עשרים מיליגרם וכוכבית

בשירו Just like Tom Thumb’s Blues (משנת 1965), בוב דילן מקונן: ״התחלתי בבורגונדי אבל די מהר עברתי לחומרים החזקים יותר. כולם אמרו שהם עומדים מאחורי כשהעניינים נעשו קשים. אבל הבדיחה הייתה על חשבוני, לא היה שם איש שיכול היה לחשוף אותי...״ החליפו את ״בורגונדי״ ב״ריטלין״ ואת ״איש״ ב״קהילת בריאות הנפש״ ותבינו את מצבי בכל הקשור לתלות בחומרים ממריצים, שנגרמה כתוצאה מטיפול רפואי.

גיליתי – או אולי שכנעתי את עצמי –  שאני לא מסוגל למלא את המטלות בבית ולהתרכז בעבודתי כמרצה, מנהל וגם... ובכן, במטלה האנוכית לשמור על יכולתי להבריק בכתיבה

לפני שנים מספר, כשהופיעה במשפחתי מחלה כרונית שאינה ניתנת לטיפול, לחצתי על לחצן המצוקה. גיליתי – או אולי שכנעתי את עצמי –  שאני לא מסוגל למלא את המטלות בבית ולהתרכז בעבודתי כמרצה, מנהל וגם... ובכן, במטלה האנוכית לשמור על יכולתי להבריק בכתיבה. אז חיפשתי עזרה במרפאה מקומית לבריאות הנפש, ואחרי תקופת המתנה ממושכת, הצלחתי לקבוע תור.

בוקר אחד, בשיאה של מגפת הקורונה, פתחתי את המסך וחיכיתי במתח למטפלת המקוונת שלי. פתאום היא הופיעה שם, פסיכיאטרית אוסטאופטית בת שלושים ומשהו שקידמה את פני בקול רך ואמפתי. שוחחנו במשך רבע שעה בערך. מלבד שאלות בנוגע לתרופות שאני נוטל, היא כמעט לא שאלה אותי דבר על עצמי או על תחושותיי. למרות זאת, הצלחתי לבטא את המצוקה הגדולה שלי בנוגע למצב בבית ולחוסר היכולת שלי להתרכז ולתפקד בעבודה.

מרגע שהנחתי עליה את ידי, למדתי שהגלולה הקטנה הזו תטיס אותי ישירות לשעתיים של רוגע ממוקד

תוך פחות מחצי שעה, קיבלתי מרשם למתילפנידאט, המוכר יותר בשם ״ריטלין״. כמו ״אטנט״, ריטלין פועלת במהירות רבה ומרגע שהנחתי עליה את ידי, למדתי שהגלולה הקטנה הזו תטיס אותי ישירות לשעתיים של רוגע ממוקד. היכולת לחשוב על משהו מלבד מרפאות, פגישות עם רופאים והעתיד הקודר הצפוי, העניקה לי הקלה עצומה. כמובן, הירידה מתחושת השלווה הזמנית הזו הייתה סיפור אחר, אבל כל עוד היו לי הכדורים הידידותיים הללו, יכולתי תמיד להתרומם לשם שוב.

מסימני התקופה, מילדות ועד בגרות: ריטלין. תצלום: unfolded

בעולם התרופות ישנה אמרה: ״עם תרופות, אין נסיעות חינם״. אמן. עד מהרה פיתחתי עמידות, ואף שהייתי כמעט בן שבעים וסבלתי ממחלת לב, שכנעתי את שמאנית הזום שלי להגדיל את המינון שלי לרמה המקסימלית. חודשיים לאחר מכן, אפילו המינון הזה לא הספיק כדי לשמור אותי במצב שליו שכה כמהתי להיות בו. אשתי, מרצה לנוירו-פרמקולוגיה קלינית, טענה בעיקשות שפיתחתי עמידות במהירות גדולה כל כך, כי יש לי חילוף חומרים מהיר – לא שהבנתי בדיוק מה זה.

