אנטי-היגיון

בסירקוזה, לפני 2500 שנה, היה מורה מפורסם לרטוריקה בשם קורקס. הדיסציפלינה החדשה הזו הייתה מבוקשת מאוד: אמנות הדיבור המשכנע, כך קיוו רבים, תוביל לתהילה ועושר. על פי הסיפור, התלמיד המוכשר ביותר של קורקס היה תיסיאס. קורקס הסכים ללמד את תיסיאס אחרי שסיכמו כי תלמידו ישלם לו אחרי שינצח במשפט הראשון שלו. תיסיאס התקדם בשיעוריו במהירות כה גדולה, עד שקורקס ביקש ממנו לשלם את שכר הלימוד שסוכם ביניהם. אבל תיסיאס סירב לשלם לפני שינצח במשפטו הראשון, כפי שנאמר בחוזה המקורי ביניהם. קורקס, כדי לזכות בתשלום המגיע לו, תבע את תלמידו למשפט.

במהלך המשפט, קורקס הציג טיעונים משכנעים. הוא טען כי, בין אם ינצח או יפסיד, מגיע לו התשלום: אם ינצח, צריך יהיה לשלם לו מאחר שניצח, אבל אפילו אם יפסיד, צריך יהיה לשלם לו כי תיסיאס הבטיח לשלם כשינצח במשפטו הראשון. כך שבכל מקרה יגיע לקורקס תשלום. הטיעון הקסים את המושבעים, שגם במקרה של פסקי דין סותרים, ראו עצמם חייבים לפסוק לטובתו של קורקס.

קורקס ותיסיאס הציגו טיעונים סותרים לגמרי שבאורח כלשהו היו שווים לגמרי זה לזה, גם בעוצמתם וגם בהגיונם. כל טיעון סיפק תשובה מוחצת לטיעון שנגדו. הקונפליקט לא ניתן היה לפתרון

אבל המשפט לא נגמר. כפי שמתאר סקסטוס אמפיריקוס, כשתיסיאס קם לנאום, הוא סתר את דברי קורקס בזה אחר זה. אבל למרבה הפליאה, הוא עשה זאת תוך שימוש ״באותו טיעון, בלי לשנות בו דבר: ׳בין אם אנצח׳, הוא אמר, ׳או אנוצח, איני חייב לשלם לקורקס את שכרו; אם אנצח, זה משום שניצחתי; ואם אפסיד, על פי תנאי החוזה בינינו; כי הבטחתי לשלם את שכרו אם אנצח במשפט הראשון שלי, אבל אם אפסיד לא אשלם׳״.

המושבעים כבר לא היו מוקסמים אלא המומים. כיצד יוכלו לפסוק? קורקס ותיסיאס הציגו טיעונים סותרים לגמרי שבאורח כלשהו היו שווים לגמרי זה לזה, גם בעוצמתם וגם בהגיונם. כל טיעון סיפק תשובה מוחצת לטיעון שנגדו. הקונפליקט לא ניתן היה לפתרון, ולכן, כך מספר סקסטוס: ״השופטים, שמצאו את עצמם פתאום במצב קיפאון ותדהמה בגלל שוויון עוצמתם של הטיעונים הרטוריים, גירשו את שניהם מבית המשפט וצעקו ׳ביצה סרוחה מעורב מרושע!׳״ (השם ״קורקס״ ביוונית פירושו ״נבלת עורב״).

מסכה אחת, שתי פנים. תצלום: פול ברנן.

