מי ביקר את שני האדונים הללו על ערש מותם, בסוף חודש אפריל 1616, אחד מהם במדריד והאחר בסטרטפורד? מי לחש להם מלה אחרונה, שאלה סופית?
סיפור מותנו הוא החוויה היחידה שאיננו מסוגלים להעביר לזולת. אם סרוונטס ושייקספיר, למרות שליטתם האלוהית במלה, אינם חומקים מכלל הברזל הזה של היותנו בני-מוות, האם לא יתכן, לפחות, לעשות ניסיון להעלות על הדעת מה שאולי חלף במוחותיהם של שני ענקי הספרות הללו בשעה שחייהם כבו ונמוגו? מה שנדרש הוא לעשות שימוש באותו כוח דמיון שבו הם מילאו את העולם ושינו אותו. המורשת הזאת של השימוש בדמיון עשויה לסייע לנו לשמוע את הקולות שליוו את שני הסופרים הללו בשעתם האחרונה.
אילו הדבר היה תלוי בנו, במי היינו בוחרים להתקרב בשמנו אל מיגל דה סרוונטס בסוף ימיו, ומי היה נציגנו בפני ויליאם שייקספיר הגוסס? מי היה מעז להתערב באותו רגע שבו האור כבה והולך? נניח בצד את קרובי המשפחה הטבעיים של האבל, את אנשי הכנסייה מלאי השקיקה, את הצופים הסקרנים.
בואו נחפש מישהו קרוב יותר.
בואו נחפש מישהו שילווה אותם בנאמנות בגסיסה הזאת שכולה בדידות, מישהו שהם היו רוצים שיהיה לצדם.
במקרה של סרוונטס, זהותו של האיש הזה בין הצללים אינם מותירה מקום לספק.
דון קיחוטה היה נבחר על ידי יוצרו כדי שיציג בפניו את השאלה האחרונה. באיזה עונג היה דון קיחוטה מציב את השאלה בפני מי שפתח עבורו ועבור נושא כליו את דרכי לה מנצ'ה ודמיין עבורם הרפתקאות בארץ שלא היה בה מקום לחולמים כמותם. ואולי דון קיחוטה, סקרן כל-כך תמיד, היה מעדיף לפענח קודם דבר-מה שהיה מרתק את קוראיו העתידיים: כיצד יתכן שוותיק מלחמה שהוכה מכות נמרצות על-ידי המזל הרע והמחסור, יתעלה לכדי כתיבתה יצירה שכולה חגיגה, יצירה כל-כך מלאה בשמחה ובחיים? איך אפשר לעצב תקווה כזאת מתוך האפר של העצב והאשליות? או שמא אותו זקן שהומצא על ידי סרוונטס, בעל הפנים היבשות, דל בשר, מטורף ופיקח, היה מוציא מבוראו עצות אחדות כדי להדריך את בני ארצו בתקופה הסוערת שהעיקה עליהם, דילמות שדומות להן ניצבות בפני המין האנושי מאות שנים לאחר מכן?
אך האביר בעל דמות היגון חושש לבזבז את ההזדמנות היחידה במינה לפנות למחברו ולשאול אותו דבר-מה בעל חשיבות עליונה, עניין שמעיק עליו מזה זמן. הוא יודע שזוהי משימתו האחרונה. לאחר כל-כך הרבה מאבקים מתסכלים למען הצדק, כל-כך הרבה משימות חסרות תוחלת, הוא יעשה כל שביכולתו כדי לא לשוב ולטעות.
ובאשר לשייקספיר, הרי שבמת קיומו מלאה בכל-כך הרבה גיבורים אהובים שקשה לשער מי מהם יופיע באותו יום אחרון. האם המחזאי שלנו לא היה מקבל בחיוך את פלסטאף ורוזלינד, את יוליה ומירנדה ופאק? האם הוא לא היה מבין שליר ומקבת', אותלו ומלווליו, כולם משתוקקים לדעת את הסיבות לכך שהוא ייעד להם גורל כה נורא? או שמא היה שייקספיר מעדיף לגרום לפרוספרו לנטוש את האי שלו, תוך שהוא ממתין לאיזו מוזיקה ולאיזה קסם כדי להתנחם בפרידתו? אם כי אילו שייקספיר יכול היה לבחור – והוא בוודאי היה מנסה לגבור על הבדידות בעוד עיניו מואפלות –, יש בכל זאת מועמד שאי-אפשר לדחותו. נסיך דנמרק. הדמות המעוררת הזדהות ביותר מכל דמויותיו. כמו דון קיחוטה, המלט, שגם הוא מגלם תפקיד של מטורף, יכול להרגיש שיש לו סיבה לשקוע באינספור התעלומות שיוצרו הותיר אחריו. למשל, לברר מדוע הוא לא הציל את קורדיליה, מדוע היה על אופליה לטבוע, מדוע אהבתה של דזדמונה עולה במחיר כה יקר. או שהוא יכול לבחור לברר את המסתורין העמוקים ביותר של שייקספיר: האם הוא היה קתולי? היכן עברו עליו שמונה השנים האבודות בחייו? מי הייתה ההשראה לסונטים שלו?
