אנשי הבייגלה

מדי פעם מתעורר הוויכוח בעניין שימור שפות שנמצאות בסכנת הכחדה. עד כמה יש להשקיע בניסיון למנוע מותה של שפה? על פי רוב מדובר בשפתה של קבוצה אנושית במקום נידח, הרחק ממוקדי התרבות, הייצור וקביעת המדיניות וסדר היום העולמיים. אם לא כן, סביר שהשפה לא הייתה בסכנת היעלמות כה מיידית, או שדובריה לא היו כל כך מוחלשים פוליטית וכלכלית. הדיון עוסק במידה לא קטנה במשאבים, במחירים, בעלויות ובתועלות. כמה ״מוצדק״ להשקיע, בכספי ציבור, בזמן, במאמץ של מומחים מתחומים שונים, כדי לתת זריקת מרץ או מנת חמצן לתרבות שלשונה עומדת להיכחד? אנשי דת השוק-החופשי-ויהי-מה יטענו בוודאי שאין זה מוצדק להשקיע בכך תשומות ציבוריות, ששפה שנכחדת עוברת מן העולם מכוח דרוויניזם טבעי, ושאם היא לא החזיקה מעמד בעולם הרי ש״לא היה לה מה שצריך כדי להצליח״. ואולי הם אף יטענו, כאנשי בבל המיתולוגיים, ששפה אחת יעילה יותר.

מהן ההצדקות לשימור והצלה של לשונות של עמים קטנים מאוד החיים לא פעם במקומות רחוקים, ואינם כותבים? עד כמה משחק תפקיד רגש האשמה הקולקטיבי, אותה מידה טובה שהאדם הלבן מאמץ לאחרונה ככלי בוחן לפעולותיו בעולם שבו הוא זרע כל כך הרבה חורבן וכאב?

לצד העמדות הללו, לא נפקד גם מקומו של דיון עקרוני שאינו כלכלי באופיו. עיקרו של הדיון הזה הוא בהעמדת הצדקות לשימור והצלה של לשונות של עמים קטנים מאוד החיים לא פעם במקומות רחוקים, ואינם כותבים. הנימוקים המקובלים נוגעים לעוולות ההיסטוריות של הקולוניאליזם, לתרבות, לעושר התרבותי, לרעיונות, לתפישת העולם, לפילוסופיות ולתובנות הקיומיות שמגולמות בשפות הנמצאות בסכנה. אי-שם בהרים הנידחים ביותר בקווקז ישנה חוכמת חיים שאם לא תבוטא עוד בלשון הילידית שנמצאת בסכנת הכחדה, היא תיעלם מן העולם; במעלה יובל שורץ תנינים של נהר האמזונס ישנה חוכמת חיים המקפלת גם הבנה אקולוגית עמוקה, שאם לא תועבר במלוא עומקה, כלומר בשפה המקורית של בעליה, היא תאבד למין האנושי, אובדן ללא תקנה. ולכך יש להוסיף את רגש האשמה הקולקטיבי, אותה מידה טובה שהאדם הלבן מאמץ לאחרונה ככלי בוחן לפעולותיו בעולם שבו הוא זרע כל כך הרבה חורבן וכאב.

אם מן הדברים עד כה עולה תחושה שהם ספוגים במנה של אירוניה, אני מודה: אכן כך. הנימוקים הכלכליים אינם עניין שולי: בעולם הסובל מרעב, כשתינוקות מתים ממלריה בגלל מחסור בכילות, האם מוצדק להפנות כספי ציבור כדי לשמר שפה שדוברים בה כיום פחות ממאה איש?  פחות מאלף? כמעט חמשת אלפים? היכן עובר הגבול? יש מקום להעמיד את השאלה. בה במידה יש מקום לשאול כמה אכן חשוב ומוצדק להציל את הנוסח המקורי של חוכמת החיים של שמאנית של קבוצה החיה אלפי שנים במעבה יער שרגלו של אדם אירופי לא דרכה בו מעולם. ואם נציל איזה סוקרטס באזור חלציים באי באוקיינוס ההודי, ונשתה את תובנותיו כמוצאי שלל רב – לאחר פענוח השפה, תרגום הדברים וכן הלאה – עד כמה ישתפרו חיינו? כמה אנשים ימצאו את עצמם נשכרים מהחוכמה שהובאה בצמר גפן, לאחר שהופקה מפיהם של אחרוני הדוברים בשפה שכמעט איש מאיתנו לא ילמד להכיר לעומק או בכלל?

הלשון היא חלק עמוק, מהותי, יסודי של זהותנו. זאת סיבה מצוינת וראויה ביותר להגן עליה מהתפוגגות. יש דברים שלא יתאפשרו אם לא נחווה אותם בשפת הורינו, דברים שאנו רוצים שילדינו יחוו איתנו

