יורם מלצר

אם יש מילה שנקשרת מיד להודו הרי שזו המילה "קסְטה". כל הצגה ולו הקצרה והשטחית ביותר של הודו, תרבותה, החברה שלה, תולדותיה והכוחות הפועלים בה תזכיר את תופעת הקסטות. מדובר בחלוקה בסיסית ועמוקה של החברה ההודית לקבוצות. אדם נולד לקבוצה (קסטה) מסוימת, והדבר מכתיב את מקומו בחברה, עם מי הוא רשאי להתחתן, מה הוא אוכל ומה הוא נמנע מלאכול, במה הוא אמור לעסוק לפרנסתו (לפחות במובן הכללי, בחברה ההודית המסורתית) ובעיקר עם מי הוא אינו רשאי לבוא במגע מסוג מסוים. הקסטות אינן בנויות רק על פי הגדרה חיובית, אלא גם מתוך הפעלה של עיקרון של הדרה. על אף שמושגית, "קסטות" משמשות כדי לתאר חברות שונות, אפילו חברות של חרקים כמו דבורים ונמלים, היסטורית ועד ימינו, הדוגמה הבולטת ביותר לתופעה היא החברה ההודית. ואין מדובר בחברה ההינדית בלבד, שעליה נמנה הרוב הגדול של ההודים. גם המוסלמים בהודו מחולקים לפי קסטות, וגם יהודי הודו, בוודאי יהודי קוצ'ין, חולקו או התחלקו לקבוצות נבדלות במערכת פנימית של קסטות, וגם זכו להיחשב מקבילים לקסטות הינדיות מסוימות מבחינת המותר והאסור במגעיהם עם מי שאינם יהודים. מי מפנה דרכו למי ברחוב, מי רשאי לשאת סימני כבוד מסוימים, מי רשאי לאכול בחברת מי, למי אסור לגעת באנשים או בדברים מסוימים מסיבות של טהרה – כל אלו ועוד נוהלו, ובמידה רבה עדיין מנוהלים, על פי מפתח הקסטות. שורשי המבנה והתופעה עמוקים מאוד והם מגיעים לשחר התיעוד שיש לנו ביחס להודו, ובוודאי לראשית התרבות ההינדית ככל הידוע לנו. עניין עתיק מאוד.

היות שכך, המילה "קסטה", באנגלית caste, הפכה לאחד מסמליה של הודו, אחד המונחים המזוהים איתה ביותר.

אך אין מדובר במילה ממקור הודי. המקור הוא המילה casta בפורטוגזית. המילה קיימת גם בספרדית, אך הקריירה הבינלאומית המרשימה של "קסטה" המריאה מתוך התבטאויות של הפורטוגזים שהגיעו להודו בסוף המאה ה-15. המובנים שלה בפורטוגזית של אותה תקופה היו "גזע" או "שבט", "שושלת", "מוצא" או שותפות של בני אדם לקו הולדה ארוך ימים, אילן יוחסין של היוולדות מתוך קבוצה המוגדרת ככל מי שנולד מתוכה בעבר, וכך עד לראשית הזמנים. מובן דומה היה למילה בספרדית של ימי הגעתם של הספרדים לעולם החדש, מה שיכונה לימים "יבשת אמריקה". בפי הספרדים ההם, casta ציינה משפחה מורכבת או שושלת משפחתית. אלא שעם הגעת הפורטוגזים להודו, הם נתקלו בחברה מורכבת ביותר שבה משלה מימי קדם חלוקה לארבע קטגוריות, וגם התקיימה מערכת מורכבת של קבוצות, וכל אדם נולד לקבוצה שהיו לה מאפיינים חברתיים על פי פרמטרים של עיסוק, מעמד כלכלי, מנהגים, שיוך אתני, כאשר לא תמיד כל הפרמטרים הם חלק מההגדרה של הקבוצה. מה שברור הוא שאדם נולד לקבוצה מסוימת ושייך לה כל חייו, מעצם מהותו.

הפורטוגזים הביטו בכל העניין וקראו לקבוצות "castas". המילה הפורטוגזית "casta" כללה תמיד, מבחינה לשונית, גוון ברור של טוהר, של היבדלות והבדלה. יש מי שקשרו את התואר הפורטוגזי "casto" לאותו מקור כמו המונח האנגלי chaste, כלומר "טהור", "שומר על טהרתו". במקרה כזה, נהוג להצביע על מקור לטיני, castus, שנושא מובנים של היבדלות ("לחתוך [מתוך]") והיעדר דבר מסוים. ההיגיון הוא שחיתוך מתוך משהו גדול יותר, הגדרה  שלילית על פי תכונות – ייתן בהכרח חלוקה ברורה לקבוצות. בלטינית, castus ציין את מי שהוא טהור מוסרית, ללא רבב, נקי לגמרי ולכן גם קדוש או נבדל בקדושתו או בדבקותו. המילונים הפורטוגזיים הולכים בדרך הזאת, ומדברים על טוהר, על שושלת ואילן יוחסין, על גזע ועל דם (במובן של זיהוי אתני, משפחתי, גזעי וכדומה). בפורטוגזית של ימינו מקובל לומר על אדם שמדבר בלשון צחה במיוחד שהוא מדבר פורטוגזית castiço, תואר שגם ניתן לשירי פאדו "מקוריים", שכביכול לא נגעה בהם השפעה זרה, שלא דבק בהם רבב של ז'אנר, סגנון או תרבות שאינם "אמיתיים". בשני המקרים, בענייני לשון, כמו בענייני מוזיקת הפאדו ומילות שיריה, ברור שמדובר במוסכמה חברתית. בפורטוגזית ובספרדית אנו מוצאים את casta במובנים מטפוריים, ולאחרונה רב השימוש בה בפוליטיקה, בפי מי שמוקיעים את הממסד הישן והשתלטן, שמחלק לעצמו הטבות ואוחז בקרני המזבח של השלטון – אלו מכונים בשתי השפות "casta", כלומר מי שכבר הפכו את שיוכם לקבוצה השלטת לעניין כמו ביולוגי, תורשתי, כאילו מהטבע נגזר שהם יהיו שם.

אין הגדרה ל"נקי" שאינה נסמכת על הגדרה של "מלוכלך" או "נגוע", וכל "טהור" זוהר לעינינו וברוחנו מול "טמא" או "מזוהם". במידה רבה, צחוק הגורל הוא שהמילה "casta" הפורטוגזית לא רק נפוצה לאנגלית וללשונות רבות נוספות, אלא שהיא קנתה לה אחיזה עמוקה בהודו המודרנית. כך יוצא שהמערכת היסודית ביותר בחברה ההודית נקראת בשם שהוא מילה זרה. אולי יש פה סמליות: עניין כה מורכב שכולו פרמטרים של טוהר, ניקיון, טהרה, בידול וייחוד, כנראה אינו יכול להיות מוגדר בפני העולם באמצעות מילה פנים-תרבותית.

דרכיהן המפותלות של מילים משפה לשפה אינן חדלות להפתיע. אם נשאל אילו מילים עבריות הן ממקור הודי, יעלו מייד שתיים: "פיג'מה" ו"שמפו". הן אינן יחידות אבל יש בהן עניין בדיוק כיוון שהן אינן נוגעות לדברים שמגיעים מהודו כשהם מסומנים מבחינת המקור. מילים כמו "צ'פאטי" ו"מסאלה", "נאן", "לאסי" ו"גהי", הקשורות כולן למטבח ההודי, כפי ש"ראגה" היא מונח בתחום המוזיקה ההודית, מובן מאליו שהן נודדות בעולם ללא שינוי. הן מסמנות את היותן עצם מעצמה של התרבות שממנה הן באות, ולמעשה הן לא עזבו אותה מעולם.

אך "שמפו" ו"פיג'מה" מציגות בפנינו את הבעייתיות, בוודאי הבעייתיות המתודולוגית, במיפוי המסילות המדויקות של מילים שעושות דרך ארוכה. "פיג'מה" היא מילה עם היסטוריה ארוכה, עוד משלבים קדומים יותר של פרסית, ובמקביל גם בהודו. היא מציינת מכנסיים רפויים המשמשים גברים באזורים ההם של העולם, בעיקר כשמדובר בגברים מוסלמים. אימוצם כבגד לילה על ידי אנשי המערב ששהו בהודו קירב את המילה לאנגלית. הייחוד היחסי שלהם למוסלמים נשמט, ועם הזמן המילה החלה לציין את חליפת הלילה כולה, כלומר כולל חלקהּ העליון. הפונקציה – בגד ללילה – השתלטה על "פיג'מה". באנגלית מתקיימת תחרות בין שתי צורות, pajama ו-pyjama ואם לא די בכך הרי שיש צורת יחיד ויש צורת רבים, pyjamas, שמציינת את הפריט הבודד, בעיקר באנגלית בריטית. יש טענה מבוססת למדי ש-pajama, כך וביחיד, היא תואר, כמו ב-pajama party, "מסיבת פיג'מות".