הצבתם של שני טיעונים סותרים כך שאף אחד מהם אינו יכול לגבור על האחר נודעה בתולדות הרעיונות בשם ״אנטי-לוגיקה״. אנטי-לוגיקה הייתה צורה של סתירה שגרמה לאדם להאמין בו-זמנית בשני דברים סותרים בנוגע לאירוע או תופעה, בלי אפשרות להיחלץ מכך ובלי אמצעי לפתור את התפישות הסותרות שבהן נלכד. הסופיסטים, באתונה של המאה החמישית לפני הספירה, נודעו ביכולתם זו, אשר מאז אפלטון הוגדרה כיכולת ״לחזק טיעון חלש״, כלומר, לגרום לטיעון גרוע להביס טיעון טוב ממנו. כפי שאריסטו תיאר את הטיעונים של קורקס ותיסיאס: ״שתי החלופות נראות סבירות, אבל רק אחת הגיונית באמת״, ולהתייחס אליהן כאל שוות  ״פירושו לגרום לטיעון החלש להיראות מוצלח יותר״. תאורטית, אם כך, הייתה במקרה זה עמדה חזקה או אמיתית יותר, אבל בגלל האנטי-לוגיקה איש לא הצליח להבחין איזו היא. דברים יכולים להיות אמיתיים או שקריים בלבד, ולכן כאשר איננו מסוגלים להבחין מה הוא מה, סביר להניח שהטיעון הגרוע יותר מוצג כאילו הוא הטוב יותר.

ישנה פרשנות אפשרית נוספת לאנטי-לוגיקה של הסופיסטים: שהכוונה אינה לגרום לטיעון גרוע להיראות כאילו הוא טיעון טוב, אלא לגרום לכל עמדה להיות חזקה כמו העמדה הנגדית לה, וכך להפוך את השכנוע העמוק בכך שאחת העמדות היא ללא ספק, וללא אפשרות סתירה, אמיתית, לבלתי אפשרי

אבל ישנה פרשנות אפשרית נוספת לאנטי-לוגיקה של הסופיסטים: שהכוונה אינה לגרום לטיעון גרוע להיראות כאילו הוא טיעון טוב, אלא לגרום לכל עמדה להיות חזקה כמו העמדה הנגדית לה, וכך להפוך את השכנוע העמוק בכך שאחת העמדות היא ללא ספק, וללא אפשרות סתירה, אמיתית, לבלתי אפשרי. לכן, במקום להאמין באופן מוחלט בדבר זה או אחר – שתיסיאס צריך או לא צריך לקבל את שכרו – אנחנו משהים את השיפוט שלנו.

למה להשהות את השיפוט? כדאי לדעת שיש מאחורי פרקטיקת האנטי-לוגיקה של הסופיסטים הסבר מדעי. אף שלסופיסטים ההיסטוריים יצא שם רע בתולדות הרעיונות, הניכר גם היום בכך שהתואר sophistry משמש שם נרדף לשימוש בטיעונים כוזבים, הם היו בעצם מעין מדענים. הסופיסט הראשון, פרותגורס, שיתכן אפילו כי הוא שהמציא את האנטי-לוגיקה (לעולם לא נדע בוודאות, משום שכמעט כל כתביו אבדו), הבין כי העולם הגשמי נמצא במצב של שינוי בלתי פוסק: בתנועה מתמדת, זורם ומשתנה. אבל עבור פרותגורס, מצב זה של שינוי בלתי פוסק הגדיר לא רק את העולם ״שם בחוץ״  אלא גם את השפה, משום שהכול, כולל השפה, הוא חלק מן העולם הגשמי.

פרותגורס הבחין בפרדוקס משונה בנוגע לשפה. על אף הזרימה והשינוי הבלתי פוסקים של העולם הגשמי, השפה יוצרת את הרושם המוטעה שלפיו העולם אינו נמצא בתנועה, שהוא יציב. כמו שציין הפילוסוף הקדם-סוקרטי אמפדוקלס שנים ספורות בלבד קודם לכן, הלידה והמוות של מה שהוא בן תמותה הם אשליות בלבד, שמות לא נכונים שבני האדם נותנים לדברים. על פי אמפדוקלס, הניסיון לתת שמות לתהליכים של שינוי, תערובת ומעברים מסווה את התהליך הקינטי של היצירה והקמילה. מתן השמות מעניק יציבות לתופעות שהן בלתי יציבות לגמרי. ועם זאת, אמפדוקלס משלים ומודה כי אין ברירה אחרת, ובשפה אין ברירה אלא ליצור אשליה כזו.

