הטובים לרשע

אנשים מסוגלים להחליט להיות אכזריים, לעשות מעשים נוראים. המחקר מתקרב והולך להבנת התהליכים הביולוגיים הכרוכים באכזריות האנושית, ולהבנה מה גורם לאדם לנהוג ברשעות שנראית בלתי-אנושית. האם נדע ללמוד מהתובנות הללו?
X זמן קריאה משוער: 19 דקות

ב-1941, בדרך מהגטו למחנה ריכוז באוקראינה, חייל נאצי היכה את סבי למוות. אבי חזה ברצח הזה. מובן שהסיפור הזה הוא רק אחד מבין מיליוני סיפורים דומים, ואני גדלתי בידיעה שהמוות ממתין מעבר לחיים, ושהאכזריות מסתתרת מתחת לאנושיות. המילה "סָפּייֶנס", כלומר "נבון", המופיעה בביטוי הומו ספיינס, אינה מתארת את כל פניו של המין האנושי: אנחנו אלימים בה במידה שאנו חכמים. אולי זאת הסיבה שאנחנו מין ה"הומו" היחיד שנשאר בעולם, והסיבה שאנו שולטים ביד רמה והרסנית כל כך בכוכב הלכת שלנו. כך או כך, עלינו לשאול: מדוע אנשים רגילים מסוגלים לבצע מעשי אלימות שפלים?

אנחנו מסוגלים לבצע מעשים נוראים, אך בה בעת אנו מסוגלים לדון באופן מעמיק ויצירתי בסיבות למעשים הנוראים האלה

הדואליות הזאת היא החידה השוכנת בבסיס הקוסמולוגיות, התיאולוגיות והטרגדיות שלנו. היא המנוע המוסרי, והמתח, שבלב המערכות הסוציו-פוליטיות שלנו. אנחנו מכירים את האור ומכירים גם את החושך. אנחנו מסוגלים לבצע מעשים נוראים, אך בה בעת אנו מסוגלים לדון באופן מעמיק ויצירתי בסיבות למעשים הנוראים האלה. המודעוּת העצמית שמאפיינת את נפש האדם מבלבלת יותר מכול כאשר אנו עוסקים בבעיית הרוע, שבה פילוסופים דנים מאז ימי אפלטון.

פרנקס, חיילים בוזזים, Vrancx, מלחמת שלושים השנים

"חיילים בוזזים" (1620), סבסטיאן פרנקס (Vrancx), המוזיאון ההיסטורי הגרמני. תצלום: ויקיפדיה

תחת הכותרת תסמונת E זיהה פריד מקבץ של עשרה תסמינים נוירו-פסיכולוגיים, המופיעים לעתים קרובות במעשים של רוע

מקום מתבקש לחפש בו את ההסבר לקיומו של הרוע הוא דפוסי ההתנהגות של אנשים המבצעים זוועות, וזה מה שעשה חוק המוח יצחק פריד (Fried) מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, במסגרת מאמרו "תסמונת E", שראה אור ב-1997 בכתב העת The Lancet. תסמונת היא קבוצה של תסמינים ביולוגיים המרכיבים יחד תמונה קלינית מסוימת. האות E מייצגת את המילה Evil, "רוע". תחת הכותרת תסמונת E זיהה פריד מקבץ של עשרה תסמינים נוירו-פסיכולוגיים, המופיעים לעתים קרובות במעשים של רוע – כאשר, לדבריו, "קבוצות של פרטים שלא היו אלימים עד כה" הופכים ל"רוצחים שהורגים שוב ושוב פרטים פגיעים בחברה". עשרת התסמינים הם:

  1. חזרתיות: חזרה כפייתית על התוקפנות.
  2. אובססיה לאידאות: לתוקפנים יש אובססיה לתפישות המצדיקות את התוקפנות שלהם, ומכשירות את הקרקע למשימת הטיהור האתני. לדוגמה, התפישה לפיה של כל המערביים, או כל המוסלמים, או כל היהודים, או כל בני הטוטסי, הם מרושעים.
  3. התמדה: לנסיבות אין השפעה על התנהגותם של התוקפנים, שמתמידים בה אפילו אם היא מובילה להרס עצמי.
  4. תגובתיות רגשית מופחתת: התוקפנים אינם מגיבים רגשית למתרחש.
  5. עוררות-יתר: החזרה על התוקפנות מעוררת בתוקפנים התרוממות רוח, ועוצמתה מושפעת ממספר הקורבנות.
  6. אין פגיעה במיומנויות השפה, הזיכרון ופתרון הבעיות: התסמונת אינה משפיעה על יכולות קוגניטיביות גבוהות.
  7. הסתגלות מהירה: התוקפנים מאבדים את רגישותם לאלימות.
  8. קומפרטמנטליזציה (כלומר "מידור"): האלימות מתרחשת במקביל לחיי המשפחה החמים הרגילים.
  9. תלות סביבתית: ההקשר, ובייחוד ההזדהות עם הקבוצה והציות לסמכות, קובע אילו פעולות הן אפשריות.
  10. התפשטות קבוצתית: ההשתייכות לקבוצה מאפשרת את הפעולה, וכל חבר מתאים את התנהגותו להתנהגותם של חברים אחרים. ההנחה של פריד היא שלכל צורות ההתנהגות הללו יש גורמים נוירו-פיזיולוגיים יסודיים שיש לחקור.

