כשעיני העולם נעצמות

כך, כפי שנראה העולם, נוכח המשבר באנושיות, מה התפקיד שלנו? איזו אחריות יש לכל אחד מאיתנו?
X זמן קריאה משוער: 4 דקות

אנחנו חיים בתקופה של הבלים. ברחבי העולם, בכל אשר נביט, נוכל להבחין בבורות עמוקה הפועלת את פעולתה: עלייתן המחודשת של השבטיות, הלאומנות והסמכותנות, ועוד. מה אנו אמורים לעשות? כיצד עלינו להגיב? מה משמעותה של אחריות בעידן שכזה?

אני רוצה לנסח את הדברים בפשטות רבה, כדי שנוכל להבין את סוגי האחריות החלים עלינו – מבחינת אלו מאיתנו שהיו רוצים להיות אחראיים כלפי ה"אני" האמיתי ביותר שלנו.

נראה שעינו של העולם נעצמת. העולם מאבד מודעות.

למה כוונתי? יש מעין ספקטרום של מוּדעוּת. בקצה הנמוך נמצאת המודעות המועטה. זוהי המודעות ל"אני לעצמי". בתודעה מהסוג הזה, הכול, כל מחשבה, כל רעיון, כל דרך לראות ולהיות, מגיעים עם הקידומת "אני": אני רוצה, אני רעב, אני צריך, אני כועס, אני-אני-אני.

בקצה העליון נמצאת המודעות הגבוהה. בתודעה מהסוג הזה, אירעה ההתגלות, הגיעה ההארה, התרחבה התובנה שמאחורי כל מחשבה, כל צורה, כל מושגי ה"אני", יש משהו אחר. משהו אמיתי יותר, כלומר העצמי האמיתי. העצמי הזה אינו עשוי מ"אני", אלא מהמתבונן, מהמסתכל, מהאוקיאנוס הפנימי, הרואה בעדינות, המהרהר, האוחז ב"אני" ובולם אותו. זוהי מהות ההוויה. דעת טהורה, אם תרצו לקרוא לזה כך.

ובכן. מהי התחושה שחש מי שנמצא באחד הקטבים הללו? ובכן: מודעות מועטה היא עינוי, כאב, נזק, סבל. במקום שבו יש "אני" יש תמיד "לא אני", יש תמיד "מה שאני לא" ו"מה שאין לי" וגם "מה שאני לא יכול להשיג", וכך המודעות עצמה אינה יכולה לייצר אלא קנאה, זעם, ייאוש ותסכול. אך השורש הוא בכך שתודעה כזאת, שלוקה בבערות, שאינה מכירה את עצמה, גם נעדרת יכולת לאושר, וכל שהיא מסוגלת לעשות הוא להפיג כאב, בינתיים.

מודעות גדולה היא קרינה. אם להשתמש במלים פשוטות, היא שלווה, דממה, שלמות, חן וחסד. הידיעה שמעבר לידיעה אינטלקטואלית שאיננו חסרים דבר, כיוון שאין דבר שאיננו אנו. כשאתם רואים את עצמכם כעדים לכל ה"אני" באשר הם, מה נותר לכם להיות? אתם כל הדברים שהיו אי-פעם, או שיהיו, והאמת היא שאתם במסע דרך כל הדברים הללו. אתם רוגשים בחלומות ובזיכרונות, ולאחר מכן אתם תוהים: "האם זה היה אמיתי? מנין זה בא?" אבל זה היה אתם, גם זה היה אתם – פשוט הייתם נתונים בהתבוננות ב"אני" אחר. במודעות טהורה, ישנה רק התודעה עצמה, היוצרת, הבוראת, העדה, המתבוננת. וכך אין כאן שום סבל, כי פה אתם סוף סוף מכירים את עצמכם כדבר המוחלט, האהוב, הרואה והנראה, המשתקף בהרף-עין אחד.

