מדי ביכולות של אחרים? לדברי וייץ, שני הדברים נכונים במידה, אבל להערכה הנמוכה מדי עשויה להיות השפעה רבה יותר, כי אנשים אינם יודעים הרבה על מאמציהם של אחרים לתכנן ולקבל החלטות שקולות.
"אנחנו מודעים הרבה יותר למה שמתרחש אצלנו בראש", אומר וייץ. "אנחנו נוטים להעריך את היכולות המנטליות של אחרים פחות מדי, כי אנחנו לא רואים את הפעמים שבהן הם משקיעים מחשבה".
מבוסס על מחקר של ג'וליאנה שרודר (Schroeder), אדם וייץ (Waytz) וניקולס אפלי (Epley)
המאמר התפרסם במקור בכתב עת של בית הספר למנהל Kellog באוניברסיטת Northwestern.
Previously published in Kellogg Insight. Reprinted with permission of the Kellogg School of Management
תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי
תמונה ראשית: עגבניות. תצלום: אדגר קסטרחון, unsplash.com
Photo by Edgar Castrejon on Unsplash
תגובות פייסבוק
אנטי-היגיון
רובין רימסהיוונים הקדומים ידעו שהשעיית השיפוט היא הכרה מציאותית וענווה בכך שהכול משתנה,...
X 9 דקות
חרטומים אלקטרוניים
אחת מדרכי הביטוי היומיומיות ביותר הוא השימוש באימוג'י. בטלפון ובדואר האלקטרוני וברוב הסביבות המקוונות שאנו כותבים בהן, הסימנים הללו הפכו לחלק בלתי נפרד מההתבטאות.
לכאורה, יכולנו לומר שפרט לשפה הכתובה שאנו משתמשים בה כשאנו מקלידים מסרים ושולחים אותם לזולת או לעולם בכלל, אנו משתמשים גם באוסף של סימנים בעלי אופי חזותי מובהק. אלא שבמבט קפדני יותר, התמונה מורכבת הרבה יותר. סימני האימוג'י, מאגר גדול המשמש את כל הפלטפורמות האלקטרוניות הזמינות לנו, אינם נפרדים מהשפה. אנו משלבים אותם בכתיבה, בתחילת מסרים וגם בסופם, בתוך המסרים, בין המילים ולפעמים כביכול במקומן, וזאת לפני שאנו מציינים כאן צורות מתוחכמות במיוחד של שימוש באימוג'י כדי להצביע על דברים אחרים על בסיס דמיון צלילי או אסוציאטיבי למילים, לביטויים, לכינויים ולשמות פרטיים.
פורמלית, דרך טובה להתייחס לשאלת מקומם של סימני האימוג'י בשפה הוא לומר שהם חלק ממנה, כלומר חלק מהשפה המשמשת אותנו באמצעים האלקטרוניים השונים, מהטלפונים ועד לרשתות החברתיות ולטוקבקים. היכן הם משתלבים, כיצד הם מתייחסים למה שלפניהם ואחריהם, על מה הם מצביעים ומה מטענם הסמנטי ה"מילוני" לעומת המשמעות הניתנת להם בשימוש - כל אלו שאלות בסיסיות, בלשניות-מבניות. והשאלות הללו בדיוק מראות, בכך שיש להן מקום ושאין להן תשובות פשוטות, שהאימוג'י הם חלק מהשפה ושתיאור פעולתם הוא חלק מתיאור השפה. ארגיע מיד את הטהרנים ואומר כי בהקשר הזה, השפה היא שפת הביטוי האלקטרוני, המקוון. במקרה של עברית, למשל, נוכל לומר שמדובר בדיאלקט. ככזה, הוא ספג וסיפח השפעות מהשימוש באימוג'י בשפות אחרות, בוודאי באנגלית, והנה עוד עניין שיש לחקור ולתאר באורח מדויק.
לא מיותר גם להתעכב מעט על המונח "אימוג'י", emoji, וגם להבהיר מאין הגיע. המילה עצמה, מקורה ביפנית, בצירוף של שני מונחים: "e" ( 絵), שפירושו "תמונה" ו-"moji" ( 文字), שפירושו "תו". כלומר "תו-תמונה". טוב לציין כי הקירבה הצלילית ל"emotion" (״רגש״) האנגלית היא מקרית, אך לא מן הנמנע שהיא סייעה לצירוף היפני להיקלט במערב דובר האנגלית, ומשם לחלקים נרחבים נוספים של העולם. הדבר יותר מסביר, שכן לפני "emoji" נפוץ השימוש ב-emoticons, כלומר צירוף של emotion ו-icon, סמלים מביעי רגש (ומכאן שמם באנגלית), בפלטפורמות האלקטרוניות, אם כי ללא הסדרה של סטנדרט בינלאומי מחייב. הרעיון מאחורי תווי-התמונה הללו הוא שהם יוכלו לשמש בכל פלטפורמה ולעבור מאחת לאחרת ללא צורך בהמרה טכנית או תרגום. לשם כך, ה-Unicode Consortium, גוף ללא מטרת רווח שמושבו בקליפורניה, שמיוצגים בו גופי טכנולוגיה גדולים ומצביע על הצעות שמתקבלות בארגון להוספה של תווים בשפות השונות ובפרט – סימני האימוג'י. הציבור מציע, והגוף מקבל או דוחה, וגם מפרסם את כל ההצעות וכן את החלטותיו באתר מסודר. מיוצגים בו גופים כמו אפל, מיקרוסופט, פייסבוק, גוגל, אמזון וגם גופים רבים שאינם מסחריים, חלקם בעלי זכות הצבעה וחלקם יושבים סביב השולחן ויכולים להביע דעה. היות שהאינטרנט והתקשורת באמצעות המכשירים השונים הם עניינים עולמיים, והיות שיש אינטרס לשמור על יכולת לתקשר בין כל המערכות, גוף כזה נדרש וגם מועיל.
