נורה

Would it have been worth while
To have bitten off the matter with a smile,
To have squeezed the universe into a ball
To roll it toward some overwhelming question.
T.S. Eliot

נורה הולכת ברחוב אחד העם, סוחבת שקיות כבדות, מלאות מזון קפוא, משומר, טרי. היא מקשיבה למוזיקה באוזניות של הסלולרי ובוחנת את האנשים שעוברים מולה. מי ייזכר ומי יישכח, מי יתרבה ומי ייכחד, מי תורשה לקחת חלק בתכנון הגשר שבונים כוחות התבונה כבר כמה אלפי שנים, במאמץ העל זמני, המשולב, להצליח לחצות את שלולית המוות, ומי תאלץ להיות רק חומר גלם בחומה, עוד נמלה ולדנית, עמלנית. בעצם כולנו חומר גלם. אף אחת לא תחצה את השלולית בחיים, לא בדור שלנו. נורה מגיעה לדלת הבניין, פותחת אותה, נכנסת פנימה, לוחצת על המפסק של האור, סוחבת את הקניות שלוש קומות. בבית היא פורקת את הסלים, מסדרת את תכולתם במקרר ובארונות ונגעלת מעצמה, מכמויות המזון והשתייה שהיא צורכת. כמה שהיא לא קונה, לא עובר שבוע וצריך לקנות שוב.

***

בשיא הקושי עם בן, כשהוא ממש התעקש שהגיע הזמן שהיא תיכנס כבר להריון ואפילו חבר לצורך העניין לאמא שלה, והלחץ להתרבות ולהקדיש את חייה לגידול הדורות הבאים היה בלתי נסבל, נורה נסעה לסוף שבוע בצפון הרחוק עם חברה מהחוג לפילוסופיה. שם, בקרחת יער בראשיתית, עם חבורת לובשי לבן מקוסטה ריקה, שישבו סביב מדורה ושרו תפילות עתיקות בפורטוגזית וליווי את עצמם בגיטרות ותופים, היא שתתה שתי לגימות משיקוי צמחי ברזילאי בעל טעם מחריד. זה היה מבחיל עד כדי הקאה, והיא הקיאה פעמיים. לקח כמעט שעה עד שהאיוואסקה התחילה לפעול. בהתחלה זה היה קסום, אבל אחרי כמה שעות נורה קלטה פתאום שהטבע כולו בעצם מנסה לשדל אותה לאבד את המודעות, להרפות מההכרה שלה ולהפוך לדשן. כאילו שהאדמה, העצים, הצמחים, האוויר, היקום כולו, לא יכולים כבר לחכות עד שגם היא, כמו כל יתר הדברים, תתפרק כבר לגורמים ותתן את עצמה, את כל האנרגיות שלה, לטובת הכלל.

היא מיד הוצפה התנגדות אדירה. השיקוי הזה מכושף, הזדעזעה. יש לי עוד כמה עשרות שנים לחיות, כולי תקווה, אני עדיין לא מוכנה להפוך לדשן. אבל הכול פעל כדי לגרום לה לרצות להתמזג עם הכול, להוציא את האנרגיות שהגוף שלה אוצר. הטבע פיתה אותה במלוא יופיו כמו דון ז'ואן מנוסה שאוכל בחורות כמוה לארוחת בוקר. הצמחייה סביבה, שבאור הדמדומים נראתה קצת מיובשת ומרוטה, פרחה עכשיו בשלל צבעים עזים למרות העלטה. הצמרות מעליה הצמיחו עשרות פרחים סגולים, ורודים, כתומים. רשת נימי אור הזדהרה בין ענפי העצים ולרוחב השמיים, רבבות כוכבים בהקו מעבר לה במלוא משמעויותיהם הנסתרות, והעץ מעליה הושיט לעברה ענף עמוס פריחה. שדון עלים ערמומי שישב עליו קרץ לעברה בשובבות. נורה הביטה בהשתאות מסוחררת בטבע המרהיב סביבה, שהציע להפרות אותה בזרעו, והסכימה. היא הנהנה בתנועה מוגזמת, כן, טבע, קח אותי. אני רוצה.

הענף הפורח מעליה פרץ את גבולות רשת הנימים הזעירה והזוהרת, צימח אצבע מחודדת שקרבה וגדלה לקראתה, וחדר אל תוך גופה. נורה שכבה על מזרון בלב היער, הסיטה מעליה את השמיכות שכיסו אותה ונגדשה תשוקה. אזור החלציים שלה התחמם והתפשט כל כך, לכל מקום, עד שהיא בכלל לא היתה צריכה לפשק כדי להיחדר, זה קרה בבת אחת בכל הגוף. העץ שקיבל את הסכמתה הפרה אותה באיזה אופן לא גשמי אבל מורגש, ודרכו כל הטבע. בשיא העונג וההתלהבות פרץ ממרכז גופה אור לבן מסמא, שבהק כמו פצצת אטום, ונורה הרגישה שהיא יולדת אנרגיה. היא נתנה את כולה, עיוורת מלהט, מסונוורת מהאור העז שבקע מהטבור שלה, מכל מרכז הגוף שלה, רועדת, מזיעה, מתנשפת. אחרי שלושה סיבובים כאלה של טעינה ופריקה היא שכבה מעולפת על המזרון, הרימה זרוע חלושה ונגעה בכמה אצבעות באדמה, שהיתה עכשיו קרה למראשותיה, והרגישה משומשת, מרוקנת, סחוטה, מנוצלת.

