אלכסון קלאסיק עשו אהבה, לא ילדים

מהי הבעיה הקשה ביותר העומדת בפני האנושות כיום? רשימת הטוענות לתואר מבהילה: שינויי אקלים, מחסור במזון ובמים עבור מיליארדי בני האדם, עליית מפלס הימים וחומציותם, הידלדלות מאגרי אנרגיה, מלחמות אזוריות, טרור, הכחדת מינים רבים של בעלי חיים, עמידות של חיידקים בפני תרופות.

מאחורי כל אלה עומדת ברכה אחת גדולה. גדולה מדי.

ככל שתוחלת החיים גדלה, משתוללת עוד יותר הריבית דריבית האנושית

בראשי תמונה, נפלאה ונוראה. במרכזה יושבים, מחייכים, זוג קשישים מופלגים, וסביבם ילדיהם הרבים, נכדיהם, הרבים עוד יותר, ניניהם. תוך זמן לא רב, צמד אנשים הפכו לקהילה של מאות. האח לכוחה של הסדרה ההנדסית! בחברה שבה ממוצע הפריון הוא שבעה ילדים לזוג, שני בני אדם יהפכו תוך דור לתשעה, תוך שני דורות ל-58 (נכון, גם בזכות בני הזוג של שבעת הילדים), ובחלוף עוד דור, ליותר מ-400. ככל שתוחלת החיים גדלה, משתוללת עוד יותר הריבית דריבית האנושית.

העדר מתרבה, ממלא את העולם. תצלום: מריו ביאנקטי

אל תרגישו זחוחים – ההבדל בדרך ל-400 בין זוג שמביא לעולם ½2 ילדים וזוג מוליד שבעה ילדים הוא רק שלושה דורות. והאנושות לא התחילה בכם. כל קורא וקוראת אינם אדם וחוה שבראש השבט, אלא הצאצאים מדור ה-400 איש, שלא לומר 400 מיליון איש, או, ליתר דיוק, קרוב לשמונה מיליארד.

בסיומו של ראיון טלוויזיה מקיף נשאל הדלאי למה מה הוא חושב שעל אנשים לעשות כדי לשפר את העולם. חתן פרס הנובל לשלום חייך את חיוכו השובב. תשובתו לא עסקה בשעות מדיטציה או במעשי חמלה וצדקה. "ללדת פחות ילדים", אמר.

צריך ללדת פחות ילדים. הנימה אינה מיזנתרופית, להיפך. כל אחד מניני-ניני-ניני הנינים שהם אנחנו, שהם האנשים המרכיבים היום את האנושות, הוא יצור חד-פעמי, עולם ומלואו, ופלא שהוא קיים. דווקא משום כך נכתבים הדברים. למען כל אחד ממיליארדי העולמות המלאים שממלאים את העולם. הן כל עולם ומלואו זקוק לעולם לחיות בו. ואם נמשיך כך, לא יהיה.

מצבו של כדור הארץ אינו מזהיר. יש הטוענים שכבר עברנו את נקודת האל-חזור ואנו שועטים לעבר קטסטרופה גלובלית. אם כך הדבר – ממילא מובן שהבאת אדם לעולם שלקראת-אפוקליפסה היא צעד אנוכי וחסר אחריות. ואם רואי השחורות שוגים ועדיין יש סיכוי להציל את האנושות  – כן, מדובר על לא פחות מכך – ברור שיש לעשות כל שביכולתנו לקידום סיכוי זה, אין דבר חשוב יותר. עשו אהבה, לא ילדים.

כל ילד שאינכם מביאים לעולם חוסך לפלנטה את כל הבגדים וכל כרטיסי הטיסה וכל הסטייקים, שהוא וילדיו ונכדיו וניניו וניני ניניו וכו' וכו' יצרכו

