המקום שבו שורפים פיקאסו

ב-16 באוקטובר 2012, בשעה 03:20 לפנות בוקר, יצאו שני צעירים ממוזיאון ברוטרדם כשבידיהם יצירות של פיקאסו, מאטיס, פרויד ומונה. גורלן הטראגי של היצירות נקשר בגורלם של השודדים. כך זה קרה, צעד אחר צעד
X זמן קריאה משוער: 36 דקות

אולגה לבדה. בנה בכלא, הוא נעצר כחשוד במה שמכונה בטלוויזיה "שוד האמנות של המאה". היא יודעת שהוא אשם. יחד עם חבריו, גנב בנה, ראדו, שבע יצירות יקרות ערך ממוזיאון ברוטרדם, העמיס אותן על מכונית ונסע איתן לרומניה.

שם, בקרקליוּ, כפר מרוחק בקצה הדרום-מזרחי העני של המדינה, עומדת אולגה מול תנור ההסקה בחדר האמבטיה. לפני זמן קצר היא הבעירה אש ואז יצאה אל הכפור כשפניה מועדות אל בית הקברות שמול ביתה. בחשכת הלילה היא חפרה באדמה, חילצה את הציורים והחזירה אותם פנימה.

פיקאסו, גוגן, מאטיס, מונה, מאייר דה האן ופרויד. בטלוויזיה מדברים על שלל בשווי מאות מיליוני אירו. הסכום לא חשוב לה. הציורים הם ראיות נגד בנה, ונראה שהדרך היחידה שבה היא תוכל לעזור לו, היא להשמיד אותם.
היצירות בוערות כמו זרדים.

מוקדם בבוקר, ב-16 לאוקטובר 2012, נגנבו שבע יצירות אמנות יקרות ערך ממוזיאון קונסטהאל שברוטרדם. החדשה על השוד הרעישה את העולם. אבל מה שנראה בתחילה כפריצה מתוחכמת שנעשתה על-ידי מקצוענים, התברר כעבודה של כמה עבריינים פשוטים מרומניה שלא ידעו למה הם מכניסים את עצמם. הם הבינו בפריצות לבתים, לא באמנות, ובוודאי שלא הבינו שום דבר במכירת אמנות.
זהו סיפורו של שוד קונסטהאל, המבוסס על תיקי החקירה ושיחות עם המעורבים.

האזעקה

יאן מורר מתעורר תחילה מצלצול הטלפון הנייד שלו, ואז מהטלפון הקווי. השעה היא 04:28 לפנות בוקר. מנהל ההפקות של הקונסטהאל קם מהמיטה אבל בשני המקרים לא מספיק לענות. השיחות המפוספסות הן מעמיתו חרט-יאן קנול, אב הבית. הוא מתקשר אליו בחזרה.
הייתה אזעקה. ייתכן שנגנבו ציורים.

טבע דומם עם דרדרים כחולים וציפורנים של ואן גוך

טבע דומם עם דרדרים כחולים וציפורנים של ואן גוך

חצי שעה לאחר מכן מורר צועד בבניין בלוויית שני מאבטחים. הוואן גוך הוא הדבר הראשון שהוא רואה כשהוא נכנס לחלל התצוגה. טבע דומם עם דרדרים כחולים וציפורנים, אחד מהציורים החשובים של אוסף טריטון, נמצא במקומו. זהו ציור של זר פרחים מלא חיוניות שוואן גוך צייר בשנת 1887; אגרטל כחול עם ציפורנים כחולים כנגד רקע כחול. יאן מורר חש הקלה.
הם פונים לחדר אחר. שבעה מקומות ריקים. הקונסטהאל, שמשמעותו המילולית של שמו היא "היכל אמנות", נמצא בשולי מרכז העיר רוטרדם. אין לו אוסף משלו והוא כלל אינו מוזיאון במובן המסורתי של המילה. הוא מסתמך על יצירות אמנות שמושאלות לו על-ידי גלריות אמנות אחרות ואספנים פרטיים. מדי שנה מבקרים 160,000 איש בתערוכות הזמניות המוצגות בשלושה חדרים גדולים ששטחם המשותף הוא 3,600 מ"ר.

בקונסטהאל אין מאבטחים בלילה – רק מצלמות ואזעקות. שומרים ניידים מחברת האבטחה Trigion מסוגלים להגיע למקום תוך עשרים דקות אם האזעקות מופעלות. את המשטרה אפשר להזעיק גם כן.

באותו לילה נוהגים מהמט קָרָדוּרְדוּ וג'ורדי רוּק ברחבי רוטרדם הגשומה. זה הסיור הרגיל שלהם בין בנייניהן של חברות שונות ששכרו את שירותיה של Trigion. בשעה 03:20 לפנות בוקר הם מקבלים קריאה ממרכז הבקרה. אזעקת פריצה הופעלה בקונסטהאל ב-וסטזֵדייק. מחשבי כף היד שלהם מראים להם את הדרך המהירה ביותר לבניין. כשהם מגיעים לאחר אחת עשרה דקות, המשטרה כבר שם. לשוטרים נדרשו חמש דקות בלבד להגיע לקונסטהאל.

הקונסטהאל ברוטרדם

הקונסטהאל ברוטרדם

הקונסטהאל הוא בניין מבוכי מלא במחיצות זכוכית, והוא היה פריצת הדרך הבינלאומית של האדריכל רֶם קוּלהאס. הוא בנוי כך שאפשר לראות כמה מהיצירות מבחוץ, כמו מעין אולם תצוגה. כשהשוטרים הגיעו הם צעדו מחוץ לבניין הייחודי. הם לא יודעים אם חסרים ציורים. הם חיפשו בעיקר סימנים שיצביעו על פריצה. אבל אין סימנים כאלה, הם אומרים למאבטחי Trigion כשאלה מגיעים לשטח. השוטרים שואלים אם יש צורך שיישארו. לא, אם אין סימנים לפריצה, הם יכולים ללכת, אומרים להם המאבטחים. בתשעה מכל עשרה מקרים, אלה סתם אזעקות שווא.

אמנות שווה הרבה כסף, הוא שמע, וכסף הוא הסיבה שארבעת הרומנים, כולם בשנות העשרים לחייהם, באו להולנד מלכתחילה

כשקרדורדו ורוק נכנסים לקונסטהאל, לוח הבקרה של מערכת האבטחה אומר להם שאזעקות שונות הופעלו בחלל תצוגה 1, שם תלויות בעשרת הימים האחרונים 150 יצירות מאוסף טריטון. הם מנסים לכבות את האזעקות אך לא מצליחים. כשהם סורקים את החדר, הם רואים שהאזעקה ביציאת החירום האחורית פועלת.

המאבטחים מדליקים את האורות. הם רואים את המקומות הריקים על הקיר, את הווים והכבלים שעליהם אמורות להיות תלויות יצירות. קרדורדו חושד שאמורים להיות שם ציורים כעת – ליד המקומות הריקים נמצאים כרטיסים עם מידע על היצירות, אבל המאבטחים לא מסיקים מיד שציורים נגנבו. אולי הם הורדו למטרות תחזוקה? האזעקה של יציאת החירום עדיין פועלת, אבל היציאה נעולה ואין סימנים לפריצה.

מרכז הבקרה מתקשר למספר הקשר של הקונסטהאל למקרי חירום. אב הבית חרט-יאן קנול עונה. האם הורדו כמה ציורים מהקיר? קנול לא יודע ומיד מעיר את יאן מורר. הוא בתורו ממהר לווסטזֵדייק, ובה בעת מנסה, אך לא מצליח, לתפוס את מנהלת המוזיאון, אמילי אנסנק.

