קרובים מתחת לרצפה

לפני כחמשת אלפים שנה במסופוטמיה העתיקה (האזור התואם בערך את עיראק, סוריה ודרום מזרח תורכיה של היום), זקני המשפחה שמתו נקברו תחת רצפות בתי המגורים. גומחות קבורה משפחתיות אלה תוכננו לרוב עוד לפני בניית הבתים, כי זקני המשפחה ייצגו את היסודות הרוחניים של הבית. מיקומן של גומחות אלה צוין על גבי הרצפה במצבות, והן נפתחו בכל פעם שצריך היה לטמון בהן את שרידיהם של מתים נוספים, שעם מותם עברו אל תחומם של אבות המשפחה. הפתיחה מחדש של הקברים בבית לוותה כנראה בפליטה של ריח עז, שהעצים את הפחד ואת ההיקשרות לרוחות האבות הקדמונים.

אפילו אם רעיון קבורת אבות המשפחה תחת ביתכם עשוי להיראות מוזר, ההיקשרות החושית אל הקדמונים שאפיינה את החברות המסופוטמיות העתיקות אינה שונה מאוד מן הקשר המודרני שלנו עם המתים

אפילו אם רעיון קבורת אבות המשפחה תחת ביתכם עשוי להיראות מוזר, ההיקשרות החושית אל הקדמונים שאפיינה את החברות המסופוטמיות העתיקות אינה שונה מאוד מן הקשר המודרני שלנו עם המתים. למעשה, כשאנחנו חושבים על אהובינו שמתו, הריח בבתיהם, התיעוד הוויזואלי של נוכחותם בתמונות, צליל קולותיהם המוקלטים או טעם המזון האהוב עליהם הם שמאפשרים לנו להחיות את זכרם ולשמר אותו חי, כדי שהם יישארו נוכחים בחיינו. באמצעות החוויות החושיות זיכרון הקדמונים המתים מאפשר לקהילות החיים להתגבר על הצער שנובע מהסתלקותם. הזיכרונות החושיים הללו הם שמאפשרים לכל אחד מאיתנו לשאת את חוויית האבל. ניתן לחוות את הבלבול הפסיכולוגי שנוצר בשל ההיעדר הגופני של האהובים על ידי יצירה של loci memoriae (אתרי זיכרון) בתוך הבית, אשר לעתים הם דומים למזבחים. במזבחים הללו אפשר להשתמש כאתרים מעוררי זיכרונות באמצעות שחזור של ריטואלים המבוססים על זיכרון חושי של המתים (למשל, הדלקת נר, שירה, הבערת קטורת, הצגת תמונות, אכילה ושתייה ביחד וכן הלאה).

לפני שהמכשירים המודרניים אפשרו העלאת זיכרונות באמצעות צילומים או סרטי וידיאו, הנוכחות הפיזית של שרידי גופם הייתה האמצעי היחיד לביצוע ריטואלים של זיכרון

תפישה חושית וחומרית כזו של האופן שבו קהילת החיים מתייחסת לקדמוניה המתים הייתה חזקה עוד יותר בימי קדם. לפני שהמכשירים המודרניים אפשרו העלאת זיכרונות באמצעות צילומים או סרטי וידיאו, הנוכחות הפיזית של שרידי גופם הייתה האמצעי היחיד לביצוע ריטואלים של זיכרון. ההיסטוריה של הקהילות העתיקות שישבו במזרח התיכון מן הזמנים הפרהיסטוריים ועד הגעתו של אלכסנדר הגדול, מעניקה לנו אפשרות מיוחדת להכיר בבירור את הטכניקות ששימשו את החיים כדי לעורר זיכרון חושי של מי שעברו מן העולם. נקודת המבט הזו מבוססת בעיקר על שרידים ארכאולוגיים שנותרו מן הפולחנים הללו, אבל – החל מצורות הכתב הראשונות לפני כחמשת אלפים וחמש מאות שנה – גם על מקורות בכתב יתדות שמתארים פרקטיקות כאלה.

