בחירה בכבוד

דמיינו לרגע שאתם האמריקני הממוצע. יש לכם חסכונות של פחות מ-1000 דולר. במה תבחרו? טיפול רפואי או אוכל לילדים? חינוך לילדים או טיפול רפואי? יום אחד, אחד הילדים שלכם חולה. תכנית ביטוח הבריאות שלכם בקושי מכסה את המקרה. מה תעשו? כעת אתם צריכים לבחור: טיפול רפואי או פנסיה, חינוך, אוכל, בית, חופש תנועה ויציבות בחיים.

בעצם, מהו הדבר שנלקח מכם?

העולם מתקומם. איטליה, גרמניה, הונגריה, פולין, תורכיה, ארצות הברית – וזאת רק רשימה חלקית של מקומות שבהם הקיצוניות אינה סתם "במגמת עלייה", אלא משתלטת. מה שהיה פעם השוליים מעצב כעת גורלן של אומות שלמות. לעתים קרובות נשאלת השאלה: נגד מה מתקומם העולם? התשובה פשוטה: נגד הנאו-ליברליזם. אבל עבור מה מתקומם העולם? ככל שאני מרבה לחשוב על כך, כך אני משתכנע שהתשובה היא אחת: כבוד.

עוני: רק שאלה של כסף? תצלום: פטימה נדימי

כבוד היא מלה כמו אמנות או פורנוגרפיה. קשה להגדיר אותה בדיוק, קשה לאחוז בה, למלא אותה בתוכן מדויק. אך כולנו יודעים מהו כבוד כשאנחנו רואים אותו – זה בדיוק מה שהאמריקני הממוצע איבד בדוגמה שהבאתי בראשית דבריי. תסריט כזה מוריד אותו לרמה של אדם חסר-כל, וסאל, או אולי משרת – אדם שחייב להתחנן לעבודה, או לתחבל ולרמות, רק כדי לחיות (האם זה נשמע מרושע? לא הוגן? עוד נשוב לשאלה). ועם זאת, לא הייתה לנו השפה המדויקת כדי להגדיר כבוד – לפחות לא עד כה. אחת המתנות של העובדה שיש לנו כלכלה של רווחה, היא שסוף-סוף אנחנו יכולים למקד היטב את המבט על מושג הכבוד, מושג קשה ומעורפל.

כבוד הוא רמה מינימלית של רווחה, שמתחתיה חייו של אדם אינם יכולים להידרדר

אז אגדיר אותו כך. כבוד הוא רמה מינימלית של רווחה, שמתחתיה חייו של אדם אינם יכולים להידרדר. יש סוגים רבים של רווחה – כוחן ורוחבן של מערכות היחסים שלנו, הביטחון הפיננסי שלנו, השכל והחוכמה שלנו, האמפתיה והאומץ שלנו, האושר והמשמעות בחיינו. כשאנחנו מוגנים מפני הסכנה שכל הדברים הללו יידרדרו מתחת לרמה מסוימת, יש לנו כבוד. ומה הוא המגן? תפקידה של האמנה החברתית היא להבטיח שהאדם הממוצע יוכל להיות עשיר בכל המובנים הללו – עשיר באורח אמיתי, לא רק חומרי. זו המשמעות של המונח "כבוד".

אז בואו נשוב לעניין הנאו-ליברליזם. מה משותף לאמריקני, לסיני ולמזרח-גרמני? על פני השטח, לא הרבה. אך מתחת לפני השטח משותף לכל השלושה המחסור בכבוד. וכדי להיטיב להבין את הסיבות לכך, עלינו להתעמק מעט ברעיון החירות האמריקני.