***

שוד

בולט בהיעדרו: המקום שבו היה תלוי ציור של מאטיס במוזיאון, למחרת השוד. צילום: רובין אוטרכט, גטי

ברגע שמורר מבין שבאמת פרצו למוזיאון, הוא מבקש משני המאבטחים ליצור קשר עם המשטרה. בשעה 05:02, יותר משעה וחצי לאחר השוד, מדווח מרכז הבקרה של Trigion על "פריצה מוצלחת."
בחלל התצוגה עורך מורר רשימה של היצירות שנעלמו: פיקאסו, מאטיס, גוגן, מאייר דה האן, פרויד ושני ציורים של מונה. הוא הראשון שמבין את היקפו של השוד שיהפוך בקרוב לחדשה עולמית מרעישה. קצת יותר מעשר דקות לאחר מכן, בשעה 05:15, מגיעה המשטרה שוב, בדיוק שעתיים לאחר ששני פושעים רומנים צעירים פרצו את יציאת החירום של הקונסטהאל ונמלטו עם שבע יצירות המבוטחות ב-18.1 מיליון אירו.

הפושעים

התוכנית לגנוב יצירות אמנות הונדסה כמה שבועות לפני כן על-ידי ראדוּ, שבגיל 28 הוא החבר המבוגר ביותר בכנופיה קטנה של עבריינים רומנים שפועלת ברוטרדם.
מהיום שהם עברו להולנד בקיץ 2012, פורצים הצעירים לבתים. הם הביאו איתם את החברות שלהם מרומניה; הבנות עובדות עכשיו בזנות. ועכשיו הגיע הזמן לשדרג את הפעילות, חושב ראדו. אמנות שווה הרבה כסף, הוא שמע, וכסף הוא הסיבה שארבעת הרומנים, כולם בשנות העשרים לחייהם, באו להולנד מלכתחילה.

***

ראדו גדל בקָרְקָליוּ, כפר קטן ומוכה עוני בדרום-מזרח רומניה. אף אחד לא מופתע שהוא נעשה פושע. בני המשפחה שלו ידועים בכפר כגנבים. לפי בני הכפר, הם לא עבדו בתשלום מאז המהפכה, אבל הם בכל זאת השיגו כסף לבנות וילה מפלצתית בקצה הכפר. ראדו נשר מבית הספר ועשה הרבה צרות, בדיוק כמו אביו, שבשנתיים האחרונות מרצה עונש מאסר על תקיפת אדם אחר מהכפר. ובכל זאת, ראדו השרירי עדיין הצליח לזכות בנערה היפה ביותר בכפר, נטשה בת התשע עשרה.

באזור הזה של רומניה אף אחד לא נהנה מיתרונות ההצטרפות לאיחוד האירופי בשנת 2007. הבתים מתפוררים, תחנות אוטובוס שאינן בשימוש עומדות ומעלות חלודה, והכבישים במצב מחריד

אאוּג'ן ואלכסנדרוּ הם חברים של ראדו. הם גדלו יחד במאצ'ין, עיר קטנה במרחק תשעה קילומטרים מקרקליו. החיים שם לא הרבה יותר טובים. התושבים מעולם לא התרגלו למעבר הפתאומי מקומוניזם לקפיטליזם. באזור הזה של רומניה אף אחד לא נהנה מיתרונות ההצטרפות לאיחוד האירופי בשנת 2007. הבתים מתפוררים, תחנות אוטובוס שאינן בשימוש עומדות ומעלות חלודה, והכבישים במצב מחריד. הקרקע עדיין מעובדת בעזרת סוסים ועגלות. נהר הדנובה ריק מדגים. אירופה נראית רחוקה. האוכלוסייה במאצ'ין צנחה ב-40 אחוז בעשור האחרון. מחצית מ-1,617 הבתים בקרקליו ריקים. ואלף מתוך 1,250 התושבים הם פנסיונרים.

אלכסנדרו, בחור שרירי וגבוה בן 23 הוא הראשון שעוזב להולנד בחודש יוני 2012, יחד עם חברתו שטפניה. בהולנד אפשר להרוויח כסף, גם אם בזנות. שטפניה משיגה את הלקוחות שלה דרך האתר www.kinky.nl. היא מקבלת אותם בבית, בדירה שנמצאת מעל רחוב קניות באזור אַוּדה נורדן ברוטרדם, כדי שאלכסנדרו יוכל להגן עליה.
בחודשים שלאחר מכן, גם ראדו, אאוג'ן וחברותיהם עוברים להולנד. אדריאן, חבר טוב נוסף של ראדו, עוזב לפתע את קרקליו בקיץ. כמה שבועות אחר כך, החברים קוראים בפייסבוק שגם הוא הצטרף לחבורה של ראדו ברוטרדם.

שוטרים בזירת השוד, אוקטובר 2012. צילום: Playing Futures: Applied

שוטרים בזירת השוד, אוקטובר 2012. צילום: Playing Futures: Applied

בשעה 07:18, כתב של RTV Rijnmond הוא הראשון שמדווח על השוד ברדיו. משם הדברים מתקדמים במהירות. תוך שעה, השוד הופך לחדשה לאומית מרעישה. לאורך היום מתרבים הדיווחים גם בתקשורת העולמית.
בשעות שלאחר השוד משוחרר מעט מאוד מידע לציבור. דובר המשטרה חוזר על אותם דברים לאורך כל הבוקר: כמה יצירות נעלמו, ולטובת החקירה לא ישוחרר עוד מידע בשלב זה. דרך החזית העשויה זכוכית רואים הצלמים שלפחות ציור אחד חסר. התמונה של המקום הריק על הקיר מופיעה בכל אתרי החדשות. כרטיס המידע חושף את זהות היצירה החסרה.
כולם מניחים שמדובר בשוד מתוכנן היטב.

התוכנית

ביום שבת, ה-6 באוקטובר, עשרה ימים לפני שוד הקונסטהאל, יוצאים ראדו ואאוג'ן לסרוק מטרות אפשריות. אין להם מושג איפה להתחיל אבל הג'י-פי-אס של המכונית מספק להם תשובה. אאוג'ן מקליד "מוזיאון", והם מוכוונים למוזיאון להיסטוריה של הטבע. בזבוז זמן. ציפורים מפוחלצות, מאובנים וקונכיות הם לא סחורה שקל למכור. ואז כמה פוסטרים מפנים את תשומת לבם למוזיאון קרוב אחר, הקונסטהאל.
"יצירות אוונגרד, האוסף של קרן טריטון."

הפוסטרים מבטיחים "תערוכה בלתי רגילה" של אוסף פרטי ש"הפך לאוסף ברמה עולמית הכולל יצירות של האמנים החשובים והמשפיעים ביותר."
ראדו ואאוג'ן קונים כרטיסים כדי לבחון את "מאה וחמישים היצירות ברמה הבינלאומית הגבוהה ביותר" אבל עוזבים את הבניין אחרי חצי שעה. התערוכה תפתח רק ביום שלמחרת. עם ידיים בכיסים משוטטים אאוג'ן וראדו באדישות בין 16 פסלי ארד מונומנטליים מאת הצרפתי אריסטיד מאיול, המוצגים גם הם באותו זמן. הפסלים שוקלים מאות קילוגרמים. זה חסר טעם. אם הם הולכים לגנוב אמנות, כדאי שהם יוכלו לסחוב אותה.

באותו ערב הם מעדכנים את אדריאן בן העשרים, הצעיר שבחבורה, לגבי התוכנית. המזימה כוללת רק שלושה אנשים: ראדו, אאוג'ן ואדריאן. אלכסנדרו לא יהיה מעורב.
הם חוזרים למחרת אחר הצהריים. אאוג'ן לוקח את חברתו אנדריאה איתו כדי לא למשוך תשומת לב לעצמו. הם הולכים יד ביד ובוחנים את אוסף טריטון מקרוב. ראדו ואדריאן הולכים גם הם לתערוכה, אבל מקדישים את עיקר תשומת לבם לאמצעי האבטחה שמגנים על היצירות האוונגרדיות מהמאה העשרים.

