אני מקיץ כמו מסיוט. צליל זר ממלא את החדר, שורט את נשמתי. צפירה? לא. היום אינו יום זיכרון. אזעקה, אולי. אבל הניגון המטריד והחדגוני הזה מגיע מתוך הבית, לא מבחוץ. אני מתחיל לחפש אחוז תזזית אחר מקור הרעש הבלתי נסבל.
חושיי מובילים אותי עד לספה, ואני תוחב את היד בין הכריות ושולף משם את האייפון. הוא מטרטר בהיסטריה כאילו קרתה תקלה, ואולי איזה טרול החליט להטריד אותי בהודעות חוזרות ונשנות. רצף בלתי מזוהה של ספרות מופיע על הצג כמו חידה מתמטית שעליי לפצח. מתחת לספרות יש כפתור ירוק וכפתור אדום. אינסטינקט ישן ומאובק שנטמן זה מכבר בין קפלי מוחי, מבליח ואומר לי שעליי לקבל החלטה. אדום ישליט שקט וסדר בחיי. ירוק פותח צוהר לעולם של אפשרויות. אם הן טובות אם רעות - מי יודע.
מכיוון שבימים טובים נח עלי יצר הסקרנות והחקירה, ומפני שעד עכשיו עבר עליי יום נעים ויעיל, אני מרגיש עקצוץ פנימי, אות חשמלי שנשלח במורד זרועי אל האצבע המורה, והיא בתורה נשלחת אל המסך ונוגעת בכפתור הירוק.
האייפון משתתק. רגע או שניים אני בוהה במסך ומחכה. מלמול לא ברור עולה מהמכשיר. עיניי צדות ציור של רמקול על מסך הטלפון, ואני נוגע בו.
"מחפש חֶברה?" שואל קול נשי מכני. הוא נשמע רחוק וקרוב גם יחד, כאילו מדבר אליי מבעד ליריעה של ניילון, של חומר מוחשי. אני מנסה להתעשת ולרקוח אסטרטגיה, אבל גם מוחי קפא בתדהמה, משותק בהזיה הבדיונית הזאת.
"מחפש חברה?" חוזר הקול ושואל, והתגובה נפלטת ממני, "לפעמים".
"זקוק לחום ואהבה?" ממשיך הקול, ואני נסחף בקצב, "לעתים".
בחלקו העליון של המסך קופצות מספר התראות - תגובה בפייסבוק, מבזק חדשות - אבל אני מתעלם.
"אני מחכָּה לך", מכריזה הפולשת, "בוא אליי". ההצהרה פשוטה וישירה. בלי סייגים, בלי תנאים, אין צורך בביאורים, ואני שואל, "איך, איך באים?"
"כדי לפגוש אותי לחץ 1", היא מסבירה. העולם החיצון נרדם סביבי, כמו רגל שקיפלתי תחתיי יותר מדי זמן. אני עושה כדבריה.
מנגינה מוכרת מתחילה להתנגן, מְלֻוָה בקול שחוזר ואומר: "קח לך אישה ו- קח לך אישה ו- קח לך אישה ו-"
העריכה המשונה צורמת באוזניי. מישהו שם לא דייק וחתך את השיר מעט מוקדם מדי, או מאוחר מדי, אני לא בטוח. הצרימה הזאת לא נותנת לי מנוחה, אך לפתע היא נפסקת, בבת אחת, כאשר קול חדש, חושני, מתפרץ משום מקום כאילו מנסה להבהיל בכוונה: "מה נשמע, חמוד?"
אבל זאת לא האישה המסקרנת שאיתה דיברתי קודם, מישהו פה עבד עליי. בהתחלה מפריעים לי באמצע היום ועכשיו עוד עושים תרגילים? "הלו? אתה שם מותק?" שואל שוב הקול. האייפון חם לי על האוזן, ממש עולים ממנו אדים. הסיטואציה הזאת מתסכלת לי את כל החושים וגם העיניים מגורות פתאום, יש שם לחלוחית, כמו שאומרים. "הלו, יש פה מישהו?" מנסה שוב הקול, אבל הפעם הנימה לא חושנית. היא חסרת סבלנות. "טוב, תקשיב, המחיר זה -" אבל אני לא שומע את הסכום. הדפתי ממני את המכשיר באלימות. הוא עף מעל הספה, מתרסק על הקיר ועושה שקט.