שימו לב שהתסמונת הזאת מתארת אנשים שהיו נורמליים בעבר אך השתנו ועתה הם מסוגלים להרוג. היא אינה מתארת את ההרג שמבצעים חיילים בשעת מלחמה, בחסות המדינה – הרג שבגללו רבים חוזרים מהקרבות (במקרה הטוב) עם פוסט-טראומה; היא אינה מתארת פתולוגיות פסיכולוגיות מוכרות כמו הפרעת אישיות אנטיסוציאלית, שבגללן עלול מישהו לירות בתלמידי בית ספר; והיא אינה מתארת פשעי תשוקה או הנאה סדיסטית מהסבת כאב. כשחנה ארנדט טבעה את הביטוי "הבנאליות של הרוע" בספרה "אייכמן בירושלים" (משנת 1963), היא התכוונה לומר שאנשים האחראים לפעולות המובילות לרצח המוני, עשויים להיות אנשים רגילים, המצייתים לפקודות מסיבות בנאליות, כמו רצון לשמור על מקום העבודה שלהם. טענת ה"רגילוּת" הזאת נבדקה על-ידי פסיכולוגים חברתיים. ב-1971, ניסוי הכלא של הפסיכולוג פיליפ זימבַּרדוֹ (Zimbardo) מאוניברסיטת סטנפורד העמיד למבחן את הטענה ש"סטודנטים רגילים" יוכלו להפוך ל"סוהרים" מתעללים – אף שהיא נשארה בלתי מבוססת, לאור הראיות המעידות על כשלים בניסוי, שמעולם לא שוחזר. אף-על-פי-כן, אנשים הלוקים בתסמונת E הם אכן רגילים, כלומר הם אינם לוקים בפתולוגיות פסיכולוגיות מובהקות. ההיסטוריון כריסטופר בראונינג (Browning) כתב על "אנשים רגילים" כאלה, שהפכו לחיילים נאצים, בספר בשם זה משנת 1992 (פריד מציין את הספר במאמרו). סביר להניח שהחייל שהרג את סבא שלי היה גם הוא איש רגיל.

לביולוגיה יש כיום תפקיד מרכזי בניסיונות להסביר את ההתנהגות האנושית, אף שהיא לבדה אינה הסבר מספק לזוועות כמו השואה. אמנם חקר המוח הוא כלי מלהיב שעוזר לנו רבות להבין את עצמנו, אך הוא אינו מסביר את האכזריות האנושית במלואה. התיאורים הסיבתיים המוצלחים ביותר לחורבן שבני אדם ממיטים אלה על אלה, מגיעים מתחום ההיסטוריה הפוליטית – לא מהמדע, וגם לא מהמטפיזיקה. ואף שהמאה הקודמת מלאה בזוועות בקנה מידה בלתי נתפש (אם כי את מקורותיהן הפוליטיים אנו תופשים היטב), דווקא עליית דאעש וההתגייסות המרובה של צעירים נלהבים לשורותיו העניקו חשיבות מחודשת לתיאוריה של פריד. בשל כך הוא החליט לארגן, יחד עם הנוירו-פיזיולוג אלן ברתוֹז (Berthoz) מקולז' דה פראנס בפריז, שלושה כנסים בנושא תסמונת E, שנערכו בשנים 2015-2017 וקיבצו חוקרי מוח, פסיכולוגים חברתיים, נוירו-פיזיולוגיים, פסיכיאטרים, מומחים לטרור ומשפטנים, שאת מקצת התיאוריות והתובנות שלהם אני חולקת עמכם כאן. תסמונת E היא תיאוריה מועילה המסייעת בהתנעת דיון בינתחומי חדש בנוגע לבעיה הישנה הזאת – והיא דוגמה מצוינת לאופן שבו אפשר לקחת נתונים נוירו-מדעיים ולנסחם במושגים אנושיים. הגישה הזאת כבר החלה להניב השערות והסברים מעניינים.

אנשים, ים, צעירים

אנשים מביטים בים. למה הם מסוגלים? מה יגרום להם להיות אכזריים? תצלום: סמי ואסקס

ככל שהאנטומיה התפקודית של המוח מתגלה לנו באופן מדויק ומפורט יותר, כך משתפרת יכולתם של חוקרי המוח לתת מענה למורכבויות שבבסיס ההתנהגות האנושית, ובהן האלימות. אך מכיוון שאנו בעלי חיים שהתפתחו לאורך זמן רב, חקר הבסיס הביולוגי של ההתנהגות מחייב אותנו להביט הן בתוצאותיו של הזמן האבולוציוני והן בתוצאותיו של הזמן ההיסטורי – ולהבין כיצד תרבויות מגייסות לתועלתן את המעגלים שבמוחנו, וכן כיצד המעגלים האלה מייצרים תרבויות. כיוון שהתפתחנו כיצורים חברתיים, כיצורים אינטראקטיביים, חקר המוח מחייב דיאלוג עם דיסציפלינות אחרות – האבולוציה של המוח לא התרחשה בבידוד, וכל פעולה מתרחשת בזמן נתון ובמקום נתון בעל משמעות נתונה. לסביבה הפסיכולוגית והתרבותית יש השפעה מכרעת על האופן שבו תהליכים ביולוגיים באים לידי ביטוי. לכן התכונות שפריד ציין במאמרו מתייחסות לשילוב בין תנאים נוירולוגיים וסביבתיים.

