מסעותיו של תייר

איך, ואל מי, משיבים את המבט? איך משיבים את המבט, כשאין בכלל לאן לשוב? כשידוע מראש שתשובה לא תהיה פה?
נדידה על קו רוחב בין היותו של המבט חלון צבעוני כפול-זיגוג, מכשיר חריטה מקעקע, מכת הדף המוחזרת אל מי שלוטש בך עיניים, שמיכה פעורת רבבות אישונים הנפרשת לכל רוחות השמיים (ועוד):

תורכיה

המבט, ממקומו של "האחר"- מקבע אותנו, לא רק באלימות, בעוינות ובאגרסיביות שלו, אלא גם באמביוולנטיות של תשוקתו.

כך, לערך, מצטטת הפמיניסטית השחורה בל הוקס את הפסיכיאטר וההוגה השחור פרנץ פאנון. מקבע, הוא כתב, כמו תמיסה כימיקלית שנמהל בה פיגמנט.

הוקס עורכת ניסויים משלה עם ההרכב הכימי שניסח פאנון בספרו "עור שחור, מסיכות לבנות" (1952). היא מתעלת את חומציות מילותיו וזעמו כדי לשרוף חורים משל עצמה. חורי הצצה שקוטרם הולך ומתרחב, מבעדם אפשר להסתכל בחזרה. לא, לא רק אפשר- בעצם, אין ברירה. ¹

כילדה למשפחה ממעמד הפועלים בדרום ארצות הברית, אמרו לה הוריה, השחורים כמובן, לא להישיר את המבט. אל לה ללטוש/ לבהות/ לפגוש במבטו של איש, ובמיוחד לא בזה של המבוגרים ממנה. ומצד שני בזמן קבלת העונש - תסתכלי עלינו כשאנחנו מדברים אליך!

ליסבון

גם על עבדים נאסר להגניב מבט אל בעליהם, ועבירה, כלומר, הסתכלות, הובילה לענישה. אך הוקס, הילדה שנצטוותה מפורשות שלא לנעוץ, ליקטה בכל זאת את פירורי הזמן המזדמנים להתבוננות. את זווית האלכסון החמקמקת. ומאחר שהצליחה, האמינה שגם עבדים, נכפפים אחרים, כמוה, מצאו את הרגעים להסתכל. גם הם, בכל זאת, התבוננו בחזרה.

היא זוכרת את הסרטים והסדרות שהתיימרו לייצג אותה - שלא חשפו דבר בנוגע לשְחורות, אלא רק את האופן בו הסתכלו לבנים בשחורים. באחרים. תמיד כנגד משהו, על רקע משהו. שחור על גבי לבן, ולא בפני עצמם. לְמה דומים הזרים האלה, ('לנו') וממה הם שונים ('מאתנו'). צירים שורטטו. השוואות נדחסו יחד. פערים תוחזקו. אך הוקס הסתכלה באופן בו הסתכלו בה, כאילו האופן עצמו- הוא האובייקט למבט.

היא מנסחת דרך לנעוץ עיניים מבלי שתתקבע התמיסה. להשיב את המבט. להתבונן בביקורתיות בחזרה במי שמתבונן בך. להתבונן בביקורתיות בחזרה, באיך הוא מתבונן בך. בדמותך שמבטו מייצר, ושב ומייצר, ושוב, ושב. אז להשיב לו.

מנצ׳סטר

במאבק לחתרנות, כוחה של הנשלטת/הכפופה מצוי בניכוס ובטיפוח של פוליטיזציית יחסי המבט. את לומדת להביט באופן מסוים כדי להתנגד, הוקס אומרת.

בכוחו של כל נרטיב לאפשר לצופַה בו עמדה של סוכנות. קרעים בהם היא תסרב (או לא תוכל) להזדהות עם הדימוי המוצג בפניה. קרעים שדומים אולי לחורי האישונים העקורים בעיניה של סת', גיבורת הספר "חמדת".
זה מתחיל מה"לא" של פאנון, וממשיך בהשבת המבט של הוקס. השחור הוא ההיפוך, הוא החסר, הובהר להם. האחר הוא הצל שלא קיים בזכות עצמו.
לא. הוא, אנחנו, אני, זוג עיניים יוקדות שרואות את העולם, על כל מתקני הכליאה המרשתים אותו. רואות וגם בוראות.

