קל מאוד לזייף חיוך. אם כך, מדוע אנחנו נותנים אמון במי שמחייך לעברנו?
X זמן קריאה משוער: 6 דקות
דמיינו שאתם פוגשים מישהו בפעם הראשונה – ספר, חשמלאי המגיע אליכם הביתה, עמית חדש בפגישת זום – והם מחייכים אליכם. מה משמעות החיוך הזה? הוא עשוי להצביע על כך שהם שמחים, כמובן, אבל הוא גם עשוי לומר לכם משהו על האדם שהם, ועל הגישה שלהם כלפיכם. ממחקרים עולה כי אנשים נוטים לייחס למי שמחייכים יותר כנות וחביבות, ולרצות יותר לשתף איתם פעולה. כשמישהו אומר שהוא ישתף פעולה, אנשים נוטים להאמין לו יותר אם הדברים נאמרים בחיוך. במילים אחרות, חיוכים הם כנראה אות שאומר: ״בטחו בי״.
אם חיוך קצר מסוגל לשדר כל כך הרבה כוונות טובות, אנשים ערמומיים, שרוצים שתחשבו שהם ראויים לאמון כדי לנצל אתכם, יכולים לזייף אותו בקלות
הבעיה היא שקל מאוד לחייך. אם חיוך קצר מסוגל לשדר כל כך הרבה כוונות טובות, אנשים ערמומיים, שרוצים שתחשבו שהם ראויים לאמון כדי לנצל אתכם, יכולים לזייף אותו בקלות. ״חיוכים מזויפים״ כאלה בוודאי מתרחשים כל העת, ולמרות זאת אנחנו בדרך כלל מאמינים לחיוך. במחקר שלי, רציתי להבין למה.
מחקרים קודמים מציעים הסבר אחד: חיוכים אמיתיים – אלה המתרחשים באופן ספונטני כשאדם מרגיש שמחה – מלווים בהתכווצויות עדינות סביב העיניים, שמבחינות אותם מחיוכים מזויפים או מלאכותיים. חיוכים שבהם נעים השרירים האלה מכונים ״חיוכי דוּשן״ (Duchenne), על שמו של הרופא הצרפתי בן המאה ה-19 שחקר אותם, והם נוטים להיתפש באורח חיובי יותר (למשל, כאמיתיים יותר וראויים לאמון) בהשוואה לחיוכים מזויפים. ואולם, אנשים מסוגלים לחייך חיוכי דושן על פי הזמנה, כשאינם חווים שום שמחה של ממש.
כדי להבין טוב יותר מדוע אנו בוטחים בחיוכים, פסיכולוגים כמוני פונים לחפש תובנות בענף של הביולוגיה האבולוציונית הקרוי ״תאוריית האיתות״ (Signaling theory). התאוריה הזו קובעת כי איתות תקשורי בין חיות יכול להישאר ״כן״, כלומר כזה שניתן לבטוח בו, אם החיה המאותת נאלצת להשקיע בו מאמץ. חשבו על האופן שבו הדלגן האפריקני [סוג של אנטילופה] קופץ באוויר כדי לאותת לטורפים שהוא צעיר ובכושר, ושלכן המרדף אחריו יהיה קשה מדי. הזינוק כרוך במאמץ רב עבור הדלגן, ולכן סביר שהוא לא יטרח לזנק אלא אם הוא אכן צעיר ונמרץ – ומכאן שראוי לבטוח באיתות.
כדי שאינטראקציה תהיה מוצלחת, צריך לשים לב ולהגיב בהתאם למקורות מידע רבים ושונים מהאדם שממול: המילים, נימת הדיבור, שפת הגוף
דבר דומה קורה במפגשים חברתיים בין בני אדם. בספרו Honest Signals (משנת 2008), חוקר מדעי המחשב אלכס (סדני) פנטלנד (Pentland) טוען כי אינטראקציה חברתית כרוכה במאמץ רב – ויסכימו עמו כל כמי שאי פעם נכחו באירוע שתכליתו חיזוק קשרי עבודה. כדי שאינטראקציה תהיה מוצלחת, צריך לשים לב ולהגיב בהתאם למקורות מידע רבים ושונים מהאדם שממול: המילים, נימת הדיבור, שפת הגוף. פנטלנד אומר כי אותות חברתיים רגישים עולים לנו במחיר ממש כפי שטוענת תאוריית האיתות: ממש כמו קפיצת הדלגן, תשומת לב ותגובה מתאימה לאדם אחר עולה לנו במאמץ רב. לכן כשאנשים שמים אלינו לב, אנחנו משוכנעים שהם כנים – כי אנחנו יודעים שמדובר בעבודה קשה.