תועלת כלכלית, תועלת תרבותית, תועלת הגותית, תועלת נפשית לעצמנו בדמות כפרה היסטורית ותועלת לבני עמים ברחבי תבל בדמות חיזוק ערכם בעיני עצמם – כולן מונחות על שולחן הדיונים, שבו בוחנים בעלי האמצעים מה משקלה של כל תועלת ומה מוסכם שראוי לסמן בשורה התחתונה: עיגול סביב ״להציל את השפה״ או שמא עיגול סביב ״לתת לשפה למות״? אלא שבגישה הזאת יש פגם יסודי. רוב השיקולים הללו נוגעים למי שהכוח בידיהם, לאדוני העולם שבכוחם להחליט, דרך הקצאת משאבים של כסף וידע אקדמי ואחר. אם להיות הגונים, הרי שבהחלט לא נפקד מקומם של שיקולים הנוגעים לקהילות שלשונותיהן נמצאות בסכנת הכחדה. טוב לאדם לחוות את תרבותו במלואה, טוב לו שתמונת העולם שלו תהיה מחוברת בכל הנימים ללשון של קבוצת הייחוס והשייכות הבסיסית שלו. הלשון היא חלק עמוק, מהותי, יסודי של זהותנו. זאת סיבה מצוינת וראויה ביותר להגן עליה מהתפוגגות. בלעדיה, איננו בדיוק מי שהיינו איתה, וילדינו רחוקים מאיתנו יותר מכפי שהיינו רוצים, ובוודאי יותר מכפי שאנו רחוקים מהורינו. יש דברים שלא יתאפשרו אם לא נחווה אותם בשפת הורינו, דברים שאנו רוצים שילדינו יחוו איתנו.

אך במציאות של הפוליטיקה הנוגעת לשפות בסכנת הכחדה, קשה מאוד להשתחרר מהגישה התועלתנית וכמעט בלתי אפשרי, להשתחרר גם מגישה פטרנליסטית. חזק מול חלש, כובש מול נכבש, מגלה מול מי שמגלים אותו, מי שבכוחו לתת לעומת מי שיכול רק להיגזל.

ביטא זאת היטב, ובקריצה חכמה, המשורר הברזילאי הנהדר אוסוולד דה אנדרדה (Oswald de Andrade), כשדיבר על ״גילוי״ ברזיל בידי האירופים:

״כשהפורטוגזי הגיע
תחת גשם פראי
הוא הלביש את האינדיאני.
כמה חבל!
אילו היה זה בוקר שמשי
האינדיאני היה מפשיט
את הפורטוגזי״.

יחסי הכוח נקבעים מתוך נסיבות היסטוריות, בשל ידו הכבדה והגדולה של המקרה. לאחר מכן, קשה מאוד לשנות אותם. יתרה מכך, באירופה, ובמערב בכלל, לא פסה גישת ״הפרא האציל״, כלומר הרומנטיזציה של הילידים, של הילידיוּת ושל כל המאגר התרבותי של ״פראים אצילים״. פטרונות צרופה שנמשכת עד ימינו, ונוגעת באורח ישיר לשאלת השימור וההצלה של שפות שנמצאות בסכנת הכחדה.

באים בני התרבות המפותחת, והם רוצים לעשות מעשה טוב. ואם המעשה הטוב יועיל למין האנושי כולו, על אחת כמה וכמה שהוא שווה כהשקעה. נפיק חוכמה שאנו זקוקים לה, נלמד סודות רפואיים שחמקו או נשכחו מאיתנו, בריצתנו אל המדע המודרני, נקרב את הילידים אל חיינו המשופרים, אל פלאות הקיום המערבי המודרני – רפואה, השכלה, טכנולוגיות ומה לא. ״לעמים קטנים ונידחים יש ידע וחוכמה שהם פיתחו כדי לשרוד״, אומרים הדרוויניסטים מלאי הכוונות הטובות, ״והנה, הם שרדו, אז יש בחוכמתם ערך ותועלת. לא חבל שהיא תיעלם עם שפתם הדועכת?״

הרבה אגו יש בפטרנליסטיות, בתועלתנות וגם בהתמקדות בטיפול ברגש אשמה קולקטיבי. בדרך יש נטייה להטיל את תרבותנו ואת הקטגוריות שלה על תרבויות אחרות, זרות ורחוקות

הרבה אגו יש בפטרנליסטיות, בתועלתנות וגם בהתמקדות בטיפול ברגש אשמה קולקטיבי. בדרך יש נטייה להטיל את תרבותנו ואת הקטגוריות שלה על תרבויות אחרות, זרות ורחוקות. ההטלה הזאת נובעת מן הגרעין הקטן, העיקש והקשה של הגזענות, שככל הנראה אינה חסה על איש מאיתנו. והגרעין הזה מסמא אותנו. כך אנו עושים רדוקציה לזולת, בין אם הזולת הוא אדם אחד ובין אם מדובר בעם שלם.

במובנים רבים, שאלת שימורן, הצלתן והחייאתן של שפות שנמצאות בסכנת הכחדה וטיפוחן וביצורן היזום של שפות שמספר דובריהן קטן ועתידן לוט בערפל, נוגע לשאלת ערכה של השפה. מעבר לרצון שלנו לשמר את מה ששלנו, כחלק מן ההתמקדות שלנו במה שמגדיר אותנו זהותית, יש כאן שאלה כללית. הצלת שפות בסכנה היא קצה של סקאלה, שיש בה כדי לחשוף משהו משאלת הערך הכללי יותר.

