לקראת גיל 40, אפשר לחגוג את מה שלא למדנו בחיים
X זמן קריאה משוער: 2 דקות
מחר ימלאו לי ארבעים. במשך חודשים, ניסיתי לתאר לעצמי (בהצלחה יחסית, כשמדובר בקרובים אלי) את הדרמה הברוקית בסגנון ימי הביניים, פעם מוארת, פעם חשוכה, עמוסה בחרטות ותמרונים רטוריים: מונולוג מיוסר על אודות היותם של החיים קצרים. אך כשהגיע היום, נדמה לי באמת מטופש להתבוסס בסבל שנובע מלוח השנה. הצלחתי לחבר כרוניקה שדמתה למאזן קיומי. למרבה המזל, המבוכה נטלה את רסן השלטון ומחקה אותה. היה מדובר בסך הכול ברשימה מפורטת של תבוסות אחדות, כדי להעריך את מה שלמדתי. אך הטקסט, במידה שהוא הצליח לא להיות יהיר, התאפיין בקווים גסים של מדריך לצמיחה ועזרה עצמית. האם כל סיפורי ההתגברות על הקשיים בחיים לא נראים לנו בסופו של דבר שקריים? ובכלל, עם אילו קשיים גדולים נאלצתי להתמודד, מעבר למה שהוא מנת חלקם של הדומים לי, במידה זאת או אחרת?
באחד השירים בספרי "העונה האחרונה" (משנת 2011) אמרתי:
“שום ודאות אינה מתמידה/ לעולם אין הדבר נעשה קל יותר/ איננו לומדים דבר/ מן הדרך שאנו הולכים בה.”
בחלוף הזמן, אם לשורות השיר הללו יש איזשהו ערך, הרי שהוא בכך שכעת הן נראות לי מדויקות יותר מאשר בשעה שכתבתי ופרסמתי אותן. יותר ממה שאנו לומדים עם חלוף הימים, ישנו מה שאיננו לומדים, בין אם הייתה לנו ההזדמנות לעשות את הדברים ובין אם לאו. לקראת מלאת לי ארבעים שנה, אני חושב לחגוג את מה שלא למדתי, בין פרידות ואפשרויות. אולי כבר מאוחר לשם כך, ואולי עדיין מוקדם. מתי בדיוק אומרים שהחיים מתחילים?
לא למדתי להיות בלתי-נראה, לפי השיטות שפורטו בספר ישן שקניתי בגיל ההתבגרות. לא למדתי פולנית כדי לקרוא את שירתה של ויסלבה שימבורסקה במקור. לא למדתי קונג-פו, לא הייתי אחד מאותם יצורים אקזוטיים שמכות המוות שבאמתחתם מעולם לא יכולות להיות מופעלות נגד איש. לא למדתי ריקודים סלוניים, בעודי כובש איזה ג'ין קלי בתוך מתאר גופי הכבד. לא למדתי להביא ילד לעולם, שהרי אני אנוכי וקנאי לבוקר יום ראשון שלי. לא למדתי לבקש סליחה, אף כי אני יודע לסלוח. לא למדתי לרתך, לרזות, לבלוע, להתחרות, לחכות.
לא למדתי לאהוב ללא מושא, באותה אהבה אוניברסלית שמדברים עליה במעשי השליחים. מבחינתי, האהבה היא תמיד ספר חדש, מיוחד, שלומדים לקרוא בו רק במהלך הקריאה, ספר שבו השגיאות הן עיקולים בדרך, מעבר להצלחות הלא-צפויות. האהבה היא הספר שאנו מאריכים את הקריאה בו כדי לא לקרוא את סופו.
כמו החיים.
מפורטוגלית: יורם מלצר
פדרו גונזאגה (Pedro Gonzaga) הוא משורר, מוזיקאי ומרצה לספרות מפורטו אלגרה, ברזיל. בין ספריו: "העונה האחרונה" (A última temporada) ו-"התחלה שגויה" (Falso Começo). גונזאגה תרגם יותר מ-20 רומנים מאנגלית לפורטוגלית.