"שמפו" לעומת זאת עברה דרך אחרת,  תהליך אחר. במקור, בהודו ואולי בפרס, "שמפו", shampoo, היה הכינוי לעיסוי לכל הגוף שנעשה תוך שפיכת מים ושימוש בעשבים ריחניים על גופו של הלקוח. המונח מתועד באנגלית מסביבות אמצע המאה ה-18, אכן הזמן שבו האנגלים החלו להכיר את הודו ולהתבסס בה. נראה כי המילה shampoo עצמה נגזרת מפועל בהינדי שמשמעותו "ללוש" ו"ללחוץ (באמצעות האצבעות וכד')". המונח המציין את העיסוי והטיפול עבר לציין את החומר העיקרי המשמש בו, חומר הרחצה והניקוי, סבון נוזלי ריחני. ככזה "שמפו" הוא סבון לרחיצת השיער, ומכאן גם לרחיצת סיבים למיניהם, למשל בשטיחים. הפעולה, בהינדי, הולידה את הטיפול, ככל הנראה באנגלית של הודו, ומשם לסבון השיער באנגלית, וממנה לרחבי העולם, כולל לעברית המודרנית.

וכך, כמו "פיג'מה", גם "שמפו", הן מילים בעלות שורשים הודיים מובהקים, שהגיעו ללא שינוי משמעות לעברית דרך האנגלית, שהפכה אותן לבינלאומיות למדי. כל זכר להקשרים ההודיים, לתרבות הלבוש והטיפול בגוף, נעלם כאילו לא התקיים מעולם. כל השינויים הסמנטיים חלו כבר באנגלית ולעברית הן הגיעו מן המוכן.

טענה ליבוא ישיר, קדום במיוחד, של מילה הודית, מצויה במקרה של "תוכי". בספר מלכים א', פרק י', פסוק כ"ב, כתוב על שלמה המלך שהביא מרחוק "זָהָב וָכֶסֶף שֶׁנְהַבִּים וְקֹפִים וְתֻכִּיִּים". "תוכי" היא מילה יחידאית (מופע מקביל מצוי בספר דברי הימים ב', פרק ט', פסוק כ"א). המסורת ייחסה לה מובן זהה ל"טווס", אך ללא יסוד אמפירי ברור, וכך גם היא משמשת בידי חז"ל. רצה הגורל, ואולי אין זה מקרה, שהמילה קיימת בהודו, בדרום היבשת, שם, בטמילית, tōkaiהוא זנב של טווס. יתכן שזה מקור מילה דומה ביוונית עתיקה, שגם יש לה משמעות זהה,  ταώς("טאוס"), שאכן התגלמה בעברית כ"טווס". מה קרה במקרה הזה בפועל, היסטורית? קשה לקבוע בלי למצוא את המילה בטקסטים על פני תקופות. בעקבות איתור דוגמאות ותיארוך אמין שלהן, יכול להיות שנוכל לומר על כך עוד דברים בוודאות סבירה, בוודאי ודאות סבירה יותר מאשר הטענה העממית-מסורתית שיש כאן הוכחה למסחר של שלמה המלך עם הודו, אפילו עם דרומהּ. אגב, המובן המשמש אותנו כיום ל"תוכי", כלומר הציפור הקרויה באנגלית parrot, הוא מאוחר בהרבה, מתקופת ההשכלה.

קשרים בין יוון העתיקה והודו הקדומה מתועדים באורח רחב ועמוק, מפורט ומאיר עיניים, גם בתקופה של טרום חתימת המקרא, ופעמים רבות הרבה יותר מהאמירות המועטות הנוגעות לשלמה המלך או אזכורים להודו בתנ"ך. לכן קשה מאוד למנות את "תוכי" בין המילים שקיימת ביחס אליהן ודאות מניחה את הדעת שמקורן הודי במובן מתועד וברור.

בכל הנוגע לעברית המודרנית, מילים הודיות הגיעו אליה דרך השפה האנגלית. הדבר קרה ללא קשר למניין של מילים עבריות ממקור הודו-אירופי שמאפשר למקם להן מקבילות גם בלשונות הודו. סביר שחלק מאלה הגיעו אלינו בעזרת הפרסית הקדומה והיוונית העתיקה. לגבי תהליכים רחוקים כל כך שנותרו מהם עקבות מטושטשות ומשוערות, אין לנו אפשרות לקבוע. אבל שמפו ופיג'מה הגיעו אלינו מהודו הבריטית, בימים שגם ארץ ישראל ויושביה היו חלק מהמרחב הבריטי הקולוניאלי הגדול.

אי אפשר להכחיש את העובדות: חלק מדוברי העברית ודוברותיה מכנים את המאפה הידוע בצורת חצי סהר, פחות או יותר, בשם "קרואסון" ואילו חלק אחר מכנים את אותו מאפה בדיוק בשם "קוראסון". ודאית באותה המידה היא החלוקה של אוכלוסיית הדוברים, באורח כמעט חותך, לשתי קבוצות בכל הנוגע לדג הוורוד שבמיטבו מגיע אלינו מנורבגיה: יש המכנים אותו "סלמון" ויש המקפידים לומר "סולומון".

התחושה החברתית, האתנוגרפית, האנתרופולוגית, של מי שחי בקרב דוברי העברית בימינו הוא כי לגבי כל אחת מהמילים מדובר במה שמכונה באנגלית טובה shibboleth. משמעות המונח האנגלי הוא מילה או ביטוי, אולי צורת התבטאות, מבטא או הגיה המבדילים בין שתי קבוצות של בני אדם. המונח האנגלי מקורו עברי, כמובן, "שיבולת", והוא לקוח מהסיפור בפרק י"ב של ספר שופטים המתאר סכסוך בין אנשי גלעד ובין בני שבט אפרים. בני אפרים איימו על יפתח הגלעדי, ובתגובה אנשי גלעד הרגו בהם. בני אפרים נמלטו מערבה, וחצו את נהר הירדן. הדבר לא צינן את דמם של הגלעדים, שהציבו משמרות במעברות הירדן, כלומר בנקודות המעבר, וסיננו את מי שחצו את הנהר: כל בן שבט אפרים שנפל לידיהם נרצח מיד. וכיצד זיהו הגלעדים את בני אפרים? הם דרשו מהם לומר את המילה "שיבולת", אותה נהגו בשבט אפרים להגות "סיבולת". הקריטריון הופעל בקפידה ובאורח מסיבי, והסוף היה עקוב מדם: "וַיֹּאחֲזוּ אוֹתוֹ וַיִּשְׁחָטוּהוּ אֶל מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן, וַיִּפֹּל בָּעֵת הַהִיא מֵאֶפְרַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם אָלֶף". לא ניכנס כאן לדיון המדעי המרתק על הגיית העיצורים במרחב השמי וכיצד היא יכולה להסביר את הסיפור, דיון שגם מציע את ההגייה האפריימית המדויקת. לענייננו חשוב רק ששתי צורות הגיה הבדילו בין שתי קבוצות: בני אפרים והאחרים.

בחברה מסוכסכת ומפולגת על צירים רבים – מעמדיים, כלכליים, אתניים, דתיים, פוליטיים ועוד – ייחוס הבדל שיטתי מהסוג הזה עלול להיגמר רע. לכן, במסגרת העדינות המתבקשת, נציין רק שיש בהחלט קולות בחברה הישראלית שמאפיינים, גם בהתרסה ובלעג, איזו קבוצה אומרת "סלומון" ואיזו "סולומון". נראה כי הטענה היא כי אומרי "סולומון" נוטים גם לומר "קוראסון", ואומרי "סלמון" דבקים ב"קרואסון". מהדרין גם מדביקים לקבוצה הראשונה את "לרשום" ולשנייה את "לכתוב", במובנים שבהם הפעלים הללו מחלקים את המשמעויות של to write.

כאמור, מדובר בעניין פוליטי, אתני-עדתי, כלכלי, שהוא כנראה אחת הלהבות במדורת העוינות הפנים-ישראלית, שאינה מענייננו כאן. להפך, הצעתי כפולה. ראשית, במידת האפשר טוב לדעת את מקור המילים כשמדובר במילים זרות, כפי שטוב לדעת כל דבר. ושנית, עיון ברעיון בדבר מילים וביטויים שהם shibboleth עשוי לאפשר לנו גישה מתונה ומרחיבה בכל הנוגע למילון, או למה שאנו מקבלים כ"עברית".

"קרואסון", הצורה העברית הקרובה יותר למונח הצרפתי המקורי, croissant, הוא מאפה שפירוש שמו, במקור, הוא "צומח" או "גדל", והמונח מתייחס לירח. חצי הסהר מכונה croissant כיוון שהוא הירח בצמיחתו. מאפה בצורה הזאת, כך מספרת אגדה אורבנית (ככל הנראה), נאפה בווינה לציון הדיפתם של התורכים העות'מאנים משערי העיר. בכל אופן, עלילה מסובכת הקושרת את אפיית המאפים המתוקים בווינה עם אימוצם על ידי הצרפתים, שבמאפים שלהם יש מחלקה שלמה בשם viennoiserie, כלומר "אוסף דברים מווינה", כנראה מספקת דלק למדורה לא קטנה בפני עצמה. המאפה עצמו נדד בעולם והפוטנציאל לתקריות קולינריות-פוליטיות גדל בהתאם. בארגנטינה ובאורוגוואי מאפה בצורה דומה, שונה מאוד מבחינת הבצק והתוספות, מכונה media luna, "חצי ירח", ולא כדאי לבלבל בינו ובין cruasán, שזאת הדרך להגות ולכתוב croissant בארצות דוברות ספרדית, אלא אם מישהו רוצה להתהדר בצרפתיות עם ניחוח סנובי. העניינים מסתבכים. ולא, אין לשער ש"קוראסון" העברי, שבמקרה הגמור תואם למלה "לב" בספרדית, corazón, נוצר בגלל ההתאמה הזאת.