אבל אני לא מאמינה בתפיסות דתיות כאלה של מיניות, נורה מלמלה לעצמה בקול, התקפלה לתנוחת עובר על המזרון וניסתה להיאבק בפרנויה שהציפה אותה. מאיפה באו לי המחשבות הפרימיטיביות האלה על ניצול מיני וסחיטה אנרגטית, אני לא מאמינה בעצים מכושפים! נר הבהב מולה בדמות נזיר חייכן. היא חייכה אליו בחזרה. הוא הצמיד כפות ידיים וקד קידה עמוקה. היא הרגישה שהוא שומר עליה. אני לא מאמינה בסגפנות, נורה היתה חייבת להזכיר לעצמה. אני מאמינה בתבונה, ברציונל, במדע מודרני. אני באה ממשפחה של רופאים. אני לא מהצד של האמונות התפלות. אני פשוט בטריפ. ואני באמת צריכה לשמור על עצמי. זה שיקוי שעשוי מצמחים הלוסינוגניים. יש פה איזה כימיקל שעוזר לצמחים לנצח. זאת בטח איזה סוג של לוחמה ביולוגית נגד טורפים, שהצמחים האלה פיתחו לעצמם במהלך האבולוציה. הם גורמים למי שאוכל אותם להזות, להירדם תחתם, להתרוקן מאנרגיה, להירקב ולהתפרק לדשן. אני לא רוצה להתפרק לדשן.

די! זה טריפ פרנואידי! הוא מכניס אותי לסרטים. אבל הרי באמת בסוף כולנו נתפרק לדשן, אז מה פרנואידי בזה? די. את מתחרפנת. תתעלמי מהקסם הזה עכשיו, נורה צוותה על עצמה. עצמי עיניים, אל תסתכלי יותר על העצים הלוהבים ורשת נימי הכוכבים ופרחי הרוע. קומי ולכי לאוהל, תמצאי את הטלפון הסלולרי שלך ותתעסקי בו עד שיעברו ההזיות הצמחיות ההרסניות האלה. לכי לאוהל, נורה, תדליקי את הסלולרי ותתנחמי בנצחון האדם על הטבע. עדיף לחיות בעולם רציונלי ומפוכח, דו מימדי, מאשר להיכנע לתעתוע הממית הזה. עדיף לבחור באמת. הסלולרית. גם אם היא צחיחה או מנוכרת או מדכאת.

נורה נאלצה לגייס את כל כוחות התבונה כדי להילחם בכל כוחות הקוסמוס שקמו עליה כדי לגזול את אנרגיית החיים שבקעה ממנה כשהסכימה לשתף איתם פעולה. הצמחייה מולה הבהבה – רגע פורחת ומוארת ורגע חושפת גולגולת מוות שחור שהיתה חבויה מאחוריה. נורה הביטה בחלחלה בגולגולת המחרידה שנפרשה פתאום לרוחב כל שדה הראייה שלה ועצמה עיניים. התעקשה לחשוב, לא להיכנע לתעתוע. אני בצד של האנושות, הזכירה לעצמה, בצד של מי שמרסנים את הטבע, מנסים לשלוט בו. לא משתפים פעולה, לא מרימים ידיים. נלחמים באריות ובדובים, מתאמצים לא למות ממחלות. אצלנו מביסים חיידקים ונגיפים, מאריכים חיי אדם, עושים הכול כדי לנצח את המוות, לצאת משרשרת המזון. אנשי התבונה לא מתייאשים, נורה, גם אם בסופו של דבר נגזר על הטבע למוטט אותנו, לפחות נשרוד עוד קצת, לא ניכנע לשדון העלים הקורץ שמחייך אלינו.

אבל אם אפילו בעולם חסר כל קסם אהפוך בסוף לדשן, עברה בנורה מחשבה, לא עדיף להרפות ולהרשות לעצמי להיקסם קצת לפני שיגיע הסוף? לא עדיף לך להתגמש, לוותר לכוחות ההתכלות החזקים ממך, להכיר בקטנותך היחסית? הרי במילא אי אפשר לצאת משרשרת המזון. זה בלתי אפשרי לנצח פה. אפילו חיידקים נחוצים לנו כדי לחיות. אם נביס את הטבע, נמות בוודאות, ואם הטבע יביס אותנו גם נמות. זה מעגל מרושע!
אולי צריך למצוא את דרך האמצע. אלפי נימי אור ריצדו מול נורה ומסביבה, כמו רשת צפופה שמפרידה בינה ובין כל ההוויה. מאחורי הנימים זרח ריבוא כוכבים בשמיים כבדים, שהיו נופלים על נורה ומועכים אותה לולא הרשת שהחזיקה אותם במקום. דרך האמצע. אי אפשר להפסיק להוציא אנרגיה, אי אפשר להמשיך בלי לקבל אנרגיה, אי אפשר לחמוק מהתכלות. זה האמצע. התהוות-כליה, התהוות-כליה. אהההה, נורה בכתה בקול, התייפחה בייאוש. אהההה, נורה קוננה על התודעה האומללה שלה, מחוללת ומחוללת כמו נסיכה מכושפת, נגזר עליה לעבוד כמעט ללא הפסקה מלידה ועד מוות. רק הלב עובד יותר קשה ממנה. אהההה, נורה ריחמה על הגוף האומלל והביולוגי שלה. זה מנגנון עדין, התייסרה. למה שתיתי את זה? השיקוי הזה מפר לי את האיזון, יבבה בקול. אני משתנה בגללו. כמו עש שהופך לגולם. אני הופכת לגולם.