רוב האנשים – כולם פרט לפסיכופתים – נרתעים מאוד מהסבת כאב, ומהרג על אחת כמה וכמה. נדרשים שטיפת מוח וכפייה כדי לעמעם את התגובה הרגשית שלנו ולהתגבר על הרתיעה שמונעת מאיתנו לחצות את סף האכזריות

אחד התסמינים המרכזיים של תסמונת E הוא "תגובתיות רגשית מופחתת". רוב האנשים – כולם פרט לפסיכופתים – נרתעים מאוד מהסבת כאב, ומהרג על אחת כמה וכמה. כפי שניתן ללמוד מעבודתו של הפסיכיאטר רוברט ג'יי ליפטון (Lifton), נדרשים שטיפת מוח וכפייה כדי לעמעם את התגובה הרגשית שלנו ולהתגבר על הרתיעה שמונעת מאיתנו לחצות את סף האכזריות, שמעבר לו מתחיל תהליך "ההסתגלות" – התסמין שאומר כי החזרה על פעולה מסוימת מקלה עלינו את ביצועהּ. אנשים המבצעים רצח עם, או מענים בני אדם אחרים, מסוגלים לאהוב את ילדיהם ולרצות את הטוב ביותר עבורם, ובו בזמן לא לחוש דבר כלפי הקורבנות שלהם – וזוהי ה"קומפרטמנטליזציה" שפריד מדבר עליה. זה קרה כנראה גם אצל החייל הנאצי עלום השם שהרג את סבי. יתרה מזו, השתייכות משפחתית וחברתית הן שני דברים נפרדים. כשהן נפגשות, ידה של הזהות הקבוצתית על העליונה, כפי שקרה כאשר משפחות בבוסניה וברואנדה פנו זו נגד זו. אמפתיה כמעט לעולם אינה מופנית לכל אדם באשר הוא.

טניה זינגר (Singer), שחוקרת את הפן החברתי של המוח במכון מקס פלנק בלייפציג שבגרמניה, מגדירה אמפתיה כיכולת "להדהד" את רגשות הזולת. היא מתחילה להתפתח כבר בינקות – תחילה כחיקוי, ובהמשך כקשב משותף, כלומר הפניית תשומת הלב למקום שאדם אחר מפנה אליו את תשומת לבו – והופכת עם הזמן ליכולת לאמץ את נקודת מבטו של אדם אחר. אנו לומדים להפנות את התפישה המרחבית מהעצמי אל הזולת, כאילו אנו נכנסים ממש לנעליו של מישהו שאינו אנחנו. אמפתיה דורשת, כנקודת מוצא, את היכולת להבחין בין העצמי לאחר. זהו אחד ההיבטים של "התיאוריה של התודעה", שאנו רוכשים במהלך חמש השנים הראשונות לחיינו. מחקריו של הפסיכולוג ההתפתחותי פיליפ רוֹשָׁה (Rochat) מאוניברסיטת אמורי באטלנטה מלמדים כיצד ילדים מפתחים בערך באותו תקופה גם את היכולת לנקוט עמדה אתית, ונעשים מודעים לאופן שבו פעולותיהם נתפשות על-ידי אחרים.

שני ילדים, ים, אמפתיה

"תראי את הים שאני רואה, הנה שם, מולנו", תצלום: טורסטן דדריכס.

הבררנות של האמפתיה מסבירה גם איך ייתכן שנחלוף על פני חסר בית בלי שנרגיש צורך לעזור לו, או למה נתענג על רכילות מרושעת בנוגע לאדם שאיננו אוהבים

עם זאת, אף שהאמפתיה מבטיחה לכידוּת בקבוצה או בחברה, היא מעודדת גם דעות קדומות וצרות אופקים. הרצון בנקמה צומח מתוך האמפתיה. הפסיכולוג החברתי אמיל ברוּנוֹ (Bruneau) מאוניברסיטת פנסילבניה הראה עד כמה קל לגלות אמפתיה כלפי "קבוצת הפנים" על חשבון "קבוצת החוץ". כך היא מכשירה את הקרקע לראות בחברי קבוצת החוץ אויבים, ואף לעשות להם דה-הומניזציה. הבררנות של האמפתיה מסבירה גם איך ייתכן שנחלוף על פני חסר בית בלי שנרגיש צורך לעזור לו, או למה נתענג על רכילות מרושעת בנוגע לאדם שאיננו אוהבים. אמפתיה היא בררנית בהכרח, אצל כולנו, ואת היעדרה ניתן לחוש מדי יום במקרים של אלימות בלתי קטלנית המתרחשת בחיי החברה והמשפחה, בעסקים ובפוליטיקה. ולאור השכיחות הגבוהה של התופעה הזאת, אנו מבינים ש"שחיקת האמפתיה" – מונח שהפסיכולוג סיימון ברון-כהן (Baron-Cohen) משתמש בו בספרו The Science of Evil: On Empathy and the Origins of Cruelty (משנת 2011) – אינה תנאי בלעדי מספק להתפרצות של אלימות קיצונית. ואף-על-פי-כן היא תנאי הכרחי, שכן היא פותחת פתח לאפליה, ובסופו של דבר לרצח עם. כפי שאמר חוקר המוח ז'אן דֶסֶטי (Decety) מאוניברסיטת שיקגו, "להיפר-חברותיות שלנו יש צד אפל".