לשונות העולם מקפלות בתוכן, מגלמות ומציגות את עושרו של המין האנושי לצד הגיוון העצום שמאפיין את בני האדם מאז ומעולם. עושר כללי וגיוון ספציפי, משותף ושונה במובנים כה רבים עד שראשנו מסתחרר. אלו מציעים קרקע פורייה ושפע אינסופי עבור מי שניגשים לשפות כפי שהן ומבקשים לבדוק מה יש בהן, כיצד הן פועלות, מה הן מבטאות וכיצד.

ניתן להדגים את המגוון, המורכבות והעומק באמצעות שיטות הספירה הנהוגות בשפות שונות. זהו נושא מתאים כיוון שלכאורה מדובר בעניין טכני: כיצד סופרים דברים בשפה מסוימת?

ביפנית, דברים מוחשיים ודברים מופשטים, אנשים וחפצים פיזיים, דברים מהטבע ודברים מעשה ידי אדם, דברים קבועים ודברים התלויים בזמן – כולם נספרים תוך ציון של קטגוריה

ביפנית אין מצמידים מספר לשם עצם ותו לא, על דרך ״ארבעה ספרים״ או ״שלושה כוכבים״. בין המספר ושם העצם יש אלמנט נוסף, שמתאר את המאפיינים העיקריים של הדבר שנספר. סוג הדבר וצורתו הם הצירים העיקריים המבדילים בין מילות הספירה (count words) המשמשות בין המספר ושם העצם. למשל: עותקים של דברים מודפסים; כלי תחבורה, כלים מכניים ומכשירים ביתיים; בעלי חיים קטנים; דברים צרים וארוכים ומכאן גם דברים שיש להם משך שמדומה לאורך; דברים המופיעים בתפזורת של פריטים קטנים (אורז, עופרות מתכת וכו׳); דברים קטנים ועגולים (כולל יחידות צבאיות, ויש מקום לחשוב מדוע); דברים דקים ושטוחים; סיפורים ופרקים בסדרה; יחידות זמן למיניהן מקבלות מילות ספירה משלהן, ואין דין שעה ביום כשעה של משך של פעולה; כפולות של דברים; סבבים של תחרות; מנות בארוחה; פיצוצים ואירועי נפץ (כולל אורגזמות, ובוודאי לא במקרה) – וכן הלאה. מספר ״מילות הספירה״ רב והן מציגות חלוקה של הדברים בעולם יחד עם דינמיקה מתמדת של בידול וגם אימוץ של דברים חדשים שמוצאים את מקומם במערכת על ידי הכללתם בקטגוריה של מילת ספירה מסוימת, או שהם זוכים למילת ספירה חדשה, קטגוריה שיש לה גם אפשרות לקבל בעתיד פריטים נוספים. דברים מוחשיים ודברים מופשטים, אנשים וחפצים פיזיים, דברים מהטבע ודברים מעשה ידי אדם, דברים קבועים ודברים התלויים בזמן – כולם נספרים תוך ציון של קטגוריה.

מילת הספירה המשמשת לכוסות משקה ולכפות מלאות נוזל (כמו במצקת) משמשת גם לסירות. אך בכך לא תם העניין: אותה מילת ספירה משמשת גם למנייה של תמנונים, סרטנים, דיונונאים ודיונוני רחף - האם יש טעם לשאול מדוע?

הפיתוי מבחינת הבלשנים התיאוריים ברור ומיידי. כמות גדולה של נתונים המתגלים בשימוש בפועל מאפשרים עבודה על פי עקרונות אמפיריים. אנתרופולוגים, חוקרי תרבות, היסטוריונים ופסיכולוגים גם הם אינם עומדים בפיתוי: הרי המערכת המורכבת הזאת בוודאי משקפת משהו מן ״המנטליות היפנית״. קיבוצם ביחד של שמות עצם מראה ככל הנראה על תפישה של קרבה בין הדברים שהם מייצגים. למשל, מילת הספירה המשמשת לכוסות משקה ולכפות מלאות נוזל (כמו במצקת) משמשת גם לסירות, לפחות בלשון המדוברת (על פי הדיווחים בספרות המחקר). הדבר הגיוני במבט גיאומטרי: צורה שחופנת חלל שעשוי או עלול להתמלא בנוזל. אך בכך לא תם העניין: אותה מילת ספירה משמשת גם למנייה של תמנונים, סרטנים, דיונונאים ודיונוני רחף. היתכן שהדבר קשור בכך שכל בעלי החיים הללו, החיים במים, אוספים אליהם נוזלים מסביבתם ופולטים אותם בבת אחת, במנה? האם יש לנו דרך לדעת? האם נוכל לגלות, בתולדות השפה היפנית, סימנים שיעידו על כך? ראיות למה קדם למה, השימוש במילת הספירה עבור כוסות או השימוש באותה מילת ספירה עצמה עבור היצורים הימיים הללו? והאם הדבר מעיד על איזו אחדות תפישתית נוספת ב״מנטליות היפנית״ בין כוסות ודיונונים, ובין ספלים ותמנונים? קשה לדעת, והקריטריונים המדעיים להכרעה בכגון אלו אינם פשוטים או מקלים. יתכן שבתרבות היפנית, אולי בספרות, אולי בציור, נוכל למצוא עולם מטפורי שמאחד במידת מה בין הפריטים הללו, כלומר בין כוסות ודיונונים. ואולי כוח אחר, שאיננו יכולים להבחין בו עוד, פעל את פעולתו והביא לאיחוד הזה, ואולי הייתה בו מידה של מקריות.