רעיון החירות האמריקני הוא מה שהסדר הנאו-ליברלי ייצא – מה שעשו לו "גלובליזציה", אם לומר זאת כך, ולא רק מרכולי "וולמרט" וחנויות של "אפל". מהו רעיון החירות הזה? מדובר בחירות לבחור, בחופש הבחירה. אם תחשבו על כך היטב, מדובר ברעיון צר מאוד, מוגבל וחד-ממדי של חירות. אתם נכנסים לקניון, ויש מיליון מוצרים, וכעת, כיוון שיש לכם אפשרויות בחירה, אתם חופשיים.

אבל האם אתם באמת חופשיים?

מה חסר ברעיון חופש הבחירה? הרעיון נכשל באורח אינטואיטיבי, ומותיר טעם רע בפיו של האדם המשכיל. מדוע? ובכן, שובו לרגע לראש המאמר הקצר הזה. לפשוט את הרגל בגלל סיבה רפואית, או להאכיל את הילדים? הנה לכם דילמה – החלטה בין אוסף של אפשרויות בחירה רעות. הבעיה עם חופש הבחירה היא שהוא נוטה מדי להציב בפנינו דילמות כאלו.

כדי להבהיר זאת, בואו נחזור אל האמריקני הממוצע. למסכן יש "חופש בחירה". אבל כעת נבחן את האפשרויות שהוא יכול לבחור בהן. הוא יכול לקנות סוגים רבים של ביטוחי בריאות – אך אף אחד מהם לא יגיע רחוק, וכולם יקרים באורח קטלני. הוא יכול להגיש מועמדות למיליון משרות – אך אף אחת מהן לא יכולה עוד להציע לו רמת פנסיה סבירה, זמן פנוי, אמון, הכנסה, יציבות, הזדמנות וסיכויים להתקדמות. הוא יכול לבחור בין מיליון דברים לצפות בהם באלף ערוצי הכבלים שלו – אבל הם מלאים בפורנוגרפיה משפילה, תכניות על אנשים שמנים, "חיזרים קדמוניים", תאוריות קונספירציה, מומחים-פרשנים וכחניים, ובקיצור: אף לא דבר אחד שיתקרב באיכותו לדרמה או לסרט תיעודי של ה-BBC. יש לו אפשרויות בחירה – זה נכון. אבל האפשרויות העומדות בפניו, כיוון שכולן גרועות, מסתכמות בדילמות: החלטות בין שתי אפשרויות גרועות או יותר.

כמה אפשרויות? כמה מהן שוות משהו? תצלום: אימו וגמן

ברעיון החירות הנאו-ליברלי אין שום ערובה לכך שאפשרויות הבחירה יהיו אי-פעם סבירות וראויות

האמריקני הממוצע לכוד תמיד בין אפשרויות בחירה גרועות. לשלוח את הילדים שלי לבית הספר – שם הם עלולים להיות קרבנות לירי – או לתת להם חינוך ביתי, לפי תכנית לימודים שנערכה בידי אנשים מנותקים מהמציאות? לשלוח את הילדים שלי לקולג' ולעזור להם להשיג חיים טובים יותר – אבל גם ללכוד אותם בחובות משתקים? לקנות ביטוח בריאות יקר באורח אסטרונומי, ולזכות להגנה מזערית, אבל אז גם לא לצאת לפנסיה לעולם? וכן הלאה. חופש הבחירה, עבור האמריקני הממוצע, הוביל לאיכות החיים הנמוכה ביותר בעולם העשיר, כי מה שמדהים הוא שאפשרויות הבחירה שלו הן באיכות הירודה ביותר ובמחיר הגבוה ביותר.

ברעיון החירות הנאו-ליברלי אין שום ערובה לכך שאפשרויות הבחירה יהיו אי-פעם סבירות וראויות – יש רק הנחה חלשה לפיה באמצעות "תחרות", אפשרויות הבחירה שלנו "ישתפרו" באיטיות. אך התאוריה הזאת הפוכה בתכלית: החברות שבהן יש אפשרויות בחירה מועטות ביותר לא פעם נהנות מהשירותים והמוצרים באיכות הגבוהה ביותר – כמו החינוך בפינלנד, התקשורת בבריטניה, הפנסיה בצרפת או ביטוח הבריאות בסקנדינביה.  אין פירוש הדבר שמונופולים הם דבר טוב, אלא שאינסוף אפשרויות בחירה אין בהן די כדי להבטיח שיש בהן ולו אפשרות טובה אחת, או אפילו אפשרות סבירה, מכובדת.

