מה אנחנו אומרים כשאנחנו אומרים שמשהו "מעניין"?
X זמן קריאה משוער: 4 דקות
את המילה 'מעניין' לא למדתי להבין בבית הספר, אלא מתוך מסך בגודל 14 אינץ' של טלוויזיה בשחור לבן, כשצפיתי בשלהי שנות השבעים ב'מסע בין כוכבים'. "אני משתמש במילה 'מרתק' כדי לתאר את הבלתי צפוי", שמעתי את מר ספוק מסביר. "במקרה זה, אני חושב שמספיק לומר 'מעניין'".
ספוק היה התגלמות ההיגיון בסדרת 'מסע בין כוכבים' המקורית. על אף שהוא בן לאם אנושית, המחצית הוולקנית שלו היא ששלטה באישיותו. כשהוא אמר שמשהו מעניין, כך הבנתי, הוא תיאר עובדה אובייקטיבית וצפויה. התחושה הזו מוטמעת עמוקות בתרבות הפופולרית של ימינו: קטעי חדשות בכבלים, אתרי אינטרנט ופוסטים בפייסבוק מתחרים על תשומת הלב שלנו באמצעות אמיתות מפתיעות, שלטענתם הן ממש 'מעניינות'.
לא חשבתי אז, כשספוק אמר שמשהו מעניין, שהוא לא מדבר על הדבר אלא על עצמו. ארבעים שנה לאחר מכן, אני רואה את הדברים בבהירות רבה יותר. הכותב בעל הכוונות הטובות שמאחורי 'מסע בין כוכבים' שימש לכולנו דוגמה רעה, שהמשיכה להתפשט מאז. כשמכנים משהו בשם 'מעניין' זו פסגה של חשיבה רשלנית. מעניין אינו תיאור, זה אינו כינוי אובייקטיבי, וזה אפילו חסר משמעות.
'מעניין' זה סוג של רקמת חיבור לשונית. כשמציגים רעיון, קל יותר לומר 'מעניין' מלחשוב על אופן הצגה שיתאר ובו זמנית גם לא יקלקל את ההפתעה. אני שומע 'מעניין' ללא הפסקה בכנסים, כשמישהו מציג את הדוברים. אני שומע 'מעניין' ברדיו, כשהמנחים מדברים על ראיון שעומד להתקיים. ההתנהלויות הקצרצרות וחסרות האחריות הללו מתרחשות במהירות רבה כל כך, שהן משתלבות בשיחה ברמה כמעט לא מודעת, ונועדו רק להסב תשומת לב.
בפועל, 'מעניין' היא מילה נרדפת ל'משעשע'. המיזוג הזה הפך לבעייתי במיוחד בתחום ההשכלה הגבוהה. בשנת 2010, מאמר שהתפרסם ב-US News & World Reports טען כי האות הברור ביותר לכך שמרצה הוא מרצה רע, הוא היותו "מרצה משעמם... אפילו בשיעורים הראשונים, אפשר לדעת אם המרצה מציג את החומר בצורה מעניינת". גם ברשומה בבלוג של אוניברסיטת קונקורדיה בפורטלנד, על שיטות הוראה, נכללו עצות 'כיצד להפוך למרצה שהרצאותיו מעניינות תמיד'. סדרת מדריכי מוסדות ההשכלה הגבוהה של ה- The Princeton Review (למשל: '381 הקולג'ים הטובים ביותר') מעניקה לכל קולג' ואוניברסיטה ציון על פי מדד 'המרצים המעניינים'.