ובכן, רובנו מצויים בין שני הקטבים הללו, נכון? לפעמים – ברגעים קצרים ובני-חלוף מסוימים, אנחנו מסוגלים להרפות מן ה"אני" הקטן. אנחנו עומדים על החוף. ה"אני" נשמט. יש מודעות טהורה, שלאחר מכן נכנה בשם תחושה של "חיבור" או "הרמוניה". גילינו את העד, אך עדיין איננו מכירים אותו. אבל אז – פוף! – ה"אני" חוזר. ואז השליטה שלנו על המודעות שלנו קטנה כמו השליטה שלנו על רגשותינו.

ככל שאנחנו מתבגרים, אנחנו לומדים להרחיב מעט את תחושת ה"אני", ואנחנו מנפחים את עצמנו, ומרגישים גאים. ה"אני" הופך ל"אנחנו". אך היכן אנו מסמנים את גבולות ה"אנחנו" שלנו? בדרך כלל, הגבול הזה עובר במפתן ביתנו, אומותינו, החברות שלנו. ה"אנחנו" שאכפת לנו ממנו הוא המשפחה שלנו, או אם אנחנו מניחים שאנחנו אנשים נאורים וטובים ואצילים מאוד, ה"אנחנו" הזה הוא המדינה שלנו.

האמת היא שכך, באופן הזה, אנחנו כלל ועיקר לא אצילים או טובים. אנחנו בסך הכול נבערים, חסרי ידיעה. "אנחנו" הוא עדיין "אני", אלא שמדובר בישות דמיונית אף יותר מה"אני" של ה"עצמי" הקטן ("אני טיפש, חכם, חסר תקנה, מושלם" וכן הלאה). "אנחנו" הוא עסק דמיוני יותר מאשר "אני". הרי בסופו של דבר הוא מושג, בדיה מנטלית, שנגזרת מ"אני". וכך "אנחנו" הוא סוג של "אני", כזה שמונע מאיתנו לחשוב, לדעת, לראות, להרגיש, להתקדם במעלה המודעות. הוא רק כובל אותנו למדרגה הנמוכה.

האחריות של תודעה נאורה, או לפחות של תודעה מתורבתת, אינה להגדיר את עצמה כ"אנחנו" מוגבל, או כ"אני" קטן. האחריות של תודעה כזאת היא לכל הפחות למתוח את קווי ה"אנחנו" מעבר לגבולות הקלים והנוחים של אומות, משפחות וחברוֹת. ה"אנחנו" שכל תודעה מתורבתת או נאורה לוקחת בחשבון חייב להיות לכל הפחות המין האנושי כולו, אם לא כל היצורים באשר הם, כל המהויות הקיימות.

בהחלט. כל היצורים, כל המהויות. האם אתם סבורים שאתם חשובים יותר מאוקיאנוס? מנהר? מעץ זקן גדול? מדוע? באיזה אופן? אתם מבינים, אין תשובה חיובית לשאלה הזאת שתוכל להיות הגיונית וסבירה – אלא אם אתם מצמצמים את עצמכם באמצעות תחשיב כלכלי, ואז התוצאה היא שגם אתם חסרי ערך. אבל אינכם חסרי ערך, במובן הזה, וגם הנהר, העץ והאוקיאנוס אינם חסרי ערך.

עינו של העולם נעצמת והולכת. העולם מאבד מודעוּת. זוכרים את שני הקטבים? המודעות הקטנה והמודעות הגדולה? העולם שוקע במודעות קטנה והיא פוחתת בהתמדה, האין זאת? מינֵי "אני" קטנים יותר ויותר. תפישה שאומרת שאני משתקף רק דרך העם שלי, השבט שלי, אלו שיש להם הדם שלי.

לא. אתם בכל הדברים, וכל הדברים בכם.

בזמנים שכאלו, האחריות של תודעות נאורות ומתורבתות היא לפקוח מחדש את עינו של העולם. לפקוח אותה לאמת האמיתית והפשוטה מכולן. שכל הדברים משתקפים בכל דבר. שכן, כיצד הייתם מוצאים יופי כזה בעץ, אלמלא ענפיו היו העורקים שלכם? כיצד הייתם רואים יופי באוקיאנוס המשמיע אנחתו, אלמלא הוא פעם כמו לבכם? כל דבר בכל הדברים, כל הדברים בכל דבר. זהו הלקח הגדול שמגלה לנו הישות המוחלטת, האמת הסופית, המודעות הטהורה. לכן היא קורנת טוהר, אמת, אהבה, חן וחסד.