נורה ראתה מולה רצף מצוייר של חרקים שהופכים לגולם ואז לפרפר, כמו אנימציות כתומות-חומות, נעות בסרט מכני, הירוגליפי, בסגנון משתנה. חרקים, זחלים, גלמים, בקיעה, פרפרים. מהפירמידות של מצריים העתיקה ועד גורדי השחקים של העתיד הרחוק, רצף איורי רץ לה מול הפרצוף והציג השתנות ממוכנת ובלתי פוסקת של רמשים, עתיקים ועתידניים. היא הסתכלה בסרט הנע הזה בעניין רב והרגישה שאכן, הגוף שלה גולמי. היא נגעה בעצמה והבינה שהגוף שלה קליפה עבה, חסרת חיים, חסרת תחושה. היא לא הרגישה יותר את הרגליים בכלל, כאילו שהדם הפסיק לזרום בהן. היא סתם גוש ששוכב פרקדן על מזרון ואפשר להביט בו ממרחק, כפי שבאמת עשתה כעת. גוף גולם שוכב לו על האדמה. מלמעלה אפשר לרחם עליו, להתנכר לו, גוש גוף סתמי ומיותר. ומסביב עדיין הכל פורח ומרושת באור זוהר, ובעצם היא לא חייבת את הגוף כדי להשתלב בזה, היא יכולה אם היא רוצה פשוט לקחת חלק בהכול, לצוף אל על, להתעופף.

היא יכולה, באמת? אם תעוף מתוך עצמה, תעזוב את הגוף מאחור, לא תפסיק להתקיים? ברגע שתסכים לשחרר, תחדל או לא תחדל? אם תעוף אל הלא נודע המנצנץ – תמות? זה מבחן? אולי היא צריכה להסכים למות, להתגבר על פחד המוות, כדי להצליח לעבור שלב תודעתי. אולי המוות פה הוא רק סימבולי, והטריפ מנסה לעזור לה להפסיק להיאחז, להשאיר את האני הישן שלה מאחור, להשיל איזו שכבת התנגדות, דעה קדומה, פחד, להסכים להתקדם אל עבר הלא נודע – או שזה פשוט מוות, ואם היא תסכים ותיכנע לו, הלב שלה יפסיק לפעום, ומחר יהיו כותרות בעיתונים על איזה מטומטמת הרפתקנית שמתה מאוברדוז של סם לא לחלוטין ידוע. נורה פחדה להרפות מעצמה. שיקפצו אחרים מהצוק בטרם עת. זמנה יגיע. היא תחכה בסבלנות עד גיל תשעים. הסקרנות לא תהרוג את החתולה הזאת. נורה לא תבחר בדרך שלא נבחרה.

היא חזרה אל גוף הגולם שלה ואיישה אותו מחדש, הורתה לעצמה להזרים דם אל הגפיים, לנשום, לשתות. הזכירה לעצמה שהטבע הוא אויב שמנסה להרוג אותה באינספור דרכים. ועם זאת, אויב שכדאי לשתף איתו פעולה. כלומר, לא לשתף איתו פעולה בכך שתמות ותדשן אותו. לא! הלוואי שלעולם לא, הלוואי שהמדע יצליח להתקדם בצעדי ענק עוד לפני שיגיע זמנה ושימצאו, או ימציאו, דרך להביס את המוות. כל כך הלוואי שנורה לא תאלץ למות כמו כל הדורות הקודמים. היא לא רצתה להיות רק עוד נמלה בקיר ההולך ונבנה, שיום אחד, אולי, נמלים אחרות עם יותר מזל ממנה יחצו בעזרתו את שלולית המוות.

מנהל הטקס ראה שנורה יושבת מכורבלת בשמיכה שלה, בוהה באש, רושפת, והגיע להציע לה לשתות לגימה שלישית. היא סירבה ופרשה לאוהל שלה, התנדנדה בהליכה עקלקלה, עקפה גזעי עצים בדרכה, הקיאה שוב. כשהגיעה אל האוהל נשכבה בתוך שק השינה, הוציאה את הסלולרי מהתיק וחיבקה אותו. יחי הסלולרי. נציג הטכנולוגיה, סמל לתקוות היכולת האנושית של העידן שלה, אורו קלוש אל מול הירח העגול שמילא את פתח האוהל, מרושת כולו בנימי תודעה קוסמית, פורחת. הטבע יהרוג אותה בכל מקרה בסוף אבל כל עוד נורה חיה, היא תשתמש בו ותתנגד לו כמיטב יכולתה.