במאמר שפרסמה לאחרונה ב-Aeon תחת הכותרת ״Why We Crave״, הפילוסופית הקנדית זואי לאבאלי (Lavallee) ציינה כי:

״מרבית השימוש בתרופות אינו מוביל להתמכרות, אפילו כשמדובר בתרופות שלעתים קרובות נחשבות כממכרות ביותר כמו קוקאין. מחקר שנערך בארצות הברית גילה כי 19.4 אחוזים מבני 12 ומעלה דיווחו על שימוש ׳לא חוקי׳ בתרופה בחודש האחרון, ואילו רק 3 אחוזים השתמשו כך בתרופות במהלך השנה האחרונה״.

לאבאלי מציעה בחוכמה כי שלושת האחוזים שלהם אני משתייך, כוללים בעיקר יחידים במצוקה שאין להם אמצעי אחר לוויסות עצמי כדי להירגע.

בגלל העמידות שלי, בתוך פחות משבועיים, אספקת הריטלין החודשית שלי נעלמה. לא יכולתי לבקש עוד ולכן נאלצתי להתחיל בגמילה. זה היה נורא ואיום. לא יכולתי להתרכז בטלוויזיה ובוודאי לא לקרוא ספר או לכתוב מאמר. וכצפוי ממרצה לפילוסופיה, התחלתי לתהות. כן, נכון שחיים טובים אינם כוללים רק עונג. עם זאת, מחשבה אובדנית בפוטנציה החלה לתקתק: האם חיים ללא עונג הם בעלי ערך?

מרגע שהשתעבדתי למה שכונו פעם ׳גלולות מרץ׳, הרגשתי שאני לא מסוגל בשום אופן לכתוב ללא ׳חברי׳ השוקל 20 מיליגרם

מרגע שהשתעבדתי למה שכונו פעם ״גלולות מרץ״, הרגשתי שאני לא מסוגל בשום אופן לכתוב ללא ״חברי״ השוקל 20 מיליגרם. אני לא משתמש בקלות במונח ״חבר״. כמו ילדים קטנים שמרגישים מוגנים בזכות דובון הצעצוע שלהם, חלק מאיתנו מפתחים היקשרות רגשית לאובייקטים שאנחנו מאמינים שהם מגנים עלינו מחוויות שאנו חרדים מפניהן, בין אם אלה תרופות או משקאות אלכוהוליים. במקרה שלי, החוויה שחששתי מפניה הייתה האימה והעצב שיהפכו אותי לזומבי של ממש.

אחר צהריים אחד, הייתי אמור לשאת הרצאה מול קהל גדול יחסית. נותר לי כדור אחד בלבד של ריטלין, אבל מרוב חרדה, הפלתי את בקבוקון התרופות על הרצפה המלוכלכת. נותרה לי רק חצי שעה עד להרצאה, וביליתי אותה על ארבע בניסיון למצוא את הגלולה הלבנה הזעירה שלי. אשתי נכנסה ושאלה מה אני עושה, לא הייתה לי שום בעיה להסביר והיא הבינה מיד. אילו לא הייתי מסוגל למצוא את הכדור הסורר, יתכן שהייתי מבטל את ההרצאה. אולם, באורח פלא, מצאתי את הכדור, תחבתי אותו לגרוני ומיהרתי לשאת את הרצאתי שעסקה במעלות מוסריות.

