לתסכל כמה זבובים

"לפה סגור לא נכנסים זבובים", כך היו אומרים סביבי כשהייתי ילד. אמת פשוטה שאינה נסוגה מפני העובדה שאנו חיים בעולם רועש מאוד, ושחלק ניכר מן הרעש האופף אותנו הוא מילולי. גם לרעש החזותי נלווים צלילים, ובצלילים יהיו כמעט תמיד מלים, ראשי-חץ של מסרים המבקשים לכבוש להם נחלה, להגיע אלינו, לגבור עלינו, לספח אותנו לצד זה או לצד האחר, להניע אותנו לפעולה מסחרית או פוליטית - בהנחה שיש הבדל ברור בין השתיים, להסיט אותנו ממה שאנחנו עסוקים בו באותו רגע וליטול נתח מתשומת הלב שלנו.

כן, צריך להאט. כן, צריך להפחית את החשיפה לכל סוגי הרעש. כן, צריך להבין את מקור הרעש ואת מטרת שליחתו לעומתנו. כן, מוטב להיות ברגע, ב"כאן ועכשיו", ולעשות הרבה כדי לשמור על תשומת לבנו, בוודאי כשהיא נתונה לרגע הנוכחי, למה שחשוב לנו כעת, למה שבחרנו לעשות לפני שהרעש הטיל לעברנו את רשת המתכת המצמיתה שלו, את החומר המשתק שיאפשר למישהו לקחת אותנו למקום אחר, שלא בטובתנו ובניגוד לרצוננו.

על כל אלו מדובר לא מעט, ובקרב רבים גוברת המודעות לרעש, למהותו, לדרכים שבהן הוא טעון בחימוש שמופעל נגדנו בדרכים מתוחכמות. גם מיפוי סוגי הרעש ומגוון הדרכים שבהן כל סוג פועל מעסיק מומחים מקשת רחבה של תחומים. אנשים רציניים רבים נותנים את דעתם על כל אלו.

אבל מה עם השתיקה? מה עם אותו פה סגור? דומה שבכך ממעטים לעסוק. את השתיקה אפשר לאמוד ולהעריך, בכל מובן, רק לעומת ההפך שלה: הדיבור, הפקת המילים, ההתבטאות בכל הכלים הלשוניים והאחרים שיש בידי האדם בימינו. ובכל זאת, יתכן שכדאי לנו להקדיש לה מעט תשומת לב ממוקדת.

שתיקה, ולא רק או דווקא כתרגיל או תרגול של תורות המזרח רבות החוכמה. שתיקה כברירה זמינה, כאופציה מעשית, כדרך להתמודד ואף כדרך הבעה אישית אך גם חברתית וציבורית.

מתקיימות בחירות, ואיש אינו מצביע. אלפי סוקרים מתקשרים למאות אלפי אזרחים, ולא נענים. איש אינו משיב להודעות טקסט המבקשות משוב על שירות. אף אחד אינו מסכים להתראיין לעיתון, לטלוויזיה, לאתרי החדשות

שוו בדמיונכם: מתקיימות בחירות, ואיש אינו מצביע. אלפי סוקרים מתקשרים למאות אלפי אזרחים, ולא נענים. איש אינו משיב להודעות טקסט המבקשות משוב על שירות. אף אחד אינו מסכים להתראיין לעיתון, לטלוויזיה, לאתרי החדשות. שתיקה, כמו חושך מצרים. האם יתכן סימן מעיד מובהק יותר לכך שהציבור אינו מרוצה, אפילו מורד בכוחות המסחריים, הפוליטיים והאחרים, שכולם כאחד רוצים להפיק ממנו דבר-מה, לקבל ממנו כסף, תמיכה ומידע?

כי את זאת כדאי לזכור: מה שיש לנו ורוצים שניתן, הוא בעל ערך. דעה, מידע אישי, נטייה, כוונה, תגובה, משוב ועצה – לכולם יש ערך. גם לכסף. שתיקה יכולה בהחלט להעלות את הערך, מעצם ההימנעות שלנו מלתת את מה שמבקשים מאיתנו.

פנטזיה ציבורית של ימים משונים? יתכן. אך כדאי לתת מבט בשתיקה גם ברמה האישית, הפרטית. בעולם כה רועש, קל לשכוח שאם איננו שותקים, אין לנו אפשרות לשמוע את הזולת. הפקת יתרה של מלים ושאר רעשים היא מיסוך מתמיד מפני הזולת, מפני הסביבה, חסימה של הקשבה דקה למה שראוי להקשיב לו. הרעש האדיר הממלא את חלל חיינו נועד, מעשה שטן, גם לשבש עלינו את יכולת ההבחנה בין מה שהיינו רוצים להקשיב לו ובין מה שמאלצים אותנו לשמוע. ולא פעם מה שחשוב ורב ערך, נאמר בקול דממה דקה, בעדינות, בלחש, ברמיזה, באורח מטפורי או על דרך הסיפור והמשל. רעש משרת את מי שאינו רוצה לעסוק בפרטים, להתעכב על דקויות.