יציאת החירום היא החוליה החלשה, אומר ראדו לאאוג'ן אחרי הביקור. הוא חושב שאפשר לפרוץ את הדלת בכל זמן בלי הרבה מאמץ. אפילו מבחוץ. בדיוק כמו לפרוץ לבית. בחלל התצוגה יש רק ציורים, לא מצלמות.
נופל הפור. הם ינסו לשדוד את הקונסטהאל.

העיר רוטרדם. צילום: Isengardt

העיר רוטרדם. צילום: Isengardt

בימים הבאים הם עושים כמה סיבובים באזור המוזיאון. ראדו הולך לרוץ כמה פעמים בפארק של המוזיאון כדי להכיר את השטח. הם נוסעים לקונסטהאל בערב, כשכבר חשוך, כדי לראות עד כמה הוא עמוס. הם מגלים שבלילה אין שומרים בבניין.

הם מארגנים גם כמה עניינים פרקטיים. בחנות סינית הם קונים שקים גדולים עשויים רפיה שחורה כדי לסחוב את הציורים. הם קונים כרטיסם סים שבהם ישתמשו בערב השוד. הביגוד הנבחר הוא סווצ'רים שחורים עם קפוצ'ונים.

ביום חמישי, ה-11 באוקטובר, חמישה ימים לפני הפריצה. ראדו מבקר פעם אחת אחרונה במוזיאון. הפעם הוא לבדו. במהלך שעתיים הוא עובר על התוכנית, צעד אחר צעד. הוא ואדריאן יפרצו למוזיאון יחד. ברגע שהם יפתחו את הדלת ויכנסו לבניין, יהיה לימינם ציור של מאטיס. משם לפינה השנייה, שם תלויים זה לצד זה ציורים של מאייר דה האן, גוגן ופיקאסו, ומולם ציור של לוסיאן פרויד. תוך כדי הסיבוב הם יכולים לאסוף גם שני ציורים של מונה. תוך דקות ספורות הם יהיו שוב בחוץ.
הם בחרו שבעה ציורים בגודל בינוני. הגודל הוא "נוח לנשיאה" כפי שייכתב בהצהרה הראשונה של המשטרה. כולל המסגרות, אף אחת מהיצירות לא עולה על 70X70 סנטימטר. בתקווה, הציורים גם לא יהיו כבדים, חושב לעצמו ראדו.

התאריך הנבחר הוא הלילה של יום שישי, השנים עשר באוקטובר. אבל השמיים בהירים באותו לילה, ויהיה אפשר לראות אותם בקלות. ובליל שישי גם יש יותר מדי אנשים בחוץ. בלילה שלאחר מכן, אותו סיפור. הלילה של יום שני, החמישה עשר באוקטובר, מעונן וגשום.

הפריצה

אאוג'ן הוא בחור צעיר וחסון. כמו לחבריו יש לו תספורת קצוצה, אבל שערו הבלונדיני-לבן ופניו החיוורים והשמנמנים משווים לו מראה קשוח פחות. הוא בן 24, והיחיד בחבורה שכבר יש לו ילדים. לו ולאנדריאה יש ילדה בת שלוש, אֶמָה. היא נשארה במאצ'ין, אצל קרובי משפחה. אאוג'ן זקוק למזומנים באופן נואש וחשוב מאוד שהשוד יצליח. המשפחה שלו ברומניה עלולה לאבד את ביתה. הבנק רוצה 30,000 אירו. לפי התוכנית, ראדו ואדריאן יבצעו את השוד. אאוג'ן אחראי לתחבורה, הוא מכיר מכונית מתאימה. לאלכסנדרו יש פג'ו 306 אדומה שחונה מחוץ לביתו, והוא לא משתמש בה.

בערב השוד, אאוג'ן נוסע לבית של אלכסנדרו. הוא מציע שהם ילכו לאכול בקפדוקיה, מסעדת קבבים ב-ויטה דה ויטסראט שתמיד פתוחה עד חמש וחצי בבוקר. הם הולכים לשם הרבה. אאוג'ן גם שואל אם הוא יכול לקחת את הפג'ו של אלכסנדרו. הוא מבטיח לתת לו עליה למחרת אלף אירו. זה בסדר גמור מבחינתו של אלכסנדרו. הוא לא שואל שאלות, גם לא בנוגע לכל הפעמים שאאוג'ן מתקשר לראדו באותו ערב. הוא לא יודע שום דבר על התוכנית שלהם לשדוד את הקונסטהאל.
קפדוקיה לא רחוקה מהקונסטהאל, כ-750 מטר. אאוג'ן יחנה בווסטרסינגל, במרחק הליכה מהמוזיאון. הוא ישאיר את תא המטען פתוח, כדי שראדו ואדריאן יוכלו לשים בו את השלל אחרי השוד. במסעדת הקבב הקטנה והעגומה, עם שולחנות האלומיניום שלה, אאוג'ן ואלכסנדרו מזמינים להם פיצות.

עדיין לא ברור מה בדיוק השתבש בקונסטהאל, אבל המנעול האלקטרוני לא עצר את ראדו ואדריאן. לדעת המשטרה, יכול להיות ששני הרומנים הצעירים הפעילו את מערכת החירום בכך שהכו בדלת חזק מבחוץ

יציאת החירום של הקונסטהאל מצוידת במערכת חירום שמבטיחה כי במקרה הצורך יהיה אפשר לפתוח אותה מבפנים. כשהמוט שבצדה הפנימי של הדלת נלחץ כלפי מטה במשך כמה שניות, המנעול האלקטרוני מנוטרל. ואז פותח המוט את המנעול המכני. הדבר החשוב הוא שזה יהיה אפשרי רק כשיש אנשים בתוך הבניין. בלילה המנעול האלקטרוני חייב לפעול כדי שאף אחד לא יוכל להיכנס מבחוץ.

עדיין לא ברור מה בדיוק השתבש בקונסטהאל, אבל המנעול האלקטרוני לא עצר את ראדו ואדריאן. לדעת המשטרה, יכול להיות ששני הרומנים הצעירים הפעילו את מערכת החירום בכך שהכו בדלת חזק מבחוץ. ייתכן שכך הם נטרלו את המנעול האלקטרוני. לאחר מכן, הדבר היחיד שעמד בפניהם הוא המנעול המכני.
ולראדו יש מספיק ניסיון עם מנעולים מכניים. ככה הוא מבצע את רוב הפריצות הביתיות שלו. מכניסים משהו בין הדלת למסגרת, דוחפים את הלשונית ואתה בפנים.
ראדו ואדריאן נכנסים למוזיאון בשעה 03:16:51, 72 דקות לפני ששיחת טלפון מעירה את יאן מורר. היצירות לא מוגנות באזעקה. הן מקובעות לקיר בעזרת כבלים אבל לא קשה לנתק אותן.

שתי דקות וארבעים ושמונה שניות מאוחר יותר הם שוב בחוץ על הדשא הרטוב. הם סגרו את הדלת מאחוריהם. השלל כבד יותר מהצפוי, וקשה לשני האנשים לסחוב את שלוש החבילות. ראדו מתקשר לאאוג'ן ומבקש ממנו לקרב קצת את המכונית לקונסטהאל. אאוג'ן רץ החוצה ומשאיר את אלכסנדרו לבדו במסעדה. הם מסכימים להיפגש בצומת של וסטרזֵדייק ווסטרסינגל, כ-300 מטר משם.

ראדו ואדריאן מכניסים את הציורים לתא המטען ונכנסים למכונית. התוכנית היא לנסוע עכשיו לביתו של ראדו, אבל אאוג'ן נלחץ מכמות ניידות המשטרה שבאזור. הוא מחנה את הפג'ו האדומה בקולסינגל, הנתיב הראשי של מרכז רוטרדם.
הם צועדים לביתו של ראדו במשך כחצי שעה. הם יאספו את המכונית אחר כך, כשהרחוב יהיה מעט עמוס יותר.