הדג, לעומת זאת, לוט בערפל מבחינת מקור שמו. בשפות רבות באירופה הוא נקרא salmon או salmón או saumonוצורות דומות. המקור לכל אלו, אומרים, הוא הפועל הלטיני salmo שפירושו "לקפוץ", והרי מדובר בדג שקופץ כשהוא שוחה נגד הזרם בנהר. באשר למילה הלטינית, לא נמצא לה מקור ודאי ויש הטוענים שהיא ממקור קלטי. מה שברור הוא שאין בנמצא שפה רלוונטית, אירופית מבחינה גאוגרפית או לשונית, שבה הדג הוורוד נקרא "סולומון". והרי "סולומון" הוא הצורה הלועזית ל"שלמה", השם הפרטי העברי. ההברות "סולומון" סודרו או הסתדרו להן על פי צרכי היוונית ומנהגיה, עוד מתרגומי המקרא הקדומים, ואין לכך כל קשר לדג ובוודאי לא לדג צפוני כל כך.

אך יש משותף בין "קוראסון" ו"סולומון" העבריים. מערך ההברות דומה מבחינת ההעדפה להברות פתוחות במקום צְברים של עיצורים: "קור-" במקום "קְר-", "-לומו-" במקום "-לְמ-". יתכן מאוד שיש פה עדות להתניה פונטית בפיהם של דוברי עברית. האם יש בקרב קבוצה מסוימת דוברת עברית בחברה הישראלית משהו משותף, לשוני, שמתנה זאת? יתכן. עניין לבדיקה מסודרת דרך מילים אחרות והגייתן בפועל.

אך העניין המשותף הנוסף בין "קוראסון" ו"סולומון" הוא ששתיהן כבר מילים עבריות בהחלט. הן אינן רק נאמרות אלא קל למצוא אותן כתובות כך. התוצאה היא שיש לנו שתי מילים לציון המאפה הווינאי-צרפתי ושתי מילים לציון הדג הוורוד מנורבגיה. מה שאין לנו הוא מילון שיאסוף את המידע הזה, ועוד פחות מכך מילון שיהיה לו העוז לאפיין מי אומר מה. עד אז, נסתפק בקרואסון סלמון.

מה משותף לקופירייטר ולקופירייט? התשובה עשויה להפתיע: משותף ביניהם רק ה"קופי". שתי המילים, שנשמעות בעברית כחופפות פרט לסיומת -er של "קופירייטר", מייצגות שתי מילים אנגליות נבדלות ושמתקיים ביניהן קשר מקרי, נסיבתי בלבד.

לפני בירור העניין, שווה להתעכב בקצרה על אותה סיומת -er אנגלית (במקרה הזה). היא מוכרת לנו משלל שפות הודו-אירופיות. אכן, היא קדומה מאוד ומתועדת מזה אלפי שנה, עוד בסנסקריט ובפרסית בשלביה הקדמוניים. היא מציינת את מי שעושה דבר מסוים, מבצע עבודה, ממלא תפקיד, אחראי על עניין. עד כדי כך, שהיא נכנסה לעברית גם הרבה לפני הופעתה בעולם של אנגלית או מי מאמותיה המתועדות, ככל הנראה הישר מפרסית קדומה – והיא מופיעה במלים כמו "ארכיבר" ו"לבלר", תפקידים מנהליים, מקצועות בירוקרטיים.

אלא שהסיומת האמורה, -er, אינה מוקד העניין במבט המשותף שלנו על "קופירייטר" ו"קופירייט". באנגלית, הראשונה היא copywriter ואילו השנייה היא copyright. התעתיק העברית, המבטל את ההבדלים ביניהן, הוא המטעה אותנו לקשור ביניהן. מבט מהיר על הכתיב של שתי המילים מסגיר שני עניינים: אין ביניהן קשר מלא ושקוף; הדבר המשותף ביניהן הוא האלמנט copy.

ובכן, מהו אותו "copy"? אנו מכירים את המילה כפועל שפירושו "להעתיק", ואילו כשם עצם היא מציינת "עותק", "העתק" או "העתקה". נראה בעליל שהמובנים הללו אינם קשורים לכתיבה פרסומית-שיווקית (התחום המצוין על ידי write) וגם לא לזכויות (התחום המצוין על ידי right). אלא ש-"copy" היא מילה עם היסטוריה מעניינת, בעיקר מאז התבססות הדפוס ואמצעי הפרסום המודפסים. אחת המשמעויות של "copy" הוא הטקסט הנקי המוכן לדפוס. הרעיון הוא שמדובר בגרסה שהועתקה מכתב יד, ותוך כדי ההעתקה בוצעו בה כל התיקונים הנדרשים כך שהיא מוכנה לסידור האותיות במכונות הדפוס ולהפקת הטקסט המודפס הסופי. כלומר, העתקה אחרונה. בהשאלה, היא ציינה, בעיקר בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, תוכן שעשוי להיות מעניין להדפיסו ולהביאו לידיעת הרבים, בעיקר בעיתונות. פרחי עיתונות היו מסתובבים באירועים חברתיים או במקומות שקרה בהם משהו בולט ומחפשים בנרות אחר "copy", כלומר אחר "חומר מעניין", סיפור טוב, משהו שיהיה אפשר לנסחו יפה ובמהירות ולשלוח אותו להדפסה בעיתון – העתקה מהירה של התיאור ה"חם" לנוסח מלוטש שיהפוך לטקסט מודפס.

המחשבה ותשומת הלב לנוסח מלוטש, סופי, חד, יעיל שגם נצרך בקלות, שהתגלמה במונח המקצועי-טכני "copy" מיהרה להתממש בעולם הפרסום. אם התיעוד הראשון ל"copy" במובן של חומר טוב לסיפור, עיתונאי או אחר, הוא מסוף שנות השמונים של המאה ה-19, הרי ש"copy" במובן של נוסח טקסט מלוטש לפרסומת מתועד לראשונה בעשור הראשון של המאה ה-20. הרצף ההיסטורי אכן הגיוני. הדיווח המהיר, הניסוח הקצר והקולע, ההדפסה המהירה, התפוצה הרחבה, הצורך למשוך את תשומת הלב גם באמצעות הברקות לשוניות וגם תודות לתוכן מרגש או מסקרן – כל אלו מסימני עידן העיתונות המודרנית, שהתפתח בד בבד עם התפתחות ענף הפרסום. בהקשר הזה ידועה האמירה של איל העיתונות האמריקני ויליאם רנדולף הרסט: "מחצית ממה שיש בעיתון הוא פרסומת, והמחצית השנייה – פרסומת סמויה".

כעת, אפשר להבין ש-copywriter הוא אדם שמתמחה בכתיבה של copy במובן הפרסומי, כלומר בעל מקצוע ספציפי שכתיבת נוסחים פרסומיים מלוטשים היא אומנותו ועיקר עיסוקו. לעומת זאת, על רקע עליית הערך הכלכלי של נוסחאות פרסומת, סיסמאות מסחריות וגם שמות מותגים, התפתחה הזכות המכונה copyright, כלומר ה-right, הזכות, על ה-copy. שתי ההתפתחויות שלובות, ויש היגיון בשילוב הזה כמשקף תהליך היסטורי, כלכלי ותרבותי. המילים עצמן חולקות את "copy", ורק התעתיק העברי לשני ההלחמים, "קופירייט" ו"קופירייטר", גורמים טשטוש ובלבול, שכולו מתרחש בתחומה של העברית.

לפני שנים רבות סיפר לי דן צלקה המנוח שהסופר האנגלי המפורסם קינגסלי איימיס היה נשאל לא פעם על ההספק הגבוה שלו, וכנראה גם על האפשרות שהייתה לו לשבת בבר בשעת בוקר וללגום ג'ין וטוניק כאילו אין לו צורך להיות פיכח דיו כדי לעבוד. על השאלה הללו הייתה לאיימיס תשובה קבועה: "I always have my copy ready", כלומר "הנוסח המלוטש [הנדרש ממני] תמיד מוכן [מראש]". ואכן, הסופר האנגלי נודע בכך שהוא היה מתחיל את היום בכתיבה של 500 מילים. הוא היה מלטש אותן יפה ומביא אותן לכלל שלמות, לפחות בעיניו, וכך היה יכול להרשות לעצמו להתרווח עם המשקה החביב עליו. קוראיו של איימיס יודעים עד כמה האיש חונן ביכולת ללטש משפט אנגלי: הוא אכן היה קופירייטר מהמעלה הראשונה, כפי שמעיד גם נוסח התשובה לשאלה החוזרת.