בעולם ההשכלה הגבוהה של היום, המבוסס על השוואות נתונים, אנשי סגל שאינם משעשעים בלי הרף לא יזכו לקידום, ואולי אפילו לא ישרדו, בגלל ההשפעה הגדולה של הערכות התלמידים. הדבר נכון גם לגבי כינוסים וסדנאות בתחום טכנולוגיית המידע שבהם אני לוקח חלק. שאלות כמו "המרצה היה מעניין בעיניי" מופיעות בדפי משוב על מנת לסייע בהחלטה האם להזמין את אותם מרצים שוב בשנה הבאה. הרצאות TED הן התוצאה ההגיונית של האופנה הזו – הרצאות מעוררות השראה, בעלוּת הפקה גבוהה המוצגות בפני הקהל באופן מהוקצע לחלוטין. הן שובות את תשומת הלב של הציבור, אבל מספקות רק מעט מאוד מידע. ברצינות, מה אתם זוכרים מחמש הרצאות TED ה'מעניינות' שבהן צפיתם?
מה קורה כתוצאה מכך שהחברה שמה דגש רב יותר על בידור ולא על תוכן? חדשות והמצאה מוערכות יותר מרצינות מוקפדת, אמיתות משעממות נדחקות כדי לפנות מקום לטעויות צבעוניות. אני רואה את זה בכותרות של היום שהפכו למלכודות הקלקה, ואפילו בעשייה המדעית.
אנשים אומרים 'מעניין' כדי לציין חשיבות – וזה לא נכון. אני סוקר מאמרים לכינוסים אקדמיים וכתבי עת מדעיים, ואני מוצא את עצמי מתוסכל בכול פעם שאחד המבקרים האחרים כותב, כלאחר יד, שמאמר שפרסומו נשקל 'אינו מעניין במיוחד'. המילה הזאת, לא מבטאת את מה שהמבקרים האלה רוצים לומר. הם מנסים לומר שהממצאים המדעיים אינם מוצגים בצורה אפקטיבית, או שהתוצאות אינן חד משמעיות, או (אלוהים ישמור) שהממצאים אינם חדשים אלא רק משחזרים עבודות שנעשו על ידי אחרים.
העתקה וחזרה נחשבים, על ידי האדם הפשוט, לאידיאל שמדענים רבים חולקים. בפועל, מחקרים מדעיים מעטים בלבד זוכים לשחזור. בשנה שעברה, סקר של 270 מדענים, שנעשה על ידי Vox.com , מצא ניסיונות מעטים בלבד לשחזור מחקרים, בגלל הקושי לממן ולפרסם עבודות כאלה. הגופים המממנים מחקרים אוהבים להתגאות במימון של מחקרים חדשניים ופורצי דרך – עבודות מחקר 'מעניינות', שמעצם הגדרתן אינן חוזרות (כלומר: משחזרות) על מה שכבר נעשה בעבר. וכתבי עת בדרך כלל אינם מפרסמים מאמרים שפשוט משחזרים ממצאים שכבר פורסמו בעבר. מאמרים כאלה אינם נחשבים מעניינים מספיק.
זה מזיק מאוד למחקר המדע, משום ששיטות מדעיות נמסכות על שחזור. ללא שחזור, לוקח יותר זמן לתקן מחקרים שגויים. אבל לתקן זה לא מעניין. זה פדנטי.
לכן, כשאתם כותבים או מדברים, אל תגידו שמשהו הוא 'מעניין'. זה אולי ימשוך תשומת לב, ברור, אבל השאלה אם משהו יעניין את הקהל שלכם, תלויה במערכת מורכבת של תנאים קבועים מראש, ובכלל זה הידע שלהם ופריטים נוספים המתחרים על תשומת לבם. העניין שלהם תלוי גם במצב הרגשי הנתון שלהם. במהדורה החמישית (הנוכחית) של המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות, ה-DSM נאמר כי "ירידה משמעותית בעניין או הנאה מכול – או כמעט מכול – פעילות במהלך היום, כמעט בכול יום" במשך שבועיים או יותר, היא אחד התסמינים לאבחון דיכאון קליני. כלומר, אם הקהל שלכם אינו חושב שההרצאה שלכם בנושא האסטרונומיה מעניינת, יתכן שזו אשמתו, ולא אשמת הכוכבים.