ומה התוצאה? האמריקני הממוצע חי ללא כבוד. באורח נורא, מזעזע ומוחלט. לא זו בלבד שעליו לבחור בין טיפול רפואי ובין מזון, או בין חינוך ובין חוב שישעבד אותו לכל ימי חייו, או בין פנסיה, חסכונות ובית – אלא שבעבודה עליו להכריח אחרים לבחור באופן הזה, כ"מנהל" או "אחראי" וכו'. זהו אובדן הכבוד במובן העמוק ביותר: לא רק שניטלת ממך האנושיות, אלא שאתה נוטל אותה מאחרים, כי כשאדם הופך למדכא של עצמו, הוא אינו יכול עוד לשנות את השיטה. הוא הפך להיות השיטה. גם זאת דילמה: להצטרף לשיטה הנוטלת את כבודם של כל האחרים, ולקבל ממנה פירורים, או לאבד את הכול.

החירות, או לפחות המושג הילדותי הזה "חופש הבחירה", כילה במהירות את כבודו של האדם האמריקני. עד כדי כך שאני תוהה האם קוראיי יבינו מה כוונתי כשאני מדבר על "כבוד" (dignity באנגלית של האמריקנים), הרי הם רגילים לומר "כבוד צריך להרוויח!" ו"בשביל כבוד צריך לעבוד!"

וכך הגענו ללב העניין.

אם כבוד הוא דבר שצריך להרוויח, הרי שהוא בעצם לא-כלום. כבוד דומה יותר למתנה הראשונה שאנחנו נותנים זה לזה, כלומר אם אנחנו רוצים לחיות בחברות דמוקרטיות מתפקדות. כן, ממש כך. אתם יכולים לכנות את זה בכל מיני שמות: אנושיות, אומץ, אמפתיה או תמיכה. אבל אם ניטול זאת זה מזה – כפי שאמריקנים עשו לעתים קרובות – מה יישאר בידינו, בעצם?

חברה שחושבת "כבוד צריך להרוויח! כבוד זה לא משהו שחייבים למישהו!" הופכת בדיוק לאמריקה

אנחנו לא אטומים חברתיים, כפי שהסוציולוגים הקלאסיים יכלו לומר. אנחנו דומים יותר לכדורים קטנים של זעם, שנאבקים כל העת בכל אדם סביבנו, אכן בזעם, בניסיון להשיג את הצרכים הבסיסיים ביותר של החיים. איך זה קרה?

חברה שחושבת "כבוד צריך להרוויח! כבוד זה לא משהו שחייבים למישהו!" הופכת בדיוק לאמריקה. תחרות במשחק סכום-אפס על החיים עצמם. סכום-אפס: כלומר עלי לבחור בין בריאות ואוכל, חינוך וחובות, בריאות של ילד או ביטחון למשפחתי. אבל זה כיוון שבעבודה, אני גורם למישהו אחר לבחור, בדיוק כפי שאני נאלץ לבחור בחיי. וכך, כל מה שאני נהנה ממנו, אני בעצם לוקח ממך.

זוהי המשמעות האמיתית של הירידה בתוחלת החיים, של העובדה שלאמריקנים אין חסכונות ושל קיפאון ברמת השכר. אם אני מתעשר, הרי זה רק על חשבונך. משחק סכום-אפס שמשוחק ברמת החברה. מערכת שלמה הבנויה על כפיית הדילמות הללו, עד לתחתית הפירמידה, בדיוק כיוון שכשחברה מאמינה שכבוד צריך להרוויח, נוצרות דילמות לכולם.