חידה דומה, אולי קשה יותר, נוגעת למילת הספירה הנהוגה עבור ארנבים. מסתבר שביפנית ארנבים נספרים באמצעות אותה מילת ספירה כמו ציפורים. יש מילת ספירה אחרת, שמשמשת לבעלי חיים קטנים יחסית, אך הארנבים אינם נספרים באמצעותה, אלא כאילו היו ציפורים. אין להניח שהיפנים הקדומים חשבו שארנב הוא ציפור, וכך החידה מציקה לחוקרים מזה זמן. יש בעניין תאוריות מספר. אחת טוענת שבתקופת אדו היה איסור על אכילת בעלי חיים בעלי ארבע רגליים ולכן, כדי לחמוק מהאיסור ולהערים על הרשויות, העם סיווג את הארנבים כציפורים; תאוריה קרובה, אחרת, מדברת על הדמיון בטעם בין ארנבים וציפורים ויש המוסיפים שאלה וגם אלו ניצודו באמצעות רשתות; והתאוריה השלישית היא אטימולוגית וטוענת שבמילה היפנית לארנב נכלל האלמנט הפונטי וגם הגראפי שהיסטורית מתאר נוצות של ציפורים ושמכאן נוצרה אסוציאציה שמבוטאת במילת הספירה המשמשת באורח יוצא דופן לארנבים יחד עם כל הציפורים.

העין שלנו, בוודאי העין המערבית, האירופית, רואה תבניות גיאומטריות. דברים צרים וארוכים, דברים פזורים בפרודות קטנות, דברים שטוחים ורחבים, נקודות, טיפות, צרורות, חתיכות של מכלולים ופיסות של דברים: כל אלו ניתנים ל'הסבר' באמצעות גאומטריה של שניים ושלושה ממדים

אם נרחיב מעט את העדשה, נראה כי גם במידע המצומצם והבסיסי שהובא כאן ביחס לשיטות הספירה ביפנית, יש כדי לעורר רצון לראות בו היגיון כללי, שגם עשוי לשקף יסודות בחשיבה של היפנים לדורותיהם. העין שלנו, בוודאי העין המערבית, האירופית, רואה תבניות גיאומטריות. דברים צרים וארוכים, דברים פזורים בפרודות קטנות, דברים שטוחים ורחבים, נקודות, טיפות, צרורות, חתיכות של מכלולים ופיסות של דברים: כל אלו ניתנים ל״הסבר״ באמצעות גאומטריה של שניים ושלושה ממדים, שבה נקודות, קווים וגופים מובדלים מאפשרים לנו לראות היגיון משותף וכולל במערכת מילות הספירה, אפילו כשהן נוגעות לעניינים מופשטים.

אך האם היפנים אכן הפעילו מערכת גאומטרית בבואם לקבוע את מילות הספירה? בתחום הלשון הדברים אינם פועלים כך. המערכות מורכבות ביותר והתפתחותן אורגנית, רב ממדית ומוּנעת על ידי תהליכים וכוחות מסוגים רבים ושונים, שאת רובם קשה עד בלתי אפשרי לנו לדעת. עניין הארנבים והציפורים עוד עשוי להיפתר אם יהיו ממצאים היסטוריים בלתי תלויים, ועיון מעמיק בתרבות על כל ביטוייה הזמינים לנו עשוי להציע לנו הסבר אפשרי לקשר בין כוסות ותמנונים, אולי אפילו בדמות איזו אמונה עתיקה שהשתמרה בשירה או בציור קיר שיתגלה על ידי ארכיאולוגים. אך המערכת כולה מורכבת מכדי שיתאפשר הסבר מקיף אחד.

בה בעת, אם נסתכל על הרעיון בדבר עקרונות גיאומטריים המשתתפים במערכת ומתגלמים בה, יתכן מאוד שנרגיש שהדבר סביר, שאולי איננו חוטאים לאמת, גם אם האמת ברובה הגדול נסתרת מפנינו. וכאן חזרנו למלכודת ההטלה של מערכת תרבותית אחת, שלנו, מערבית, אירופית, על תרבות זרה ורחוקה, שונה בתכלית השינוי, בעלת שורשים משלה, קדומים ביותר, ושכולה מתקיימת בקצה האחר של העולם. גם אם הדברים אינם מגיעים לכדי פטרונות, יש בהם פגם יסודי. האם העובדה שנמצא היגיון חלקי אך מקיף למדי ש״מסביר״ את מילות הספירה היפניות אומרת שהתגלתה לנו אמת? כשמדובר בהיגיון גיאומטרי מהסוג הפשוט שדובר בו כאן, קל לנו במיוחד להניח שהיות שגאומטריה כזאת היא ככל הנראה אוניברסלית, לא יתכן שהיא אינה הסבר חלקי טוב וגם אמיתי לממצאים.