***

אחרי שחזרה מהצפון, נורה ישבה וקראה את כל הטקסטים שמצאה באינטרנט על החליטה הזאת, שכל שבט באזור האמזונס נותן לה שם אחר – דיימה, קאפי, יאחה, אייוואסקה. היא עשויה משורש מפותל שגדל בג'ונגלים ונקרא "גפן הרוחות", צמח שמכיל כמה אלקלואידים מקבוצת הארמלה, שמעכבים ספיגה של DMT בקיבה ומאפשרים את העברתו למוח. מבשלים אותו יחד עם עלי שיח בשם "סייקוטריה", ממשפחת הקפה, שמכיל את האלקלואיד שנקרא דמתילטריפטאמין, DMT.

השאמאנים העתיקים באמזונס, קראה נורה, השכילו לשלב בין שני הצמחים האלה, שגדלים באזורים שונים בג'ונגלים. שניים מבין מאות אלפי צמחים, ששילובם יחד מאפשר ספיגה וקליטה של חומר שנמצא בגוף באופן טבעי אבל אין לנו יכולת עצמאית להחליט מתי לשחרר אותו למוח. ככל הידוע, ה-DMT אחראי על חלימה, ומופרש באופן בלתי רצוני מאזור בפאתי המוח במצבים מסויימים. למשל, DMT מציף את המוח ממש לפני המוות, וגורם לאנשים לראות אור לבן בקצה של מנהרה והזיות או חזיונות נוספים. אם צורכים אותו בכמויות קטנות, כמה לגימות, ונשארים ערים, אפשר לחוות תחושות שהתודעה לא חווה במצבה הרגיל. התחושה העיקרית, חוץ מהזיות ויזואליות שונות, היא שנוסף למציאות עוד רובד. מימד של משמעות.

נורה זוכרת היטב את התחושה הזאת, אבל בהיותה אדם שכלתני וחילוני זה נשמע לה מופרך, אפילו שהיא עצמה זאת שהרגישה כך. נורה מקשה על עצמה – הרי אפשר לומר שכל דבר מוסיף למציאות מימד של משמעות. כשלומדים לדבר, נוסף למציאות מימד של משמעות. כשלומדים לנגן על פסנתר ולהבין מוזיקה, נוסף למציאות מימד של משמעות. מתמטיקה היא רובד משמעות שמי שמתמצא בו רואה אותו בכל אספקט של הקיום. כל שפה, אולי אפילו כל מילה חדשה או צירוף חדש של מילים, כל רעיון מקורי, ממשמעים את המציאות מחדש, לפחות מזווית מסוימת. איזה מימד של משמעות הוסיפה האייוואסקה? נורה לא הצליחה לנסח את זה במילים, ואחרי כמה ימים של מחשבה הרגישה שהתחושה מתחילה להתעמעם, בורחת לה, וכבר לא היתה בטוחה בוודאות שהרגישה את מה שתפשה.

בן לא ממש הצליח להשתלב בתהיות האלה של נורה והוא המליץ לה לקרוא את "האיש בלא תכונות", קלאסיקה אוסטרית מתחילת המאה העשרים שכתב רוברט מוסיל. בתחילת כרך ב' לועג גיבור היצירה, אולריך, למיסטיקנים באשר הם, שהדיווחים שלהם על חוויותיהם מותחים אותו "על קרש העינויים, משום שברגע המכריע, כשהם מזהירים שהאל דיבר אליהם או ששמעו את שיח העצים והחיות, דווקא אז הם נמנעים מלהוסיף ולספר לי מהו הדבר שנמסר להם." גם נורה לא הצליחה לנסח במילים את מה שאולי נמסר לה. זה היה מתסכל אבל זה לא נראה לה נלעג. היא קראה אצל מוסיל, "אלה עדויות נוצריות, יהודיות, הודיות וסיניות. בין אלה לאלה מפרידות לעתים אלף שנה... מכאן שעלינו להניח את קיומו של מצב לא רגיל מסוים, בעל חשיבות גדולה, שהאדם מסוגל להתנסות בו ואשר הוא קדום מן הדתות."

אולי זה המצב המנטלי שהוביל ליצירת כל הדתות. אבל איך לפרש אותו, איך לנסח אותו במילים? אולריך של מוסיל מאמין שבעתיד בני האדם יהיו מצד אחד משכילים ומצד שני מיסטיקונים, ואולי הם יצליחו לפענח את העניין בעזרת כלים לא מילוליים. הוא כתב, לפני מאה שנה, "אולי כבר היום נחלק המוסר לשני הרכיבים הללו. יכולת לומר: למתמטיקה ולמיסטיקה; להשבחה מעשית ולהרפתקאה עלומה."

נורה רצתה לצאת להרפתקאות עלומות, לנסוע לברזיל ולהתנסות באייוואסקה בבית הגידול הטבעי שלה, אבל בן סירב בכל תוקף להתלוות אליה למסע כזה, בקושי הצליח לקבל את ההתנסות האחת הזאת שלה בצפון, ולנסוע לבד לאמזונס לא היה לה אומץ. בסופו של דבר הזמינה מאמזון, במחיר מופקע של 60$, ספר עב כרס שיצא בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד בשנת 2003, המחקר המקיף ביותר שנכתב עד כה על השיקוי, פרי עמלו של מומחה בינלאומי מירושלים, לשעבר ראש בית הספר לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, פרופסור בני שנון.