האלכימיה, ענף בתחום הטבע, הפילוסופיה והשלב הטרום-מדעי התפתחה ופרחה בעולם הקדום ובימי הביניים, ואף שלחה זרועותיה לעת החדשה המוקדמת ואפילו עד ימינו הגיעה. במבט כללי מאוד, אפשר לומר שאחד מעיסוקיה היה טיהורם של חומרים והבאתם לכלל מצבם הרצוי, לשלמות כפי שתפשו אותה חכמי התחום. עיסוק אחר שלה, סמוך לראשון, היה להגיע מחומר אחד לחומר אחר, תוך עלייה ברמת הטוהר והערך. בתשתית העניין מצויה ההנחה שיש רצף כלשהו בטבע, במהותם של הדברים, ושאם רק נדע כיצד לעבור מחומר אחד לאחר, נוכל להגיע אפילו מקש לזהב.

הפירוט הקצר הזה הוא רקע להבאתה מחדש של האמירה החכמה של מוריי לבלשנות, שלפיה האטימולוגיה היא האלכימיה של הבלשנות. אכן, מי שמאמין שהעיסוק האטימולוגי יכול להניב תוצאות, אם לא תמיד הרי שלפחות ברוב מכריע של החקירות, סבור שאפשר לקחת מילה ולנוע איתה וממנה על פני יריעת הקְשרים, היסטורית, לשונית, תרבותית, תודעתית ועוד – ולהגיע למילה אחרת, אי-שם בשלבים קדומים של תהליך גלגוליהן של המלים הרלוונטיות, ובכך לסמן מסילה סבירה שתסביר כיצד התגלגלה אלינו מילה ומה קרה למשמעותה בדרך.

בדרך, עלינו להפעיל קריטריון של סבירות. עד כמה משמעותן של שתי מילים בגלגול ההיסטורי הזה אכן "זהה"? עד כמה המעברים בצורה סבירים בעינינו, גם לאור הידוע לנו על שינויים פונטיים ואחרים בשפות השונות המעורבות בתהליך, אם בשפות שמילים בהן משתתפות בסיפור שאנו טווים ואם בשפות שהשפיעו על השפה שבה מופיעה מילה שנכללת במסע שאנו עורכים ותורמת פרק לסיפור. קריטריונים של פונטיקה, של מבנה פנימי של כל שפה, של היסטוריה של מגעים בין שפות – ככל שהיא ידועה – וגם השאלה עד כמה אנו מוכנים לקבל שינויים במשמעות, או לגזור "זהות" או "דמיון" מתוך הקשר מוחשי מסוים. לכל אורך הדרך, טוב לזכור שרב הנסתר על הגלוי, ושהאפשרות שלנו לדעת בוודאות מוגבלת תמיד, ובהתאם – גם תוקפן של טענות ומסקנות בסוף סיפור המסע שאנו מספרים. הרי מעטים מאוד הם המקרים, אם קיימים כאלו בכלל, שבהם מסמך היסטורי יכריז באורח ברור וודאי שמילה מסוימת מאומצת בזאת משפה אחת לאחרת או מועתקת ממשמעות אחת לאחרת, קרובה לה על פי קריטריון תרבותי גלוי ומוצהר.

אגש לדוגמה.

דוברי ספרדית מכירים את המילה camafeo. היא מציינת תליון מגולף מאבן יקרה או יקרה למחצה, שהגילוף בה חושף שכבות באבן וכך יוצר דמות או תמונה קטנה. הדמות וגם האבן, האימג' והתליון, נקראים שניהם camafeo, במטונימיה. ובכן, בניסיון להבין את מקור המילה, כלומר עם ראשית המסע שבונה סיפור של אטימולוגיה, נגלה שמילונים אומרים שמקור המילה אמנם אינו ברור, אך נראה שאפשר לייחס אותה ל-camahutus בלטינית של ימי הביניים, שהיא בתורה כנראה צורה מקבילה ל-camaeus, "תכשיט מגולף בגילוף תבליט". התיעוד של camaeus אינו פותר הרבה, כי המילה מופיעה לראשונה בטקסטים רק ב-1295, כך שאין לנו קו מקשר ללטינית הקלאסית. פה לוקח אותנו המסע לאזורים אקזוטיים ועמוסי ספקות. אולי, כך אומרים המילונים, באה המילה לאותה לטינית מאוחרת מאוד מפרסית קלאסית, שבה "ח'ומהאן" (خماهن) היא המילה לאגט, המינרל שאכן משמש גם להכנת תכשיטים מגולפים. אבל הערפל סמיך, ויש המציעים את המילה הערבית "קמאאיל" (قَمَائِل) שפירושה ניצנים של פרח, ומותירים לנו לדמיין את הניצנים הקטנים כדומים לתליונים המגולפים, אולי ברומנטיקה שמהדהדת אסתטיקה של חצרות מזרחיות קדומות. על העובדה שהתכשיט ביחיד מדומה לניצני פרחים ברבים אין אומרים לנו דבר ומצפים מאיתנו, במשתמע, לקבל גם את המעבר הזה. נראה שיש פה אג'נדה אטימולוגית, כלומר ניסיון לירות את החץ ואז לסמן סביבו את המטרה: בצרפתית עתיקה קיימת המילה camaheu, או בכתיב מאוחר יותר camaïeu, אבן יקרה בעלת שני גוונים או יותר של אותו צבע, ומכאן שהיא מציינת כיום גם טכניקה בתחום האפקט המושג בצבעים שהם גוונים מדורגים של אותו צבע. הכול בעולם של עידון אסתטי, דברים קטנים, תרכיזים של יופי (המילה הצרפתית אף משמשת שם לבושם יוקרתי שהושק לפני כעשור). באנגלית, אין זה מפתיע, נמצא את cammeo, שיש לה גם כתיב cameo, ושפירושה אכן אותו תכשיט קטן, סיכה או תליון, עם עבודת גילוף כאמור.

יפה, קטן, מרוכז, מגוון באורח עדין, טיפה של יופי, רגע של אסתטיקה מרוכזת – לא התרחקנו מאוד אפילו מניצני הפרחים הערביים (אם נניח שהם קטנים, בעידון פואטי שהדעת סובלת). בכל המסלול הזה לא ברור לנו מה קדם למה, מה עבר מאיפה לאן וגם לא כיצד. ועוד יותר מכך: כל אלו אינן אלא השערות על בסיס של קירבה אימפרסיוניסטית והנחות תרבותיות שאינן לגמרי מבוססות.

וכך הגענו ל-cameo באנגלית. המילה, יודע כל חובב קולנוע, מציינת מופע קצרצר בסצנה, רגע שבו כוכב גדול מופיע במעין הופעת אורח, ולא מופיע עוד. קטן, אסתטי, מרוכז, נוצץ – האם המעבר מוצדק? האם אנחנו באותו הרצף הלשוני, ההיסטורי? האם ההיגיון מאפשר מעבר כזה? וגם אם כן: על סמך מה?

דוברי עברית מוזמנים כעת לומר בקול רם: "cameo". האם יש מישהו שעברית היא שפתו שלא ישמע את "קמיע"? המילון מזכיר לנו שמקור המילה הוא בארמית, ואינו מוסיף. הפועל הקדום, שנעלם בינתיים, "לקמוע", פירושו "לכרוך, לקשור" וגם "לענוד". וקמעות, כמובן, לא פעם היו תליונים שנקשרו על צוואר ונענדו. והם דבר קטן, כפי שמוצדק לראות על פי השורש קמ"ע שמציין הדרגה וכמות קטנה (קמעה, קמעונאי וכו'). הנה: ענידה, ריכוז בדבר קטן, תליונים.

האם הושלם המסע כך שנוכל לומר שכל התחנות הללו קשורות? לא. הן קשורות כסיפור. הסיפור עמוס ספקות ורבים בו הפערים, ועוד יותר מכך רבות בו ההנחות שדורשות מאיתנו להגדיר מידת סבירות ולהסתמך עליה, סבירות שנמתחת עוד ועוד ולא בהכרח תהיה מקובלת על כל מי שיעקוב אחר המהלכים. ובתוך כל זאת, אין לנו הוכחה ברורה למעברים: לא מפרסית לערבית, לא מערבית לשפות אירופה, ולא דרך ברורה לקשור את העברית – ואת הארמית לפניה – למהלך שמתחיל בפרס ומסתיים לפחות זמנית בספרד ובאנגליה. כל מעבר כזה צריך להיות מגובה בממצא טקסטואלי, בדוגמה אמיתית.

הרי לא פחות מכפי שאנו ממתינים למסלול מוכח שיתחיל בקש ויביא אותנו לזהב, אנו ממתינים למסלול מהזהב לקש. זה וגם זה אינם אלא סיפור, גשר תלוי בין הרים שביניהם עמקים מלאי ערפל. כזאת היא ההתעסקות באטימולוגיה: עניין מפתה, לרוב בעל בסיס רופף, ולעתים נדירות כזה שמפיק ממצאים סבירים שנוכל להגיש לבחינה בלשנית מדעית של ממש.

הבן שלי קיבל עבודה חדשה ומיהר להתקשר לספר על תנאי ההעסקה שלו. שכר שעתי מתקבל על הדעת, עבודה שעיקרה יעשה מן הבית. ואז הוא הוסיף: "והם נותנים גם סיבוס, כמו בהייטק". מיהרתי לחשוף את בורותי ושאלתי אותו על מה הוא מדבר. "זה ואוצ'ר לאוכל, סידור שאתה מזמין לפי תקציב שנותנים לך".

"סיבוס?", שאלתי אותו ולאחר מכן גם את עצמי. "סיבוס", הוא אישר בסיפוק.