אלא שהשעה הערפילית של המוות אינה השעה שבה מבררים עניינים כאלו.
לפני שתרד הדממה שהמלט עצמו מזכיר באחרית סיפורו, יש צורך בשאלה אחת, ויש מקום רק למלה חיונית אחת בעוד הברות הזמנות כלות.
אותה המלה שדון קיחוטה הכין עבור סרוונטס.
איזו מלה תהיה זאת?
אילו הייתה לנו מלה אחת בלבד, שאלה אחת בלבד לשני אישי-הפלא הללו של המין האנושי, במלאת ארבע מאות שנה למותם הבו-זמני, מה הייתה המלה הזאת?
מלה שהייתה מבוטאת על ידי המלט, מבוטאת גם על ידי דון קיחוטה, המלה שאי-אפשר להחליפה באחת, המלה הבלתי-נפסקת שילדים משליכים מיד כשהם לומדים לדבר, מלת המפתח ששום בן אנוש אינו חדל מלחזור עליה פעם אחר פעם. אותה שאלה שלעולם אינה משיגה תשובה סופית, התשובה שהאישים הללו, שייקספיר וסרוונטס, רדפו אחריה בכל מה שהם הגו, בניסיון לפתור אותה באורח מהוסס, כואב, בדרך שהייתה תמיד בגדר נס.
השאלה האינסופית שהם שמעו בשעה שהם נפרדו מן העולם הזה.
השאלה היחידה.
למה?
אריאל דורפמן הוא סופר צ'יליאני, המתגורר בצ'ילה ובארצות-הברית. ספרו "האומנת והקרחון" ראה אור בתרגום עברי.
תרגם במיוחד לאלכסון מספרדית: יורם מלצר
תגובות פייסבוק
תגובה אחת על שאלה לשייקספיר ולסרוונטס
תודה רבה על המאמר הנפלא. מומלץ לקרוא את מאמרו של טורגנייב הגדול על המלט ודון קיחוטה.
נתקפנו פתאום
אין כל חידוש בכך שבני אדם מתקיפים בני אדם אחרים. והם גם מתקיפים דברים דוממים למכביר, מגידולים סרטניים ועד מטרות צבאיות וגם עניינים מופשטים כמו דעות שאינן מוצאות חן בעיניהם או תופעות שנראות להם בעייתיות. עניין בפני עצמו הוא קיומם של שני פעלים בעברית המודרנית: להתקיף ולתקוף. ההבדלים ביניהם דקים ובכל זאת קיימים על אף טשטוש מסוים של תחומי המשמעות. דומה ש"לתקוף" מיוחד יותר לפעולה יזומה ומאורגנת, שנראית בעיני האחראים לה מקצועית יותר מאשר התפרצות של אנרגיה מרוכזת, עם או בלי זעם. להתפרצויות מהסוג הזה שמור יותר הפועל "להתקיף", שדומה שבשדות לא מעטים הוא מפנה מקומו ל"לתקוף", אולי במסגרת המעבר התרבותי למקצוענות מקיפת-כל, גם בתחומים שאפשר להתווכח על תחולתה של מקצוענות. למשל, בתחום הכדורגל ניכרת נסיגה של "להתקיף", ששימש באורח עיקרי עד לפני שנים לא רבות מאוד, והשתלטות הדרגתית ועקבית של "לתקוף": קבוצות תוקפות את היריבה על כר הדשא. והרי הכדורגל המודרני מוצג לא פעם כרווי טקטיקה, תכנון, מספרים, מדדים, שיטות ואסכולות – משהו בין תחומי הצבא המודרניים ושחמט. יש על מה להתווכח בעניינים הללו, אך לא זה ענייננו כאן הפעם.