תהיתי אם הרעיון של פנטלנד מתאים גם לחיוכים, אבל היה בו משהו שלא היה לי ברור. חיוכים יכלו להיות סמנים אמינים וכנים למידת האמון שראוי לתת באדם, אילו מדובר היה בפעולה שדורשת מאמץ – אבל ממש לא קשה לחייך, נכון?
אנשים שמים לב כשאתם מחייכים לכם בלי ממש לעקוב אחרי הנאמר, והם מרגישים כשאתם מחייכים באורח פעיל, בתגובה למה שהם אומרים
העניין המכריע הוא שבעולם האמיתי חיוכים אינם אירועים חד פעמיים, שמתרחשים בלי קשר למה שקורה לפניהם או אחריהם. כשמחייכים כדי לצלם סלפי לבד מדובר במאמץ זעום, אבל מרבית החיוכים הם חלק מאינטראקציות חברתיות פעילות, והם צריכים להיות משולבים בהקשר רחב יותר של שיחה. אנשים שמים לב כשאתם מחייכים לכם בלי ממש לעקוב אחרי הנאמר, והם מרגישים כשאתם מחייכים באורח פעיל, בתגובה למה שהם אומרים. חיוכים כאלה תובעים מחיר של תשומת לב ומאמץ. אולי לא סתם חיוך אלא חיוך מעורב – חיוך שדורש תשומת לב פעילה – הוא החיוך שמעורר אמון.
עמיתתי מישל שיוטה (Shiota) ואני בדקנו את הרעיון הזה כשביקשנו מ-123 זוגות של זרים לשוחח שיחת היכרות. הזוגות דיברו על מה שרצו במשך חמש דקות, ואנחנו צילמנו את השיחות הללו. לאחר מכן התבוננו בהקלטות ובחנו בתשומת לב באיזו מידה כל אדם הפגין ״חיוכים מעורבים״. לשם כך, קודדנו את עוצמת החיוך של כל אדם לאורך השיחה – בדקנו האם אלה היו חיוכי דושן ומה היה משך החיוך – וגם השתמשו במודל סטטיסטי שמדד באיזו מידה הגיבו המשוחחים בחיוך לחיוך של בני שיחם.
רצינו לראות האם אנשים שחייכו חיוכים מעורבים והגיבו בחיוך במידה רבה עוררו יותר אמון אצל בני שיחם. לשם כך, לאחר השיחה, הזוגות שיחקו משחק כלכלי בשם ״דילמת האסיר״. במשחק זה, כל אדם צריך לקבל החלטה אחת: לשתף פעולה או להתחרות עם בן זוגו. אם השניים משתפים פעולה, שניהם מקבלים 3 דולר. אם הם מתחרים זה בזה, כל אחד מהם יקבל דולר אחד. אבל אם אדם אחר משתף פעולה ואילו השני מתחרה, משתף הפעולה לא יקבל דבר והמתחרה יקבל 5 דולר. מדובר במדידת אמון: מסוכן יותר לבחור לשתף פעולה, ולכן ההחלטה לשתף פעולה מעידה על כך שהאדם בוטח בבן זוגו. שיערנו שאנשים ייטו יותר לשתף פעולה עם בני זוג שנהגו לחייך חיוכים מעורבים יותר.
חיוך הוא לרוב איתות כן על כוונתו של אדם ואופיו, מאחר שהוא דורש מעורבות ותשומת לב של ממש כדי להיראות משכנע
זה בדיוק מה שגילינו. חשוב לציין כי לא מדובר רק ביותר חיוכים – אם כי גם נתון כזה ניבא יותר שיתוף פעולה. הייתה חשיבות רבה גם למידה שבה החיוכים באו כתגובה – כשבן הזוג חייך יותר בתגובה ובהתאם למה שנאמר לו, אנשים שיתפו פעולה יותר. חיוכים ללא הרף שאינם קשורים בתשומת לב להקשר, זכו אמנם לתגובה חיובית יותר מהימנעות מוחלטת מחיוך, אבל לא עוררו אמון כזה. המשתתפים היו זרים, ולכן יתכן כי יתקבלו תוצאות שונות בבחינה של חברים ותיקים או עמיתים לעבודה, אבל אלה היו שיחות של ממש, והתוצאות היו כרוכות בכסף אמיתי.