רגע או שניים אני משותק, חשמל באצבעות. ואז נשמע צלצול יחיד שמזניק אותי לתנועה, ואני קופץ על האייפון. מאחורי סבכת הסדקים שמכסה את הצג ממתינה התראה, אולי קריאה לעזרה, אני לא בטוח ממי או ממה, אבל האצבע בכל זאת נעה לפתע, כאילו על דעת עצמה. שוב ושוב היא נוגעת במסך הסדוק.
תגובות פייסבוק
תגובה אחת על הלו?
אני מודה, לא הבנתי כלום
אבל הבנתי בוודאות שלא הבנתי דבר.
של מי התערוכה הזאת?
לתיבת הדואר האלקטרוני הגיעה הודעה ממשרד יחסי ציבור, מידיו של יחצ"ן, ובה פרטים על תערוכה חדשה. התערוכה מציגה עבודות של אמנית. העובדה שמדובר באמנית ולא באמן, התחוורה לי לא תודות לבדיקת שמה, שיכול להתפרש ביותר מדרך אחת, אלא מכך שההודעה הגדירה את התערוכה כ"תערוכת יחידה".
כלומר, התערוכה מציגה עבודות של אותה אמנית ושלה בלבד, כולה מוקדשת לה. מבחינת הממצאים הלשוניים, היה לי ברור שהדוגמה אמנם מעניינת, אך שאין לקפוץ למסקנות על פי מקרה יחיד. כלל ידוע בבלשנות הסטרוקטורלית הוא שדוגמה בודדת יכולה להיות כל דבר, החל בטעות דפוס וכלה בעניין רב משמעות. שתי דוגמאות ראוי להניח בצד, ביחד, לעיון נוסף, אולי לאחר שיופיע מקרה שלישי, ואילו שלוש דוגמאות כבר מצדיקות התייחסות. בעודי מהרהר בממצא היחידאי, מבחינתי, וכן בכלל הקטן והמועיל הזה, שיש בו גם מידה של איפוק וענווה, מכונת יחסי הציבור חסרת המנוח המשיכה לפלוט את תוצריה.
אכן: לתיבת הדואר האלקטרוני הגיעה הודעה נוספת, ממשרד יחסי ציבור אחר, מידיו של יחצ"ן, ובה פרטים על תערוכה חדשה. שורת הנושא הכריזה: "תערוכת יחיד", ואחריה בא שם התערוכה ומיד לאחר מכן "האמנית...", עם ציון שמה, שהוא שם מקראי שמקובל לתת לבנות ולא לבנים, מזה מאות שנים.
לפני שננסה להעלות קווים לתופעה שככל הנראה מתגלה לעינינו, ולפני הגעתה של דוגמה שלישית (שאחריה לא יאחרו להגיע עוד ועוד), יש טעם להתעכב על הצירוף "תערוכת יחיד". בלשון המקובלת בעולם האמנות, "תערוכת יחיד" עומדת בניגוד ל"תערוכה קבוצתית". כלומר, האבר השני בצירוף מציין את סוג התערוכה. כלומר, התואר "יחיד" מציין שמדובר בתערוכה שכל המוצג בה הוא פרי היצירה של אדם אחד. אם ננסה לפרש את "תערוכת יחיד" כתערוכה של יחיד, יעמוד לנו הצירוף "תערוכה קבוצתית" כמעקש: הרי "תערוכה קבוצתית" אינו ביטוי של שייכות, אלא של ציון הסוג, ולכן יש טעם וסיבה להבין את "תערוכת יחיד" באורח דומה. מצד אחר, ב"תערוכת יחיד" אנו רואים את "תערוכה" בצורת הסומך, "תערוכת", ולא כן המצב ביחס ל"תערוכה" בצירוף "תערוכה קבוצתית".