האחריות שלנו, שלכם ושלי, היא לפקוח את עיניו של העולם, להעלות את המודעות שלו.

המשימה לא תהיה קלה, ובוודאי לא תהיה משימה שתזכה איש מאיתנו בהוקרה. מדובר בסך הכול באחריות, כמו נשיאת מים, כמו זריעת זרעים.

עד שלבסוף נעמוד ונביט במבט ישיר אל המוות. ואז נבין שמה שפעם כינינו אחריות, הוא מה שהמוות מכנה בשם אהבה.

 

עומייר חק הוא הוגה דעות, פרשן, בלוגר ודמות ציבורית, המרבה לכתוב על כלכלה, חברה, עסקים, חדשנות ותרבות עכשווית. הוא מחברם שלספרים אחדים ומחלק את זמנו בין לונדון וניו יורק.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי.

כיסא מציל על החוף. תצלום: ריאן לופלין, unsplash.com

Photo by Ryan Loughlin on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי עומייר חק.

תגובות פייסבוק

3 תגובות על כשעיני העולם נעצמות

01
אוריאל בן עמי

נשמע יפה ומזמן למתוח את שאלת האחריות של "האני", בתוך ה"אנחנו".
האם "האני" מוכן לשלם את המחיר, ש"האנחנו" דוחה, מלקבל אחריות? האם "האנחנו" מתעניין יותר מהכל, בשימור עצמו ולא במוטיבציה לתיקון עצמו?

האם "האני" מתקבל בברכה, כשהוא מתריע מתוך "האנחנו", שיש לפעול אחרת, למען ה"אנחנו" - ולא משיקולי "האני" שלו?

לפני יותר מחמישים שנה - בשלושת שבועות ההמתנה, שקדמו למלחמת ששת הימים - האיצו אלופי המטכ"ל בראש הממשלה אשכול, לפתוח במלחמה. הם ראו בה מלחמת קיום, כפי שנתפסה גם לאחר מכן.

אשכול בחר להמתין. עזר וייצמן, אז אלוף וראש אג"מ, זרק את דרגות האלוף שלו על השולחן. במחאה על ההיסוס וההמתנה וכדי להמריץ את הממשלה לעשות מעשה.

האם בציבוריות של "האנחנו" - בכל התחומים - מישהו זורק את "המפתחות של האני" על השולחן?

02
אזרחית

יפיפיה. מאוד נהניתי מהכתיבה השופעת. הספקטרום הזה.. של המודעות... מעניין איך אפשר להגדיר את השינה, שהיא בעצמה מצב שבו אין לנו מודעות אבל בד ובבד נוצרת מציאות החלימה ובה אנחנו "מקבלים" בחזרה את המודעות הזאת של האני.

03
אייל

נחמד. אבל גם רצוף הנחות יסוד סובייקטיביות לחלוטין.
ולכן גם צרות ומצמצמות.
למשל : "..עלייתן המחודשת של השבטיות, הלאומנות והסמכותנות.." 3 תופעות שונות לחלוטין, נאמרות בנשימה אחת כאילו משקפות את אותה מגמה.
"שבטיות" יכולה להיתפס גם כריאקציה להתגברות ה"לאומנות".
היא יונקת משורשים שונים, ומספקת מסגרת אלטרנטיבית לחלוטין.
הכתיבה אמנם "שופעת", אבל האם עצם כתיבת המילים,
וחתימתן בשם הכותב, איננה שיקוף של "האני הקטן" ?
הנימוק של "האחריות.. לפקוח את עיניו של העולם" יכולה גם לשקף סוג של התנשאות. של "האני השופט".
כשאתה בהתבוננות מלאה, אתה דומם.
העולם אולי קורס מול עיניך, אבל אתה מבין שזהו רק עוד ביטוי של הטבע המופלא שמקיף אותך. ואתה נושם. ודומם.