ההסבר ההתפתחותי הזה מפזר במידת מה את הערפל סביב שני פניו של האדם – היכולת לעזור לזולת ולהרוג אותה בעת ובעונה אחת, או לשכנע את עצמנו שאנו מנהלים "מלחמה צודקת". כמו הומיניניים אחרים, בהם השימפנזים, פיתחנו את היכולת לבסס מערכות יחסים, ולתקשר ולשתף פעולה עם פרטים אחרים בסביבתנו הקרובה – אבל באותה נשימה התפתחה בנו גם היכולת, או הנטייה, לתקוף פרטים זרים וחברי שבטים אחרים. מה שמבדיל בין האדם להומיניניים אחרים היא המודעות העצמית המגדירה את אנושיותנו. ולכן מתמיה שאנו עדיין מסוגלים להמיט הרס וחורבן, למרות יכולתנו להבין את עצמנו ולייצר מודלים מדעיים מתוחכמים במוחנו.

תנין

לרוב, לא מועמד טוב לזכות באמפתיה. תצלום: גאטנו צ'סטי

כשבוחנים את האמפתיה מבעד לעדשת חקר המוח, מתקבל מודל פיזיולוגי מעניין: האמפתיה מתגלה כתהליך מורכב ודינמי המאחד בתוכו את התפקודים הניהוליים, הקדם-מוטוריים והסנסורי-מוטוריים. התהליך הזה נשען בייחוד על הקורטקס הפרה-פרונטלי ונטרו-מדיאלי (vmPFC) וכך הקורטקס האורביטו-פרונטלי (OFC), החופף לו חלקית. ה-OFC הוא בעל תפקיד מרכזי בעיבוד הרגשות המיוצרים באמיגדלה – מבנה אבולוציוני קדום במערכת הלימבית. פגיעה ב-OFC משבשת את החוויה הרגשית – ואיתה משתבשת יכולת קבלת ההחלטות. מחקריו של אנטוניו דמאסיו (Damasio) מאוניברסיטת קליפורניה הדרומית בלוס אנג'לס בנושא "השערת הסמן הסומטי", מסבירים כיצד תחושות גופניות המשתתפות באיתות הרגשי ומעובדות ב-OFC וב-vmPFC, מסייעות לנו לקבל החלטות שהולמות את ההקשר החברתי. כלומר הן מסייעות לנו להעריך את העולם ולגבש עמדה מוסרית.

בהינתן הנסיבות המתאימות, כ-70 אחוז מהאוכלוסייה עלולים לסבול משבר קוגניטיבי ולהשתתף בפשעים בחסות הקבוצה

תופעת התגובתיות הרגשית המופחתת נובעת מפעילות-יתר באזורי המוח הללו, המעכבת בתורה את פעולת האמיגדלה. מחקרים מעידים על ליקויים בפעילות ה-OFC אצל אנשים עם הפרעה כפייתית-טורדנית (OCD). אם כך, ייתכן שליקויים אלה קשורים לאופיין האובססיבי של התפישות המשמשות להצדקת רצח של חברי קבוצה מסוימת. ועוררות היתר שמביאה להתרוממות רוח – כמו בעת שימוש בקוקאין –  ומעודדת אותנו לפעול ברוח התפישות הללו, נובעת מתהליך המתרחש בקורטקס הפרה-פרונטלי מדיאלי (mPFC). בקצרה, תסמונת E מתרחשת כאשר הנתיבים הרגשיים במוח מפסיקים לווסת את כושר השיפוט שלנו ואת פעולותינו. יש קצר בתקשורת בין האמיגדלה למבנים קוגניטיביים גבוהים יותר בקליפת המוח (הקורטקס). העצמי הפּועל מתנתק מהרגש. פריד מכנה את התופעה הזאת "שבר קוגניטיבי". הוא חושב שבהינתן הנסיבות המתאימות, כ-70 אחוז מהאוכלוסייה עלולים לסבול משבר קוגניטיבי ולהשתתף בפשעים בחסות הקבוצה – ואולי זה מה שקרה בניסוי הכלא של סטנפורד, למרות ההסתייגויות הידועות בנוגע לתוצאותיו.