"קוטבי התודעה – מיפוי תופעתי של חוויית האייוואסקה", הוא ספר בן 408 עמודים צפופים בדפוס זעיר, באנגלית, לא כולל נספחים ואינדקסים. היא הקדישה לקריאה בו שבועות ארוכים. כמעט כל הספר הוקדש למיפוי התופעות הנצפות בחזיונות של השותים את השיקוי. נורה קראה את שלוש מאות עמודי הקטלוג הפנומנולוגי הזה בקפידה, בפליאה ובאכזבה. היא כמו כולם. רשת נימי אור, פריחה זוהרת, רמשים, שדונים, נזירים, גולגלות ואפילו סקס עם הטבע ואור לבן מסמא. אז יונג צדק, נורה הניחה, ולכל בני האדם יש תת מודע משותף, שמייצר סמלים זהים, התרחשויות דומות, דפוסים. שנון דווקא לא קורא לזה תת מודע, כי הוא לא מאמין במבנים הארכיאולוגיים המדומיינים של פרויד, אבל הוא מסכים שבבסיס לכל בני האדם יש את אותן יכולות מנטליות שנובעות מאותם כלים פיזיולוגיים, פחות או יותר, כך שלא מפליא שאנשים מתרבויות שונות ומזמנים שונים מייצרים סמלים ומצבים ומבנים די דומים בסך הכול. "היכולת הקוגניטיבית האנושית לבנות קונסטרוקטים מופשטים", הוא כותב, "דומה ליכולת של הנמלים לבנות קנים מורכבים". כל קני הנמלים בכל העולם, בכל הזמנים ובכל התרבויות דומים זה לזה, כי כולם תוצר של תודעה נמלית. "ממש כפי שדבורים נוצרו לייצר דבש ובונים נועדו להרכיב סכרים, בני האדם נוצרו לבנות פירמידות ולהלחין סונטות לפסנתר. כמובן שלא כל חברי המין האנושי אי פעם יעשו זאת, אבל המין בכללותו מעוצב כך שלפחות כמה מחבריו יצליחו בסופו של דבר להגיע להישגים הללו. בעזרת האייוואסקה, מועצם באופן דרמטי הסיכוי של פרט זה או אחר להפגין יצירתיות נהדרת."

יצירתיות זה טוב, אבל נורה ידעה שתחושת המשמעות שהרגישה, ממש כרובד ממשי ומוחשי בעולם, לא היתה רק סתם הפגנת יצירתיות נהדרת. היא היתה די בטוחה שזה דבר אמיתי, שקיים בעולם גם בלי קשר אליה ואל יכולות התפישה שלה. כמו אור אינפרא אדום. דבר קיים, שנסתר מתפישתה במצב תודעה נורמלי, והתגלה לה בעוצמה רוטטת במצב תודעה מורחב.
עד סוף הקיץ נורה השיגה את כתובת המייל של שנון וכתבה לו. להפתעתה הוא השיב, והזמין אותה לבוא לפגוש אותו בירושלים. לפני הפגישה היא מצאה בספריית האוניברסיטה עותק בודד של ספרו הראשון, עיבוד של הדוקטורט שלו בפסיכולוגיה, שנכתב באנגלית ויצא לאור בתחילת שנות התשעים באנגליה. למרות הז'רגון והקושי הטכני להבין חלק מהמושגים, כל הגוף שלה הגיב לקריאה בתחושת הסכמה אינטואיטיבית. בין יתר הרעיונות ששילהבו את דמיונה של נורה, שנון הציע להגדיר את התודעה כפעולה שמתחוללת במרחב, ולא רק במוח. כמו שחייה, שלא מתרחשת בתוך הידיים והרגליים, גם התודעה לא מתרחשת בתוך המוח או בגוף, אלא היא פעולה שנוצרת כתוצאה מתנועת הגוף במרחב סביבו. שחייה לא מתקיימת בפני עצמה בעולם. אי אפשר להצביע עליה ולהגיד: השחייה היא פה. צריך שיהיה שוחה, צריך שהוא יזוז וצריך שיהיו מים. התוצאה היא שילוב של הכול ביחד: הגוף, התנועה, המרחב.

זה הזכיר לנורה את אלווה נואה, פרופסור לפילוסופיה של המיינד מברקלי, שכתב רעיון דומה בתחילת שנות האלפיים. נורה קראה את ספרו כשהתחילה לכתוב את התזה שלה על אינטואיציה בחוג לפילוסופיה כללית, אבל בזמנו, לפני הנסיעה לצפון, לא לחלוטין הבינה על מה הוא מדבר, ועכשיו ראתה ששנון הקדים אותו בעשור. התודעה היא ארוע שמתחולל, כתב נואה, לא בתוך המוח אלא בבין לבין. כשפותחים את המוח לא רואים בתוכו תודעה כמו שרואים אוכל מתעכל כשפותחים את הקיבה. אפילו בבדיקות F-MRI לא רואים תודעה. רואים זרמים חשמליים שמסמנים פעולות מנטליות, אבל התודעה עצמה לא בהכרח נמצאת שם. נואה המשיל את פעולת התודעה לריקוד. גם הריקוד, כמו השחייה, מתחולל באינטראקציה שבין גוף ומרחב.

