בלי צפון ובלי דרום

פעם ידענו ללכת ממקום למקום. הלכנו או נסענו, אבל ידענו כיצד לעשות זאת. היום אנחנו לא הולכים וגם איננו נוסעים: אנחנו רק "מגיעים". יתכן שה"להגיע" המושל בכל תנועותינו הוא רק תסמין, ואם כך, נניח אותו בצד הדרך וניגש לעניין.

בין אם החזקנו בידינו מפה ובין אם אחזנו במפה דמיונית בדעתנו, התנועה שלנו התרחשה על פני מישור גדול, גדול הרבה יותר ממה שנזקקנו לו כדי להגיע מ-א' ל-ב'

בימים שידענו ללכת ממקום למקום, היו מעורבים בעניין שלושה גורמים: מקום היציאה, היעד וגם התווך שביניהם. זה האחרון, המעניין מכולם, נפתח בפנינו בנדיבות, בשפע שהגיע עד מעבר לאופק בכל כיוון. הסיבה לכך היא שבין אם החזקנו בידינו מפה ובין אם אחזנו במפה דמיונית בדעתנו, התנועה שלנו התרחשה על פני מישור גדול, גדול הרבה יותר ממה שנזקקנו לו כדי להגיע מ-א' ל-ב'. היו אלו ימי המפות. והם נמשכו מאות שנים, לא רבות ביותר, אבל בכל זאת דורות על דורות של בני אדם, בוודאי במערב שלאחר עידן המסעות הגדולים של סוף ימי הביניים וראשית העת החדשה. המפה, ייצוג מוסכם של המציאות הפיזית, טקסט בשפה שלמדנו בבית הספר וידענו להרחיבה עם השימוש במפות, הייתה פריט חיוני וגם מקור עצום לעונג, להשכלה ולחקירה חופשית.

מפת העולם, ה"אקומנה" (האזור המיושב והמוכר) על פי הגאוגרפיה של תלמי: יוהנס שניצר (1482). תצלום: ויקיפדיה

מפות דמו למילונים, לאנציקלופדיות, מלאות הבטחות שהן ידעו לקיים במשורה, על פי יכולתנו להפיק מהן את המיטב, בין אם הוא היה מה שנזקקנו לו פרקטית, ובין אם הוא היה הפתעה נעימה, מתנה נקייה מאינטרסים או מטרות

ראשית היינו מוצאים את עצמנו בה, כלומר את מקום הימצאותנו. לאחר מכן היינו הולכים בה, באצבעות, בעיניים, באמצעות עפרון, ומאתרים את היעד. בדרך היינו צוברים את הדרך, כלומר את הסימנים שעורכי המפה חשבו שכדאי לספק לנו אם נרצה ללכת על פי המשורטט. כל מפה כללה מידע רב, נוסף על מה שחשבנו שאנו זקוקים לו. היו מפות עמוסות במיוחד במידע טופוגרפי, דמוגרפי, אקלימי, היסטורי ואתנוגרפי ועוד, ואחרות היו מפות מופשטות יותר, ריקות מממדים נוספים של מידע מעבר לקווי המתאר הבסיסיים של ארצות, יבשות, כבישים וישובים. ובכל זאת, קשה לקחת מפה ולא לגלות בה מידע נוסף, מקודד, אולי אפילו מוצפן. ולא זאת בלבד, אלא שבמפות ששימשו אותנו רבות גם הוספנו סימונים משלנו, מידע תומך חיוני, או פרטים שנראו לנו רלוונטיים לפעם הבאה שנשתמש בה. מפות דמו למילונים, לאנציקלופדיות, מלאות הבטחות שהן ידעו לקיים במשורה, על פי יכולתנו להפיק מהן את המיטב, בין אם הוא היה מה שנזקקנו לו פרקטית, ובין אם הוא היה הפתעה נעימה, מתנה נקייה מאינטרסים או מטרות.

אם הגעתם עד לכאן, מרחק קטן יחסית מתחילת הדברים הקצרים, אתם עלולים לחשוב שמדובר בטקסט נוסטלגי. יתכן, אך לא זה הדבר העיקרי. בבקשה, יקום מי שזוכר את עצמו משתמש במפה ויאמר שאין בו מידה של נוסטלגיה. ובכל זאת, כיוון שמפות פיזיות, בגיליון מודפס, הן יצורים שזקוקים לשימור והגנה, כמעט בסכנת הכחדה, בוודאי מבחינת השימוש ביומיומי בידי אנשים מהשורה, יש טעם להתעכב על מה שתפס את מקומן.