Z רכישת קובץ קולי של מאמר זה
תגובות פייסבוק
3 תגובות על מה שלא למדתי
פורטוגלית - צ"ל פורטוגזית
דווקא... לא כל כך פשוט. "פורטוגלית" נגזרת משמה של המדינה, "פורטוגל". הצורה "פורטוגזית", צורה עברית ישנה יותר ומושרשת היסטורית, היא בהשפעת הצורה Português, בשפה של פורטוגל. היום, בהוצאות לאור בארץ, מקובל להשתמש ב"פורטוגלית", בוודאי כשכל ההקשר הוא עכשווי ולא היסטורי.
אפשר להשתמש בשניהם אבל דווקא פורטוגלית זה נכון יותר (לפי האקדמיה). אם את כבר מתעקשת לתקן כדאי לבדוק...
בפינה חשוכה בעיר פומפיי
גאי מידלטוןלפני 2,000 שנה מישהו חרט את שמה של אוטיכיס על קיר בפומפיי....
X 20 דקות
של מי התערוכה הזאת?
לתיבת הדואר האלקטרוני הגיעה הודעה ממשרד יחסי ציבור, מידיו של יחצ"ן, ובה פרטים על תערוכה חדשה. התערוכה מציגה עבודות של אמנית. העובדה שמדובר באמנית ולא באמן, התחוורה לי לא תודות לבדיקת שמה, שיכול להתפרש ביותר מדרך אחת, אלא מכך שההודעה הגדירה את התערוכה כ"תערוכת יחידה".
כלומר, התערוכה מציגה עבודות של אותה אמנית ושלה בלבד, כולה מוקדשת לה. מבחינת הממצאים הלשוניים, היה לי ברור שהדוגמה אמנם מעניינת, אך שאין לקפוץ למסקנות על פי מקרה יחיד. כלל ידוע בבלשנות הסטרוקטורלית הוא שדוגמה בודדת יכולה להיות כל דבר, החל בטעות דפוס וכלה בעניין רב משמעות. שתי דוגמאות ראוי להניח בצד, ביחד, לעיון נוסף, אולי לאחר שיופיע מקרה שלישי, ואילו שלוש דוגמאות כבר מצדיקות התייחסות. בעודי מהרהר בממצא היחידאי, מבחינתי, וכן בכלל הקטן והמועיל הזה, שיש בו גם מידה של איפוק וענווה, מכונת יחסי הציבור חסרת המנוח המשיכה לפלוט את תוצריה.
אכן: לתיבת הדואר האלקטרוני הגיעה הודעה נוספת, ממשרד יחסי ציבור אחר, מידיו של יחצ"ן, ובה פרטים על תערוכה חדשה. שורת הנושא הכריזה: "תערוכת יחיד", ואחריה בא שם התערוכה ומיד לאחר מכן "האמנית...", עם ציון שמה, שהוא שם מקראי שמקובל לתת לבנות ולא לבנים, מזה מאות שנים.
לפני שננסה להעלות קווים לתופעה שככל הנראה מתגלה לעינינו, ולפני הגעתה של דוגמה שלישית (שאחריה לא יאחרו להגיע עוד ועוד), יש טעם להתעכב על הצירוף "תערוכת יחיד". בלשון המקובלת בעולם האמנות, "תערוכת יחיד" עומדת בניגוד ל"תערוכה קבוצתית". כלומר, האבר השני בצירוף מציין את סוג התערוכה. כלומר, התואר "יחיד" מציין שמדובר בתערוכה שכל המוצג בה הוא פרי היצירה של אדם אחד. אם ננסה לפרש את "תערוכת יחיד" כתערוכה של יחיד, יעמוד לנו הצירוף "תערוכה קבוצתית" כמעקש: הרי "תערוכה קבוצתית" אינו ביטוי של שייכות, אלא של ציון הסוג, ולכן יש טעם וסיבה להבין את "תערוכת יחיד" באורח דומה. מצד אחר, ב"תערוכת יחיד" אנו רואים את "תערוכה" בצורת הסומך, "תערוכת", ולא כן המצב ביחס ל"תערוכה" בצירוף "תערוכה קבוצתית".