ריכוז ומיקוד: מטרה נחשקת. תצלום: נורברט בראון

שנות השבעים, התברר שמתבגרים רבים אינם מתגברים על ההפרעה, ולשמחתן העצומה של חברות התרופות הגדולות, הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות אצל מבוגרים (ADHD) הוכרה גם היא כלקות נפוצה

בתחילה, חומרים מעוררים שימשו כטיפול בהפרעות קשב אצל ילדים (ADD). בשנות השבעים, התברר שמתבגרים רבים אינם מתגברים על ההפרעה, ולשמחתן העצומה של חברות התרופות הגדולות, הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות אצל מבוגרים (ADHD) הוכרה גם היא כלקות נפוצה. על פי מחקרים שונים, כיום, לא פחות מ-4.4 אחוזים מן המבוגרים בארצות הברית אובחנו כסובלים מההפרעה הזו. התקווה הייתה שחומרים מעוררים ימנעו כישלונות מאנשים שסובלים מ-ADD/ADHD, וכך ישמרו על ביטחונם העצמי ועל תחושת ההחלטה והפעולה שלהם.

ואף שהתמכרות לחומרים מעוררים היא בעיה מוכרת ונפוצה, רבים מצאו שיקוי פלאים בתרופות הללו, והצליחו להימנע מתלאות ההתמכרות. לרוע המזל, החוויה שלי הייתה הפוכה.

מאז שהצטרפתי לקהילת המטופלים בתרופות, התחלתי לייחס את כל ההצלחות שלי לריטלין, ולא ליכולות שלי עצמי. במקום לעזור בשימור הביטחון העצמי שלי בתקופה שבה חיי נפגעו מרעידת אדמה של ממש, הצורך שלי בקביים בדמות כדורים ערער קיצונית האמון שלי בעצמי.

יש להוסיף כוכבית קטנה ליד שמם של סופרים כמו ז׳אן פול סארטר, ו.ה. אודן, אוליבר סאקס ורבים אחרים – כמו שעושים לספורטאים שהשתמשו בסטרואידים – בעמוד המונה את המספר הבלתי הגיוני של ספרים שכתבו

פעם נהגתי לצחוק ולומר שבגלל השימוש הבלתי פוסק בחומרים המעוררים את הקוגניציה, יש להוסיף כוכבית קטנה ליד שמם של סופרים כמו ז׳אן פול סארטר, ו.ה. אודן, אוליבר סאקס ורבים אחרים – כמו שעושים לספורטאים שהשתמשו בסטרואידים – בעמוד המונה את המספר הבלתי הגיוני של ספרים שכתבו. כמו בספורט, עולם היצירה האינטלקטואלית והספרותית הוא תחרותי מאוד. אז למה לא לככב את המוני הסופרים אשר הודות לכסף ופריבילגיות, מסוגלים להשתמש במה שאנג׳אן צ׳טרֶג׳י (Anjan Chatterjee), נוירולוג מאוניברסיטת פנסילבניה, כינה בשם ״נוירולוגיה קוסמטית״ – גלולות המסוגלות לפתוח את סכר ההשראה ולאפשר התמדה על-אנושית. כעת חשבתי שאולי גם אני צריך לקבל כוכבית כזו. אחרי הכול, מרבית הכתיבה שלי היא בתחום הפסיכולוגיה של המוסר – וכיצד יכול מישהו שזולל כדורים בכל פעם שהוא כותב, להטיף לחשיבות השליטה העצמית, ההימנעות והתעוזה שביכולת לשאת חרדה ודיכאון?

כן, אני מכיר את המענה הטבעי. מה הבעיה, אם אובחנתי כסובל מהפרעת קשב וריכוז? הבעיה היא שאין מבחן ודאי ל-ADD. בקרב סטודנטים בעיקר, מקובל לדבר על ההפרעה כאילו מדובר בווירוס שנדבקתם בו. יתכן כי זהו סינדרום, אבל הוא אינו דומה לדלקת ריאות. בכל מקרה, איך יתכן שיכולתי להרצות ולכתוב במשך עשרות שנים לפי שקיבלתי את כנפי התרופות שלי?