הקורבנות

האזעקה מופעלת ברבע לשבע זמן מקומי. באיסטנבול שעה אחת קדימה, ומנהלת הקונסטהל, אמילי אנסנק, נמצאת שם עם משלחת מוועד הפיתוח הכלכלי של רוטרדם. ימיה מלאים בביקורים בתערוכות, סיורים, הקראות וארוחות ערב.
היא מביטה בטלפון המושתק שלה – שבע שיחות שלא נענו, כולן מחברי צוות. היא מתקשרת מיד בחזרה כי היא מבינה שמשהו חמור קרה.

עטיפת ספר אמנות עם יצירות מאוסף טריטון שרואה אור השנה בהוצאת ייל

עטיפת ספר אמנות עם יצירות מאוסף טריטון שרואה אור השנה בהוצאת ייל.

אין זמן לרגשות. כשהיא עושה את שיחת הטלפון הבאה, היא עדיין בפיג'מה. היא מודיעה למשפחת קורדיה ששבע יצירות יקרות ערך מאוסף טריטון נגנבו.
אוסף האמנות של משפחת קורדיה הוא אחד מהמאתיים המובילים בעולם מבחינת גודל. וילם קורדיה, שמת בשנת 2011 בגיל 70, עשה את הונו בנמל רוטרדם. מגזין העסקים Quote העריך ששוויו הנקי הוא 330 מיליון אירו.
הוא ואשתו מרייקה התחילו לאסוף יצירות אמנות בשנות השבעים. עם כל קנייה התפתח הטעם שלהם והאוסף שלהם.

אחרי שעבר התקף לב בשנת 1996 החליט וילם לקחת את החיים בקלות. זה היה רגע חשוב בהתפתחותו כאספן. הזוג קורדיה החליט לאסוף לפחות ציור אחד של כל אחד מאמני האמנות המודרנית הגדולים. יחד הם אספו כ-250 יצירות של יותר מ-170 אמנים – מעין סקירה אנציקלופדית של המאה העשרים.
בני הזוג קורדיה החליטו לחלוק את אוסף האמנות שלהם עם הציבור, לא על-ידי מימון מוזיאון משלהם אלא על-ידי השאלת האוסף לזמן בלתי מוגבל. במקום לחכות שיבקשו מהם עבודות, הם סרקו לוחות זמנים של תערוכות כדי לראות איפה הם יוכלו לתרום.

תערוכת האוונגרד הייתה הפעם הראשונה שבה הוצגו היצירות כאוסף אחד שלם. שוד הקונסטהאל פער חור עצום באוסף שבני הזוג קורדיה השאילו בנדיבות כה רבה.
המנהלת אנסנק ממשיכה לדבר בטלפון גם כשהיא אורזת. ברבע לשתיים זמן הולנד נוחתת הטיסה שלה מאיסטנבול בסכיפהול. הקונסטהאל נותר סגור באותו יום. הצוות נשלח הביתה והמבקרים שהגיעו גילו כי הדלתות סגורות. "בעקבות השוד שהתרחש הלילה בקונסטהאל, נהיה סגורים לקהל היום," אמרה ההודעה התלויה עליהן.

"מה שקרה היום הוא סיוט לכל מנהל מוזיאון. למרות מערכת האבטחה החדישה של הקונסטהאל, שבע יצירות חשובות נגנבו מתערוכת האוונגרד. אלה יצירות של פיקאסו, מאטיס, לוסיאן פרויד, מאייר דה האן, ושני ציורים של מונה

מלבד המאטיס, הציבור עדיין לא יודע אילו ציורים נגנבו. בשעה 17:00, שלוש שעות לאחר שנחתה בסכיפהול, משחררת אנסנק הצהרה לעיתונאים שהתאספו.
"מה שקרה היום הוא סיוט לכל מנהל מוזיאון. למרות מערכת האבטחה החדישה של הקונסטהאל, שבע יצירות חשובות נגנבו מתערוכת האוונגרד. אלה יצירות של פיקאסו, מאטיס, לוסיאן פרויד, מאייר דה האן, ושני ציורים של מונה. מדובר בעבודות ייחודיות שהוצגו בכל העולם. הן מתועדות היטב וכאן הן הוצגו לראשונה יחד. אנחנו, הקונסטהאל ודירקטוריון קרן טריטון, מזועזעים ממה שקרה, אבל לא ניתן לתקרית להכריע אותנו. קיבלנו יחד את ההחלטה לפתוח מחדש את התערוכה מחר, וכל הנוגעים בדבר קוראים לציבור להמשיך ליהנות מאוסף האמנות יוצא הדופן הזה, אוסף פרטי. אני רוצה להוסיף שהמעשה הזה פגע בכל עולם האמנות ועולם המוזיאונים כמו פצצה."

אנסנק מסרבת לדבר על ערכן של היצירות. היא לא מעוניינת להתייחס למערכת האבטחה "עד לאחר החקירה". היא ויו"ר דירקטוריון המוזיאון, וילם ואן האסל, היושב לצדה, מסתפקים בהצהרה הזו. הם לא עונים על שאלות, יש רק דבר אחד נוסף שהיא רוצה לומר: "כל היצירות מתוארות ורשומות במאגר בינלאומי: אי אפשר למכור אותן."

הבריחה

שלושת גנבי האמנות יושבים יחד בביתם של ראדו ונטשה מעל למספרה "שיק לה פריק" ב-יונקר פראנסטראט, רחוב קניות במרכז רוטרדם. בסביבות שש בבוקר, פחות משלוש שעות לאחר השוד, חוזרים ראדו ואאוג'ן לקולסינגל כדי לאסוף את המכונית. באותו זמן, חקירת המשטרה בעיצומה במרחק שני קילומטרים בלבד משם. רגע לפני הזריחה הם לקחו את הציורים מתא המטען של המכונית, סחבו אותם למעלה והחביאו אותם בארון של המסדרון. אבל מה עכשיו?

Tête d'Arlequin, פיקאסו

Tête d'Arlequin, פיקאסו

אמנות גנובה רשומה במאגר בינלאומי, ה-Art Loss Register, מה שהופך את מכירתה לעניין כמעט בלתי אפשרי. ביריד אמנות כגון TEFAF ובבתי מכירות פומביות כגון כריסטי'ס וסותבי'ס נעזרים במאגר הזה כדי לבדוק שהעבודות המוצעות למכירה אינן גנובות. הרעיון שחובבי אמנות עשירים מזמינים גניבות הוא מיתוס. נדיר ששודדי אמנות יודעים מה הם הולכים לעשות עם השלל שלהם. לפעמים מדובר במצב בני ערובה וולגרי – חטיפת אמנות. לבקש מהמבטח כופר זו הדרך היחיד שבה יכולים הגנבים להרוויח על השלל. מתווך מודיע לחברת הביטוח שהיצירות יוחזרו תמורת סכום מסוים, שבריר משווי השוק שלהן. זו הצעה מפתה למבטח, שאחרת יפסיד את מלוא הסכום.

זו אפשרות ששלושת השודדים הרומנים אינם מודעים לה. אמנות שווה כסף. בטוח שאפשר לעשות פה רווח. ראדו מחליט שהם צריכים לנסוע לבלגיה. שם, בבריסל, הוא מכיר מישהו שאולי יוכל לעזור להם, ז'ורז' מואיז המסתורי, אדם שמעט מאוד ידוע עליו מלבד כינויו, "ז'ורז' הגנב".

***

ראדו ואאוג'ן לא הספיקו לישון לפני שהם נכנסים לפג'ו האדומה ונוסעים דרומה. הציורים עדיין בארון בבית. הם ממלאים דלק איפשהו ליד גבול הולנד-בלגיה. כשהם רואים מצלמות על המשאבות של תחנת הדלק, הם מחליטים שאולי לא כדאי לחזור לרוטרדם באותה מכונית. בערך בשעה עשר בבוקר הם פוגשים את ז'ורז' בבית קפה במרכז בריסל. הם אומרים לו שהם גנבו כמה ציורים ומראים לו פלייר של התערוכה המתאר את "אישה עם עיניים עצומות" של לוסיאן פרויד, אחד הציורים שהם גנבו באותו לילה. אולי ז'ורז' מכיר קונה?