בניגוד לכך, אם מישהו אומר לכם ש'זה מעניין', זכרו שהוא אינו מתאר את הדבר עצמו. הוא מתאר את ההשפעה על עצמו. למרות שאנחנו שומעים אותה לעתים קרובות מפיהם של המתחזים לוולקנים, 'מעניין' היא מילה סובייקטיבית, רגשית, ואינה אובייקטיבית והגיונית כפי שהיינו רוצים שתהיה.
זה כנראה קולה של המחצית האנושית של ספוק.
סיימון ל. גרפינקל (Garfinkel) הוא מחבר הספר Database Nation (2000). תחומי המחקר שלו כוללים פרטיות בנתוני עָתֵק (Big Data), אבטחה מקוונת ושימושיות. הוא מתגורר בארלינגטון, וירג'יניה.
תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי
AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.
תגובות פייסבוק
2 תגובות על דווקא מעניין
מעניין
לא ברור לי מה הוא רוצה. למשל, כשהוא מביא כדוגמה את הרצאות 'טד' כתוצר של אופנת ה"מעניין", הוא סבור שאנשים מתמקדים בבידור ולא בתוכן. אני סבור שהוא טועה, אחרת אנשים רבים כל כך לא היו מקשיבים להרצאות אלו. אני בוודאי זוכר היטב הרצאות *מעניינות* ששמעתי, כך שאני לא מבין לאן הוא חותר.
מי צריך בכלל בית
רות בהרבעידן של נדודים, הגירה, וזיקות משתנות, האם יש משמעות להיאחזות במקום אחד,...
X רבע שעה
הזוי שאין דברים כאלה
המשימה במלואה, פרדוקסלית: איך להביע במילים את הרושם שאין מילים לתאר דבר מסוים? איך לומר על משהו שהוא מחוץ לסקאלה, לא במקום בר-תיאור בסולם התיאור?
הפרדוקס כפול. ראשית, איך אפשר לבטא משהו שמעבר למילים? ושנית, איך אפשר לעמוד על קצה הסקאלה ולומר שאנחנו מתכוונים למשהו מעבר לנקודה שאנו נמצאים בה? השאלות אולי נשמעות מורכבות, אבל הפתרון של דוברי העברית ודוברותיה בימינו פשוט ואפילו מגוון. ראשית, בא לעולם התואר המורכב ״שאין דברים כאלה״, עם מתחרים בדמות ״שחבל על הזמן״, וגם ״סוף הדרך״. האחרון מעיד על קודמיו, ועל הפרדוקס: דוברי עברית יכולים לומר על משהו שהוא ״סוף הדרך״ וכוונתם, בניגוד להיגיון, היא שהדבר נמצא מעבר לאותו ״סוף״ של ״דרך״. בדומה, כשאומרים על גלידה שהיא ״טעימה שאין דברים כאלה״, הרי שאומרים שהגלידה הזאת, המסוימת, שמונחת לפנינו, טעימה כל כך, עד ״שאין דברים כאלה״, על אף שמוחשית ומעשית – יש ויש דבר כזה: הגלידה עצמה.
כמובן, כל זה אינו בא אלא לומר שהביטויים ״שאין דברים כאלה״ ואולי יותר מכך ״שחבל על הזמן״ אינם צריכים להיות מנותחים לפי חלקיהם המילוניים, לפי מרכיביהם. כל אחד מהם הוא מכלול נתון, קבוע, סגור, תואר שמוצמד לאחר שם עצם ושמביע את העובדה שהדובר או הדוברת אינם יודעים כיצד לומר שהדבר שהם מתארים חוצה את כל השנתות הסולם, את הסולם כולו, וכל סולם אפשרי. אלו אכן סופרלטיבים במובן המלא והאטימולוגי של המילה: הם מבטאים את מה שהוא ״הכי״ תוך ביטוי חוסר האפשרות להגיע מעבר לדרגה המובעת.