בכל אופן, כיוון שתקיפה דורשת שני צדדים, שני משתתפים בהתרחשות, בין אם היא דרמטית יותר ובין אם פחות, יש שימוש נפוץ בצורה הסבילה. אם מישהו התקיף, מישהו או משהו אחר הותקף. מושא התקיפה, מי שסופג אותה הוא המותקף. סביל ופעיל מסתדרים כאן יפה: התקיף-הותקף. אלא שהעלייה הבולטת של "לתקוף" מותירה ספק או דרגת חופש ובחירה בכל הנוגע לסביל. הרי גם בתקיפה, כשמישהו תוקף, יש מישהו או משהו אחר שסופגים את המכה, את האנרגיה, את תוצאות הפעולה שניכרות עליהם בשל התקיפה. וכך ניצבות שתי אפשרויות: "הותקף" ו"נתקף". הראשונה מזוהה מורפולוגית ובוודאי גם תודעתית כ"בת זוג" של "התקיף". הדבר מותיר אותנו עם הצורה בבניין נפעל, "נתקף".
ואכן, אנו עדים להתפשטות מהירה ורחבה של "נתקף" כצורה הסבילה של "תקף". הדבר ניכר בתקשורת הישראלית שמדווחת על "מטרות שנתקפו" ועל כך ש"נתקפו תשתיות טרור" וכן הלאה כמנהג המקום. אלא שהדבר מביא איתו סיבוך לצד אי-נוחות. היות שממילא הנטייה לציין מי עשה את הפעולה, ובוודאי כשמדובר בעניינים של פעילות צבאית-ביטחונית הכוללת תקיפת מטרות צבאיות או אחרות בסביבתנו הקרובה, אנחנו נותרים עם "נתקף" שנועד למקד את תשומת הלב במטרה, ולא במבצעי התקיפה ובאחראים לה. כשיש "בנק מטרות", מה שמעניין הוא מצב החשבון, היתרה, והתנועות האחרונות.
ובכך נוצרת בעיה לשונית חדשה. הצורה "נתקף" אינה משמשת רק לסביל. בנין נפעל, מורכב, חמקמק, רב-זרועי, מציין גם פעולות שקורות כמו מאליהן (המונח הבלשני לכך הוא inchoative). למשל, כשאנו אומרים ש"הדלת נפתחה" המוקד הוא הדלת, והיא אינה עושה דבר אך גם לא עשו לה דבר: מצבה השתנה כמו מאליו. יתכן שיד אדם פתחה אותה, יתכן שהרוח או משב אוויר "עשו" זאת, או גרמו לכך, או שמא מנגנון רופף אחראי לכך, ועם התרופפותו השתנה מצב הדלת מסגוּר לפָּתוח. דומה לכך הצינור שנסתם והדבר שנשמט מזיכרוננו. כולם דברים שקורים כמו מאליהם.
בניין נפעל משמש גם לציון פעולות רבות יוזמה ופעילות, מאוד לא סבילות, כמו "נלחם". והוא גם משמש לציון סביל מובהק, כמו כשאנו מדברים על פרי שנקטף - מישהו קטף אותו, כמובן, אך מנקודת המבט הממוקדת בפרי, הוא מושא לקטיפה.
אך אם נחזור לתחומי הפעולות הקורות כמו מאליהן, נוכל לשים לב לכך ש"נתקף", בביטויים כמו "נתקף זעם" או "נתקף חשש" ודומיהם, מובנם שמשהו אחז באדם, זעם או חשש וכו'. הדבר קרה מאליו, הוא מוצג בפנינו כחסר גורם פועל שאחראי לתוצאה, כלומר לכך שאדם מסוים זועם או חושש. המובן הזה מחלחל באורח ברור מ"נתקף" במובנים הצבאיים, והדבר בעייתי בעליל. מטרות ב"בנק המטרות", אפילו "קיני מחבלים" ו"תשתיות טרור" או סתם משגרי טילים או עמדות מקלעים צנועות יחסית, אינן "נתקפות" מאליהן. מישהו תוקף אותן, והוא אחראי לתוצאות התקיפה. לכן, השימוש ב"נתקף" בהקשר הנוגע לפעולות אלימות גורר איתו תחושה של ניתוק האחריות והתעלמות ממקור התקיפה. הרי לא יד נעלמה מושכת יתרה מ"בנק המטרות". והיות שכדרכן של תופעות לשון רבות בעברית שלנו אין זה מפתיע לגלות ש"נתקף" הצבאי מחלחל גם ללשון האזרחית היומיומית, כדאי לשים לב לכך שלכל תקיפה אלימה או מכוונת יש שני צדדים: זה שתוקף וזה שמותקף. שלא ניתקף בבלבול או בשכחה פתאומית.
ניק קייב הרס הכול
תומר בן אהרוןעל מי אפשר לסמוך בימינו? . | זה לא היה אירוע חשוב במיוחד...
X 4 דקות
האדם המטיל
אנטון מרטיניו-טרסוולתינוקות חסרי אונים? מוחות מפותחים? אבות שותפים ומעורבים? אנחנו דומים לציפורים, יותר...
X 20 דקות