אישה עם עיניים עצומות, לוסיין פרויד. מקור: וויקפדיה

אישה עם עיניים עצומות, לוסיין פרויד. מקור: וויקפדיה

הוא לא, אבל הוא יכול לעזור להם עם המכונית. הוא לוקח את הפג'ו 306 ומסיע אותה לנמל קטן על תעלת שרלרואה-בריסל. שם המכונית מושמדת על-ידי חברת המחזור A. Stevens & Co. ראדו ואאוג'ן חוזרים לרוטרדם ברכבת. הגיע הזמן לישון.
יותר מעשרים וארבע שעות לאחר השוד הם מדליקים הטלוויזיה ומבינים שהם בחדשות. ולא רק בהולנד. אאוג'ן בהלם.

הוא מדבר עם ראדו על ההשלכות. הוא רוצה לעזוב את המדינה כמה שיותר מהר ולחזור לרומניה. ראדו חושב שכדאי שהוא ייקח איתו את היצירות הגנובות.
באותו ערב, יום רביעי השבעה עשר באוקטובר, הם מוציאים את הציורים מהארון ומחלצים אותם מהמסגרות. בלעדיהן, הציורים קטנים עוד יותר, ורובם לא גדולים בהרבה מדף נייר. רק שני ציורי הפסטל של מונה מעט גדולים יותר, בערך בגודל של צהובון.

אנדריאה לא מבינה מה קורה. החבר שלה, אאוג'ן, לא חזר הביתה בלילה שלפני האחרון. הוא סוף סוף חוזר בערב שלאחר מכן, אבל רוצה ללכת לישון מיד. "משהו שקשור לעבודה," הוא אמר. ופתאום הוא רוצה לעזוב הכול ולרוץ בחזרה לרומניה.
ביום חמישי בערב מכניסים ראדו ואאוג'ן את הציורים לתא המטען של הפורד מונדאו של אאוג'ן. הוא מכניס גם את שאר החפצים שלו לתוך המכונית כי הוא לא מתכוון לחזור להולנד. הוא אומר לחברים שלו שהוא דרס רוכב אופניים ולכן הוא נמלט מהמדינה. אנדריאה עוזבת איתו.

כשהם משאירים את רוטרדם מאחור, אנדריאה נדהמת שאאוג'ן ממהר כל כך. הוא נוסע בלי לעצור במשך קרוב ליומיים, כמעט 2,500 קילומטר. הם חוצים את גבול הולנד בווֶנלוֹ וחולפים על פני פרנקפורט, וינה ובודפשט. הן ישנים במלון זול, לא הרבה אחרי שהם עוברים את גבול הונגריה-רומניה. ממנו הם נוסעים לצדה השני של המדינה, לאזור שהם עזבו שנה אחת לפני כן, שם נשפך נהר הדנובה לתוך הים השחור. ראדו טס כמה ימים לאחר מכן, ביום ראשון ה-21 באוקטובר, מנמל התעופה זוונטם שבבריסל. הוא מכיר מישהו בקרקליו שאולי יוכל לעזור לו למצוא קונה.

החקירה

בערב שלאחר השוד, התובע הציבורי מחליט להקים צוות חקירה רב-משתתפים המכונה Team Grootschalig Onderzoek בהולנדית. הצוותים האלה עובדים על מקרים גדולים. חברי הצוות מכירים זה את זה היטב ויש להם כל הכלים הנדרשים. החקירה מכונה TGO Art. עשרים וחמישה שוטרים מוקצים לה.
הם מיד עוברים ל"שלב סערה" – עגה משטרתית שאומרת כי צריך לעבוד מהר. זירת הפשע נסרקת בחיפוש אחר עקבות. השוטרים לא מוצאים יותר מדי. סימנים קלים לפריצה של יציאת החירום וטביעות אצבעות ועקבות רגליים באולם. מצלמה אחת עם איכות ירודה למדי תיעדה את הפריצה.

הם עורכים חיפוש מלא, מתייעצים עם מומחים לאמנות ופורשים את כל התרחישים המתבקשים. הם שולחים קול קורא לעדים בעזרת פליירים ולוחות מודעות אלקטרוניים. כדי למנוע גניבות נוספות, ארבעה עשר עציצי ענק שחורים מוצבים באותו אחר הצהריים מול קיר הזכוכית בצדו של המוזיאון.

ביום שישי שלאחר השוד משוחרר הסרט ממצלמת האבטחה ומשודר ב-Opsporing Verzocht, תוכנית פשע הולנדית. יותר ממאה טיפים יעילים מתקבלים. אנשים מספקים שמות, רמזים ומצביעים על כנופיות אמנות. יש הרבה עבודה לעשות, כי צריך לבדוק ולשלול כל טיפ. שום דבר לא מקרב את המשטרה לחשודים.
לאור המחסור במידע, יש הרבה השערות בתקשורת לגבי ערכם של הציורים.

התקשורת ההולנדית נצמדת ל-50-100 מיליון אירו, בהתאם להערכה של ה-Art Loss Register בלונדון. בארצות הברית מתנפח הסכום מ-100 מיליון אירו בניו יורק טיימס ובבלומברג ניוז ל"מאות מיליוני אירו" לפי ההאפינגטון פוסט. בבריטניה מתנדנדות ההערכות בין 60 מיליון (דיילי טלגרף) ל-310 מיליון אירו (אינדפנדנט).
ערכם האמיתי נמוך יותר. בבוקר שלאחר השוד, בשעה רבע לעשר, מגיע וילם ואן האסל, יו"ר הדירקטוריון של קונסטהאל, למטה המשטרה ברוטרדם כדי לדווח על השוד. אף על פי שהוא מציין כי "ייתכן בהחלט" ששווי השוק שלהם גבוה הרבה יותר, הוא נותן למשטרה רשימה עם ערך ביטוח כולל של 18.1 מיליון אירו.

למשטרה יש דאגות אחרות. שבועיים לאחר השוד, צוות TGO Art לא התקרב בכלל לפתרון המקרה. "אנחנו אפילו לא יודעים איפה לחפש את הפושעים – בגרעין הקשה של העולם הפלילי או בעולם האמנות," אומר דובר של המשטרה.
הם תולים את תקוותיהם בתמונות האבטחה שצולמו בשבועות שלפני השוד. לבטח הפורצים בחנו את השטח כהכנה לשוד עצמו. במשך שבועות רבים מנתחים הבלשים שעות של צילומי אבטחה מהקונסטהאל בחיפוש אחר התנהגות חשודה, דפוסים או רמזים אחרים.

המתווך

תושבי מאצ'ין, מקום לידתם של אאוג'ן ואלכסנדרו, הם קהילה מבודדת. העיר הגדולה הקרובה ביותר, בראילה, רחוקה רק כעשרים קילומטר בקו אווירי, אבל בדרך זורם נהר הדנובה ואין גשר שחוצה אותו. חצייה הלוך-חזור במעבורת עולה בסביבות עשרה אירו, יקר מדי בשביל רוב התושבים. השכר החודשי הממוצע ברומניה הוא 340 אירו. במאצ'ין הוא פחות מ-200.

וחוץ מזה, בראילה לא מציעה יותר מדי למבקרים. על הנייר זו עיר גדולה, אך במציאות היא הדטרויט של דרום-מזרח אירופה. תיאטראות ניאו-קלאסיים, וילות ומוסדות יפהפיים מעידים על זמנים יפים יותר כשהעיר הייתה נמל פנים ארצי חשוב. כיום המבנים ריקים ומתפוררים, הטיילות נטושות. במהלך העשור האחרון עזב שליש מהאוכלוסייה. בדיוק כפי שרומניה שוכנת בשולי אירופה, האזור שסביב מאצ'ין שוכן בשוליה הבלויים של רומניה.