נפתחה הדלת לתרגיל. נניח שכמוני, אינכם יודעים מיד מהו "סיבוס". באופן טבעי, תחפשו באינטרנט. המילה נשמעת לועזית, בוודאי לא עברית, ולכן סביר לחפש את המילה sibus. חיפוש כזה אינו מעלה שום דבר מועיל ביותר, פרט אולי לחברה אמריקנית בשם זה, שמפתחת עסקים בתחום האירוח. לא מתגלה קשר לשוברי המזון של עובדים. הצלילים של "סיבוס" יכולים להוביל גם לחיפוש של רצף האותיות "cebus", שדווקא מניב תוצאה מסקרנת, כמעט מצחיקה. מדובר בסוג (בטקסונומיה בעולם החי והצומח) שכולל קופים ממינים רבים ושונים, שהבולט שבהם הוא קופי הקפוצ'ין. מקור המונח cebus הלטיני הוא במילה היוונית κῆβος, שפירושה פשוט "קוף ארוך זנב". קופי הקפוצי'ן, אגב, נקראים כך על שום מה שנראה על ראשם, צבע פרווה שונה, שנדמה כברדס, כמו של הנזירים הקפוצ'ינים, ששמם ניתן להם על שם הברדס שהם חובשים, שנקרא בלטינית cappa, ואכן זהו מקור ה"קפושון" המוכר לנו כיום בעברית.

אלא שבכך לא התקרבנו לשוברים להזמנת ארוחות הניתנים לעובדים במקומותינו. לכן לא נותר למי שמחפש את מקור המילה באמצעים הישירים באינטרנט אלא לחפש "cibus". ואכן, במאמץ קטן נוסף יתגלה שלל מסוים, אולי שלל רב, שכן "cibus" בלטינית הוא "מזון", "הזנה", "ארוחה". אילו המילה נהגתה בעברית על סמך הלטינית, היה אפשר לשקוע בוויכוח הישן על "קיקרו" או "ציצרו" (ובאיטלקית "צ'יצ'רו", במה שהוא הוויכוח העוד יותר עתיק) ולהיזכר באנקדוטה משנת 1951, מדברי ימי הכנסת. מנחם בגין ציטט את "ציצרו" ובתגובה, יושב ראש הכנסת יוסף שפרינצק תיקן אותו: "מר בגין, אומרים קיקרו", מה שגרם לג'נטלמן המפורסם להודות ליושב הראש: "תודה רבה, מר שפרינקק".

אך בעברית הוגים "סיבוס" על פי הקריאה האנגלית של המילה, קריאה שיכולה להטעות את מי שינסה לחקור את מקורה. בכל אופן, מרגע שהחיפוש הוביל לתחומי המזון, ההזנה והארוחות, יכולה דעתם של המחפשים לנוח לפחות למחצה. ובכל זאת, לא תם המסע.

המילה הלטינית "cibus", שנתנה לאיטלקית את "cibo", שפירושה "אוכל", מקורה מעט לא ברור. אחת ההשערות, שהיא בכל אופן המקובלת יותר, היא ש"cibus" בלטינית שאוּלה מיוונית, שבה κίβος, "קיבוס", פירושה קופסה או תיבה, ו"קיביסיס" הנגזרת ממנה פירושה "תיק קטן" או "נרתיק". והיא, לא פחות, ככל הנראה המקור ל"קופסה", מילה שמתועדת עוד בתלמוד. אגב, מילה עברית כמו "קופסה" מושכת תשומת-לב כיוון שאין שורש "ק.פ.ס." שמילים אחרות בנויות עליו, והדבר מחשיד מלכתחילה את "קופסה" שהיא ממקור זר, שככל הנראה אינו שמי, כפי שאכן מתגלה.

יוצא מכאן שהמילה הלטינית ל"ארוחה" או "מנת מזון, מנת הזנה" מציינת בסופו של דבר את הקופסה שבה המזון נשמר, במה שמכונה מטונימיה, כלומר מצב שבו מילה או ביטוי מייצגים או ממלאים את מקומם של מילה או ביטוי אחר שיש לו קשר קרוב למילה המקורית. במקרה שלנו מדובר בכלי הקיבול ובתוכנו, קשר קרוב בהחלט.

כל המסע הזה הוא גם תירוץ להזכיר שלא רק שמילים אינן מתקיימות בחלל ריק ואינן כלואות בהכרח בשפה אחת, אלא שאין שפה מתקיימת בבידוד מוחלט. כל אימת שאנו נתקלים בשפה "מבודדת", כלומר שנאמר עליה שהיא אינה קשורה לשום שפה אחרת (כמו הבאסקית, למשל), עלינו לזכור שהיא, דובריה ודוברותיה, התקיימו במציאות שבה היו גם אנשים אחרים ושפות אחרות, והיו מגעים שאיננו יודעים עליהם דבר ושאת שרידיהם בלשון אולי איננו מסוגלים לאתר. שפות מבודדות הן מקרים יוצאים מהכלל. הכלל הוא ששפות נוגעות זו בזו, והמגעים הללו מותירים סימנים. גלגולי הסימנים וההשפעות קשים מאוד לחיזוי ולא פעם יש להם כמו חיים משלהם, והשפעה מתגלגלת משפה לשפה לשפה ועוד ועוד. זו ככל הנראה הסיבה לכך שלא פעם יקשה עלינו מאוד להתחקות אחר השפעות או אכן אפילו לאתר אותן.

יש להניח שמי שבחרו במילה "cibus" עבור החברה הישראלית המספקת ארוחות והטבות אחרות לעובדים, ידעו שמדובר במילה לטינית, ובוודאי ראו בכך סימן לתחכום שהתאים לחברה שקמה עבור מרכזי ההייטק בהרצליה. אלא שהם קראו אותה משל הייתה מילה אנגלית, ואימצו את השם "סיבוס". לטינית שכנראה שאלה מיוונית, לשון חכמים ששאלה מיוונית והנחילה לעברית המודרנית, והלטינית שהנחילה לאיטלקית, ובימינו מעורבת בסיפור גם אנגלית אמריקנית המתהדרת בלטינית, ומי יודע אילו לשונות אחרות הושפעו, נטלו וגם תרמו - עקבות הגלגולים הלשוניים רבות ומפתיעות, ובדרך האוכל הופך לקופסה והוואוצ'ר הופך לטייק-אוויי. העיקר שהילד עובד ואוכל יפה.

מה ההבדל בין "בת מצווה" ו"בת מצווש"? כשמדובר בציון הגעתה של נערה לגיל 12, המונח הראשון מציין את נקודת הזמן, את המועד המיוחד, ואת החגיגה הנערכת לכבוד העניין. המונח השני, בעברית המדוברת העכשווית שלנו, מציין מכלול אופנתי של תכנים ופעולות סביב התאריך, האירוע וכלת השמחה. "היא ממש רוצה בת מצווש", אמרה אם מופתעת בהתייחסה לנערה שהתקרבה לגיל בת המצווה. הכוונה הייתה שהילדה, הנערה, מעוניינת בכל הקיטש והצבעוניות, החגיגות המצולמות עד תשישות ובכל פלטת הצבעים הכרוכה בכך – כלומר באיזושהי מקבילה למסיבות, לחגיגות ולאירועים המוכרים מהתרבות הפופולרית האמריקנית או הטלוויזיונית הרחבה יותר, ובכלל זה החגיגות המאורגנות עם הגעת נערה אמריקנית או לטינו-אמריקני לגיל 15. בעולם דובר הספרדית מדברים על quinceañera, הנערה המגיעה לגיל 15, מונח שמציין כיום גם את החגיגה. בספרדית quince הוא חמש-עשרה, ו-año הוא שנה, וכך שם העצם והתואר quinceañera מציינים "מי שהיא בת 15".

אך יש ב"בת מצווש" אלמנט קטן נוסף, מעניין מבחינה לשונית, והוא הסיומת -וּש. הסיומת מוכרת לנו למשל מ"אינסטוש", כינוי לאינסטגרם, ולא פחות מכך מ"מאמוש" (וריאנט של "מאמי") ועוד. אכן, מדובר בסיומת המשמשת ליצירת כינויים והמבטאת יחס רגשי רך, תוך ייחוס חום כלפי דבר שנחשב חמוד, אינטימי, "מפנק", עוטף וכדומה. קוראים וקוראות מכירים בוודאי את הטון הנלווה לצורות כאלו, טון שנחשב מתחנן, מתפנק או רך באורח מובהק, מוחצן וגם מלאכותי. כל אלו הם חלק מהשפה, שנוצרות בה צורות הבעה, אלמנטים דקדוקיים העונים על צורך ומאפשרים את ההבעה שהדוברים והדוברות מעוניינים בה. גם אם רבים עשויים להיות ביקורתיים כלפי המילים הללו והשימוש בהן, ואפילו ללעוג למשתמשים בהן ולהלעיג על המנהגים והמאפיינים המשתמעים מהן, הן קיימות, והן חלק מהמילון החי ומהשפה כפי שהיא.