מפגין, גי פוקס, הפגנה, מחאה

מפגין: האם בחסות ההמון והמסכה, הוא יעבור משבר קוגניטיבי, או שמא הדבר יקרה אצל אנשי החוק? תצלום: אחמד זיאן

העצמי הפועל של אדם הלוקה בשבר קוגניטיבי, אינו חש אמפתיה. אבל אמפתיה אינה תמיד גורם מנבא מהימן להתנהגות הולמת. לדוגמה, איננו חשים אמפתיה כלפי חרקים שגוססים בגלל שינוי האקלים, אבל אנחנו בכל זאת יכולים לקבל החלטה רציונלית לפעול למניעת האסון. אמפתיה אף עלולה להוביל להחלטות שיפגעו באדם שכלפיו אנו מפנים אותה – מנתחים שחשים אמפתיה כלפי המטופלים השרועים על המיטה, לא צריכים לנתח אותם. יש דבר כזה, כמות מופרזת של רגש. הפסיכולוג פול בלוּם (Bloom) מאוניברסיטת ייל טען "נגד האמפתיה", בין היתר בספר בשם זה משנת 2016 (Against Empathy). הוא כתב שיש דרך טובה יותר להעריך את סביבתנו ואת אופן הפעולה הנדרש בה, והיא "חמלה רציונלית". כלומר, יכול להיות שלחברים בקבוצה השמה לה למטרה להרוג את אויביה –  או את מי שהיא תופשת כאויב –  יש יכולת לחוש אמפתיה כלפי בני קבוצתם, אבל אין להם די חמלה רציונלית כלפי אויביהם.

המְענה יודע בדיוק איך לפגוע, והוא מבין שקורבנו שרוי בכאב עז. יש לו – בדרך כלל מדובר בגבר – היכולת הקוגניטיבית הנדרשת כדי לחוש אמפתיה, כדי להבין את החוויה של המעונה. אך אין די ביכולת הזאת לבדה. למעשה פשוט לא אכפת מכאבו של הזולת

כדי להיטיב להבין מה מאפשר לבני אדם לחצות את הסף שמעבר לו הם מסוגלים לפגוע ולהרוג בדם קר, נפנה לדוגמה של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. הנוכחים במשפטים הנערכים בבית הדין הזה מדווחים לעתים קרובות על היעדר חרטה מצד העבריינים. הפסיכולוגית הקלינית פרנסואז סירוֹני (Sironi), שעורכת מבדקי הערכה לעבריינים עבור בית הדין ומטפלת בהם ובקורבנותיהם, ראתה במו עיניה כיצד מתבצע "הרצח של העצמי", כפי שמכנה זאת ליפטון – במקרה של קאינג גואק איב, הידוע בשם "החבר דוֹיְק", שהתגאה בהקמת ובניהול כלא S-21 של הקמר רוז', שבו עונו וחוסלו רבים בקמבודיה. דויק היה אחד מאותם פושעים שלא חשו כל חרטה. זהותו היחידה היא תפקידו, והוא ביצע אותו בנאמנות מפחד שיאבד את עצמו ואת כל אונו. הוא לא הצליח להבין את סירוני, כששאלה אותו: "מה קרה למצפון שלך?" השאלה הזאת הייתה סתומה לחלוטין מבחינתו.

אף שאצל הלוקים בתסמונת E, היכולת לפענח אותות רגשיים נפגעת במידה "קטסטרופלית", לדברי פריד, התפקודים הקוגניטיביים שלהם נשארים תקינים. המְענה יודע בדיוק איך לפגוע, והוא מבין שקורבנו שרוי בכאב עז. יש לו – בדרך כלל מדובר בגבר – היכולת הקוגניטיבית הנדרשת כדי לחוש אמפתיה, כדי להבין את החוויה של המעונה. אך אין די ביכולת הזאת לבדה. למעשה פשוט לא אכפת מכאבו של הזולת. הכאב הוא כלי מבחינתו. יתרה מזאת, לא אכפת לו שלא אכפת לו. ולבסוף, לא אכפת לו שצריך להיות אכפת לו – וזה חשוב. נעלם הפן הרגשי של כושר השיפוט, זה שאחראי להתגבשות החוש המוסרי.

במצב כזה, יש היתוך של הזהות עם מערכת גדולה יותר שבתוכה מתפצל העצמי המרגיש מהעצמי הקוגניטיבי, ושבתוכה מתחלפים ערכי המוסר של הפרט בנורמות ובכללים של המערכת. לכימיה יש תפקיד מהותי כאן, כיוון שהיא מעורבת בכל התפקודים המוחיים והגופניים – ולאור זאת גם ניתן להשפיע עליה באמצעות תרופות. חוקר המוח טרבור רובינס (Robbins) מאוניברסיטת קיימברידג' חקר את סוגיית "הטרור הפרמקולוגי": לדוגמה, כיצד האמפטמין קָפּטָגוֹןהמשמש, בין היתר, את חברי דאעש – משפיע על תפקוד הדופמין, מפחית את רמת הסרוטונין ב-OFC ומוביל להתנהגות נוקשה, כמו-פסיכופתית, לעלייה בתוקפנות ולתסמין ההתמדה, שפריד מונה אותו כאחד מתסמיניה של תסמונת E. הקפטגון מכבה את ההתקשרות החברתית ומנטרל את התגובות הרגשיות שלנו (ובהן את האמפתיה). מצב זה נקרא אלקסיתימיה.