בנוסף, כאשר קהילות החקלאים הראשונות, לפני כ-12 אלף שנה, החלו בתהליך המהפכני שהוביל את בני האדם להתיישב באזור הסהר הפורה במזרח התיכון, השינוי הוליד את הקמת הכפרים הראשונים עם המעבר מאורח חיים של ציידים-לקטים לקיום כלכלי המבוסס על חקלאות מעורבת. הנוכחות הרוחנית של הקדמונים הפכה הכרחית לפיתוח מה שהארכאולוג ויר גורדון צ׳ילד כינה בשם ״המהפכה הניאוליתית״. שינוי כזה בארגון החברתי והכלכלי של הקהילות הללו, הוליד את הצורך למצק את הקשרים החברתיים, ולכן אנשים מסוימים (כנראה המנהיגים הרוחניים) הפכו למוקדים אידיאולוגיים וכאשר הלכו לעולמם, הם הפכו לנוכחות פיזית של כוח האבות הקדמונים בעולם הארצי.

ולמטה, היו אבותיהם, בבתים: דגם של הכפר הנאוליתי בצ'טלהויוק, תורכיה של ימינו (7300 לפנה"ס), וולפגנג זאובר, המוזיאון של טורינגיה לפרהיסטוריה. תצלום: ויקיפדיה

תוך כדי כך, גולגולותיהם של אנשים אלה נותקו מגופותיהם, ולאחר מכן קושטו בגבס ובפיגמנטים, וצדפים הוטמנו בארובות העיניים. הראשים המשוחזרים הללו – ההתגלמות החומרית של המהות הרוחנית של נפש המתים – הונחו בבתי פולחן כדי שיהיו גלויים לעיני חברים בקהילה שרצו להתחבר לכוח הרוחני של קדמוניהם, במין דתיות אנימיסטית. הגולגולות הללו טופלו כנראה בטקסיות, בדומה לדוגמאות ניאוליתיות שהתגלו מאוחר יותר בבתים באתר הארכאולוגי צ׳טלהויוק במרכז אנטוליה. בתום השימוש בהם, האיקונות הקדומים התלת ממדיים הללו של כוחות רוחניים איבדו את תפקדים ונקברו ביחד בבורות כאות כבוד לכוח הפנימי שלהם. אלא שהם התגלו על ידי ארכאולוגים אלפי שנה לאחר מכן, ואלה הפכו את חפצי הפולחן הדתי הקדמונים הללו למוצגים במוזיאון.

יכולתם האדירה של שרידי האדם לעורר תחושת שייכות בחברי משפחה או קהילה המשיכה להיות נוכחת בעוצמה במסורות של חברות עתיקות במזרח הקרוב

יכולתם האדירה של שרידי האדם לעורר תחושת שייכות בחברי משפחה או קהילה המשיכה להיות נוכחת בעוצמה במסורות של חברות עתיקות במזרח הקרוב. המסירות הזו לקדמונים המתים נמשכה אף כשהופיע הפוליתאיזם במקביל להופעת הערים הראשונות בעולם.

הפן החושי הזה הקשור לקברים שנבנו בתוך בניינים ברור עוד יותר בהיפוגאום, החדר התת קרקעי מתחת לארמון מן האלף השני לפני הספירה בעיר קַטנה, במזרח סוריה, שנתגלה בחפירות של המשלחת הסורית-גרמנית בשנת 2000. כאן, הארכאולוגים יכלו לשחזר את כל השלבים הקשורים בטיפול בגוויות הנבחרות, וגם בחגיגות המשתים הקשורים בכת שהייתה כנראה מוקדשת לקדמונים המתים. תהליך טקסי כזה, הנקרא ״קיספוּ״, תואר גם בטקסטים שנכתבו בכתב יתדות בשפה האכדית. טקס הקיספו נועד להחיות את זיכרון האבות המתים באמצעות דקלום שמותיהם ואכילה ושתייה משותפות.

ממש מתחת לרצפת הבית, הדורות הקודמים: פנים מעוצבות בגבס ופיגמנטים על גולגלות בתל אסווד, סוריה. תצלום: לורן דיגה (ראו קרדיט לתמונה הראשית במאמר)

בהיפוגאום המלכותי בקטנה, הטקסים ערבו כנראה את החושים כולם, והאנשים שהתאספו במהלך הטקסים הסתממו כנראה באמצעות אופיאטים, כפי שאפשר לראות בשרידים של צמחים שעברו פחמוּן (קרבוניזציה) אשר נמצאו בתוך חדר הקבורה המרשים שנחפר בשכבת הסלע המקומית. אולם, דווקא עושר הפריטים שנמצאו בתוך החדרים הוא שהדגיש את חשיבות התפקיד שמילאו הקדמונים המתים ביצירת התזכורות לעולם המתים על ידי קהילת החיים. בעיקר, שני פסלי בזלת שהוצבו בכניסה, שכל אחד מהם אוחז ביד אחת ספל – הם המדגישים את תפקיד ההנצחה של שני אתרים אלה, ומעידים על הטקסים שבוצעו שם, ובהם הועלה זכרם של אנשים אלה.

