בנשימה אחת

עושים היסטוריה

מתחילים. אבל מי מתחיל? לא אני, לא אתה, לא את, לא אתן, לא אתם, ובעצם לא אנחנו וגם לא הם.

העניין הוא בכך שיש בעברית העכשווית גוף נוסף, גוף שאינו ראשון, אינו שני וגם אינו שלישי.

כשאנחנו רואים משפט מסוג ״עושים היסטוריה״ או ״עוברים לשעון קיץ״ או ״לא קוטפים פרחים״, יש מקום לשאול למי הדברים מתייחסים, מי הם אלו שעושים את הפעולה, או שהאמירה פונה אליהם לעשות או לא לעשות דבר מסוים. בוודאי אין סיבה לחשוב שמדובר בגוף ראשון רבים דווקא, וגם לא באף אחד מהגופים האחרים. לא בכדי כינה הבלשן המנוח חיים רוזן את הגוף שהצורות הללו מתייחסות אליו ״גוף רביעי״. מדובר בכולם ובאף אחד ספציפי, באדם הכללי, התאורטי, המתבקש, אדם אחד כשהוא נתפש כחלק ממכלול, מקבוצה ומקולקטיב.

במבט מדויק אפשר לראות שזהות הגוף עולה מתוך דגמי המשפט שהצורות הללו משתתפות בהם. למשל, ״מחליטים לאכול בריא״ זו המלצה, קריאה ואולי תיאור של ראשית השלב שבו ההמלצה מתקבלת ומתחילה להתבטא הלכה למעשה. כמו תמיד, ההקשר קובע והוא כמעט כל הסיפור. אם המשפט ״מחליטים לאכול בריא״ מופיע על כרזה במרפאה או בבית חולים, יש להניח שהכרזה מפרטת כיצד אפשר אכן לשנות את הרגלי האכילה, ושהכרזה כולה, כלומר הטקסט שבתוכו משובץ המשפט, מטרתם להניע אותנו לפעולה וגם להסביר לנו כיצד לעשות זאת. במצב כזה, על איזה גוף מדובר? אפשר לומר שמדובר ב״אנחנו״ שנוצר דינמית מהצטרפות אנשים בודדים להמלצה. ואפשר גם לומר שמדובר ב״אנחנו רפואי״, המוכר לנו מסגנון לשוני ישן יותר שבו היה נהוג לדבר אל המטופלים בלשון רבים, שכללה את הרופא כדרך לקרב בין הסמכות הרפואית המקצועית למי שאמורים להישמע לה או לאמץ את המלצותיה. אותה לשון רבים רפואית כללה את הרופא גם כדרך להקטין את הפער ולרכך את הפעלת הסמכות.

התובנה שהגוף נגזר מן ההקשר אינה צריכה להפתיע אותנו, גם אם היא אינה חלק ממה שמלמדים אותנו בבית הספר. בשפה, דבר אינו קיים מחוץ להקשר, וכל הגורמים המשתתפים כרוכים יחד בדרכים גלויות או סמויות, קלות להבחנה או סמויות מהעין במבט הראשון, השטחי.

בדומה, משפט כמו ״עושים היסטוריה״ יכול להיות הבעה של משאלה, קריאה להתגייסות, דרך לעודד את מי שיקרא את המשפט, את מי שיקראו אותו. שוב, ה״רבים״ אינם נתונים מראש, והגוף הדקדוקי הוא אותו ״גוף רביעי״ עברי שתואר למעלה בקצרה. באשר לזמן שאליו מתייחס המשפט ״עושים היסטוריה״, הרי שאנו שוב נתונים בידי ההקשר: הוא יכול להיות זמן עבר, זמן הווה וגם זמן עתיד (אולי קרוב יותר מאשר רחוק). ובמי מדובר? אולי במנסחי המשפט הכוללים את עצמם מראש בקבוצת ״עושי ההיסטוריה״, אולי מדובר בקול רשמי – מעין ״אח גדול״ – הפונה אלינו, ואולי כמו ב״מחליטים לאכול בריא״ הכוונה לקבוצה שתיווצר באורח הדרגתי, דינמי.

הבדל דק נוסף מתגלה כשמביטים במשפט כמו ״לא רוצים לישון, רוצים להשתגע״ – והנה, כתבתי ״כשמביטים...״, כלומר כל מי שיביט יוכל לגלות את ההבדל הדק הנוסף, ויצטרף בכך לאותו ״גוף רביעי״. בכל אופן, ״לא רוצים לישון, רוצים להשתגע״ הוא משפט הצהרתי, אפילו מתריס, שהאומר או האומרים אותו רואים בקבוצה גוף אחד, שאמנם מורכב מרבים אך באורח כזה שהקבוצה גוברת על הפרטים המרכיבים אותה. הבודדים נמחקים אחד-אחד אל תוך ה״רבים״ ויחד הם גוף רביעי, כלומר גוף כללי, של ״כל אחד״ שהאמירה חלה עליו.

מעבר לשאלת ״הגוף הרביעי״, שקיומו מובהר ומוכח מזה שנים, עולה כאן חשיבותו של ההקשר בכל פרט ופרט של הממצאים הלשוניים שאנו מניחים על השולחן. גם אם לא כך לימדו אותנו בבית הספר (ובמיוחד כיוון שאכן לא לימדו אותנו כך בבית הספר), מסתבר שגם שאלות כמו באיזה גוף מדובר ובאיזה זמן מדובר, אינן רק מובהרות מן ההקשר אלא שהן כרוכות יחד, הרחק-הרחק מתמונת הטבלאות הנפוצה כל כך בספרי הלימוד.