מטרת האנטי-לוגיקה של פרותגורס הייתה לספק אפשרות נוספת, דרך מילוט מן האשליה הזו. בעוד אמירות מקובעות על העולם מרמזות על עמידות בנוגע לדברים שנמצאים במצב בלתי פוסק של שינוי ותנועה, אנטי-לוגיקה פורעת את הקיבעון והעמידות הללו. הצהרות ניתן לערער כשהן נסתרות, בעיקר כאשר כל סתירה נתונה ניתנת בעצמה לסתירה באופן דומה, כך ששום סתירה אינה לעולם הפרכה מלאה. השפה, אם כך, עשויה להתאים לעולם באמצעות ערעורה הבלתי פוסק של האנטי-לוגיקה.

אנטי-לוגיקה הייתה דרך שאפשרה לשפה להשתתף באופן ראוי בתהליך השינוי והטרנספורמציה הבלתי פוסקים שמגדירים את היקום ללא הניסיון הבעייתי להפיק הצהרות שייצרו ידע בלתי משתנה, אבל בהכרח גם לא מטעה, על אודות העולם

תמצית הדברים מובאת בשניים מן הפרגמנטים הפרדוקסליים ביותר של פרותגורס, אשר כיאה לטיעונים אנטי-לוגיים, כנראה סותרים  זה את זה: ״בכל נושא ישנם שני טיעונים הסותרים זה את זה״ ו״סתירה היא בלתי אפשרית״ (אלה וקומץ של הנחות יסוד אחרות הן כל מה ששרד מן הפילוסופיה של פרותגורס). אנטי-לוגיקה הייתה דרך שאפשרה לשפה להשתתף באופן ראוי בתהליך השינוי והטרנספורמציה הבלתי פוסקים שמגדירים את היקום ללא הניסיון הבעייתי להפיק הצהרות שייצרו ידע בלתי משתנה, אבל בהכרח גם לא מטעה, על אודות העולם.

בטבע, גם מה שנראה קבוע ויציב, משתנה, תמיד ובהכרח. כך הם החיים. תצלום: נלו סוליימן

מכאן בדיוק נובעת ההתנגדות של סוקרטס (וכתוצאה מכך גם של אפלטון ואריסטו) לאנטי-לוגיקה. אם כל הדברים נמצאים בתנועה מתמדת ודבר אינו ניתן לקיבוע באמצעות השפה, אז לא ניתן לדעת באמת דבר על שום דבר. אם אנטי-לוגיקה הופכת את אותו סובייקט אחד ליפה וגם לניגודו של היפה, מוסרי וגם ניגודו של המוסרי, צודק וגם ניגודו של הצודק, אז האנטי-לוגיקה מציבה את הידע האמיתי במקום שאליו לעולם לא נוכל להגיע. אנטי-לוגיקה מובילה אותנו להאמין כי ״טיעון הוא אמיתי... ואז קצת מאוחר יותר להחליט בצדק או בטעות שהוא שקרי... [כך] שאין דבר יציב או אמין לא בעובדות ולא בטיעונים, וכי הכול נע ונד כמו המים בנהר גלי ולעולם אינו נותר במקום כלשהו בזמן כלשהו״, כפי שאמר סוקרטס ב״פיידון״.

צורת המחשבה שהתגלמה באנטי-לוגיקה כמעט אבדה לנו כיום לחלוטין, ומשום כך השהיית השיפוט אינה טבעית לנו, ויתרה מכך, מנוגדת לאחדים מן האינסטינקטים העמוקים ביותר שלנו – אלה שטופחו במתכוון על ידי המחשבה המערבית עצמה

אם כך, כיצד ניתן לדבר דבר על העולם במידה כלשהי של ודאות? כשאפלטון תיאר את התפישות של פרותגורס שלפיהן סתירה היא גם בלתי אפשרי וגם נפוצה מאוד, הוא פירש זאת כאילו בו זמנית, ״שום הצהרה אינה שקרית״ ו״כל ההצהרות הן אמיתית״. אריסטו הסכים עמו. הוא תיאר את ההנחות של פרותגורס כטענות אבסורדיות שלפיהן ״אפשרי באותה מידה לאשש ולהפריך כל דבר על הכול״. רק על ידי הצגה כזו של האנטי-לוגיקה כאבסורדית הם יכלו לבסס אחת ולתמיד את השאיפה העמוקה כל כך של המערב לדעת, כפי שהיא באה לידי ביטוי בתמציתיות בשורת הפתיחה של ״המטפיזיקה״ של אריסטו: ״כל בני האדם שואפים מטבעם לדעת״.