התוצאות שלנו עלולות אמנם להישמע כמו תכסיס עבור אנשים מפוקפקים: אם אתם רוצים להערים על מישהו, הקפידו לשים לב למה שהוא אומר וחייכו בתגובה. אבל את הניסיון לעקוב אחר מילותיו של אדם אחר, נימת קולו, היציבה שלו והבעות פניו, ולהגיב באורח אמין – ממש לא קל לזייף. חיוך הוא לרוב איתות כן על כוונתו של אדם ואופיו, מאחר שהוא דורש מעורבות ותשומת לב של ממש כדי להיראות משכנע. זו הסיבה לכך שחיוכים תובעים יותר מאמץ מכפי שנדמה – וזו הסיבה בגללה אנחנו בטוחים במי שמחייכים.
אלכסנדר דנברס (Danvers) עוסק במחקר פוסט-דוקטורט באוניברסיטת אריזונה. הוא פסיכולוג חברתי המשתמש במערכות דינמיות ולמידת מכונה כדי להבין אינטראקציות חברתיות ורגשות.
AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.
תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי
תמונה ראשית: היא מחייכת. תצלום: אולגה בלסקאיה, Pexels.com
Photo by Ольга Вельская from Pexels
תגובות פייסבוק
בלי לאכול את הלב
גדעון לבכמה מדמותנו המוסרית קשורה למה שאנחנו אוכלים? מה היא הדרך המתונה בעולם...
X 4 דקות
פשע: מגפה וטיפול
ראול מרטינזהענישה נכשלת, והפושעים אינם עשויים מקשה אחת. אולי הגיע הזמן לבחון גישות...
X 6 דקות
אהבתי
ההקשר הוא הכול. במובן הפשוט וגם העמוק, המשמעות עולה מתוך ההקשר. הדבר נכון בחיינו בכלל, ועוד יותר מכך בתחום הלשון. שום אלמנט בלשון אינו מתקיים לבד, בחלל ריק. לכן ספר הדקדוק מימי בית הספר, וכל תיאור של "כללים" מהסוג שמדבר על "צריך" ו"נכון" לעומת "לא נכון", ועוד יותר מכך אם הדברים מנוסחים ללא קשר לדוגמאות אמיתיות – חוטא לאמת, ליושרה התיאורית וגם לשכל הישר.
הנה למשל מערכת הזמנים בעברית המודרנית, בעברית העכשווית שלנו. יש לנו כל הסיבות לחזור ולומר שמערכת הזמנים אינה מסתכמת ב"עבר" ו"עתיד" לצדו של "הווה" כלשהו, שיושב לצידם באורח לא מאוד נוח: "שמרתי" כמציין עבר; "אשמור" כמציין עתיד; ו"שומר" שהוא גם ציון של הווה וגם שם עצם – ולא זו בלבד, אלא שכציון של הווה קשה לומר מתי מתרחשת הפעולה, אם כעת ממש או שמא תמיד, ואם תמיד, איזה מין הווה היא מציינת, אם בכלל.
עסק קשה, מורכב, שאפשר להניח בצד ולהתעלם ממנו בבואנו לתאר את השפה כפי שהיא, כלומר מתוך הממצאים הממשיים הניבטים לנו בטקסטים אמיתיים שנוצרו באורח טבעי, ספונטני.