אבל כששנון סוף סוף נפגש עם נורה, הוא סירב לשתף איתה פעולה ולהיות המדריך הרוחני שלה. הם ישבו בבית קפה ירושלמי יקר בשכונה היאפית סביב "עמק רפאים", מוקפים גברים אלגנטים בחליפות, חבושי כיפות, ונשים מאופרות בקפידה, חבושות פיאות, ושנון התעקש על כך שאין שום תוכן למסר, ככה שהיא יכולה להפסיק לחפש אותו. המשמעות, הוא חזר ואמר, היא רק שיש משמעות. המסר הוא שיש אפשרות למסר. תורת הסוד היא שיש כזה דבר, רובד של סוד. אמר ולא הסכים להוסיף.

שנון ציטט בפתח ספרו שאמאן קולומביאני שאמר לו, "יאחה הוא כוח עוצמתי בעל רצון וידע משלו; אנחנו יכולים להגיע איתו לכוכבים, לחדור לנפשם של אנשים אחרים, להכיר את תשוקתם לעשות טוב או רע; אנחנו יכולים לחזות את העתיד שלנו ושל חייהם של אחרים, לראות מחלות ולרפא אותן, לצאת למסע אל גן עדן או אל הגיהינום." אבל כשנורה נפגשה איתו הוא לא רצה לדבר על היכולת להבין את המוות או לפרש את הנסתר. הוא אפילו לא הסכים להגיד לה אם החמיצה הזדמנות או אם בחרה נכון כשהחליטה לחזור אל הגוף שלה במקום לדלג אל מעבר לרשת הנימים הזוהרת. בדרך חזרה הביתה, כשנהגה בזהירות במורד הגבעות של ירושלים לכיוון מישור החוף של תל אביב, נורה חשבה שוב על השיחה שלהם. אולי מה ששנון ניסה להסביר לה זה שהאייוואסקה מאפשרת הרחבה של היכולת המנטלית, ובמובן הזה היא כמו רובד נוסף למציאות. אבל בעצם היכולת הזאת היא כמו שפה, רק כלי לבנות ממנו דברים. היא לא הדברים עצמם. המסר הוא עצם קיומו של עוד מדיום, עוד מימד להתבטא בו, אפשרות נוספת של הוויה.
אוקיי. אבל מה זה אומר? איך עובדים עם זה בתכלס?

***

כשעברו החגים והתחילה שנת הלימודים, בן החליט שהוא עוזב את נורה והולך לחפש לו מישהי יותר נורמטיבית, ונורה החליטה לעבור מלימודי פילוסופיה כללית לחוג לפילוסופיה יהודית ולהשלים שם את הדוקטורט שלה. המנחה החדש שלה הציג בפניה את המיסטיקנים היהודיים, מספרות ההיכלות של אחרי ימי בית שני ועד המקובלים בצפת של המאה ה-16. נורה התרגשה לקרוא תיעודים מתקופות שונות של אותו רובד נסתר, מימד של אינפורמציה שקיים בעולם, שמי שיצליח לחדור לתוכו, בנבואה או חלומות או מדיטציה (או אולי גם בעזרת סמים) ויצליח לחזור אחר כך להכרה הרגילה בלי להשתגע, וגם יביא איתו את המידע לשאר האנושות – יוכל לשנות את העולם.

המנחה הפנה את נורה לספר של חוקרת בשם מלילה הלנר-אשד, "ונהר יוצא מעדן", שמסבירה באופן בהיר ויפה איך שבשונה מתפיסות סוד אחרות בימי הביניים, בספר הזוהר הסוד הוא רובד דינאמי בתוך המציאות. על פי המקובלים היהודיים הסוד הוא מימד שקיים באמת, רובד שמהווה את האיכות המכוננת של העולם, ובלשון הזוהר: "לית עלמא מתקיימת אלא ברזא" (אין העולם עומד אלא על הסוד).  נורה קראה על המקובלים שדמיינו לעצמם את האופנים שבהם המציאות אוצרת ידע – יש סודות על מבנה הנפש וקורותיה לאחר המוות, סודות על עולם הרע וסודות על מבנה האלוהות. לדעתם מימד הסוד הוא דינאמי ומתהווה, וחידוש סודות הוא כמו יצירת דבר שנמשך ויוצא מהמקור אבל בו בזמן הוא גם מקורי; נמצא ומומצא.

מסעיר לחשוב שאולי בני האדם לא רק חושפים ידע אלא גם מפתחים ואולי אפילו יוצרים אותו בעצמם. פרופסור שנון דיבר כך על מתמטיקה. היא תורת סוד, הוא אמר לה אז כשנפגשו, שמצד אחד אולי היתה קיימת לפנינו ומצד שני בוודאי מתפתחת בזכותנו. כמו כל שפה, ידיעתה מקנה לנו אפשרות לשנות את העולם בפועל. מתמטיקה היא ידע אצור וגם מימד דינאמי ומתהווה. האם מצאנו אותה או המצאנו אותה?