בצדה השני של מאצ'ין נמצא קרקליו, הכפר שבו גדלו ראדו ואדריאן. זה יישוב קטן שנוסד במקור על-ידי ליפובנים, רוסים שברחו מפיוטר הגדול. יש רק כביש סלול אחד, וערב רב של בתים: חלקם כל כך רעועים עד שאפשר לכנותם סככות. אחרים מסודרים ונאים. בקרקליו ומאצ'ין לא התגעגעו לבחורים. הם ידועים כ"אינטרלוֹפּי", מילה רומנית לפושעים. לכולם יש תיקים פליליים עמוסים באישומים בגין ונדליזם, אלימות, איומים, החזקת נשק ושוד. בכל האזור יש רק אדם אחד בן גילם שהתושבים גאים בו – כולם יודעים שפֶּטְרֶה ק' עשה משהו עם החיים שלו.

***

לפי התושבים, פטרה הצליח לצאת מהכפר בשיט קאנו על הדנובה. עוד בגיל צעיר הוא בילה את רוב זמנו בתחרויות קאנו בטולצ'אה, הבירה המחוזית. הוא זכה בכמה תחרויות נוער ולקח את הזהב באליפות העולם לספרינט בשנת 2003 בגיינסוויל שבג'ורג'יה – 500 מטר בקאנו של 4 אנשים. באליפויות עולם אחרות הוא לקח מדליית כסף אחת ושתי מדליות ארד.

אבל פטרה לא מספיק טוב. בקרקליו מהללים אותו, אבל עולם הספורט מזלזל בו במידת מסוימת. בניגוד לשלושת האתלטים האחרים בקאנו שלו, הוא מעולם לא הגיע לאולימפיאדה. בשנת 2005 הוא ויתר על הקאנו ועבד בארצות הברית בבנייה למשך זמן מה. לאחר מכן הוא חזר לרומניה, שם הוא פנה לכיוון מקצועי שונה בתכלית. הוא הפך לדוגמן ועוזר אישי של מיליונר אקצנטרי, קטלין בוטזטו, הידוע במדינה בזכות תפקידו כשופט בתוכנית הטופ מודל הבאה של רומניה. פטרה, שאיתו גדל בקרקליו, הוא אחד הראשונים שאליהם מתקשר ראדו עם חזרתו. אם יש מישהו שמסתובב בחוגים קוסמופוליטיים ואין לו שום בעיה עם סחורה גנובה, זה החותר המצטיין לשעבר.

***

ביום שישי ה-2 בנובמבר, שבועיים לאחר השוד, נוסעים ראדו ואאוג'ן יחד לבוקרשט, נסיעה של יותר משלוש שעות. הם פוגשים את פטרה בסביבות 15:00 בדירתו שבקומה הראשונה המשקיפה על אחד הפארקים הגדולים בבירה. ראדו ואאוג'ן חותמים אצל השוער. אאוג'ן מהסס אבל ראדו לא מבזבז זמן. יש לו שני ציורים למכירה. ציורים של מי? שואל פטרה.

אישה קוראת בלבן וצהוב, אנרי מאטיס 1919

אישה קוראת בלבן וצהוב, אנרי מאטיס 1919

המאטיס זה קל, ראדו זוכר אותו בזכות האוטו, דייהו מאטיס. אין לו שום טריק בשביל הגוגן, אז הוא כתב את השמות על דף. פטרה לא מצליח לזהות את השמות, כתב היד של ראדו בלתי קריא.
פטרה שואל עוד שאלות. איך הם השיגו את הציורים? האם הם מקוריים? כמה אחוזים הוא יקבל אם ימצא להם קונה? אין תשובות. ראדו רק אומר שהם השיגו את הציורים בצרפת ושהם ישלמו לו על עבודתו כמתווך.

***

במשך כשבועיים לא קורה שום דבר, אבל אז פטרה מתקשר. הוא מצא מישהו שאולי יהיה מעוניין: קונסטנטין דינסקו, מכר של הבוס שלו. בדומה למיליונר הראוותן בוטזטו, גם הוא מבלה את הקיצים במאמאיה, לשון ים באורך שבעה קילומטרים וברוחב 300 מטר ליד קונסטנצה. מאמאיה, על עשרות בנייני הדירות, הדיסקוטקים והמסעדות שלה, היא החרסוניסוס של רומניה, שם מתכנסים צעירים הוללים ונובורישים רומנים גם יחד. דינסקו צבר את הונו בנדל"ן, אבל הוא עוסק גם בעתיקות ובתכשיטים. לפעמים הוא מוכר ציורים מוזרים. כשפטרה פונה אליו, דינסקו מבקש להיפגש. פטרה מראה לו את הדף עם שני השמות. מאטיס וגוגן. סוחר האמנות מסתקרן. הוא רוצה לארגן מפגש להערכת שווי הציורים. איך נשמע ה-17 בנובמבר אחרי הצהריים?

ההערכה

ראדו שולח את אאוג'ן לפגישה עם שני הציורים בשקית פלסטיק ומספר הטלפון של פטרה בבוקרשט. הם נפגשים במקדונלדס. אחר כך הם הולכים לקרטיירול סבסטיאן, אזור מוזנח מלא בבתים רעועים וגושי בניינים אפורים מתקופתו של הדיקטטור צ'אושסקו. ההערכה תיעשה שם בדירת חדר ריקה השייכת לדינסקו.

דינסקו הביא איתו מכרה ותיקה שתיתן הערכה: מריאנה דראגוּ. היא עובדת כאוצרת של אמנות אירופית ב- Muzeul Național de Artă al României, מוזיאון האמנות המוביל של רומניה. המומחית בת ה-59 לתולדות האמנות היא חברה ב-Codart, רשת בינלאומית של מומחים לאמנים הולנדים ופלמים. היא משלימה הכנסה בביצוע הערכות שווי מהצד. היא הביאה מנורה מיוחדת כדי לבחון את היצירות באור על-סגול.

אישה מול חלון, פול גוגאן, 1888

אישה מול חלון, פול גוגאן, 1888

כשהיא נכנסת לדירה, הציורים כבר נמצאים על השולחן. היא מיד חושבת שהם מזויפים. בלתי אפשרי שאמנות זרה כזו תהיה זמינה בשוק הרומני. היא מביטה בנוכחים. ליד דינסקו נמצא אדם צעיר וחסון עם תספורת בלונדינית קצוצה. הוא לובש חלק עליון של אימונית אדומה, ג'ינס כחול ונעלי ספורט לבנות מצוחצחות. המראה הלבקני שלו עומד בניגוד גמור לזה של האיש האחר שנמצא שם: גבר נאה ומטופח בחליפה מחויטת עשויה לעילא. פטרה מקסים בעיניה. מריאנה דראגו לא מקשרת בין הציורים לשוד הקונסטהאל. היא שמעה על השוד, אבל לא טרחה לברר את הפרטים. כשהיא הופכת את הציורים היא מתחילה לפקפק בתחושת הבטן שלה. היא רואה מדבקה של האזנקמפ, חברה ידועה המתמחה במשלוחי אמנות.

דראגו לוקחת את הציורים לחדר האמבטיה של הדירה, שבו היא משתמשת כחדר חושך. היא בוחנת את הצבע, הפיגמנטים והחתימות. הכול כפי שהוא אמור להיות. הציורים האלה מקוריים, היא אומרת כשהיא יוצאת מהאמבטיה.
היא שואלת את הגברים מה הם יודעים על מקורם של הציורים. הם הגיעו מאנגליה, הם אומרים. דראגו שואלת אם הם מתכוונים לומר שהציורים נגנבו שם. שתיקה ארוכה. "הציורים האלה יקרים מאוד, שווים המון כסף," אומר אאוג'ן, האיש באימונית האדומה, הוא ראה את זה באינטרנט.