ראינו באחת ההזדמנויות ש"שלושים שניות הקפתם את הבניין" הוא הבעה שמזכירה מאוד את ה-future perfect באנגלית (ואת מקביליו בשפות אירופיות), והדבר מתגלה מתוך הדוגמאות, מתוך השימוש במבנה, הכולל צורה שלימדו אותנו תמיד שהיא מציינת עבר, במקרה הזה "הקפתם". כלומר, ההקשר מאפשר לנו לראות משמעות: פעולה שתושלם בעתיד, שאחריה נהיה במצב של אחר-השלמה (ומכאן המונח הלועזי perfect, המתייחס להשלמה). העובדה שדבר מכל אלו אינו נלמד בבית הספר וגם אינו מופיע בספרי הלימוד אינה צריכה להבהיל או להרתיע את מי שמתאר את הלשון כפי שהיא, מתוך מבט משוחרר בחומר האמיתי.
בדומה לכך, עולה לנגד עיני המתבונן זמן נוסף בעברית העכשווית. הכוונה למשפטים מסוג "אהבתי" שנאמרים מול דבר שמעורר בדוברים רגש חיובי של שביעות רצון, קבלה, הסכמה חיובית וחיבה. אדם שומע בדיחה טובה ואומר "אהבתי": הוא אינו מדבר על דבר הקשור לעבר, אלא מגיב למשהו שזה עתה יצר אצלו תגובה רגשית. דוברת הקשיבה לתוכנית משוכללת לפתרון בעיה מורכבת ובתוך הצגת הדברים אמרה: "התרשמתי". זו הייתה תגובתה, וב"התרשמתי" היא סיכמה בקיצור נמרץ את רגשותיה נוכח מה שהיא ראתה זה עתה, ברגעים שממש קדמו לתגובתה. גם "אהבתי", כמו "התרשמתי", בדוגמאות שכמוהן אנו מוצאים מדי יום, מתאפיינים במספר תכונות שיש טעם לפרטן.
ראשית, בשני המקרים יש לפנינו צורות עבר שאינן מביעות פעולה שהתרחשה בעבר. בנוסף לכך, בשני המקרים הפועל הוא בגוף ראשון יחיד. עוד משותף לדוגמאות הללו (ולרבות אחרות שאפשר למצוא באורח שגרתי ותדיר) שמדובר בהבעה של רגש, באמצעות פעלים שנהוג לכנותם "פעלים פסיכולוגיים". בנוסף לכך, יש לשים לב להקשר: האמירות הללו באות לעולם נוכח סיבתן, סיבה שניצבת לנגד עיני הדוברים ושההתרשמות ממנה מגיעה לכדי השלמה מסוימת. כלומר, מדובר בהבעה של רגש המסכם התרשמות שהושלמה. כלומר, שוב יש לנו דרך של השפה העברית החיה, הנוכחית, להביע את הפרפקטיביות (את מהותן של צורות ה-perfect בדומה לאנגלית ושפות אירופיות נוספות).
מאזינים דקי הקשבה וחדי אוזן יבחינו כי לא פעם אמירות כמו "אהבתי", "התרשמתי" וכו' מלוות בעלייה קלה בטון בסוף המילה וגם בחיתוך חד של ה"-תי", כמין חתימה לסופיות המובעת. קשה לקבוע דברים מוחלטים, אך יש מקום להקליט ולנתח דוגמאות חיות, ולבדוק את ההשערה בדבר מעורבות של גורם פונטי-ביצועי בהבעה של זמן הפועל הפרפקטיבי בפעלי רגש בגוף ראשון יחיד. שימוש דומה מאוד מבחינת המבנה וגם ההקשר אפשר למצוא ב"הבנתי".
מובן שלא מן הנמנע שבדיקה שיטתית תגלה שההווה הפרפקטיבי הזה מתקיים לא רק בגוף ראשון יחיד, ואולי לא רק בפעלים פסיכולוגיים. בינתיים, הדוגמאות שנתקלתי בהן מתאפיינות גם בכך ש"אהבתי" אינו מופיע כאשר אחריו יש פירוט או המשך, אלא שהאמירה חותמת את הדברים, "וזהו". גם זו השערה שיש טעם לבדוק. בסופו של דבר, ההשערות מובילות אותנו בניסיונות למצוא את הסדר הפנימי בחומר החי, כך שהבדיקה האמפירית תוביל לממצאים, לכתיבה של סעיף קטן נוסף בדקדוק התיאורי של השפה העברית העכשווית, שכל נגיעה בה מגלה עד כמה היא עשירה ומורכבת, הרבה יותר ממה שלימדו אותנו.