***

נורה עומדת בין המטבח לסלון בדירה החדשה שלה. היא מסתכלת על המקרר ועל המיקרו ועל הטלפון הסלולרי, שמחובר עכשיו למערכת ומנגן שירים מרשימה ביוטיוב, שנקלט דרך הפס הרחב בווייפיי. מה יוסף קארו או חיים ויטאל היו אומרים על כל הרבדים הנסתרים האלה של הקיום? יותר מחמש מאות שנה אחרי ימי חייהם של המקובלים דווקא מדענים חילוניים הם ששלפו את הסודות הנסתרים מהמימד שמהווה את האיכות המכוננת של העולם. מהנדסים ופיזיקאים וכימאים, הם שהבינו איך אפשר לעשות כל מיני מניפולציות כדי שכל האנושות תוכל להשתמש בחשמל, מיקרו, רדיו, אינטרנט, גם בלי להבין אותם או את מה שיצר אותם עד הסוף. בלי לרדת במרכבות, בלי מלאכים ומטטרונים. בלי אלוהים. אולי. תלוי אם המדענים גילו את גלי המיקרו או יצרו אותם.

בספר יצירה, שנכתב לפני אלפיים שנה או רק לפני אלף שנה, העולם מתואר כמורכב מצירופי מילים. "עשרים ושתיים אותיות יסוד, חקקן חצבן צרפן שקלן והמירן וצר בהם את כל היצור ואת כל העתיד לצור". גם בספר בראשית העולם נברא במילים, אבל בספר יצירה יש הסבר מפורט איך זה בדיוק קרה. מתואר בו גלגל שיניים שמורכב מאותיות, והוא עובר על חומה של אותיות, ומהתרכובת של אות עם אות נוצרים היסודות – עפר, מים, שלג, בוץ.
כשנורה קראה את ספר יצירה היא חשבה מייד על טבלת היסודות הכימית, שנראתה לה כמו טבלת האותיות שהכותב האנונימי של ספר יצירה תיאר. אלה הרכיבים היסודיים של כל חומר בנמצא, כל אות היא יסוד ומשילובן יחד העולם נבנה, מילים-מילים: פחמן דו חמצני, חמצן, ברזל, זהב. קסם יצירה.

אבל במחשבה נוספת זה כבר פחות נראה לה כמו קסם. הרי אנחנו אלה שבחרנו לקרוא ליסודות באותיות. אנחנו אלה שהלבשנו את "ספר יצירה" על החוקיות שגילינו. כך שלמעשה אנחנו אלה שהגשמנו את מה שבעצמנו חזינו, ופיתחנו את זה הלאה. כשהמקובלים אמרו שהסוד הוא מימד דינמי, שמתהווה תוך כדי גילויו, לזאת היתה הכוונה? נורה צועדת הלוך ושוב מהסלון למטבח ובחזרה. מוצפת פתאום בתחושת בדידות חריפה. היא מנסה לא ליפול ברווחים, בפער בין הרצוי למצוי. אם בכלל יש פער כזה. יש? איך אמורים להבדיל בין השניים? אולי זה כמו בשיר של הרולינג סטונז – את לא תמיד מקבלת את מה שאת רוצה, אבל אם תנסי, לפעמים תקבלי את מה שאת צריכה.

אחרי כמה זמן נורה מרגישה שהיא מאבדת את הידיים והרגליים, אז היא חותכת ועוברת לחדר העבודה. היא מוציאה את שפינוזה מהמדף ומתיישבת על השטיח תוך כדי קריאה. ופתאום, מול ה"אתיקה", היא חווה תחושת הארה: הקיום הוא אכן כל יכול וכל מכיל, אבל הוא לא כל יודע. הקיום של שפינוזה הוא כל מה שקיים – ה"יש" – קיום שהיה קיים באופן ביטוי כזה או אחר גם לפני המפץ הגדול וימשיך להתקיים גם אחרי שהיקום יקרוס לתוך חור שחור, אם כי הקיום הוא למעשה נצחי, על זמני, דטרמיניסטי, קבוע, ורק אופני הביטוי שלו – נורה, כדור הארץ, גלקסית שביל החלב, יקום כזה או יקום אחר – משתנים ומתחלפים, אבל הם במילא לא המהות. המהות היא רק עצם הקיום, עצם היכולת להתקיים, עצם היות ה"יש", על כל אפשרויותיו האינסופיות שמוגשמות תמיד ובו זמנית.

ועכשיו נורה מבינה פתאום, שנכון שבקיום הנצחי הזה נמצא כל הידע, אבל ידע לא חייב לדעת. להכיל אינפורמציה זה לא אותו הדבר כמו לדעת באופן פעיל. יתכן שישנם אזורי קוגניציה בקיום, כמו למשל אזור המוח שלה (וכל המוחות של כל האנושות וגם מוחות אחרים) שרק בהם נמצאת היכולת לדעת באופן אקטיבי. במקומות אחרים יש ידע אצור. כך שהקיום יודע את הידע של עצמו רק כשהאחד מתחבר עם השני ונוצרת ידיעה פעילה.
נורה יושבת על השטיח בחדר העבודה שלה כהלומת רעם. היא חשבה על זה וקראה על זה כל כך הרבה זמן, ופתאום, בבת אחת, היא מבינה: יש שלושה סוגים שונים של ידיעה. היא מוציאה מחברת וכותבת את זה על דף, שלא תחמוק לה ההבנה.