עם הזמן, היא החלה לייחס את הביטחון העצמי שלה ואת יכולת ההוראה המזהירה שלה לא ליכולותיה המרובות אלא לקסם הבנזודיאזפינים, משפחה של תרופות נוגדות חרדה, ממכרת מאוד, הניתנת למטופלים רבים מאוד

מכרה מהאקדמיה התוודתה שהיא חוותה משהו דומה לנטייה שלי לייחס את כל ההצלחות שלי לתרופה. לפני שנים ספורות, היא עברה משבר וחשה שהיא צריכה עזרה כדי להישאר רגועה במהלך הרצאות רבות שהיא הוזמנה לשאת. די מהר, ואף שהיא נחשבה למרצה כוכבת, היא חשה שהיא צריכה לגשת לארון התרופות כדי לזכות במעט שלוות נפש, אפילו כשלימדה קורס מבוא. עם הזמן, היא החלה לייחס את הביטחון העצמי שלה ואת יכולת ההוראה המזהירה שלה לא ליכולותיה המרובות אלא לקסם הבנזודיאזפינים, משפחה של תרופות נוגדות חרדה, ממכרת מאוד, הניתנת למטופלים רבים מאוד. בסופו של דבר, היא הכניסה את עצמה לתוכנית גמילה. היא כבר אינה נזקקת לכדורי הרגעה כדי לעלות לדוכן המרצים.

היה מסוגל לנאום בביטחון וברציפות במשך שלוש ושש שעות ויותר, ללא ריטלין: פידל קסטרו. תצלום: מרסלו מונטסינו, ויקיפדיה

אמרו למישהו שהוא נראה כאילו השמין מעט ותישארו צרובים בזיכרונו. החמיאו למישהו על האינטליגנציה שלו, והמחמאה תיכנס באוזן אחת ותצא מהשנייה

עבורי, ישנו גרגר משונה של חוכמה בהתמכרות שלי, שנבעה מטיפול רפואי, ובדחף שלי לייחס את היכולת שלי לתפקד לגורם חיצוני כמו תרופה שניתנה לי. רבים מאיתנו, אותם הולכי על שניים שהם לכאורה תבוניים, מתקשים לכנס את המעלות שלנו לכדי תפישה עצמית. אמרו למישהו שהוא נראה כאילו השמין מעט ותישארו צרובים בזיכרונו. החמיאו למישהו על האינטליגנציה שלו, והמחמאה תיכנס באוזן אחת ותצא מהשנייה.

במהלך יותר משלושה עשורים של הוראה, קראתי לסטודנטים ספורים לשיחה אישית כדי להבטיח להם שעל אף הציונים הפחות ממרהיבים שלהם, יש להם כישרון יקר ערך, גם אם קשה להגדרה: למשל, כנות, חמלה או אותה מעלה שאריסטו התעקש שהיא בסיס הפילוסופיה, תחושת הפליאה. חיוך ו״תודה, דוקטור״, היו התגובות הכמעט אגביות לשבחים הכנים שלי. אני יודע שהם לא התייחסו ברצינות מספקת להבחנה שלי ולא הטמיעו אותה בדימוי העצמי שלהם.

ההאזנה לריטלין לא הייתה קלה: הוא האיר לא רק את ההבנה שלי את הסדקים במערכת הבריאות הנפשית שלנו, אלא גם את הקשיים שחלקנו מתמודדים איתם בכל הקשור להטמעת מידע חיובי בנוגע לעצמנו. ועם כל זה, הקוראים ישאלו בצדק: האם ראוי להוסיף כוכבית קטנה ליד שמו של מחבר מאמר זה?

גורדון מרינו (Marino) הוא פרופסור אמריטוס לפילוסופיה ומנהל ספריית הונג קירקגור בקולג׳ סנט אולף בנורת׳פילד, מינסוטה. ספרו האחרון The Existentialist’s Survival Guide: How to Live Authentically in an Inauthentic Age ראה אור בשנת 2018.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תרגם במיוחד לאלכסון: דפנה לוי

תמונה ראשית: ריטלין בכוס קפה. תצלום: Focal Foto