המילה "נגנבו" אינה נאמרת שוב אבל כולם בחדר יודעים שזה מה שקורה פה. דראגו אומרת להם שהציורים לא שווים שום דבר כרגע, אפילו לא לַאוּ אחד. הדבר הטוב ביותר מבחינתם הוא להתקשר למשטרה ולתת להם את הציורים. אאוג'ן קם ומתחיל לארוז אותם. "תשכחו מזה. הרוסים יקבלו אותם," הוא אומר. לפני שהם עוזבים מצליחה מריאנה דראגו לצלם את הצד האחורי של המאטיס.

***

בביתה מגגלת דראגו את הציורים. היא מוצאת אותם מיד במאמר על שוד הקונסטהאל. יש לה פיק ברכיים. כשהיא רואה את סרט האבטחה ביוטיוב, היא מבינה שהעבודות שהיא בחנה מוקדם יותר היו תלויות במוזיאון פחות מחודש אחד לפני כן. היא קוראת שהמשטרה חושדת במעורבותן של כנופיות אלבניות ואיריות. היא מתמלאת פחד. היא שולחת הודעה לחבר שעובד ב-DIICOT, מחלק החקירות הרומני שאחראי על פשע מאורגן. "ראיתי משהו שאולי עוד אצטער עליו. הצילו."

המשטרה הייתה קרובה להצלחה פעמיים בלי שתבין את זה. שלושה שבועות לאחר השוד פשטו שוטרים על ביתה של נטשה, שבו הוחבאו הציורים לאחר השוד. אבל המשטרה הגיעה לשם במסגרת חקירה של זנות בלתי חוקית

ביום שני היא מגיעה למשרד שלו. הכול מתחיל לזוז עם מריאנה דראגו. בחודשים שלאחר מכן היא מתעוררת בבהלה בלילה. היא הייתה יכולה להציל את הציורים. לו רק הייתה אומרת שהיא מכירה קונה, שכדאי להם להשאיר את הציורים אצלה והיא תדאג לכך שהם יקבלו את הכסף. וזה גם הדבר היחיד שדינסקו יאמר בנושא, "לו רק הייתי מציל אותם." הוא מכחיש שידע שהציורים גנובים, אבל הוא גם האדם הראשון שצוות החקירות הרומני יבדוק.

המבצע הסמוי

המשטרה ההולנדית הייתה קרובה להצלחה פעמיים בלי שתבין את זה. ב-4 בנובמבר, שלושה שבועות לאחר השוד, פשטו שוטרים על ביתה של נטשה באמצע הלילה. זה הבית שבו הוחבאו הציורים לאחר השוד, אבל המשטרה הגיעה לשם במסגרת חקירה של זנות בלתי חוקית. גם אדריאן היה שם באותו זמן. הם ניגשים אליו כי הוא עומד ברחוב עם הלפטופ שלו ומוריד סרטים עם רשת וי-פי שאינה מוגנת בסיסמה.
נקפוץ לינואר 2013. החורף בעיצומו בקרקליו. הטמפרטורה כמעט ולא עולה על אפס מעלות והכפר מכוסה בערפל כמעט כל יום. ראדו, אאוג'ן ואלכסנדרו חזרו כולם לרומניה עם חברותיהם. רק אדריאן נשאר בהולנד.

עברו חודשיים וחצי מאז שהם ביצעו את השוד, וראדו מתחיל אט אט להבין שלא הולך להיות קל למכור את הציורים – אף על פי שהם שווים מיליונים. הוא לא שמע שום דבר מפטרה, וגם חיפוש מקיף בבלגיה לא הניב תוצאות. בפייסבוק הוא מביע בפני אאוג'ן את חששו: ייתכן שהם תקועים עם הציורים לנצח.

באותו זמן הציורים מאוחסנים בבית דודתו של ראדו, מארְפָה מרקוּ. מיד לאחר חזרתו לקרקליו דופק ראדו על דלת הבית שנמצא על הכביש הסלול היחיד בכפר. האם דודתו תהיה מכונה לשמור על כמה דברים בשבילו? היא אפילו לא שואלת מה יש במזוודה השחורה ולא מביעה כל התנגדות. "פשוט שים את זה ליד המתלה," היא אומרת.
במהלך אותם שבועות, הבחורים מתחילים לשאול בזהירות עוד ועוד חברים ומכרים אם הם מכירים מישהו שעשוי להיות מעוניין בציורים. אמו של אלכסנדרו עובדת אצל חברה גדולה לייבוא יין במאצ'ין, חברה עם קשרים רבים בחו"ל. אולי הבוס שלה, סרגיי קוזמה, יהיה מעוניין? הם מודיעים לו בחשאי שיש להם פיקאסו ומאטיס למכירה. ערך הביטוח של שני הציורים: 8.3 מיליון אירו. המחיר המבוקש: 50,000.
סרגיי קוזמה אומר שהוא לא מעוניין.

"גשר ווטרלו, לונדון", קלוד מונה. 1901

"גשר ווטרלו, לונדון", קלוד מונה. 1901

משטרת רומניה עקבה אחרי שודדי האמנות במשך חודש וחצי, תודות לטיפ של דראגו. בתחילת ינואר יש פריצת דרך: זהותם של החשודים מתגלה. הם זוהו בעזרת רשומות של שיחות טלפון. מסתבר שסוחר האמנות דינסקו דיבר לא מעט עם פטרה בימים שלפני ההערכה. דרך רשומות הטלפון שלו המשטרה מגיעה גם למספרים של ראדו ואאוג'ן. שיחות רבות נעשו ב-2 בנובמבר, היום שבו ראדו ואאוג'ן ביקרו לראשונה את פטרה בדירתו בבוקרשט. הבלשים משיגים את שמותיהם מהקבלה של בניין הדירות שבו ראדו ואאוג'ן חתמו על כניסתם. צילומים ממצלמות האבטחה שברחוב חושפים את פרצופיהם.

התמונות נשלחות להולנד. שני הצעירים מופיעים בסרטי האבטחה של הקונסטהאל מהשבועות שלפני השוד. משם הדברים מתקדמים מהר. צוותי החקירה מקבלים רשות לצותת לטלפונים של החשודים, ופייסבוק מתבקשת לשמור ולספק נתונים.
כשראדו ואלכסנדרו דנים בקונים אפשריים בטלפון, המשטרה מאזינה. היא גם מאזינה לניסיונותיהם הכושלים לשכנע את סרגיי קוזמה, יבואן היין ממאצ'ין, לקנות את הציורים. כשהחוקרים ניגשים אליו, קוזמה מסכים לעבוד איתם.

***

ראדו, אאוג'ן ואלכסנדרו נעשים יותר ויותר עצבניים. הם הורידו את המחיר מאוד ועדיין הם לא מצליחים למכור את הציורים. ומה אם הם יתקעו עם השלל? הם נעשים זהירים ביותר בתקשורת שלהם, ולעולם לא מזכירים את הציורים בצורה מפורשת.
חשדם מתעורר כשסרגיי קוזמה אומר להם לפתע שהוא בכל זאת מעוניין בציורים. הוא רוצה לקבוע פגישה כדי לבחון אותם עם מומחה לפני הקנייה.
למרות הכול, הם מסכימים: הפגישה תתרחש ביום ראשון, ה-20 בינואר.

***

פורטרט עצמי. מאייר דה האן

פורטרט עצמי. מאייר דה האן

מומחה האמנות הוא שוטר רומני סמוי. הוא מקבל קורס מזורז במחקר אמנות בשבוע שלפני המבצע כדי לשוות לו מידה מסוימת של אמינות. התוכנית היא לעצור את הגברים ברגע שהמאטיס והפיקאסו על השולחן. המשטרה מקווה למצוא את שאר הציורים מאוחר יותר, ובינתיים לפחות יהיה להם משהו. אבל כאן מתחילים הדברים להשתבש. באותו יום שבת, אחר הצהריים, ביום שלפני המבצע, ראדו מקבל שיחה מפטרה. הוא שמע – כנראה מהשוער בבניין שלו – שהמשטרה חוקרת אותו. הוא מפחד שמצותתים לשיחות שלהם.