מסורת קבורתם של חלק מן האבות הקדומים בתוך בתים, ובעיקר מתחת לארמונות, המשיכה במהלך האלף השני והראשון לפני הספירה, כפי שמעידה חשיפת חדרי היפוגאום דומים מתחת לארמונות המלכים האשורים. ליתר דיוק, המלכים נקברו בארמון הישן של הבירה הראשונה, אשור (בצפון עיראק). לעומת זאת, המלכות נקברו, ביחד עם אובייקטים מפוארים כמו תכשיטי זהב, מתחת לרצפות של אזורי המגורים של הארמון שנבנה במאה התשיעית לפני הספירה על ידי המלך אשורנציפל השני, בבירה החדשה כלח (או נימרוּד), הנמצאת כשלושים קילומטרים דרומית לעיר מוסול בעיראק של ימינו.

כדאי לדמיין את צרכי החברה שלא יכלה להיעזר בצילומים או באמצעים אחרים כדי לזכור את מתיה. מתוך מחשבה כזו, השרידים הפיזיים בתוך הבית מייצגים קשר מתמשך שעוזר לחזק את קשרי המשפחה, בעיקר ברגעים של שינוי חברתי כלכלי שבמהלכו זכר הקדמונים הוא מקור להדרכה ותמיכה במשק הבית

אף שהמחשבה להתגורר במקום שמכיל את שרידי האהובים שמתו, או בבית שברצפתו נחפר קבר הנפתח מדי פעם כדי לקבור את מי שמתו לאחר מכן, ושכנראה הכיל גופות נרקבות, היא מחשבה מוזרה שקשה להעלות על הדעת בעולם של היום, כדאי לדמיין את צרכי החברה שלא יכלה להיעזר בצילומים או באמצעים אחרים כדי לזכור את מתיה. מתוך מחשבה כזו, השרידים הפיזיים בתוך הבית מייצגים קשר מתמשך שעוזר לחזק את קשרי המשפחה, בעיקר ברגעים של שינוי חברתי כלכלי שבמהלכו זכר הקדמונים הוא מקור להדרכה ותמיכה במשק הבית. באופן כזה, הנוכחות הזו קיבלה אישוש עז באמצעות חוויות חושיות של החיים, אשר סיפקה – באמצעות מראה המצבה, ריח הגופות המרקיבות, טעם המזון והמשקאות המשמשים לזכרם, וגם צלילי שמותיהם המדוקלמים –  נקודות התייחסות בלתי פוסקות לנוכחות הקדמונים המתים (שעברה אידיאליזציה) בעולם החיים, והפכה אותם לחלק חי בקהילה.

לאוצרים קשה, כמובן, לשחזר סביבה חושית כזו במוזיאונים או באתרים ארכאולוגים כדי לספק לקהל אפשרות לשקוע בחוויה שעשויה לעורר את חוויית אותם אנשים מן העבר. אבל טכנולוגיות חדשניות (למשל, השימוש במטברס או במכונות המפיצות ריח) יכולות לסייע בעתיד ליצירת חוויות חושיות שיעזרו לעורר את זכר הקדמונים המתים.

ניקולה לנרי (Laneri) מלמד ארכיאולוגיה של המזרח הקרוב הקדום והיסטוריה של אמנות באוניברסיטה של קטניה, באיטליה.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תרגמה במיוחד לאלכסון: דפנה לוי

תמונה ראשית: פנים מעוצבות בגבס על גולגלות בתל אסווד, סוריה. מתוך המאמר האקדמי ‘Les crânes surmodelés de Tell Aswad’ (2007), בכתב העת Syrie, שנת 2007, מאת Danielle Stordeur and Rima Khawam. התצלום נעשה על ידי Laurent Dugué