יצירת כינויים בעלי גוון רגשי היא דבר נפוץ בשפות רבות. ברור לגמרי, למשל, כי "אינסטגרם" הוא השם הפורמלי של הרשת החברתית, בעוד ש"אינסטוש" הוא הכינוי שלה בפי מי שחשים גל של חום בלב או תחושה של השתייכות אינטימית לרשת האמורה, לאופן ההתבטאות בה ולמקומה בחייהם. "אינסטוש" היא המקום האינטימי וההוויה החברתית החמימה שמתאפשרת במסגרת ״אינסטגרם״. הדבר אכן דומה ל"בת מצווש" במובן הנוגע לאינטימיות, לתחושת השייכות והזיקה, לאפקט החברתי המשותף, שמובע באמצעות הכינוי הספציפי, בעזרת הסיומת -וּש.

נראה שהיסטורית, הסיומת -ush מקורה ביידיש, ובכל אופן ברור שהיא מצויה בה. אך נראה שהקריירה שלה רחבה ועמוקה יותר מבחינה היסטורית ומבחינת התפשטותה בלשונות אחרות השייכות, כמו יידיש, לקבוצה הגרמאנית. ככזאת, היא מוכרת גם לדוברי אנגלית, בוודאי אנגלית בריטית. אצל האנגלים, למשל מי ששמה הוא ברברה, כלומרBarbara, לא פעם מכונה בחיבה Babs. כלומר, סיומת -s קיימת באנגלית גם לכינויי חיבה, עם הגוון החמוד, האינטימי, הקשור לכך. גם אחת מצורות החיבה ל"אבא", Pop, יכולה להפוך ל-Pops, עם הסיומת המביעה חיבה, קירבה וחום אינטימי. הסיומת האנגלית הזאת מקבילה ל-וּש בעברית, גם בכך ששתיהן ניתנות להוספה לשמות פרטיים. כך אנו מכירים בעברית לא רק את פעולת הסיומת בשם כמו חיימוש (בימי עברו, כשהשם הפרטי "חיים" היה נפוץ יותר) אלא גם בשמות עכשוויים. כך יש לנו  אוריתוש לאורית ותאירוש לתאיר וגם ליוש ומאיוש לליה ומאיה, בהתאמה. הסיומת מוכרת, בצורות שונות, גם בגרמנית והולנדית, אך לא פחות מכך בפולנית ובשפות סלביות אחרות, כך שמשני כיווני השפעה על יידיש אפשר להבין את התבססותה בה.

כיום, אפשר לקבוע בביטחון שהסיומת -וּש היא חלק מהעברית העכשווית, בדיבור וגם בכתב. אין פירוש הדבר שהיא אינה נושאת סטיגמה במופעים מסוימים שלה, או שהביקורת כלפי חלק מהדוברים והדוברות המרבים להשתמש בה אינה קיימת. גם זה חלק מהמציאות הלשונית: תמיד יהיו מי שלא אוהבים דבר מסוים המשתרש או המושרש בשפה. למשל, השימוש ב"הַיוּש" ו"בַּיוּש", צורות שנוצרו מ"היי" ומ"ביי", שימוש התחום לרוב צעירות וצעירים, אינו מתקבל היטב כשהוא נשמע מפיו של גבר – הדבר נתפש כחיקוי מזלזל ומלעיג, כהתחנחנות יתר לגלגנית.

בכל אופן, "ביוש" כולל אלמנט של "חמוד" ו"אינטימי" של "שלנו הפרטי", אך לא אלמנט של הקטנה. גם זה עניין מוכר בתחום סיומות ההקטנה בשפות שונות, שמשלבות צדדים רגשיים פרט לעניינים הקשורים לגודל. לפעמים צד אחד של הפונקציה משמש, וצד אחר לא.

עניין נוסף העולה באורח מובהק מהעיון הקצר ב סיומת -וּש הוא שהיא אכן נפוצה הרבה יותר בפי נשים מאשר גברים. הדבר נוגע לשפתן של נשים השונה משפתם של גברים, באוצר מילים, בביטויים, בתחביר ובדרכי ההבעה. אלו עניינים להזדמנויות אחרות, שבוודאי יבואו. ועד אז, בַּיוש?

בהזדמנות אחרת, בקטע קצר על התואר "הזוי", הזכרתי את הצירוף "שאין דברים כאלו". בקטע ההוא הבאתי דוגמה ועסקתי בה בקצרה, וציינתי שכשאומרים על גלידה שהיא ״טעימה שאין דברים כאלה״, הרי שאומרים שהגלידה הזאת, המסוימת, שמונחת לפנינו, טעימה כל כך, עד ״שאין דברים כאלה״, על אף שמוחשית ומעשית – יש ויש דבר כזה: הגלידה עצמה. על צירופים כמו "שאין דברים כאלו" אמרתי כי כל אחד מהם הוא מכלול נתון, קבוע, סגור, תואר שמוצמד לאחר שם עצם ושמביע את העובדה שהדובר או הדוברת אינם יודעים כיצד לומר שהדבר שהם מתארים חוצה את כל השנתות הסולם, את הסולם כולו, וכל סולם אפשרי.

ובכל זאת, על אף שצירופים כאלו נתונים לפנינו ולא פעם אין טעם לפרקם לגורמים, ב"[ש]אין דברים כאלו" בולט התפקיד של "אין", בוודאי עבור מי שמכיר עוד כמה צורות בעברית המדוברת שעושות שימוש באלמנט הזה המבטא אי-קיום.

בראש ובראשונה, נזכור את "אין, אין", דוברי עברית (ודוברותיה) העכשוויים נוהגים לומר "אין, אין" ולאחר מכן... כלום, אולי מנוד ראש, בוודאי רגע של שתיקה משמעותית. הם עושים זאת כדי לבטא פליאה בדרגה הקיצונית ביותר, התפעלות, תימהון ואף הלם. בהזדמנויות כאלו הם רוצים לומר שאין להם אפשרות לומר דבר במילים. כלומר, מדובר בביטוי לתחושה של הגעה לקצה סולם האפשרות להתבטא. יש כאן התבטאות כפולה, לפחות: האחת, על הדבר או הסיטואציה, והשנייה על האפשרות להתבטא ביחס אליהם. זוהי גם אמירה שמשקפת את המצב הנפשי של מי שאומרים "אין, אין..." (ונדים בראשם ללא אומר, או לפחות ללא אמירה מילולית נוספת). הערכת הדבר, התבטאות על האפשרות להתבטא וגם שיקוף מילולי של מצב הדובר ביחס לדבר ולאפשרות לומר עליו משהו – כל אלו בצירוף לשוני קטן, שבנוי מחזרה על האלמנט בלשון המבטא אי-קיום.

כשאומרים "אין, אין", מגיבים לדבר שנתון בהקשר. יתכן שיהיה זה משהו מוחשי הנמצא מול עיני הדוברים, או שהתגובה היא לדבר שנאמר זה עתה. בדומה ל-Wow וקריאות התפעלות אחרות – "ווייי", "איי-איי-איי", שריקה בנעימה מסוימת, צקצוק ועוד – "אין, אין" יכול להיות מסווג כחלק מהרשימה, כקריאת התפעלות, תדהמה וכדומה. מצד אחר, יש פיתוי והצדקה לראות בו משפט, בוודאי אלמנט שהוא חלק מהתחביר ושגם יש לו תחביר משלו.  למשל, השימוש בהכפלה, בעברית העכשווית וגם בשפות אחרות, מבטא הגברה או העצמה: "יפה יפה" הוא דוגמה נוספת לכך. גם "גבר גבר", כשם עצם או כקריאת התפעלות והערכה, מדגים הכפלה בתפקיד כזה בעברית.  אלא ש"אין, אין" אינו בדיוק כזה, כי הפסיק הכתוב בין שני ה"אין" אינו רק מנהג טיפוגרפי אלא שהוא נשמע בדיבור, בדמותה של הפסקה קצרה, שלא פעם מעבירה לנו תחושה שהדובר מנסה לומר משהו ואינו יכול, ומכאן "אין" ראשון ואחריו "אין" שני. וכך אין ספק שהפסיק הוא חלק מהתחביר. ואם מדובר במשפט, מהו נושא המשפט שלפנינו? הסיטואציה או הדבר המונח לפני הדובר הם הנושא, ועליהם נאמר "אין, אין". גם מנוד הראש, אם הוא מבוצע, הוא חלק מהתחביר, ממכלול הביצוע הלשוני-הבעתי.

בנוסף לכל אלו, עצם השימוש ב"אין" ראוי לעיון נוסף. נביט למשל ב"אין עליו". פירוש הביטוי הוא שאין מישהו אחר שגובר או עולה על האדם המדובר במובן מסוים או בכלל. לפעמים יבוא פירוט שיסביר לנו באיזו מובן האדם שמדברים עליו הוא כליל המעלה, ובמקרים אחרים לא – ואז הכוונה היא להתעלותו הכללית של האדם מחוץ לסולם ההערכה שהשנתות בו נחשבות לניתנות לביטוי מילולי.

שאלת הנושא של משפטי "אין" ו"יש" אינה פשוטה. היא העסיקה ומעסיקה בלשנים רבים, גם במובן הכללי וגם – וזה מעניין ורלוונטי יותר – בלשונות ספציפיות, שהרי לכל לשון יש דרך משלה לבטא קיום ואי-קיום. בעברית לדורותיה המבנים הללו מעניינים, ומעלים שאלות לא רק ביחס לנושא אלא גם ביחס לתפקיד התחבירי של "אין" ו"יש" הנמצאים בראש משפטי אי-קיום וקיום, בהתאמה. כמו נוכח כל נושא קשה ומעניין במיוחד, הפיתוי להתמודד עם הסוגיות אינו מרפה. כי יש דברים כאלו: דברים שנדמה ש"אין עליהם", שמולם אנו מנידים בראשנו ואומרים: "אין, אין", עניינים מרתקים שאין דברים כאלו.