רוב הדברים המתהווים בלשון אינם תולדה של החלטה מפורשת ומתועדת. מכאן שהשאלה 'מדוע' לוקחת אותנו לרוב לאזור הספקולציות, ועומדת בניגוד חד לרצינות של העיסוק בממצאים עצמם, בטקסטים המונחים על שולחננו

זהו המקום לציין שבכל הנוגע ללשון, ״מדוע?״ אינה שאלה מוצלחת, ובוודאי אינה השאלה הראשונה, השנייה או השלישית שכדאי לשאול. עבודה רבה מאוד מזומנת לנו כדי להשיב על ״מה?״ ועל ״איך?״ בגיבוי ממצאים ממשיים מטקסטים אמיתיים. ולאחר שנעשה זאת, נמצא את עצמנו ריקים מצורך לנסות להשיב על ״מדוע?״ או לפחות נבין שתשובה כזאת על פי רוב אינה אפשרית, בגלל מורכבות הנושאים מצד אחד ומיעוט הממצאים היכולים לספק לנו תשובה, מצד אחר. רוב הדברים המתהווים בלשון אינם תולדה של החלטה מפורשת ומתועדת. מכאן שהשאלה ״מדוע״ לוקחת אותנו לרוב לאזור הספקולציות, ועומדת בניגוד חד לרצינות של העיסוק בממצאים עצמם, בטקסטים המונחים על שולחננו.

בתחום שיטות הספירה והדרכים לסווג שמות עצם נספרים, המחקר העכשווי מספק לנו דוגמה נהדרת שיש בה גם כדי להעמיד אותנו במקום ולחנך אותנו לא להניח הנחות מוקדמות ולא להטיל את התרבות שלנו על עמים אחרים ולשונותיהם. בני הפליקור (Palikur) החיים בין צפון ברזיל, בחוף האוקיינוס האטלנטי, ובין גיאנה הצרפתית, באזור שפך נהר האמזונס, מונים כאלפיים איש, אישה וילד בסך הכול. מיקומם הגאוגרפי גרם לכך שהם היו בין הראשונים שהאירופים נתקלו בהם, והם מוזכרים בכתובים כבר בראשית המאה ה-16. ויש להם לשון משלהם, המכונה גם היא Palikur, והמשתייכת למשפחת לשונות ה-Arawak, שהיו נפוצות ברחבי האיים הקריביים וחופי אמריקה המרכזית עד לחלק הצפוני של דרום היבשת.

הפליקור ולשונם מעסיקים מזה שנים זוג חוקרים, בני הזוג דיאנה ודייוויד גרין (Diana M. Green, David R. Green), שחיו בקרבם במשך 12 שנה תוך שהם עושים עבודת שטח קפדנית ושיטתית. אחד הדברים שמשך את תשומת לבם של בני הזוג גרין, ובעיקר של דיאנה, היה שיטת הספירה בפליקור. ובפרט עוררה בהם פליאה וסקרנות העובדה שבפליקור, כמו ביפנית, יש אלמנט מסווג המשמש בין המספר ושם העצם. מראשית שהותם בקרב הפליקור, סיווגו בני הזוג גרין את מילות הספירה הללו על פי צורות גיאומטריות: עגול, שטוח, קעור, קווי ורחב.

כיצד יתכן שבשפתם של בני הפליקור אותה מילת סיווג משמשת לקערות ולסירות, כלומר לצורות קעורות, אך גם לספסלים שטוחים בתכלית? ולא רק לספסלים אלא גם למטבעות, לקרסי דיג ולרובים? מילת סיווג אחרת משמשת למדורה, לערמה של חול, לגל בים, לחור ולפצע, לחדר, לטבעת ולמפל מים

פשוט, טבעי, אינטואיטיבי, בסיסי והגיוני לגמרי. אבל שגוי. לא כך מסווגים הפליקור את הדברים בעולם. בני הזוג ראיינו רבים מבני הפליקור וצברו טקסטים דבוּרים בכמות כוללת של מאות אלפי מילים. עד מהרה התגלו אי-התאמות במציאות הלשונית ביחס לתאוריה הפשוטה, הגאומטרית. למשל, כיצד יתכן שאותה מילת סיווג משמשת לקערות ולסירות, כלומר לצורות קעורות, אך גם לספסלים שטוחים בתכלית? ולא רק לספסלים אלא גם למטבעות, לקרסי דיג ולרובים? מילת סיווג אחרת משמשת למדורה, לערמה של חול, לגל בים, לחור ולפצע, לחדר, לטבעת ולמפל מים.

בני הזוג גרין היו במבוכה. מבוכתם, כמובן, לא שינתה דבר מבחינת בני הפליקור. העובדות בעולמנו מתעקשות להיות כפי שהן, ומי שעוסק בעובדות חייב לכבד את הממצאים, ולהתמודד איתם. לבני הפליקור העניין היה ברור, והם לא חשו צורך לנסח את ההיגיון שלהם או להציג פורמליזציה. מן הסתם, אין אקדמיה ללשון הפליקור וגם לא בית ספר שמכתיב כללים ומתרץ מידע לשוני באמצעות טבלאות מאולצות שתמיד מותירות אותנו, התלמידים, עם חופן נאה ומציק של ״יוצאי דופן״.

עיקרון מרכזי בעבודה האמפירית בתחום הלשון הוא שכל לשון צריכה להיות מתוארת במונחיה שלה. במבט כללי יותר, מדובר באזהרה מתודולוגית וגם אתית לא לכפות מונחים של תרבות אחת על תרבות אחרת, לא להפיק שיפוטים של ״חסר״ או ״יוצאי דופן״ רק כיוון שבלשון שאנו חוקרים הדברים אינם ״מסתדרים״ על פי התבנית שהבאנו איתנו. בלשון שלפנינו לא חסר דבר. בנו חסרה ההבנה, חסר אצלנו השחרור מהדעות הקדומות, וחסרה לנו התעמקות בחומרים.