קמר רוז', חמר רוז', קמבודיה, רצח עם

גולגלות של קרבנות רצח העם שבוצע בקמבודיה על ידי הקמר רוז', מוזיאון צ'ונג-אק. תצלום: The Naked Ape

זהו תיאור נוירולוגי מפושט המסביר כיצד אדם נעשה מסוגל לרצוח בדם קר. מחקרי מוח העוסקים בקשר בין ערך לפעולה עשויים לשפוך אור נוסף על הגורמים המעורבים בכך. ה-OFC מפותח מאוד במוחם של בני אדם ופרימטים. כפי שאפשר ללמוד ממחקריו של אדמונד רולס (Rolls) מהמרכז למחקרי מוח חישוביים באוקספורד, יש לאזור המוח הזה תפקיד מכריע בייצוג ערך של גמול בעת תגובה לגירויים: אנו מקבלים החלטות על בסיס הערך שאנו מקצים – לאובייקט כלשהו, לאידאה, לפעולה, לנורמה, לאדם. הרגשות שלנו עתירי ערך, והפעולות שלנו משתנות ומתעדכנות בהתאם לאופן שבו העולם מגיב אליהן. כלומר, התגובה של העולם לפעולותינו מנחה אותנו לחתור לגירויים מסוימים או להימנע מהם. ויש מקרים שבהם ההתנהגות שלנו נמשכת ללא שינוי בחיפוש אחר גמול שלעולם אינו בא – זה מה שקורה בפעולה כפייתית, אחד התסמינים של תסמונת E. צוות החוקרים של מתיאס פֶּסיגְליון (Pessiglione) מפריז זיהה תפקיד מרכזי גם ל-vmPFC בייחוס ערך לגירוי או לאידאה. בגלל אזור זה אנו מחליטים לנקוט פעולה על סמך הגמול המפתה שלה, או להפך, על סמך התוצאות השליליות הצפויות. אבל כשהתפקוד הזה נמצא במצב של גירוי יתר, קלטים חדשים – כמו קורבנות המבקשים מאיתנו רחמים – אינם משפיעים על האופן שבו אנו מייחסים ערך לאידאה, כמו, לדוגמה, האידאה ש"מגיע לכולכם למות". וכיוון שהערך אינו משתנה, הפעולה אינה משתנה. היא נעשית אוטומטית, וכך גורם או מנהיג חיצוני יכולים לשלוט בה, באופן שאינו תלוי בערך שהאדם היה עשוי לייחס לה על דעת עצמו.

אבל האירועים הנוירולוגיים האלה מובילים לפעולה פלילית רק בנסיבות סביבתיות ייחודיות. צוות החוקרים של הפסיכיאטר דייוויד כהן (Cohen) מבית החולים פּיטייֶה-סַלפֶּטְרֶייר בפריז בחן בני נוער המועמדים לרדיקליזציה. החוקרים מצאו שתנאים סוציו-פסיכולוגיים מסויימים בילדות – כמו היעדר אב או אֵם בלתי יציבה, והיסטוריה של משפחות אומנות – משפיעים על התפתחות הזהות, ובמקרים אחדים אף מובילים בסופו של דבר לצורך להיטמע בקבוצה גדולה יותר עם תפישת עולם טרנסצנדנטית ברורה. שוב, הקבוצה חזקה יותר מהמשפחה. כפי שמסביר האנתרופולוג סקוט אטראן (Atran), עימותים רבים אינם נפתרים מפני שהצדדים השונים מנהלים אותם בשם ערכים רוחניים אבסולוטיים – חילוניים או דתיים – ולא לשם השגת תוצאה מועילה. ערכים אלה עלולים להיראות חשובים מאין כמוהם, כלומר הם עלולים להיות חזקים יותר מקשרי המשפחה.

הרופאים הנאצים שכנעו את עצמם שהם פועלים למען טובת הכלל. הם יצרו במוחם עמדה מוסרית מעוותת השואפת כביכול להיטיב עם הזולת

ברומן שלה Home Fire (משנת 2017), הסופרת הבריטית-פקיסטנית קמילה שמזי (Shamsie) מציגה בחור פקיסטאני חם ותמים בעל קשיי הסתגלות. הבחור נופל טרף למגייסים של דאעש כיוון שהוא רוצה להתאחד עם האב שאיבד, לחוש הגשמה עצמית ולהשתייך לקהילה המסורה כביכול לטובתו של העולם. הנרטיבים שלנו, הפנימיים והחיצוניים גם יחד, משפיעים על ההחלטות שאנו מקבלים ומצדיקים אותן, שכן הם מייצרים איזושהי לוגיקה ברורה שמרגיעה אותנו, ויכולה גם להיראות טובה ונכונה. הלוגיקה הזאת "תופסת טרמפ" על החוש המוסרי שלנו ומסווה את עצמה כמוסר, וכך היא יוצרת דיסוננס קוגניטיבי "בין מה שאנו חושבים ומה שאנו עושים", כפי שאמר פעם זימברדו – בין מה שאנו משכנעים את עצמנו שראוי לעשות, לבין האמונות והתפישות העמוקות הקודמות שלנו. הבחור מספרהּ של שמזי מתחרט במהרה על ההחלטה שקיבל ומנסה להתרחק מהאלימות כי אינו מסוגל להכיל אותה. רוצה לומר, הוא אינו מסוגל לעמוד בדיסוננס הקוגניטיבי. לא כך הרופאים הנאצים, ששכנעו את עצמם שהם פועלים למען טובת הכלל. הם יצרו במוחם עמדה מוסרית מעוותת השואפת כביכול להיטיב עם הזולת. הנאום שנשא היינריך הימלר בפוזן ב-1943 הוא דוגמה מצמררת להצדקה מוסרית כביכול להתנהגות פושעת: "יש לנו הצדקה מוסרית, הייתה לנו החובה כלפי עמנו לעשות זאת, להרוג את האנשים שרצו להרוג אותנו". מרגע שמנתקים את ההצדקה המוסרית מתגובה רגשית מותאמת לזולת, אפשר למצוא צידוק רציונלי לאלימות. זה קרה שוב ושוב לאורך ההיסטוריה.