אך עכשיו, מה עכשיו? כשכמות הדימויים עולה על גדות כל דמיון, ומבעדם מתממשת תשוקה קולוניאלית אחרת, מרובדת, ובו בזמן התנועה הממשית על פני המרחב גם היא רק גוברת, הגירה והתקה ומסעות ונדודים וכורח פרנסה ובריחה וחיפוש מפלט. הדבר היחיד שניתן לקחת לדרך, לכל סוג של מסע, הוא את הכמיהה למפגש ולשיח, כן, אולי. אך לצד אלה- את הביקורתיות בקריאת המבט המופנה אליך.

אסטנבול

ז'אנר ספרות המסע המסורתי נתפס כביטוי קולוניאלי מובהק, התגלמות של האופן בו החוקר בעל המבט "מגלה", מנכס, וכובש, גם אם רק טקסטואלית. כל עוצמת המערב בתרמילו. בדיונים על מסעי גוליבר בשלוש מאות השנה שחלפו מאז פרסומו, הוא נקרא בכמה אופנים. כספר הרפתקאות לילדים ממנו הוחסרו על פי רוב שלושה חלקים- ארץ הענקים, האי הצף וארץ הסוסים התבוניים (נותרה רק ליליפוט, בה גוליבר הוא גוליית בין ננסים). הוא נקרא כסאטירה חברתית נוקבת על החברה הבריטית ומוסדותיה. והוא נקרא גם, כיום, כטקסט אנטי-קולוניאלי או פוסט קולוניאלי.

חלק מייחודו טמון בדמותו של למואל גוליבר. האם הוא הקולוניאליסט, או שמא זה שנכבש בדרכיהן של חברות "מתקדמות" ממנו? (אין דרך עדינה לומר זאת- בחלקו האחרון של הספר הוא הופך עבד של סוס). האם הוא משנה את הרכבם של האתרים אליהם הוא נודד, או שהוא עצמו משתנה? האם מבטו משקף את שראו אותם "מגלים" שהגיעו לתרבויות "בתוליות" ו"פרימיטיביות", או דווקא מבט מהופך, החוקר את נבכיה של החברה המערבית עצמה? ואולי את מבנה הנפש האנושי באשר הוא. האם יש מבנה נפש אוניברסלי? לפי פאנון בהחלט שאין, הנפש נוצרת מתוך אותו תמהיל של מבטים ופיגמנטים.

אסטנבול

ואם כבר מבנה נפש - כיצד יכולה להיות דמותו של מגלה הארצות הלבן המדווח באובייקטיביות על ממצאיו, כה הפכפכה ולא קונסיסטנטית? אפשרות מפוקפקת אחת היא שג'ונתן סוויפט פשוט לא היה סופר מצטיין במיוחד.

אך ייתכן שישנה משמעות אחרת לאי הרציפות. אולי תקשר סוויפט עם האופן בו, מאות שנים אחר כך, יגדיר הומי באבא הן את הסובייקט הקולוניאלי והן את הקולוניאליסט - כהיברידיים, לימינאליים, ואמביוולנטיים.

תיאוריות כמו אלו של באבא נותנות את הדעת על ההשפעה ההדדית בין כובש לנכבש, ללא קיבוע או חלוקה מוגדרת. זליגה א-סימטרית של חקיינות והתפעלות, נחיתות ועליונות, הזדהות והתכחשות, חרדה ופנטזיה - נעה ונדה בין הצדדים, במורכבות לא דיכוטומית של המפגש המתרחש בין מזרח ומערב. גם אם מזרח ומערב מדומיינים.