דייוויד ודיאנה גרין החליטו לשאול את בני שיחם, ולעשות זאת בצורה פתוחה וללא לחץ. הם חשדו שהתכונות שעל פיהן מסווגת ספירת שמות העצם בפליקור קשורה לצורתם של דברים, אבל הם לא הניחו הנחות נוספות. השניים הכינו טבלה: בעמודה הראשונה הם כתבו לעצמם באנגלית מהו הפריט המדובר. בעמודה השנייה, הם רשמו את המילה בפליקור יחד עם מילת הסיווג שהתגלתה בשיחות עם דוברים ודוברות. את העמודה השלישית הם הותירו ריקה. הם שאלו אז את בני שיחם: ״מה הצורה של...?״ והתשובות היו תארים. כלומר תיאור טבעי של הפריט המדובר. התארים היו מילים בעלות רצף של הברות, ולכל הברה משמעות (מדובר בתכונת יסוד של פליקור). הם ניסו להבין את מכלולי ההברות הללו, להסיק מהן מה הפירוש המדויק של כול תואר.

אם נחשוב על קערה וספסל, נראה בקלות שאפשר להפוך קערה לספסל וגם להיפך על ידי פעולות מתיחה רציפות, ללא קריעה, הדבקה או יצירת חורים. טופולוגית, ספסל וקערה שקולים, הם 'אותו הדבר'

פריצת הדרך הגיעה בעזרתו של הפיזיקאי האנגלי כריס ג׳יינס ((Jeynes מאוניברסיטת סארי. עד לניסיון לברר את הדברים עם בני הפליקור, דיאנה גרין ניסתה, למשל, להציע קטגוריה של פריטים גליליים. אלא שפירוק התואר שדוברים ילידיים נתנו לפריטים כאלו גילה שהם מדברים על שלוש תכונות: גבול סגור, שלמות במכלול והתפשטות במרחב: כלומר שמדובר תמיד באובייקט ״שלם״, בעל תיחום סגור והמתפשט לכיוון אחד. מילת סיווג אחרת, שבני הזוג חשבו שהיא מתייחסת לדברים ״רחבים״, הובנה כעת כמשמשת עבור דברים עם חלל פתוח בתוכם. כך מובן כיצד קורה שאבן ואבן עם חלל בתוכה נספרות בצורה אחרת בפליקור, כלומר באמצעות מילת סיווג אחרת. הפיזיקאי ג׳יינס הבין מיד: ״אין מדובר בגאומטריה, אלא בטופולוגיה״. טופולוגיה היא התחום במתמטיקה העוסק באובייקטים גאומטריים המשמרים את תכונותיהם גם כשהם עוברים טרנספורמציות רציפות במרחב כגון מתיחה, פיתול, כיווץ, קימוט וקיפול, בלי סגירת חורים או פעירתם, בלי קריעה, בלי הדבקה ובלי העברת הצורה בתוך עצמה. הטופולוגיה פותחה במסגרת המתמטיקה המודרנית החל בראשית המאה ה-20, על אף שכבר במאה ה-18 פורסמו מספר חידות ודיונים שיש להם השלכות טופולוגיות. אם נחשוב על קערה וספסל, נראה בקלות שאפשר להפוך קערה לספסל וגם להיפך על ידי פעולות מתיחה רציפות, ללא קריעה, הדבקה או יצירת חורים. טופולוגית, ספסל וקערה שקולים, הם ״אותו הדבר״.

הממצאים ביחס ללשון הפליקור אפשרו להצביע על חמש תכונות טופולוגיות שממלאות תפקיד בשיטת הספירה וסיווג שמות העצם בלשון: שלמות, גבול (כלומר הגבולות החיצוניים או כיסוי כל העצם), פְּנים (אזורים של חלל פתוח לגמרי או באופן חלקי), התפשטות (לכיוון או לכיוונים מסוימים) וסימטריה. כל תכונה כזאת מיוצגת פוטנציאלית על ידי יותר ממילת סיווג אחת, כביטוי לעידון ותשומת לב לתת-תכונות. למשל, גבול יכול להיות סגור או פתוח; סימטריה יכולה להיות כוללת (עיגול או ריבוע) או שבורה (בצורה אובאלית), מדויקת או לא-קיימת (אסימטריה). כך תפוז הוא כמו קובייה, אך לא כמו ביצה. ויש הבדל בין גוף מלא שמתפשט לכיוון מסוים כמו מקל, וגוף שמתפשט לכיוון מסוים אך יש לו חלל פנימי, כמו מנהרה. ההבדל הזה מוכר בימינו היטב לכל מי שמתחיל ללמוד טופולוגיה במסגרת לימודי מתמטיקה, אך הוא מעוגן בטבעיות בלשונם של הפליקור, מימים ימימה.