האם נכון יותר לראות את הזוג "תערוכת יחיד" ו"תערוכה קבוצתית" כזוג מבחינת המשמעות אך לא מבחינת התחביר? יתכן בהחלט. בכזה מקרה, נתרכז, לצורך הניתוח המבני, ב"תערוכת יחיד". אם "יחיד" מציין את סוג התערוכה, נוכל מיד להיזכר ב"תערוכת סיום", שבו "סיום" מציין גם הוא את סוג התערוכה, והצירופים בנויים באורח זהה. ובכל זאת, אי-אפשר להתכחש לכך שיש הבדל בין שני הביטויים. בעוד שב"תערוכת סיום" התואר "סיום" אומר לנו רק מהו סוג התערוכה ומה מקומה בין תערוכות אחרות, ממשיות או אפשריות, שהיו או שיכלו להיות, הרי שב"תערוכת יחיד" המצב שונה. אמנם נכון ש"יחיד" מציין את סוג התערוכה, אך הוא גם מעיד על זיקה בין התערוכה ובין "יחיד", כלומר איזשהו אדם שהתערוכה עוסקת בו, מוקדשת לו, ובעצם, במובנים רבים, שייכת לו.
באורח דומה, יכולנו לעיין בצירוף "דן יחיד", המקובל בתחום המשפט, והמציין מצב שבו בהרכב שיפוטי אדם אחד בלבד משמש בדין. האם העברית העכשווית עומדת להפיק "דנה יחידה" במקרה שבו האדם היחיד שמשמש בדין הוא שופטת? יתכן, והדוגמאות, אם וכאשר הן יופיעו, יאמרו לנו את שלהן.
אלא ש"דן יחיד" שונה מ"תערוכת יחיד" בסוג הקשר שמתקיים בין שני חלקי הצירוף. "דן יחיד" עומד בניגוד לדיון בהרכב של שלושה שופטים (או שלוש שופטות או כל צירוף אפשרי אחר, ואולי של יותר משלושה דנים). הוא דומה ל"נתיב יחיד", בהקשר של דרך רב-נתיבית שבה יש נתיב יחיד לפנייה ימינה, למשל. הצירוף "נתיב יחיד" אינו אומר דבר על האדם שישתמש בו, אם הוא ממין זכר או ממין נקבה, ולא נבחר להשתמש ב"נתיב יחידה" כל אימת שנדע שנהגת נוסעת בו ברכבה.
דווקא השימוש ב"תערוכת יחידה" חושף בפנינו דקות תחבירית: לא תמיד מתקיימת הפרדה חדה ונקיה בין צירוף סמיכות וצירוף של שם עצם ותואר המסווג אותו. בינתיים, לא מן הנמנע ש"תערוכת יחידה" יתפשט, אם לא קרה כבר הדבר, ויהפוך לביטוי שישמש כדי לומר לנו, שוב ובדרך נוספת, שהתערוכה עוסקת בעבודות של אמנית, ולא של אמן ממין זכר. שוב, יהיו אלו הדוגמאות החיות שיגיעו ויעמדו לניתוח, ומהן נוכל ללמוד. בינתיים, אין גם לשלול את האפשרות שכששמה של האמנית מעיד עליה בוודאות גבוהה שהיא אישה אפשר להותיר את המונח "תערוכת יחיד", ואילו כששמה אינו מעיד שמדובר דווקא באישה, "תערוכת יחידה" מוסרת לנו את המידע המגדרי בדרך אחרת. כאמור, שתי דוגמאות הן רק מקור להשערות. היח"צנים והיחצ"ניות יגידו.
האלימות שבאפקט וולמארט
בר חיוןמה הקשר בין הקמעונאית הגדולה בעולם לבין שיעורי פשיעה. | לאחר קפיצה מדאיגה...
X 4 דקות