כידוע, פרדוקסים לא נועדו להיפתר. יתרה מכך, לפחות במקרה שלפנינו הפרדוקסים שהזכרתי גם לא נועדו שניפטר מהם. הרצון והצורך של דוברי עברית לומר שמשהו הוא קיצוני באופיו, מתנדנד על הצד החיצוני של גבולות הסביר, קיים ופועם בלשון, בוודאי גם כיוון שהמציאות נותנת לנו שפע מצער וגם מפליא (אפילו לטובה) של הזדמנויות לבטא קיצוניות שמגיעה עד מעבר למה שנחשב או אמור להיחשב נורמלי.
את הרצון והצורך הזה מממשים בעברית העכשווית באמצעות התואר ״הזוי״. התואר תפס לו מקום מרכזי מאוד בדיבור העברי של ימינו והוא בעל מטען שלילי מובהק. רעיון הזוי, תכנית הזויה, הסבר הזוי, וגם אדם הזוי – כולם ממלאים את ימינו, את הכרוניקה העיתונאית, את הדיבור היומיומי ואת העברית הנכתבת באתרי החדשות ובשאר האמצעים האלקטרוניים. אך למה בדיוק מתכוונים כשאומרים שמשהו הוא ״הזוי״? ברובם המכריע של המקרים התואר ״הזוי״ מוצמד לשם עצם מופשט כלשהו, לעניין שבהחלטה, ברצון, בכוונה, במשמעות – כלומר עניינים של רגש ושכל, לא עניינים בעלי משקל ונפח פיזיים. מהלך הזוי במשחק שחמט, חילוף הזוי של מאמן של קבוצת כדורגל, החלטה הזויה של ממשלה, תירוץ הזוי של מי שמגיע באיחור לפגישה חשובה. ואדם שמרבה בכגון אלו, יכול בהחלט להיות מתואר כ״הזוי״, כקביעה ביחס למכלול הרעיונות, ההצעות, ההחלטות והכוונות המוצהרות שלו.
הכול הזוי. ובכל זאת, יש טעם להתעכב על הצורה. מילון אבן שושן, במהדורתו המאוחרת, אינו מעודכן במציאות של דורנו (ההזוי), שכן הוא מגדיר ״הזוי״ כ״שקוע בהזיה, נתון בחלום, בלתי מציאותי״, ומביא דוגמאות מכתבי שלונסקי, מרדכי טביב וחיים גורי. אפשרות אחרת, המזומנת לנו מצד הדקדוק, היא לראות ב״הזוי״ צורה סבילה של בינוני, כלומר ״שהזו אותו״, ״שהוא פרי של הזיה״. הסבר כזה יתאים פחות או יותר להבנה ש״רעיון הזוי״ הוא פרי של הזיה, וש״אדם הזוי״ מרבה להיות שקוע בהזיות. אלא שלאמיתו של דבר, המציאות מחייבת אותנו לומר שאותו ״הזוי״ הנפוץ כל כך בימינו הוא עניין קצת אחר, לפחות בכל הקשור ל״אדם הזוי״. אדם כזה הוא מי שמרבה ברעיונות הזויים וכיוצא בכך, עד כי בו עצמו דבקים פירות ההזיה והופכים למאפיין עיקרי שלו.
בתוך כך, כדאי לזכור ש״הזוי״ נושא איתו מטען של פרדוקסליות מהסוג שהצבעתי עליו בראשית דבריי. לומר על משהו שהוא ״הזוי״ הוא לבטל את הגיונו ללא כחל וסרק. כלומר, ״הזוי״ הוא תואר האומר שהדבר נמצא מחוץ לסבירות, להיגיון, למה שיש טעם או אולי אפילו אפשרות להתייחס אליו. כלומר, מדובר בסימון של מידה משמעותית של חוסר יכולת לפרט, להסביר, לאפיין במונחים מדויקים או מותאמים למקרה. על גבול אפשרות הביטוי, מצטופפים להם כל העניינים ההזויים. והם כל כך הרבה שאין דברים כאלו, ממש סוף הדרך.
הפולמוס סביב תזונה דלת-מלח
דניאל זילברברגהאקדמיה הלאומית למדעים בוושינגטון פרסמה השבוע דו"ח מיוחד העתיד לעורר פולמוס בקהילה הרפואית,...
X 3 דקות