אסטנבול

כיצד ניתן היום, בעידן גלובלי, טראנס לאומי, כשמשמעותם של גבולות וכיוונים וחצאי כדור ארץ משתנה במהירות, לקרוא תיגר על המבט (אינספור המבטים) המתבונן באחר (רבבות אחרים, חיצוניים ופנימיים)? ולאן ניתן להשיב את המבט? באיזה מסלול מסוחרר ופתלתל? ולידי מי? ואיך כל זה רוחש ומתרחש כשמשני העברים, אם אכן יש שני עברים, נמצאות זהויות היברידיות ושסועות, והמבט עצמו מבוזר, מנותץ לרסיסים ישרי זווית ובהם פרצופים, מובחנים וחדים ומאופיינים כולם, מרצדים ברזולוציה גבוהה, אך בו בזמן הופכים מסה ענקית, מגובבת, חסרת פנים.

איך נראית ספרות מסע שנכתבת, למשל, בישיבה דוממת, בעת גלישה ברשתות חברתיות (תת-ז'אנר מתבקש שאני בכל אופן, הייתי מעוניינת לקרוא). או כזו שנרקמת, משוריינת במבט הביקורתי הסרבני של הוקס, תוך צפייה בסדרות ריאליטי או בסרטים הוליוודיים. ספרות מסע שמבטה נודד רחוק, אך לא עוזב את פתח הבית. ובו בזמן אין בית. ואין לאן להשיב את העיניים.

טֵקְסְט בּוֹגְדָנִי/ מחמוד ערישי: ²
הַבִּנְיָנִָים הַגּוֹרְדִים אֶת פּנֵי הָרָקִיעַ...בָּתֵּי הַדִּירוֹת לְמוּדֵי הַשּׁנִים...הַחַלּוֹנוֹת עֲצוּמי העיניים...גִדְרוֹת הַשִֹיחַ שֶהִגְרוּ מֵרָחוֹק...וְעֵצִים מִזְּּמַן אַחֵר...שׁתוּלִים בְּלֵב כּאֵב שָׁתוּל בְּלֵב-עֵץ...זוּגוֹת אוֹפַנַּיִם עֲזוּבִים...מְכוֹנִיּוֹת מְצֻחְצָחוֹת...פְּנֵי הַיָּם הַקְמוּטוֹת...לְחָיֵי הַחוֹף הַמֻּכְתָּמוֹת...בְהַצְהָרוֹת שֶׁל אַהֲבָה...הַשַּׁעֲשׁוּעַ...וְשִׁרְבּוּטִים עַל קִירוֹתֶיהָ וּבְאִישׁוֹנֵי הָאֲנָשִׁים.
יָפָה הָעִיר הַזֹּאת. יָפָה, יָפָה, יָפָה,
עַד שֶׁשּׁוּב מִזְדַקֶפֶת בִּי הַהַכּרָה.
כָּאן תֵּל-אָבִיב.

אורי גרשוני הוא אמן, אוצר ומרצה. נולד בתל אביב ב1970. למד לתואר ראשון בצילום, ותואר שני לאמנות, שניהם באקדמיה לעיצוב ואמנויות בצלאל. כעת מלמד בבצלאל במחלקה לצילום כמו גם בויצ"ו חיפה.

גרשוני הציג מספר רב של תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות. זוכה פרס אמן צעיר ופרס עידוד היצירה מטעם משרד התרבות. את הסדרה המוצגת כאן רואה גרשוני כצילומי תיירות. כולם צולמו בזמן טיול במדינות ובתקופות שונות. כבר במהלך המסעות עצמם, הרכיב בקולאז' את הדימויים שצילם ושיתף בפייסבוק. בכך בעצם שיקף באופן רב שכבתי את סקרנות הזר למפגש, ללא מוכר, למיפוי ולדיווח, כמו גם לחציית גבולות, את האיווי העז לקשר ומגע. אלה מגולמים הן בצילומים עצמם והן בשיתופם ברשת החברתית- שני מרחבים בהם קרבה רחוקה מנשוא ורצון לשיח גועשים בתוככי שימורו של הניכור, בעצימת העיניים. בימים אלה עובד גרשוני על תערוכת יחיד שתוצג בדצמבר במוזיאון ישראל ותיקרא- "אפולו ומנקה הארובות"..