בחברה כזאת, סך כל הכבוד לעולם אינו גדל, כי כולם פשוט מנסים לקחת מכל האחרים את מה שיש להם.

עוד לא הרוויחו מספיק כבוד. תצלום: רנדי הייניץ

כיצד יכול סך כל הכבוד בחברה לגדול? ובכן, די להביט בקנדה. תמונת המראה של אמריקה הברוטלית והקורסת. כיצד הצליחה קנדה לעשות זאת? על ידי כך שהיא נתנה לאנשים את הצרכים הבסיסיים לרווחתם, במקום לגרום להם להיאבק זה בזה בברוטליות גוברת משנה לשנה, עד מוות. בתנאים כאלו, חברה נעשית חכמה יותר, רגישה יותר, בוגרת יותר וגם מתוחכמת יותר. אמנה חברתית שמבטיחה כבוד היא הערובה הטובה ביותר לדמוקרטיה חזקה, לכלכלה משגשגת ולאוכלוסייה שחשה אמון ושיש בה דרגה גבוהה של חיבור בין חבריה.

היעדר כבוד או אובדן של כבוד הם המאפיין הבולט בכל החברות שבהן הנגזלים מתקוממים נגד הנאו-ליברליזם. יתכן שהפועל הסיני עשיר יותר – אך חייו אכזריים, ברוטליים, מנותקים ומלאי חרדה יותר. מה שהוא הרוויח בחומר הוא הפסיד בכבוד. כך קרה למזרח גרמני, לתורכי, לאיטלקי וכן הלאה. אלו חברות שבהן הכבוד התפרק. ואלו גם חברות שמצמידות ערך גבוה במיוחד לכבוד. לכן אולי אין לנו סיבה להיות מופתעים שהקיצוניות קנתה לה אחיזה שכזאת דווקא בחברות שבהן הכבוד התכווץ עם הזמן. האנשים המרכיבים את החברות הללו זקוקים באורח נואש לתחושה שהם בעלי ערך, שהם משמעותיים.

ובכן, המחשבה שעניינה של החירות הוא האפשרות לבחור היא טעות בסיסית. אם אתה המשרת שלי ואני אומר לך: "הנה, הנה כל הדברים שיכולת לרצות אי-פעם! תבחר כמה והם יהיו שלך! יותר מזה: אתה יכול לבחור חדשים מדי שנה!" – אין מדובר בחירות. הרי אתה עדיין משרת, גם אם עכשיו יש לך "אפשרויות בחירה". חירות היא כבוד, לא ריבוי אפשרויות בחירה.

הסיבה לכך היא שאפשרויות הבחירה הן האמצעי, אבל החירות היא המטרה. ובאפשרויות בחירה בלבד אין די כדי להגיע לחירות.

היום יש לכם אינסוף אפשרויות בחירה – דייטים בטינדר, אנשים לעקוב אחריהם בטוויטר ובפייסבוק, להגדיר אותם כ"חברים" שלכם, ביטוחי בריאות להצטרף אליהם, מכוניות לקנות, משרות להגיש אליהן מועמדות, דברים לקנות ב"אמזון". אבל האם יש לכם כבוד? האם משהו מכל אלו נותן לכם יותר כבוד, או אולי נוטל מכם כבוד?

זוהי הסיבה שהעולם מרסק כעת את מבצר הנאו-ליברליזם.

עומייר חק הוא הוגה דעות, פרשן, בלוגר ודמות ציבורית, המרבה לכתוב על כלכלה, חברה, עסקים, חדשנות ותרבות עכשווית. הוא מחברם שלספרים אחדים ומחלק את זמנו בין לונדון וניו יורק.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי.

תמונה ראשית: ברקוד קורס. תצלום: Tang Yau Hoong, אימג'בנק / גטי ישראל