האם נכון יותר לראות את הזוג "תערוכת יחיד" ו"תערוכה קבוצתית" כזוג מבחינת המשמעות אך לא מבחינת התחביר? יתכן בהחלט. בכזה מקרה, נתרכז, לצורך הניתוח המבני, ב"תערוכת יחיד". אם "יחיד" מציין את סוג התערוכה, נוכל מיד להיזכר ב"תערוכת סיום", שבו "סיום" מציין גם הוא את סוג התערוכה, והצירופים בנויים באורח זהה. ובכל זאת, אי-אפשר להתכחש לכך שיש הבדל בין שני הביטויים. בעוד שב"תערוכת סיום" התואר "סיום" אומר לנו רק מהו סוג התערוכה ומה מקומה בין תערוכות אחרות, ממשיות או אפשריות, שהיו או שיכלו להיות, הרי שב"תערוכת יחיד" המצב שונה. אמנם נכון ש"יחיד" מציין את סוג התערוכה, אך הוא גם מעיד על זיקה בין התערוכה ובין "יחיד", כלומר איזשהו אדם שהתערוכה עוסקת בו, מוקדשת לו, ובעצם, במובנים רבים, שייכת לו.
באורח דומה, יכולנו לעיין בצירוף "דן יחיד", המקובל בתחום המשפט, והמציין מצב שבו בהרכב שיפוטי אדם אחד בלבד משמש בדין. האם העברית העכשווית עומדת להפיק "דנה יחידה" במקרה שבו האדם היחיד שמשמש בדין הוא שופטת? יתכן, והדוגמאות, אם וכאשר הן יופיעו, יאמרו לנו את שלהן.
אלא ש"דן יחיד" שונה מ"תערוכת יחיד" בסוג הקשר שמתקיים בין שני חלקי הצירוף. "דן יחיד" עומד בניגוד לדיון בהרכב של שלושה שופטים (או שלוש שופטות או כל צירוף אפשרי אחר, ואולי של יותר משלושה דנים). הוא דומה ל"נתיב יחיד", בהקשר של דרך רב-נתיבית שבה יש נתיב יחיד לפנייה ימינה, למשל. הצירוף "נתיב יחיד" אינו אומר דבר על האדם שישתמש בו, אם הוא ממין זכר או ממין נקבה, ולא נבחר להשתמש ב"נתיב יחידה" כל אימת שנדע שנהגת נוסעת בו ברכבה.
דווקא השימוש ב"תערוכת יחידה" חושף בפנינו דקות תחבירית: לא תמיד מתקיימת הפרדה חדה ונקיה בין צירוף סמיכות וצירוף של שם עצם ותואר המסווג אותו. בינתיים, לא מן הנמנע ש"תערוכת יחידה" יתפשט, אם לא קרה כבר הדבר, ויהפוך לביטוי שישמש כדי לומר לנו, שוב ובדרך נוספת, שהתערוכה עוסקת בעבודות של אמנית, ולא של אמן ממין זכר. שוב, יהיו אלו הדוגמאות החיות שיגיעו ויעמדו לניתוח, ומהן נוכל ללמוד. בינתיים, אין גם לשלול את האפשרות שכששמה של האמנית מעיד עליה בוודאות גבוהה שהיא אישה אפשר להותיר את המונח "תערוכת יחיד", ואילו כששמה אינו מעיד שמדובר דווקא באישה, "תערוכת יחידה" מוסרת לנו את המידע המגדרי בדרך אחרת. כאמור, שתי דוגמאות הן רק מקור להשערות. היח"צנים והיחצ"ניות יגידו.
מלפניי ומצדדיי
ברברה טברסקילשים את עצמך במקומו של הזולת, לשנות פרספקטיבה, להטיל ספק במסקנות המצוינות...
X 6 דקות
מועדון הנוסעים בזמן
עמי בן בסטהרצון לנוע קדימה ואחורה בזמן הוא אחד החלומות הגדולים בתולדות האנושות. האם...
X רבע שעה