שלושת סוגי הידיעה:

1. לדעת כיצד עובדת מערכת העיכול – ידע מבחוץ, שאפשר ללמוד מספרים, מהתבוננות, מלימוד מדעי הביולוגיה, הכימיה, הפיסיקה וכן הלאה.
2. לדעת כיצד לעכל – ידע אינטואיטיבי שנולדים איתו ואוחזים בו מבלי דעת. זה ידע שיש לכל אחד מאיתנו כי הוא קיים בגוף אבל בעצם אין אותו לאף אחד מאיתנו כידיעה פעילה. זה ידע טרנסצנדנטי (חיצוני) להכרה אך אימננטי (פנימי) לאורגניזם.
3. לדעת כיצד לעכל מתוך הכרה, מודעות וידיעה שלמה – להפוך את האינטואיציה למדע – זו ידיעה מהסוג שאין לאף אדם. לא ככל הידוע לנו. מי שיצליח לדעת בצורה כזאת להפעיל את תאי הגוף שלו, מתוך מודעות שלמה, וגם יצליח ללמד אחרים לעשות את זה, יזכה בתהילת עולם וחיי נצח. יהיה לו גוף מעוצב בהתאמה אישית, שלעולם לא מזדקן או משמין מדי או מרזה מדי. או מת.

Scientia Intuitiva זה השם ששפינוזה נתן לסוג הידיעה השלישי – הידיעה ההולמת של מהויות הדברים. הוא טען שבעזרתה אפשר יהיה לחדור אל תבניתו הפנימית של הטבע. אם כי שפינוזה כנראה לא דיבר על עיכול מודע. ירמיהו יובל לא הציג פירוש אפילו קצת דומה לזה בהקדמה ל"אתיקה" ולא ככה מלמדים את זה באוניברסיטה. ובכל זאת, נורה מרגישה שהיא צודקת בפרשנות שלה. היא משוכנעת.

"מי שמכיר את הדברים בסוג ההכרה הזה עובר אל השלמות האנושית העליונה", שפינוזה כתב בחלק האחרון של האתיקה. "מי שגופו כשיר לדברים מרובים… יש ביכולתו לסדר ולקשור את הפעלות הגוף על פי סדר המתאים לשכל… לכן נפשו [תהיה] נצחית בחלקה הגדול." נורה כבר בוכה, עד כדי כך היא מתרגשת מהגילוי שלה. היא מדפדפת באתיקה ומוצאת עוד ועוד הוכחות. הנה! הוא מוסיף בעיון למשפט 39, "כיוון שהגופים האנושיים כשירים לדברים מרובים, אין ספק שהם מסוגלים להיות בעלי טבע כזה, המתייחס אל נפש בעלת ידיעה רבה של עצמה."

אבל איך? איך עושים את זה? את זה שפינוזה לא כתב. כנראה גם לא ידע. לו היה יודע לא היה מת בגיל 44 ממחלת ריאות, נכון? כל המיסטיקנים והפילוסופים נתקעים בסוף בקיר המוות. ובכל זאת נורה מרגישה תחושת סיפוק מסויימת. היא מבינה עכשיו מה פירוש לדעת את הידע האינטואיטיבי באופן פעיל, רצוני. היא רק לא יודעת עדיין איך לעשות זאת. זה יהיה השלב הבא.

בסופו של דבר נורה קמה, מחזירה את האתיקה למקום וחוזרת למטבח. צהריים. היא שולפת את הסיר הגדול מהארון ומניחה אותו על הגז. עייפות נוראית תוקפת אותה לרגע. היא מוציאה את האפונה מהמקפיא, את הגזרים והשורשים והפלפלים והעגבניות מהמקרר, את תפוחי האדמה והבטטות והבצל והשום מהמזווה. היא מוציאה את הקולפן והסכין מהמגירה. מביאה את הקרש. במידה רבה, נורה חושבת תוך כדי שטיפת הירקות וקרצופם, המוות הוא בסך הכול איבוד הידיעה שאת קיימת. השירים שיש לה ב׳שאפל׳ (Shuffle) עושים לה פתאום חור בראש אז היא ניגשת למערכת ומנתקת את הסלולרי. או, שקט. נורה מתרכזת בירקות. היא קולפת וקוצצת ומאדה ומתבלת ומוסיפה מים ומרתיחה ומערבבת וכשכבר יש לזה צורה של מרק היא מנמיכה את האש.

רנה ורבין היא מתרגמת, עורכת, כותבת ושחקנית. מחזה בתרגומה, "גיבור הלובי", יעלה בשבוע הבא בתיאטרון חיפה. ערכה את תחום ספרות המקור בידיעות ספרים משך שש שנים. זוכת פרס ברנשטין לביקורת ספרותית בעיתונות על טורה השבועי ב"העיר". ספרה "כמה טוב לחיות" יצא לאור בשנת 2011.