גם פעולות יומיומיות נפוצות מסבות פגיעה חמורה לסביבה. תעשיית הבשר, למשל, אחראית לרוב פליטות גזי החממה בעולם. תעשיית התיירות נמצאת לא הרחק מאחוריה. טיסה של ארבע שעות מביאה לפליטה של מעל טון פחמן לאטמוספרה, המקבילה לפתיחת החלון במטוס (אל תנסו את זה!) מדי שבע שניות והשלכת שקית זבל במשקל קילו. לאחרונה אף נמצא שתעשיית הבגדים מזהמת כמעט כמו תעשיות התיירות והבשר. אבל יש משהו מזהם יותר מלאכול, לטייל, להתלבש. הרבה הרבה יותר. טיסה, אפילו לניו זילנד, היא אקט מתחשב בסביבה, בהשוואה למעשה הכי לא סביבתי – הולדת ילד. כל ילד שאינכם מביאים לעולם חוסך לפלנטה את כל הבגדים וכל כרטיסי הטיסה וכל הסטייקים, שהוא וילדיו ונכדיו וניניו וניני ניניו וכו' וכו' יצרכו.

מזכרות לתיירים, ליסבון. תצלום: סוניו

כולנו חברים בקאנטרי קלאב יוקרתי. המבנה מקסים, הנוף נהדר, האוכל – אליפות. בלילות נערכות מסיבות מטורפות. אבל מה, לאחרונה קצת פחות כיף. כי כולם מביאים את החברים שלהם. אז את השדות מסביב גילחו כדי להקים מגרשי חנייה, בארוחות אין די אוכל לכולם, והשירותים מצחינים, כי לא מספיקים לנקות אותם. הדבר המתבקש הוא פשוט לא לקבל חברים חדשים, אבל משום מה, ההצעה אפילו אינה עולה לדיון. וכל חבר חושב לעצמו (בממוצע(: "מתחשק לי להזמין עוד ½2 חברים, איזה הבדל זה כבר יעשה?"

עזבו את העובדה שיסודות המועדון טמונים באדמה טובענית, שהתקרה שלו עשויה פלקל מעורב באסבסט ושבמרתף גילו ראדון – כך שהזמנת חבר חדש אינה מעשה אלטרואיסטי כפי שהוא מצטייר. הנקודה היא, שכל אדם נוסף שמצרפים פוגע באלה שכבר נמצאים במועדון. נכון, התחזיות מנבאות שהמבנה יקרוס אחרי מותכם – אך הגבלת הילודה אינה למענכם. אם יש ולו ילד אחד בעולם שאתם אוהבים, תחשבו רגע עליו, לפני שאתם עושים את המעשה המזיק ביותר לעולם שבו הוא יחיה.

הכוונה אינה לגרום לרגשות אשמה. כל מי שחבר במועדון הוא יצור בעל זכויות מלאות ושוות לכל היתר. ערכה של כל נפש חיה הוא מוחלט, בלי קשר לגילה, או למספר קרוביה. כל מי שכאן – נפלא שכך.

הכוונה גם אינה שאנשים יפסיקו להוליד ילדים. התחדשות הדורות חשובה, מה גם שרבים ירגישו שחייהם אינם שלמים וראויים אם לא יהיו הורים. אך די בילד אחד. במצב הנוכחי של המועדון שלנו, יותר מזה הוא חמדנות פושעת.

ההנחיה המדויקת הייתה "פרו ורבו ומלאו את הארץ". מילאנו.

יש שיאמרו: אבל אלוהים ציווה. לא. ההנחיה המדויקת הייתה "פרו ורבו ומלאו את הארץ". מילאנו. מי שממשיך לצופף אותה משול למאמין אובססיבי, הנוטל ידיו כמצווה לפני הארוחה, שוב ושוב ושוב ושוב. הוא עוד ממשיך, ידיו מדממות, הוא אינו ער לכך שעכברושים חיסלו מזמן את המזון על השולחן.

יש שיאמרו: אבל משפחה קטנה מזיקה לילד. לא. ניתוח של מעל למאה מחקרים שבדקו את הנושא הראה שתפקודם של ילדים יחידים דומה לזה של ילדים שיש להם אחים, ואפילו טוב יותר. אף מחקר מעולם לא הראה שיש אמת כלשהי מאחורי הסטריאוטיפ שלפיו ילדים יחידים הם בודדים, אנוכיים ולא יציבים, או שיש הבדל כלשהו בין אישיותם של ילדים יחידים לזו של ילדים שגדלו בחברת אחים. ההבדל היחיד שנמצא הוא שילדים יחידים עולים על הממוצע באינטליגנציה ובהישגים אקדמיים.