עולם רועש, מקוטב, תזזיתי: מיצב במוזיאון לאמנות בסאו פאולו. תצלום: אמנדה לינס

לפני שנים שכבר אינן מעטות, כשכתבתי ביקורות על ספרים ישראליים, זימן אותי (ממש כך) עורך ראשי של הוצאת ספרים, קצין בכיר בדימוס או בדרך לדימוס, ואמר לי: "מה אתה מתעסק בפרטים של השפעות וסגנון ואסתטיקה? אתה צריך להגיד לאנשים לקנות או לא לקנות את הספר, להודיע להם אם הוא טוב או רע וזהו". עצה ידידותית? אינטרס מסחרי של האיש? אני בכל אופן שמעתי את העט הדופק על הלוח עם הקליפס, וראיתי את הנעליים הצבאיות הגבוהות המצוחצחות להפליא, חרטומיהן מתרוממים קלות בחוסר סבלנות פיקודי. שתקתי. חיכיתי. ועניתי: "לפי הסולם הזה, כל הספרים שהוצאתם בחודשים האחרונים גרועים ואין מה להתקרב אליהם" (האמת היא ש"גרועים" מייצגת כאן מלה אחרת, צברית וגופנית מאוד).

יתכן מאוד שרבות מהחלוקות הישנות, אלה שאנו רגילים בהן, אינן תקפות עוד: בתחום הכלכלה, בתחום התרבות, בתחום הפוליטי. אך בלי שתיקה, המְתנה, הקשבה זהירה ופתוחה, לא נבחין בכך ונמשיך בוויכוחים ישנים, במריבות על אורוות יקרות ערך שהסוסים מזמן עברו מהן למקום אחר

הדיבור הדק, או השתיקה כשהוא אינו מתאפשר, היו בינתיים מבחירה אישית לגיטימית לכורח קיומי ממש. יתכן מאוד שרבות מהחלוקות הישנות, אלה שאנו רגילים בהן, אינן תקפות עוד: בתחום הכלכלה, בתחום התרבות, בתחום הפוליטי. אך בלי שתיקה, המְתנה, הקשבה זהירה ופתוחה, לא נבחין בכך ונמשיך בוויכוחים ישנים, במריבות על אורוות יקרות ערך שהסוסים מזמן עברו מהן למקום אחר. העולם משתנה, והרעש ממסך זאת. העולם משתנה ומבחינות רבות יש מי שמעונין שלא נבחין בכך.

בלי שתיקה והקשבה עדינה, לא ניפתח לרגישויות חדשות, חיוניות, ולא נפתח אותן אצלנו, בלבנו, במחשבותינו. לפני שנה או שנתיים הזדמן לי לשוחח עם אדם שלא יכולתי לדעת את מגדרו, ושהיה ברור שהמגדר נמצא בתהליך של הגדרה או שינוי או אולי התייצב במקום שאינו מוכר לי. השיחה התנהלה בעברית. מה לעשות? לפנות בלשון זכר? בלשון נקבה? ברבים? שתקתי, הקשבתי, וכשעניתי בחרתי בצורות אימפרסונליות, בלשון סביל ובכל צורה שיכלה לעכב את הבחירה. זאת, עד שבן שיחי השתמש לראשונה, בהתייחסות לעצמה, בלשון נקבה. קל להחמיץ רגע כזה אם מרבים בדיבור, אם לא מקשיבים, אם מבטלים את המרחב המשותף על ידי פיטומו במלים ועוד מלים, ולו מתוך מבוכה או הרגל.

נוכח מה שאיננו יכולים לשנות, שתיקה היא כלי רועם להתנגדות, היא אסטרטגיה וטקטיקה חסינות במיוחד, וגם דרך לשמור את הכוחות כדי שנוכל לפעול במקום שיתאפשר לנו להשפיע בו

כולנו רוצים להיזכר לטוב. איש מאיתנו אינו חשוב ביותר. מה שיישאר מאיתנו הוא מעשינו, זכרם של הדברים שעשינו, זיכרונות שיתגלגלו בין אנשים שיחיו אחרינו. רעש שנפיק לא יגרום לנו לזכות בנתח גדול יותר של הנצח. אבל שתיקה שבעקבותיה אמירה בעלת משמעות שתתפשט על פני המים שכולנו טובלים בהם, תרעיד את היריעה שכולנו חלק ממנה – תמצה את ערכה ותאריך ימים ככל שערכה יאפשר. נוכח מה שאיננו יכולים לשנות, שתיקה היא כלי רועם להתנגדות, היא אסטרטגיה וטקטיקה חסינות במיוחד, וגם דרך לשמור את הכוחות כדי שנוכל לפעול במקום שיתאפשר לנו להשפיע בו. הדיבור הבלתי פוסק שלנו הוא כוח בידי מי שרוצה לשלוט בנו שלא לטובתנו. בעולם שבו קל יותר מאי-פעם להפיק רעש מכל סוג, יש סיבות טובות לבחון את ערכה של השתיקה. לפחות יהיה בכך כדי להביך ולתסכל מספר זבובים.