היינריך הימלר

היינריך הימלר, דיוקן משנת 1929. תצלום: היינריך הופמן, הארכיון הלאומי של גרמניה, ויקיפדיה

"אנשים רגילים" חייבים לעבור סף מסוים כדי להגיע למקום שבו תסמונת E ותסמיניה מתחילים לפעול – הנסיבות הן שדוחפות אותם מעבר לסף הזה

אבל "אנשים רגילים" חייבים לעבור סף מסוים כדי להגיע למקום שבו תסמונת E ותסמיניה מתחילים לפעול – הנסיבות הן שדוחפות אותם מעבר לסף הזה. חוקר המוח פטריק הגארד (Haggard) מיוניברסיטי קולג' בלונדון נותן לנו תובנה חשובה בנוגע למה שמתחולל בתהליך חציית הסף. מחקריו מלמדים עד כמה הכפייה הראשונית, זו שמאפשרת לנו לחצות את הסף מלכתחילה, היא חזקה. לאחר שאייכמן אמר במשפט שלו ב-1961 שהוא "רק ציית לפקודות" – מהלך שנקרא "הגנת נירנברג" כי הראשונים שהשתמשו בו היו נאשמים נאצים במשפטי נירנברג ב-1945-6 – טען הפסיכולוג סטנלי מילגרם (Milgram), טענה מופרזת למדי, שרוב האנשים יצייתו לפקודות מגורמי סמכות, גם אם הפקודה היא לפגוע באדם אחר. מילגרם התעניין בסוגיית הציות. הגארד, שחוקר את תחושת הבעלות שלנו על פעולותינו – קרי את התחושה שאנו בלבד יוזמים את פעולותינו, ולה חשיבות מרכזית הן בחיינו והן בטיעונים משפטיים בנוגע לאחריות פלילית – בדק דבר אחר: הוא רצה לדעת מה קורה לאדם שעובר כפייה ומאבד במידת מה את האוטונומיות שלו. בניסוי שממשיך במובן מסוים את הניסוי של מילגרם (אבל נותן מענה לאחדות מהבעיות האתיות והמתודולוגיות העולות ממנו), מצא הגארד שנבדקיו חוו ירידה משמעותית בתחושת הבעלות על פעולותיהם כאשר גורם חיצוני כפה עליהם לפעול. הכפייה מכבה את תחושת האחריות שלנו, והרי זה ממצא מטריד ביותר.

המתאמים השונים בין אכזריות ותהליכים נוירולוגיים אינם מלמדים על קיומה של בעיה רפואית. תסמונת E אינה מחלה, והיא גם אינה הפרעה שעומדת בסף של מדריכי אבחון כמו ה-DSM וה-ICD. אם תינתן לה חותמת רשמית כזו, יהיו לכך השלכות משפטיות: כפי שציין המשפטן ז'אן-פול קוסטה (Costa), לשעבר נשיא בית המשפט האירופי לזכויות אדם, השימוש בראיות נוירולוגיות בבית משפט הוא בעייתי, כי העדים המומחים נדרשים לפענח נתונים מעורפלים ובלתי מדויקים. קשה לקבוע בדיוק אילו תהליכים מוחיים – ובהם אלה שאחראים לתחושת הבעלות שלנו על פעולותינו – יכולים או אמורים לשמש גורמים מקלים בזירה המשפטית.

אבל אם נזהה, כפי שעשה פריד, שורה של תכונות המאפיינות התנהגות אכזרית ונקיים בעניינן דיון נרחב המשלב תחומים שונים, ובייחוד את תחום חקר המוח, נוכל לשפר את תוכניות המניעה והתיקון שאנו זקוקים להן נואשות. השטן מת, אבל תמיד יהיה מי שיבצע מעשים של רוע. התשובה לשאלה "למה?" עודה לוטה בערפל, ואני אחת ממיליוני בני האדם שחיים בצלו של סימן השאלה הזה, שאבי ניצול השואה הוריש לי. אבל לפחות תשובות אחדות לשאלה "איך?" נמצאות כעת בהישג ידנו.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

נגה אריכא (Arikha) היא היסטוריונית של הרעיונות, המתמקדת בקשר בין גוף לנפש ובזיהוי הגנאלוגיה של המושגים הנוגעים לכך. היא לימדה בבארד קולג', הייתה חברה במועצה המייעצת למגזין Prospect, וכן בקתדרה למדעי הרוח בקולג' לאמנות בפריז. היא מחברת הספר Passions and Tempers: A History of Humours (משנת 2007). היא מתגוררת בפריז.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: דמויות בתחנת רכבת, מעיסת נייר צבועה, צעצועים שיוצרו בגרמניה, 1936. המוזיאון לצעצועי ילדים, מילנו. תצלום: DeAgostini, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי נגה אריכא, AEON.
- דימוי שערדמויות בתחנת רכבת, מעיסת נייר צבועה, צעצועים שיוצרו בגרמניה, 1936. המוזיאון לצעצועי ילדים, מילנו. תצלום: DeAgostini, אימג'בנק / גטי ישראל