אלא שדבר אחד ברור: שום ועדה ושום החלטה מרכזית אינה יכולה לעזור לנו להבין אם כשמישהו שולח לנו את הסימן 😀 הוא אומר לנו שהוא צוחק כי אמרנו משהו משעשע, או שהוא צוחק עלינו. בדומה, קשה לקבוע מראש אם הסימן 😤 מביע חרון-אף או שמא מי שהקליד אותו מספר לנו שהוא מצונן מאוד. השימוש הוא הקובע את המשמעות, כפי שוויטגנשטיין לא נלאה מלומר לנו בכתביו. גם הרגלי התקשורת בין אנשים ספציפיים מקבעים משמעויות ותת-משמעויות, כלומר מוסכמות לגבי אוצר המילים המתממש באמצעות סימני האימוג'י. בעולם מתפרסמים בשנים האחרונות מחקרים שמשווים בין השימוש באימוג'י בקרב בני תרבויות שונות, כלומר בקרב דוברים ודוברות של שפות שונות, תוך ניסיון לבחון את הקשרים המורכבים בין מגוון הסימנים הללו ובין תכונותיהן של השפות של המשתמשים. הסמנטיקה של האימוג'י היא עניין מורכב שמתבטא בהבדלים בין קבוצות אנושיות ברחבי העולם. גם התחביר אינו מובן מאליו, כלומר איך משלבים את האימוג'י ברצף ההתבטאות. האימוג'י משמשים לא פעם לצורך התייחסות למשהו שנאמר קודם, למשל בטלפון, יש מי שכותבים 👆🏽 כדי להפנות את בן-השיח למשהו שנאמר לעיל.
העובדה שאימוג'י משמשים "במקום" מילים מעוררת שאלות לא מעטות. מה זאת אומרת "במקום"? האם הם דומים למחוות ידיים ולהבעות פנים שאנו עושים במהלך שיחה? איך עלינו לקרוא אותם, כשאנו קוראים בקול? מה ערכם המילולי, גם בלי קריאה בקול? היות שמשמעותם תלויה במיקומם, קריאתם משתנה בהתאם: כשאימוג'י מתפקד כתואר של שם (לפניו? אחריו?) אנו בפני תופעה אחת, וכשהוא מתבטא על כלל האמירה – כסיכום, כאירוניה, כהנגדה, כפנייה לצד המקבל המתייחסת לעצם האמירה, אנו במצב אחר מבחינת התחביר ולכן גם מבחינת הבנתנו את האימוג'י. חלוקתם לקבוצות, מבחינה לשונית, גם היא מורכבת ומעניינת: כלליים וספציפיים, שמות עצם ותארים, שמות פרטיים ועוד. גם עקרונות הבחירה בסימן להצטרף לסט האימוג'י מעניינת מבחינת המדיניות, השאלות החברתיות, המגדריות, שאלות של זהות וגזע, של תקינות פוליטית ועוד.
לדעתי, אין מדובר רק בנוחות שבקיצור, אלא בעולם שלם של אפשרות להתבטא, תוך שילוב האימוג'י כחלק מן המסרים המבוצעים באמצעות אותיות, מילים, ביטויים, פסוקיות ומשפטים מהסוג המוכר לנו הרבה לפני שהסימנים הללו באו לעולם. המחקר הבלשני הער בנושא הוא אישור נוסף להתבססות האימוג'י כחלק משפתנו הדינמית.
יש מי שממהרים להשוות בין האימוג'י, הבודדים והמערכת כולה, ובין הכתב של המצרית העתיקה. ההשוואה אינה טוב במיוחד, שכן לסימנים במצרית היה ערך פונטי, בין אם כזה שמיוצג בצליל של אות אחת, בין אם כצירופים של שתיים או שלוש אותיות. אכן, לחלק גדול וחשוב מהסימנים הרבים של מערכת הכתב המצרי היה ערך כמסמנים של מטען סמנטי (האם מדובר באדם? בחומר גרגרי? באחד או ברבים? במין של ציפור או בגרם שמיים? וכדומה), אבל גם לחלק מאלו היה ערך פונטי. ראשיתו של הכתב האנושי, את זאת כדאי לזכור, הוא במערכות של ציורים שהיו לסימנים אשר זכו בסופו של דבר לערך פונטי. למשל, ה-א' העברית מקורה בציור של שור, וה-ש' מקורה בציור של שדה עם שיבולים זקופות, סימן שקיים במצרית העתיקה וכנראה יובא ממנה אל הכתב השמי הקדום ביותר. האימוג'י, לעומת זאת, אינם בעלי ערך פונטי ולא נועדו לאפיין מטען סמנטי של מילה שהם חלק מייצוגה הגרפי. אבל הם גם צעירים מאוד, ואנו רחוקים ממיצוי היצירתיות שהם מאפשרים.
סטפס
דורית שילהקיץ בתל אביב ויצא לי כל הכתום החוצה. אז שיהיה. שיהיה כתום. |...
X רבע שעה