מוזרות ומסתוריות הן דרכי ההשפעה של שפה אחת על חברתה הרחוקה ממנה. אלמנטים משפה אחת מופיעים בשפה אחרת, משמשים באורח דומה, ובכל זאת, ההגירה אינה שלמה. הסיבות האפשריות לכך רבות, והן קשורות לדרכים הספציפיות שבהן האימוץ מתרחש וגם להבדלים המבניים בין שפות, בוודאי אם הן שונות מאוד. לא פעם, האלמנט המקורי מתפקד מעט אחרת בשפה שהוא מצורף אליה, והוא מתממש רק במבנים מסוימים, שגם רומזים על דרכי האימוץ.

דוגמה טובה לכך היא האלמנט top. באנגלית שם העצם top מציין את החלק העליון של משהו, על פי רוב של חפץ תלת-ממדי כמו קופסה או ארון, וגם את משטח העבודה במטבח. עניין המטבח מזמן לנו ניגוד מעניין בין top counterשהוא מדף עליון ובין countertop, שהוא משטח העבודה העיקרי במטבח, מעל ואולי גם מתחת לארונות, כלומר זהו סוג של top. גם פסגה את הר היא top, והעולם הסמנטי של המילה רחב ועשיר מאוד. בנוסף לכך, התואר top מציין פסגה במובן ההישגי ובהקשרים הנוגעים לאיכות, לציון דבר או אדם שנחשב לטוב ביותר או ברמה הגבוהה ביותר. למשל, top player הוא שחקן ברמה הגבוהה ביותר, ובדומה נמצא top expert לציון מומחה מהטובים ביותר ועוד. השימושים הללו מצויים גם באנגלית האמריקנית וגם באנגלית של אנגליה. באי הבריטי זכורה במיוחד תוכנית הטלוויזיה Top of the Pops, שחשפה לקהל שירי פופ שמוקמו בדירוג גבוה ברשימת ההשמעות. התוכנית, של הבי.בי.סי., שודרה בין השנים 1964 ו-2006, והייתה לתוכנית מאריכת הימים ביותר בעולם.

בנוסף לאלו, top משתתפת בציון רשימות ודירוגים של איכות, תוך ציון גודלה של הרשימה. כך אפשר למצוא התבטאויות כמו "She’s one of the top 5 divorce lawyers in NYC", כלומר "היא אחת מחמשת עורכי הדין המתמחים בגירושין הטובים ביותר בעיר ניו-יורק". התמונה הנוצרת היא של רשימת דירוג, שבה עורכת הדין המדוברת נמנית על החמישייה הראשונה. ועל קבוצת כדורסל מליגת המכללות אפשר לומר שהיא מנסה להגיע ל-Top 16, כלומר לשש-עשרה המדורגות במקומות הגבוהים ביותר. בהקשר של דירוג שירי הפופ הבריטיים, התוכנית Top of the Popsהחלה את דרכה בהסתמכות על רשימת ה-Top 20 ועברה עם השנים ל-Top 30 ול-Top 40. אכן, Top n  - כלומר כש-nהוא מספר - הוא שם עצם ואף יכול להיות שם פרטי, אם כי הוא יכול גם להופיע כתואר, אם לאחר הצירוף יש שם עצם, כמו בדוגמה של חמשת עורכי הדין שהבאתי כאן.

בשלב כלשהו, ה-top באנגלית זלג וחלחל לעברית העכשווית. אולי בחסות עיתונות הספורט ונטייתה לייבא, להעתיק ולחקות כמעט ללא הבחנה. "הוא בטופ 10 בהיסטוריה" אומרים על שחקן כדורגל מהולל. ונפוץ מאוד גם המבנה: "היא בטופ 5 של מתעמלות הקרקע בעולם", כלומר "טופ n של [שם עצם]", כשה"של" יוצר, כמקובל, מבנה פרטיטיבי, כלומר מבנה המציין מספר או קבוצה מתוך קבוצה גדולה יותר. העברית המשיכה ביצירתיות שלה, כשעין אחת מופנית אל האנגלית הפופולרית של אמצעי התקשורת והטלוויזיה, ויצרה את "הטופ של הטופ", וגם נמצא דוגמאות רבות מסוג "הוא לא ממש בטופ", כשהכוונה אינה לנקודה בפסגה אלא לצמרת הגבוהה של הדירוג או של האיכות המקובלת בהקשר מסוים.

לצד זאת, דומה שהעברית העכשווית לא אימצה כמעט כלל את top כתואר. לא נמצא "הוא טופ מהנדס" וגם לא "רופאה טופ". האימוץ הוא של שם העצם – "זמרת מהטופ העולמי", "הוא רוצה להגיע לטופ" וכדומה. אימוץ המבנה top n, כלומר טופ ואחריו מספר נראה מקיף ועמוק למדי, ולא רק בלשון של עיתונות הספורט. המבנה העברי החדש "טופ n של ה..." מאמץ את שם העצם top ומשלב אותו בתחביר שמתקבל כטבעי בעברית, וללא קושי.

אין טעם או תועלת לשאול "מדוע", כלומר, במקרה הזה, מדוע אומץ top שם העצם ואילו top התואר ככל הנראה כמעט בכלל לא. גם מסילות האימוץ הן עניין שאפשר לחשוף רק חלקית, וכמעט תמיד מדובר בהשערות, ובמידות של סבירות. ההשפעה של האנגלית על העברית העכשווית גדולה, לא רק באוצר המילים אלא גם בתחביר, ו-top הוא דוגמה לכך. ההשערה ששפת התקשורת ובעיקר שפת תקשורת הספורט – מהירה, היסטרית, קולנית, כובשת – היא המסילה במקרה הזה, נראית סבירה למדי. תחום הספורט נוטה ליצור לעצמו מילון משלו ואפילו יש מקום לדבר על שפה בפני עצמה הנוהגת בו. זו אולי שאלה שנמצאת בטופ חמש של הסוגיות המעניינות למחקר בעברית החיה שלנו. בשבילה צריך בלשן מהטופ המקומי.

קבוצת פעלי הדיבור בעברית ממשיכה להתרחב. לאחר הופעת הפועל "לשתף" כפועל דיבור מובהק, המערכת של העברית החיה אינה נחה על שמריה והיא מגלה לנו את דבר קיומם של חברים נוספים בקבוצה. "לשתף" קרוב ל"לספר" ולעתים יש בו גוון של "להודיע", כמו בדוגמה "רציתי לשתף שהחל מהשבוע הבא אני עובר לתפקיד חדש".

החבר החדש שמסתמן הוא "לפתוח". דוגמה טובה לכך מזמנת כותרת באתר "ספורט 5" שהעברית של הרחוב חודרת אליו ללא סינון או עריכה משמעותית: "מרתק: פירמינו פתח בנוגע ליחסי סלאח-מאנה". למי שאינם מצויים ברזי הדרמה הקטנה, מדובר בשלישייה של כדורגלנים דגולים, ששיחקו בעבר ביחד בקבוצת הכדורגל ליברפול: רוברטו פירמינו הברזילאי, מוחמד סלאח המצרי וסאדיו מאנה הסנגלי. כל מי שעוקב אחר ליברפול יודע שהיחסים הללו ידעו עליות ומורדות, מאבקי אגו וגם שיתוף פעולה חם, כבוד הדדי ומהמורות פסיביות-אגרסיביות. לא עניין בעל חשיבות רבה, אך מסתבר שהוא מופיע בספר חדש של פירמינו, שבינתיים, כמו מאנה, עבר לשחק בכרי הדשא המניבים להפליא של ערב הסעודית. המשפט "פירמינו פתח בנוגע ליחסי סלאח-מאנה" מפרנס ידיעה חדשותית שאפילו במונחיהם של אתרי הספורט השטחיים היא כמעט חסרת תוכן, אך מבחינה לשונית יש בה עניין. גוף הידיעה, אם אפשר לכנותה כך, כולל מספר קטעים המובאים כציטוט מספרו של פירמינו, ואולי אפילו מדובר בתרגום של ממש מטקסט באנגלית או בפורטוגזית. לעניין "פתח בנוגע..." אומר כי בידיעה אפשר לקרוא שהדברים מסופרים בספר. כלומר "פתח בנוגע" מייצג את "סיפר על אודות". אלא שלביטוי "פתח" יש גוון משמעות מעט יותר ספציפי, שכן הוא מתייחס לגילוי של דברים, למסירת דברים שלא היו ידועים ושאולי לא הייתה ציפייה שייוודעו, שיצאו לאור בגלוי, לעיני כל.