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על הטובים לרשע

01
גוני

מאמר מרתק וחשוב מאוד בתור אזהרה. כנראה שבני אדם עם אגו מנופח מסוגלים לשכנע את עצמם שהם יודעים את טובת המין האנושי עד כדי כך שהם לוקחים לעצמם את הזכות להיות אכזריים. כנראה שכשמנפחים עקרונות יחד עם אגו, זה מה שיוצא.

02
סוף סוף הבנתי

הבנתי מהמאמר שתסמונת E השפיעה גם על השופטים במשפטי נירנברג. הם לא גלו שום רחמים על הנדונים ולא חשו שום אמפתיה, אלא דנו לתליה את חסרי הישע עד צאת נשמתם, כמציתים לנורמה של הקבוצה.

03
דומינו ישראלי

נישואי תערובת מסכנים את המזה"ת בשואה
|
עקב נשואי תערובת יתערבבו בצבור החלוני אנשים רבים שאינם יהודים לפי ההלכה, ולא יהיה שום הכר בינם לבין החלוניים בני היהודיות, ואף יתוספו עליהם צאצאי התערובת, ואז כל אחד ואחד מבניו של הצבור העברי הלא-אורתודוקסי יעבור מהסטטוס הנוכחי של "בחזקת יהודי לפי ההלכה" לסטטוס של "ספק נכרי לפי ההלכה".
השנוי במעמדם של הלא-אורתודוקסים הרה אסון:
היהודים שומרי המסורת, בגלל התגברות פחדם מנשואי תערובת של בניהם עם עברים-ספק-נכרים, ינקטו אמצעים להתבדלות (כבר עכשיו רבנים קוראים ליסד מרשם אוכלוסין פרטי, ומשלוב תוצאות סקרי דעת קהל, לרבות זה שפורסם ב"הארץ" 22.08.14, יוצא שעמדתם של רבים מאד מהמסורתיים היא כשל הדתיים, בענין ההתבוללות). האמצעים שינקטו המסורתיים והדתיים יהיו חמורים הרבה יותר משנוקטים הם היום כדי להתרחק מהצבור הלא-אורתודוקסי, ובנוסף, יחנכו מילדות להתיחס לגויים-העברים האסורים בחיתון כאל "מוקצה", כפי שנהגו אבותינו בגולה כלפי ה"שקצים" וה"שקצות".
|
הבדלות ממושכת מובילה לנכור הדדי, גם לנכור רגשי. נכור הדדי ממושך מוביל, גם לפי מאמר זה , לחסר אמון הדדי, ולעוינות הדדית, ובתמצית, בלשונו של מרטין לותר קינג: "אנשים בדרך כלל שונאים אחד את השני ... מפני שהם מופרדים".
זהו מעגל שוטה. סופו הפרדה חברתית מוחלטת ללא הפרדה גיאוגרפית וללא הפרדה של מוסדות השלטון, ולמעשה, הפרדה מרובת נקודות חכוך-פצוץ בין פצלי האוכלוסייה העוינים זה לזה.
( ר' ידיעה מאת אמיר אורן ב"הארץ" 11.12.12 על הערכת קהילת המודיעין של ארה"ב שמביאה דעה על "עימות פנימי" בישראל לפני שנת 2030 ).
מתון כלכלי מתמשך ללא סוף עקב חשש המשקיעים מפני הדרדרות למלחמת אזרחים, יחליש את ישראל עד כדי "ברירת שמשון". לחלופין, כהקדמת תרופה למכה, ארה"ב תעקר את כחה הגרעיני של ישראל.

05
אברום רותם

מאמר מפחיד.... אמנם מאיר עיניים.
בתכלס- כמעט כל אחד עלול ליפול לאקלים מזמן בו הוא ינהג באלימות וללא רחמים, תוך הסבת סבל ואף הרג. רבים מאתנו מכירים זאת מהשירות הצבאי, תוך, כמובן, מתן הסברים מצדיקים את המעשים, שחלקם ממש לא היה הכרחי בבחינה בדיעבד.
ישנם מחקרים רבים על כנופיות רחוב שמוצאים כיצד צעירים נגררים תוך זמן קצר לאלימות קשה כלפי אחרים, תוך דגש על צורך ההשתייכות, ודווקא הסברים מלומדים על הבית, החינוך וכד', לא מסבירים זאת כמעט כלל.

06
ד"ר פנינית צפורי-בקנשטיין

הפצת שקרים, אינדוקטרינציה ברמה אישית וקבוצתית במטרה להצדיק פגיעה בזולת ושנאת חינם ידועות גם בחיי היום יום בין אנשים כביכול נורמטיבים. תיאור וניתוח מעולים של התופעה המזוויעה הזאת ישנם בספרם המצויין של הפסיכולוגים נחי אלון וחיים עומר - "השטן שבינינו" משנת 2005. מומלץ מאד.