בעקבות תבוסתם של הסופיסטים, אנטי-לוגיקה, שהייתה פעם תורת השהיית השיפוט, הפכה למנוגדת לעצם רעיון האמת כפי שזה התפתח במערב. לכן, צורת המחשבה שהתגלמה באנטי-לוגיקה כמעט אבדה לנו כיום לחלוטין, ומשום כך השהיית השיפוט אינה טבעית לנו, ויתרה מכך, מנוגדת לאחדים מן האינסטינקטים העמוקים ביותר שלנו – אלה שטופחו במתכוון על ידי המחשבה המערבית עצמה. השהיית השיפוט מערערת ומתסכלת אותנו כיום, בדיוק כפי שהשפיעה על השופטים במשפט קורקס נגד תיסיאס. סוקרטס, אפלטון, אריסטו ושאר המסורת המערבית הביסו את האנטי-לוגיקה, כי זו הציעה מושג חלופי לידע שהותיר מקום לספק, אי ודאות, ומעל הכול, להשהיה במקום שיפוט. ופירוש הדבר היה שהיא חסמה את הדרך לאמת העמידה והמוחלטת שהם חיפשו ללא הרף.

האנטי-לוגיקה היא הפרקטיקה הקשה ליישום של אי ידיעה, נועדה לשמש חלופה לכל הנטיות הכה אנושיות שלנו להיאחז באמונות ודעות כוזבות בשמה של האמת

פרותגורס ידע שאי ידיעה, השהיית השיפוט, היא טכניקה שצריך לטפח במתכוון. היא דורשת יכולת ומערך כישורים מסוים. יכולת שבאה לידי ביטוי בדיוק בשימוש באנטי-לוגיקה, במקום בהצהרות, אמירות נחרצות, הבעת סברות ודעות. האנטי-לוגיקה נועדה להציע דרך שתתרחק מן הנטיות האנושיות כל כך להיאחז בדעות שהן רק טנטטיביות וחולפות תוך שאנו מכנים אותן בשם אמיתות ודאיות, ולהתמקד בידע מוחלט ועמיד שלעולם יהיה בלתי תואם את המציאות. כפי שאפלטון מצטט את פרותגורס באומרו: ״דברים הנראים לנו הם מה שאנשים מסוימים, שנמצאים עדיין בשלב פרימיטיבי, מכנים ׳אמת׳; עמדתי שלי, לעומת זאת, היא שסוג אחד טוב מהאחרים, אבל לעולם אינו אמיתי יותר״. זו אינה התפלפלות סופיסטית, אלא הימנעות מכניעה לרעב הטבעי שלנו לוודאות.

מטרת האנטי-לוגיקה, אם כך, היא בדיוק זו: לערער מושג חזק של אמת בדיוק משום שמושג כזה אינו מתאים למציאות. להרפות את האחיזה של האמת הדוגמטית במחשבה ולספק ׳דרך יציאה׳ מן מהדחף האנושי הבלתי פוסק לדעת ללא ספק. הפרקטיקה הקשה ליישום של אי ידיעה, נועדה לשמש חלופה לכל הנטיות הכה אנושיות שלנו להיאחז באמונות ודעות כוזבות בשמה של האמת.

רובין רימס (Reames) היא מרצה לספרות אנגלית באוניברסיטה של אילינוי, בשיקגו. בין ספריה: Seeming and Being in Plato’s Rhetorical Theory (משנת 2018) ו- The Ancient Art of Thinking For Yourself (משנת 2024).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: בונים והורסים, מקימים ומפרקים, תומכים ומפילים: פשוט קשה לקבוע, לדעת בוודאות, בכל רגע ורגע. תצלום: Brands and People, ב-unsplash.com

Photo by Brands&People on Unsplash