כלומר, בדומה ל"לשתף", יש ב"פתח" גוון משמעות הנוגע לאופן האמירה, למקום האמירה ולהשתתפות של קהל או קוראים בתוצאותיה. "לשתף" פירושו לומר, לספר, לגלות, לגולל, כשהמושא הוא תוכן שמניחים לגביו שמי שמקבלים אותו, צורכים אותו, הם בבחינת קהל, אולי מקוון, אולי ברשתות, יותר מאשר בשיחה אינטימית, פנים אל פנים. "פתח" דומה ל"לשתף", אך יש בו דגש על הגילוי, במה שהוא אולי אפילו הד למובן עתיד של "לפתוח", שפירושו בעברית היה "לגלות משמעות", "לפרש". לא שיש לחשוד במדור הספורט המקוון דגם 2023 שהוא רגיש או בכלל מודע לעברית של חז"ל, אבל כך מתגלגלים דברים בלשון, ואפילו בורים גמורים הם נשאים של מטען היסטורי.

היבט מעניין נוסף הוא שהכותרת אמרה "פירמינו פתח בנוגע ל...". החשד שלי הוא שהבחירה ב"בנוגע ל-" נובעת מהימנעות מכוונת ממילת היחס "על". ראשית, יש להניח ש"על אודות", הצירוף המרמז לכך שמה שיבוא לאחר מכן הוא נושא או עניין שעוסקים בו, משויך למשלב לשוני גבוה יותר ממה שיש לפנינו בידיעה האמורה. אך ההימנעות לכאורה מ"על" נובעת לדעתי מעניין אחר, וגם הוא קדום מאוד: הגוון השלילי, המאיים, של מילת היחס "על", לא רק בעברית אלא גם בשפות שמיות אחרות ומזה אלפי שנה. ההשערה עולה בדעתי כיוון שיש בהחלט בעברית המדוברת העכשווית "לפתוח על [מישהו]" במובן של לומר דברים עוינים ואף תוקפניים למישהו או על אודותיו – במה שהוא דוגמה עכשווית ל"על" במובן שלילי, מבשר רעה ומאיים, מובן שיש לו שורשים עמוקים מאוד בתקופות עתיקות. אפשר לכן לומר שפירמינו "פתח על" סלאח ומאנה – כלומר אמר מתח עליהם ביקורת המאירה אותם באור שלילי. אלא שבכותרת מתבטא אולי רצון למתן (כפי שאכן מוצדק מסיפור הדברים עצמו בגוף הכתבה) או אולי אפילו לא להישמע לגמרי דיבוריים.

לסיום, אותה מילת יחס מאיימת ומבשרת רעה, "על", מופיעה בפועל דיבור עכשווי אחר – והנה הקבוצה מתרחבת ללא הרף – והוא הפועל "לצאת על", שמובנו הוא לפתוח במתקפה מילולית נגד מישהו. "הוא יצא עלי בפייסבוק, סוף הדרך. בסוף חסמתי אותו", אמר מישהו לידי לא מזמן. כלומר, אדם כלשהו אמר דברים תוקפניים, שליליים, שכוונו אל הדובר ואל דמותו בעיני אחרים.

כדי להסיר דאגה מאוהדי ליברפול, ובלי לגלות פרטים מוכמנים, אומר שפירמינו אכן לא יצא על מאנה וסאלח, וגם לא ממש פתח עליהם. הוא בסך הכול שיתף שהיחסים ביניהם ידעו עליות ומורדות.

המשימה במלואה, פרדוקסלית: איך להביע במילים את הרושם שאין מילים לתאר דבר מסוים? איך לומר על משהו שהוא מחוץ לסקאלה, לא במקום בר-תיאור בסולם התיאור?

הפרדוקס כפול. ראשית, איך אפשר לבטא משהו שמעבר למילים? ושנית, איך אפשר לעמוד על קצה הסקאלה ולומר שאנחנו מתכוונים למשהו מעבר לנקודה שאנו נמצאים בה? השאלות אולי נשמעות מורכבות, אבל הפתרון של דוברי העברית ודוברותיה בימינו פשוט ואפילו מגוון. ראשית, בא לעולם התואר המורכב ״שאין דברים כאלה״, עם מתחרים בדמות ״שחבל על הזמן״, וגם ״סוף הדרך״. האחרון מעיד על קודמיו, ועל הפרדוקס: דוברי עברית יכולים לומר על משהו שהוא ״סוף הדרך״ וכוונתם, בניגוד להיגיון, היא שהדבר נמצא מעבר לאותו ״סוף״ של ״דרך״. בדומה, כשאומרים על גלידה שהיא ״טעימה שאין דברים כאלה״, הרי שאומרים שהגלידה הזאת, המסוימת, שמונחת לפנינו, טעימה כל כך, עד ״שאין דברים כאלה״, על אף שמוחשית ומעשית – יש ויש דבר כזה: הגלידה עצמה.

כמובן, כל זה אינו בא אלא לומר שהביטויים ״שאין דברים כאלה״ ואולי יותר מכך ״שחבל על הזמן״ אינם צריכים להיות מנותחים לפי חלקיהם המילוניים, לפי מרכיביהם. כל אחד מהם הוא מכלול נתון, קבוע, סגור, תואר שמוצמד לאחר שם עצם ושמביע את העובדה שהדובר או הדוברת אינם יודעים כיצד לומר שהדבר שהם מתארים חוצה את כל השנתות הסולם, את הסולם כולו, וכל סולם אפשרי. אלו אכן סופרלטיבים במובן המלא והאטימולוגי של המילה: הם מבטאים את מה שהוא ״הכי״ תוך ביטוי חוסר האפשרות להגיע מעבר לדרגה המובעת.

כידוע, פרדוקסים לא נועדו להיפתר. יתרה מכך, לפחות במקרה שלפנינו הפרדוקסים שהזכרתי גם לא נועדו שניפטר מהם. הרצון והצורך של דוברי עברית לומר שמשהו הוא קיצוני באופיו, מתנדנד על הצד החיצוני של גבולות הסביר, קיים ופועם בלשון, בוודאי גם כיוון שהמציאות נותנת לנו שפע מצער וגם מפליא (אפילו לטובה) של הזדמנויות לבטא קיצוניות שמגיעה עד מעבר למה שנחשב או אמור להיחשב נורמלי.

את הרצון והצורך הזה מממשים בעברית העכשווית באמצעות התואר ״הזוי״. התואר תפס לו מקום מרכזי מאוד בדיבור העברי של ימינו והוא בעל מטען שלילי מובהק. רעיון הזוי, תכנית הזויה, הסבר הזוי, וגם אדם הזוי – כולם ממלאים את ימינו, את הכרוניקה העיתונאית, את הדיבור היומיומי ואת העברית הנכתבת באתרי החדשות ובשאר האמצעים האלקטרוניים. אך למה בדיוק מתכוונים כשאומרים שמשהו הוא ״הזוי״? ברובם המכריע של המקרים התואר ״הזוי״ מוצמד לשם עצם מופשט כלשהו, לעניין שבהחלטה, ברצון, בכוונה, במשמעות – כלומר עניינים של רגש ושכל, לא עניינים בעלי משקל ונפח פיזיים. מהלך הזוי במשחק שחמט, חילוף הזוי של מאמן של קבוצת כדורגל, החלטה הזויה של ממשלה, תירוץ הזוי של מי שמגיע באיחור לפגישה חשובה. ואדם שמרבה בכגון אלו, יכול בהחלט להיות מתואר כ״הזוי״, כקביעה ביחס למכלול הרעיונות, ההצעות, ההחלטות והכוונות המוצהרות שלו.

הכול הזוי. ובכל זאת, יש טעם להתעכב על הצורה. מילון אבן שושן, במהדורתו המאוחרת, אינו מעודכן במציאות של דורנו (ההזוי), שכן הוא מגדיר ״הזוי״ כ״שקוע בהזיה, נתון בחלום, בלתי מציאותי״, ומביא דוגמאות מכתבי שלונסקי, מרדכי טביב וחיים גורי. אפשרות אחרת, המזומנת לנו מצד הדקדוק, היא לראות ב״הזוי״ צורה סבילה של בינוני, כלומר ״שהזו אותו״, ״שהוא פרי של הזיה״. הסבר כזה יתאים פחות או יותר להבנה ש״רעיון הזוי״ הוא פרי של הזיה, וש״אדם הזוי״ מרבה להיות שקוע בהזיות. אלא שלאמיתו של דבר, המציאות מחייבת אותנו לומר שאותו ״הזוי״ הנפוץ כל כך בימינו הוא עניין קצת אחר, לפחות בכל הקשור ל״אדם הזוי״. אדם כזה הוא מי שמרבה ברעיונות הזויים וכיוצא בכך, עד כי בו עצמו דבקים פירות ההזיה והופכים למאפיין עיקרי שלו.

בתוך כך, כדאי לזכור ש״הזוי״ נושא איתו מטען של פרדוקסליות מהסוג שהצבעתי עליו בראשית דבריי. לומר על משהו שהוא ״הזוי״ הוא לבטל את הגיונו ללא כחל וסרק. כלומר, ״הזוי״ הוא תואר האומר שהדבר נמצא מחוץ לסבירות, להיגיון, למה שיש טעם או אולי אפילו אפשרות להתייחס אליו. כלומר, מדובר בסימון של מידה משמעותית של חוסר יכולת לפרט, להסביר, לאפיין במונחים מדויקים או מותאמים למקרה. על גבול אפשרות הביטוי, מצטופפים להם כל העניינים ההזויים. והם כל כך הרבה שאין דברים כאלו, ממש סוף הדרך.