היום אפשר להגיע לכל מקום בלי לדעת איך נסענו ובלי שיהיה לנו כל מניע לדעת מה יש בדרך

מלבנים קטנים של בוהק אלקטרוני. בהם אכן המטרה היא הכול, ואנו מחפשים מסלול מ-א' ל-ב' כשמטרתנו היא אכן... "להגיע". הפרקטיקה של השימוש שלנו במפות האלקטרוניות קשורה בעיקר לניווט שעלינו לעשות כעת, ואנחנו מבקשים להיות מונְחים על ידי מערכת ("ווייז", מערכות מפות של גוגל, של אפל או כל כלי דומה אחר). מטרתה היא אכן לקחת אותנו אל היעד. כך השתנו חיינו: כמעט כל "פתיחה" של מפה נעשית בהקשר של הצורך להגיע למקום, ועל פי רוב – מיד. המפה חדלה כמעט לחלוטין להיות טקסט שאנו פותחים להנאתנו, מרחב לשוטט בו בעין, באצבע או בדמיון. היום אפשר להגיע לכל מקום בלי לדעת איך נסענו ובלי שיהיה לנו כל מניע לדעת מה יש בדרך, אלא אם כן מדובר במשהו שעלול לעכב אותנו או לשבש את תכניותינו.

כשכל מה שחשוב הוא המטרה וההגעה אליה. תצלום: תאמש טוזש-קטאי

צפון? דרום? מעבר להר? לאחר חציית שני גשרים? בצד הנמוך של שיפולי העיר העתיקה? עניינים מיותרים, מידע שאינו תומך במימוש המטרה, פרטים שאפשר לחפש אותם במקומות אחרים, בעיקר אם איננו נוהגים או בעת שאנו מנווטים כשעינינו שקועות במסך המלבני הבוהק – במקרה של הליכה שנעזרת באפליקציה. לכל היותר, אם אנו הולכים ומקבלים מידע על תחבורה ציבורית שיכולה לקצר לנו את הדרך. במלים אחרות, את הדרך, במובן העשיר והמגוון, רב המשמעויות, החליף המסלול, והוא מסומן בצבע, בקו בולט, כדי להקל עלינו להשלים את המשימה.

מפה הציגה שלל חידות ואפשרויות לפתרון, רמזים וגם בעיות, והייתה מגולמת בה החירות להציע פתרון אישי, לנסות אותו, לסטות ממנו בדרך

מפה, לעומת זאת, הציגה שלל חידות ואפשרויות לפתרון, רמזים וגם בעיות, והייתה מגולמת בה החירות להציע פתרון אישי, לנסות אותו, לסטות ממנו בדרך, ובכלל – להחליט לשנות את כל המסע בגלל דבר שהתגלה לנו בדרך, בעזרת המפה או על אף שהוא לא הוזכר בה. דמיינו את ולטר בנימין – בוודאי אחד ההוגים המצוטטים ביותר באוניברסיטאות של ימינו – משוטט בפריז בעזרת "ווייז" (או כל חלופה דומה). הוא לא היה מגלה דבר, לא היה רואה דבר וממילא לא היה מתעד בעושר של דמיון את הפסאז'ים של פריז, שחלקם הגדול מגלמים את חוסר היעילות במלוא יופיו. תחשבו על פרננדו פסואה הולך בליסבון כשעיניו נתונות במלבן בוהק הכובל את תשומת לבו לקו כחול עבה, בליווי מספר הדקות ליעד. בילדותי, הרחק מכאן בצד האחר של הגלובוס, היה מקובל לשאול אדם ברחוב כיצד מגיעים לאיזשהו מקום ולקבל תשובה פחות או יותר כזאת: "איפה שבעונת התפוזים יש מוכרת עם סחורה, פונים ימינה ושם אחרי שהולכים ישר עד לעץ, מול החנות של העוגיות, יש תחנת דלק, תשאל את העובד, הוא יודע".

זה לא היה יעיל, אבל היה מקסים ומשובב נפש, ועשיר בתגליות. וגם הגענו ליעד, תמיד ובזמן.

אך כיוון שבהליכה הזאת במפת המפות, בין זיכרון, טכנולוגיה ומגע אנושי, יש מאמץ לא לעצור בתחנות דלק של הנוסטלגיה, אניח למפות הממשיות, ואסיים במפה הדמיונית הממשית ביותר, זאת של חורחה לואיס בורחס, שהתעוור במהלך חייו, והמשיך ללכת ברחובות בואנוס איירס, מדויק כמו שעון שיוצר בז'נבה, לא מהסס לבקש מעוברים ושבים לעזור לו לחצות את הרחוב. ואולי הסיפור הקטן הזה מזכיר לנו שגם טקסט הוא מפה:

על הקפדנות במדע

 ...באימפריה ההיא, אמנות הקרטוגרפיה הגיעה לשלמות כזאת שהמפה של מחוז אחד בלבד השתרעה על פני עיר שלמה, ומפת האימפריה, על פני מחוז שלם. עם הזמן, המפות אדירות הממדים הללו לא סיפקו, ולשכות הקרטוגרפים הכינו מפה של האימפריה, שגודלה היה כגודל האימפריה ותאמה לה בדיוק. הדורות הבאים, פחות מסורים לחקר הקרטוגרפיה, הבינו שהמפה הרחבה הזאת היא חסרת תועלת ולא בלי חוסר חמלה מסרו אותה לחוסר הרחמים של השמש והחורפים. במדבריות של המערב נותרו חורבות מפוררות של המפה, שמתגוררים בהן בעלי חיים וקבצנים; בכל הארץ אין עוד שריד לדיסציפלינות הגאוגרפיות.

סוּאָרֶס מירַנְדָה: "מסעות של גברים זהירים", ספר רביעי פרק 45, לֶרִידָה, 1658.