יש שיאמרו: אבל משפחה קטנה אינה טובה לנו, ההורים. לא. מדובר בסך הכל בהתניה חברתית. בסין, מדינה שכידוע טיפחה במשך אלפי שנים משפחות ברוכות ילדים, ערכו ניסוי מרתק. ב-1979 נאסר שם על הולדת יותר מילד אחד. לפני שנתיים בוטלה מדיניות הילד היחיד, ואז נמצא כי רוב הסיניות אינן רוצות יותר. הן גילו שזה דווקא טוב להן.

סין: אישה, אם ובת בחומה הגדולה. תצלום: וידאר נורדלי-מתיסן

יש שיאמרו: אבל אני משתוקק בכל מאודי למשפחה גדולה, ואני משוכנע שזה ביטוי למהותי האותנטית ולא רק התניה חברתית. אז מה. תעיפו מבט בעשרת הדברות, או בכל אסופה של כללי מוסר אוניברסליים – מה שכתוב שם, במילים פשוטות, הוא: "אם זה פוגע באחרים, אל תעשה את מה שמתחשק לך". להביא לעולם יותר מילד אחד, זהו מעשה שפוגע באחרים – באלה שכבר כאן. אז אל. עדיין מתעקשים? אמצו – ילד שזקוק לזה, לא פעוט צהוב פלומה עם תווית מחיר לצווארו.

גם אם יקרה נס וכל המדינות בעולם יאמצו כבר היום את מדיניות הילד האחד, מספר בני האדם על פני הכדור ימשיך לגדול בעשורים הבאים

יש שיאמרו: אבל אז האוכלוסייה תזדקן ולא יהיה מי שיעבוד, הרי לכן ביטלו בסין את המדיניות. ובכן – עדיף שהאנושות תזדקן מאשר שתיכחד. ובעניין העבודה, יותר מדאיג שמא גם לילד האחד הזה לא תהיה כזו.

יש שיאמרו: אבל אם כולם יולידו רק ילד אחד האנושות תצטמק. לא. גם אם יקרה נס וכל המדינות בעולם יאמצו כבר היום את מדיניות הילד האחד, לפי התחזיות מספר בני האדם על פני הכדור ימשיך לגדול בעשורים הבאים, ואפילו בשנת 2100 הוא לא יהיה קטן ממספרם כיום.

יש שיאמרו: אבל אם יהיה לי רק ילד אחד, עלול לקרות לו משהו. מה יש לומר למי שיוצרים חיים של אדם כתוכנית ביטוח? אולי כך: כל ילדיכם ימותו, וגם בני זוגכם, ואתם. תאהבו את עצמכם, תאהבו את בן זוגכם, תאהבו את ילדכם – הכי חזק שניתן, כל עוד אפשר. זה כל מה שיש. ותכאבו את האבדן ההכרחי, כי הוא שעושה אותנו אנושיים.

העובדה האחת המכריעה של קיומנו היא זמניותו. סביב הסוף הוודאי מאורגנים חיינו. הכמיהה האנושית האוניברסלית היא משום כך לחוויה מתמשכת, מתמידה. ארנסט בקר כתב על "השאיפה הבוערת של היצור הזה להותיר משהו אחריו, לתרום משהו שיישאר ויוכיח שהוא חי, עבד, סבל". מה שרוב בני אדם מותירים הוא צאצאים. אבל בין אם יולדים ילד אחד ובין אם יולדים תשעה עשר, לא ניתן ליצור המשכיות, ואין מנוס מהמוות. אם לא נלמד בקרוב לשלוט בשאיפה הבוערת, היא תשרוף את כולנו.

תמונה ראשית: ילד על נדנדה. תצלום: ברנדון וונג, unsplash.com

Photo by Brandon Wong on Unsplash

המאמר מובא לכם כחלק מיוזמה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שמביאה מדי פעם דברים שפרסמנו בעבר, חשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.

המאמר התפרסם לראשונה ב"אלכסון" ב-9 באוגוסט 2018