כל אדם נורמלי (מהפליקור, כמובן) יודע שצמרת של עץ אינה גבול רציף. הדבר נכון גם למשעול: הוא הרי תמיד מקוטע על ידי פיסות של צמחיה לאורכו, לא? גם הגבול שלו אינו רציף, והדבר מבוטא בהתייחסות אליו בלשון ובבואם לצייר אותו

וזאת רק ההתחלה של ההיכרות שלנו עם התפישה הטופולוגית של הפליקור ועם האופנים שבהם היא מתבטאת בחייהם, בתרבותם, בתפישת העולם שלהם. לשון וחיים, לשון ותפישת עולם, הם צמדים מורכבים, מערכות מורכבות להפליא שמעצבות זו את זו בתהליכים של היזונים חוזרים רב-ממדיים. הבלשנים המתבוננים מהצד, ויחד איתם אנתרופולוגים, היסטוריונים וחוקרים מתחומים נוספים, יכולים רק לראות מצב דברים נוכחי, ורמזים להשתקפויות של עבר ושל הגורמים שפעלו בו. יחד עם זאת, תגלית כמו קיומם של מאפיינים טופולוגיים במערכת הספירה ובתארים בלשון של הפליקור יכולה להצביע על הקשרים נוספים שבהם התפישות הללו מתבטאות ומעצבות עולם. ואכן, רעיון השלמות מופיע באמנות ובציורים של בני הפליקור, והוא פשוט: אובייקט שמופיע חייב להופיע כולו. אפילו כשהם מביטים בכלי חרס שעליו יש בליטות שנראות כמו אברים של בעל חיים (אוזניים, קרניים וכו׳) הם יחליטו למה הכלי דומה רק לאחר שיכלילו את כל החלקים לכדי שלם. באורח דומה, שלמות נדרשת גם כשמדברים על אברי גוף: קשה להם מאוד לבטא את קיומו של ראש של אדם בלי להתייחס למלוא גופו. גם עניין הגבולות מיוצג ברחבי תרבותם: כפי שלבלון יש גבול התוחם פנים לעומת חוץ, כך אימהות בנות הפליקור מעסות את התינוקות שלהן מדי יום, בכל הגוף כולו, כשהגוף מכונה ״השלמות הכוללת״, ומוגדר על ידי העור, שכבת הגבול בין מה שבפנים והעולם שבחוץ. הם גם אינם מייצגים בציור צמרת של עץ באמצעות קו רציף: הרי כל אדם נורמלי (מהפליקור, כמובן) יודע שצמרת של עץ אינה גבול רציף. הדבר נכון גם למשעול: הוא הרי תמיד מקוטע על ידי פיסות של צמחיה לאורכו, לא? גם הגבול שלו אינו רציף, והדבר מבוטא בהתייחסות אליו בלשון ובבואם לצייר אותו. העקרונות הטופולוגיים המגולמים בשפת הפליקור מתגלים גם בתמונת השמיים שלהם, בקוסמולוגיה: גבולות, פתחים, צורות מתפשטות לכיוון מסוים, חלולות או בעלות חלל פנימי פתוח למחצה. לכן אין זה פלא שכדי להדגים את הדברים הללו, הפליקור אינם נוטים לצייר אותם אלא מעדיפים לעצב אותם בחומר או לגלף אותם בעץ. גם תפישת המין הדקדוקי אצלם מושפעת מהמושגים הטופולוגיים: שמות עצם שמתייחסים לדברים מוצקים או חזקים הם ממין נקבה, ואילו שמות עצם שמתייחסים לדברים רכים, גמישים או שבירים הם ממין ניטרלי. המעבר על הגבול החיצוני של משהו, כמו עורו של תינוק, מדומה אצלם לאריגה, טכניקה נפוצה מאוד בתרבותם לייצור צעצועים, מחצלות ועוד: גבולות גמישים של דברים שלמים, המאוגדים יחד לפי תכונה טופולוגית. אגב: מין זכר אינו משמש לדברים שאינם חיים.

מכאן גם עולה השאלה מה נחשב אצל הפליקור ל״אותו הדבר״. כלומר, מה גורם להם לסווג יחד שני דברים, לחוש שהם אותו הדבר. הם אינם מסווגים על פי תכונות גאומטריות, למשל על פי קריטריון ״דברים שצורתם משולשת״. מבחינתם, ביצה וקונכייה של חילזון הן ״אותו הדבר״, וקשר בחבל ופנימית של צמיג גם הם ״אותו הדבר״. במקרה הראשון, מדובר בעצמים שיש להם סימטריה לאורך ציר, כמו פרקטלים. ובמקרה השני, כפי שיודע כל סטודנט לטופולוגיה, קובעת העובדה שיש להם חללים פנימיים פתוחים רבים. כבר בשיעור הראשון או השני בקורס בטופולוגיה, מתאהבים הסטודנטים בטורוס, שהוא למעשה אבוב של צמיג או בייגלה פשוט, כמו שסבא היה קונה לי בשוק בחדרה.

ההעדפה של הפליקור היא לתכונות איכותניות על פני תכונות כמותניות. גאומטריה מתאימה לתכונות כמותניות, אך עבור תכונות איכותניות, טופולוגיה היא עולם ההתייחסות המתאים.

כעת אפשר לשוב לשאלת השיקולים הנוגעים לשימור והצלה של שפה כמו שפתם של הפליקור. אין צורך או טעם בניסיון לזהות מתמטיקאי בן פליקור שיתגלה כמי שפיתח את הטופולוגיה זמן רב לפני שהיא פותחה באירופה כדי לבנות סביבו אתוס של גאונות שהקדימה את זמנה. הדברים התפתחו כפי שהם התפתחו, ואיננו יודעים כיצד קרה הדבר. האם בני האדם שחצו את מיצרי ברינג לפני כ-15 אלף שנה הביאו איתם מערכת ספירה ותיאור כמו זו המשמשת ביפנית, והיא השתנתה והתפתחה עם הדורות והשינויים הדמוגרפיים, הפיזיים, התרבותיים והלשוניים עד להתגבשות מה שבני הזוג גרין מצאו אצל הפליקור? יתכן שכשתיבדקנה שפות נוספות בין ברזיל ואמריקה המרכזית, ככל שהן שרדו את הקולוניאליזם ההרסני של האדם הלבן, יתגלו רמזים לתהליך כזה. גם אז, יהיה מקום לזהירות ולספק. ובכל מקרה, לא שם יהיה הנימוק לטובת שימור השפה.

האם לעולם שכבר פיתח מתמטיקה מתקדמת מאוד יש תועלת בידע שאינו מנוסח כמתמטיקה שיש בידי הפליקור? ספק רב. אך האם זאת סיבה לתת לשפתם להיעלם? לא לעזור לדובריה ודוברותיה לקיים את תרבותם?

האם לעולם שכבר פיתח מתמטיקה מתקדמת מאוד יש תועלת בידע שאינו מנוסח כמתמטיקה שיש בידי הפליקור? ספק רב. אך האם זאת סיבה לתת לשפתם להיעלם? לא לעזור לדובריה ודוברותיה לקיים את תרבותם? האם כל העניין שלנו בשפה המיוחדת הזאת הוא ההזדמנות שהיא נותנת לנו לעמוד משתאים מול המגוון האנושי? בוודאי שההשתאות שלנו גורמת לנו לעונג והלימוד מאפשר לנו להשתאות היטב. אך בכל זאת, מדוע לשמר את השפה הזאת? מדוע להשקיע בכך אמצעים שניתן להפנות לטיפול בבעיות דחופות של חיים ומוות?

שימור שפה כזאת מכבד את האנושיות של הזולת, ובכך מבהיר לנו על מה ניצבת האנושיות שלנו. ההיכרות העמוקה יותר עם תרבות אחרת מזכירה לנו שתרבותנו היא רק דוגמה אחת, אפשרות אחת מתוך מגוון עצום ורב

הסיבה אינה קשורה לתועלת, לפחות לא באורח ישיר. אם שפה היא זהות, הרי ששימור שפה הוא שימור יסוד מרכזי בזהות, כלומר סיוע ברור לשימור האנושיות המיוחדת של בני אדם. שימור שפה כזאת מכבד את האנושיות של הזולת, ובכך מבהיר לנו על מה ניצבת האנושיות שלנו. ההיכרות העמוקה יותר עם תרבות אחרת מזכירה לנו שתרבותנו היא רק דוגמה אחת, אפשרות אחת מתוך מגוון עצום ורב. שם ממתין לנו שיעור הכרחי במיוחד: השיעור בענווה. במסגרתו, יש לנו הזדמנות לזכור שבני אדם ועמים אינם ״מוצלחים״ יותר או פחות על פי השטחים שהם תפסו או הנכסים החומריים שהם צברו, הטכנולוגיות שהם פיתחו או התועלת המוחשית והמיידית שהם מניבים למין האנושי ברגע מסוים. בני אדם יכולים להיות מוצלחים להפליא גם אם חוכמתם אינה מועברת לאיש פרט לבני הקבוצה שדוברת את לשונם, וגם אם הם עצמם אינם מודעים לכך שמובן מאליו מבחינתם הוא מופלא בעיני תרבות אחרת, מדהים ומיוחד. בני האדם מוצלחים יותר או פחות על פי התנהגותם, על פי מידותיהם הטובות, על פי יחסם לזולת, על פי הדרך שבה הם נוהגים באחר בעיקר כשהאחר הוא מוחלש, קטן ופחות מסוגל להתמודד עם הכוח העומד מולו. יש להניח שגם ללמוד פליקור אינו דבר של מה בכך, גם עבור בוגרי תואר במתמטיקה במיטב האוניברסיטאות בארצות הברית ובאירופה. גם בכך יש מידה של לימוד חיוני, ענווה הממתינה למי שמוכן להיות גוף שמתפשט בכיוון מסוים, ועדיין יש בו חלל פתוח לקבל אליו חידושים.

לעיון נוסף:Diana Green, David R. Green: A TOPOLOGICAL MINDSET: the integration of Palikur object concepts, language, art, and culture, August 2023, DOI:10.13140/RG.2.2.19844.09605

תמונה ראשית: מערכת הכוכבים "אנקונדה" מיוצגת בפסל מחימר: הפליקור יכולים לייצג את מה שהם רואים לא באמצעות ציור אלא בצורות תלת-ממדיות, עם כל התכונות הטופולוגיות שהם רואים ונזקקים להן לתיאור בתרבותם. בייצוג הזה, צלב הדרום מופיע בצד שמאל ושביל החלב בצד ימין, עם המעברים והפתחים וההתארכויות בכיוונים השונים, לפי הטופולוגיה של הפליקור. תצלום: Coleção BEI, ברזיל