המשטרה הרומנית אכן מקשיבה, והשוטרים שומעים את הפניקה בקולו של ראדו. "מה נעשה?" הוא שואל את פטרה. "נשרוף אותם?"
הסוכנים יודעים שהמבצע שלהם נכשל ושיש סיכוי טוב שהציורים יושמדו. כמה שעות לאחר מכן, ראדו, אאוג'ן ואלכסנדרו נעצרים. בלי הציורים.

ההשמדה

איך היא תוכל להגן על בנה? מיד אחרי שראדו נעצר, השוטרים הפכו את הבית שלה. הם לא מצאו כלום, אבל זה רק עניין של זמן עד שהציורים יתגלו בבית אחותה, בחדר השינה שבו הם מאוחסנים בחודשיים האחרונים.
אולגה הייתה לבדה. בעלה היה בכלא על תקיפה וכעת היא איבדה גם את בנה ראדו. האדם היחיד שאיתו יכלה לדבר באותו זמן היא נטשה, חברתו של ראדו, שחזרה בינתיים להולנד.

אולגה אומרת לנטשה שהציורים הגנובים נמצאים בבית אחותה ושהיא מפחדת שהמשטרה תמצא אותם. יומיים לאחר המעצר, ביום שבו פריצת הדרך בתיק הופכת לחדשה מרעישה ברומניה ובהולנד, הן נוסעות בלנד רובר של אולגה לבית של אחותה, מארפה מרקו, שנמצא בכביש הסלול היחיד בקרקליו. אחותה של אולגה רואה עד כמה היא עצבנית. היא נותנת לה את מזוודת הטרולי השחורה תוצרת Hawar. אמו וחברתו של ראדו קוברות את המזוודה – כששמו עדיין עליה – בגינת הבית הנטוש שמול בית ילדותה של נטשה, באחד הרחובות הצרים והמסכנים ביותר בקרקליו.

***

למחרת היום שבו אולגה ונטשה קוברות את הציורים, מתחילה אולגה להתמלא ספקות. האם זה מקום בטוח? יתרה מזו, נטשה אומרת לה שהיא חוזרת להולנד באותו שבוע, כך שאם היא רוצה להזיז שוב את הציורים, כדאי להזדרז.
בערב של ה-24 בינואר 2013, חמישה ימים לאחר המעצרים, אולגה ונטשה נפגשות שוב בשעה 21:00. הירח מלא אבל יש מספיק ערפל שיסווה אותן. הן חופרות את המזוודה מהגן של הבית הנטוש ומוציאות ממנה את הציורים. המזוודה חוזרת לתוך האדמה, ובביתה של אולגה הן עוטפות את הציורים בפלסטיק כדי להגן עליהם מפני הלחות. שלושה ציורים באריזה אחת, ארבעה באחרת.

לאחר מכן הן הולכות לבית הקברות הקטן שמול ביתה של אולגה. אחרי כמה ימים נעימים, מזג האוויר נעשה קר, והטמפרטורות סביב אפס מעלות. הן פותחות את שער העץ הישן וצועדות לחלקו האחורי של בית הקברות. כאן הן קוברות שוב את הציורים.
המשטרה ממשיכה לעבוד על התיק בשבועות הבאים. השוטרים עורכים חיפוש ביותר ממאה בתים בכפר. הם הופכים לחלוטין את בית אחותה של אולגה. "למה?" מייבבת מארפה מרקו בפני עיתונאי מקומי שהגיע להעיף מבט. "מה הם חשבו שהם ימצאו פה? אין פה כלום. לא ציורים, לא תמונות. אני לא מחביאה דברים כאלה." הם עורכים עוד חיפוש גם בביתה של אולגה. היא נעשית עוד יותר מפוחדת.
ה-17 בפברואר 2013, ארבע חודשים לאחר שוד הקונסטהאל. לאולגה אין אף אחד לדבר איתו, אבל היא קיבלה החלטה.

אולגה עומדת מול תנור ההסקה בחדר האמבטיה. לפני זמן קצר היא הבעירה אש ואז יצאה אל הכפור כשפניה מועדות אל בית הקברות שמול ביתה. בחשכת הלילה היא חפרה באדמה, חילצה את הציורים והחזירה אותם פנימה.
פיקאסו, גוגן, מאטיס, מונה, מאייר דה האן ופרויד. בטלוויזיה מדברים על שלל בשווי מאות מיליוני אירו. הסכום לא חשוב לה. הציורים הם ראיות נגד בנה, ונראה שהדרך היחידה שבה היא תוכל לעזור לו, היא להשמיד אותם.
היצירות בוערות כמו זרדים.

***

"למחרת ניקיתי את התנור. הוצאתי את האפר ושמתי אותו בעגלה. הגנן שלי ג'יוני רוקן אותה במזבלה. לא התכוונתי לומר לאף אחד מה עשיתי, אבל מאוחר יותר הבנתי שזאת הייתה טעות גדולה. ראדו אמר לי שהוא קיווה להחזיר את היצירות כדי לקבל עונש מופחת. אמרתי לו שכבר שרפתי אותן. ראדו ניסה להגן עליי. הוא אמר לרשויות שהוא אמר לי לתת את הציורים למישהו שאני לא מכירה. אמרתי את זה בהצהרה שלי אחר כך, פחדתי להודות שהשמדתי אותם. אבל עכשיו אני מבינה שראדו מקבל על עצמו את האחריות לדברים שעשיתי. אני מצטערת מאוד על מה שעשיתי ומצטערת שלא עזרתי לחקירה כבר מהתחלה. לו הייתי מסוגלת להחזיר את התמונות, הייתי מחזירה אותן."

המשפט

ה-10 באוגוסט 2013. לפני רגע הם הובלו לתוך האולם בבוקרשט, אזוקים יחד. אאוג'ן ואלכסנדרו בוהים לפניהם. אולגה נסערת ומקבלת חיבוק מעורך הדין שלה. ראדו מדבר בהרחבה עם עורך הדין שלו ומנופף הרבה בזרועותיו. כשהשופט מורה לכולם לעמוד, הוא פונה לרגע אחד לאמו הנמצאת שני ספסלים מאחוריו, ומהנהן אליה בעידוד. בשלב זה, אולגה במעצר כבר חמישה חודשים, מאז ה-8 במרץ.
פטרה בולט בהיעדרו. הוא נעצר עשרה ימים אחרי ראדו, אאוג'ן ואלכסנדרו, אבל שוחרר עד למשפט. למרבה זעמו של השופט, הוא החליט שלא להגיע היום. במקום זאת הוא בחר להתאמן בקאנו, הוא חזר לעסוק בענף הספורט שלו.
אדריאן, שפרץ לקונסטהאל יחד עם ראדו, עדיין במנוסה.

נטשה, חברתו של ראדו, נעצרה בהולנד בחודש מרץ ותצטרך לעמוד מול שופט הולנדי בשלב מאוחר יותר. אולם בית המשפט הקטן עמוס באנשים. עשרות עיתונאים הגיעו מהולנד כדי לסקר את המשפט. התיק מטופל ברומניה לאחר שבחודש מרץ החליטה הולנד לא לדרוש הסגרה.

נציגי סוכנויות החדשות הבינלאומיות ועשרות עיתונאים רומנים נמצאים גם הם באולם. בדיווחיהם החיים ממדרגות בית המשפט, הכתבים עדיין מדברים על ציורים בשווי של מאות מיליוני אירו, אף על פי שהתברר זה מכבר שערך הביטוח הוא 18.1 מיליון אירו. בתחילת פברואר, בלויד'ס שבלונדון, שילם תאגיד ביטוח את הסכום הזה לקרן טריטון.

התקשורת עדיין עוסקת באפשרות שהציורים לא הושמדו. העניין הוא שלפני תחילת המשפט, אולגה חזרה בה מהצהרתה. היא לא שרפה את הציורים, היא אומרת. ההצהרה חולצה ממנה תחת לחץ של המשטרה הרומנית. מי שמקדם את האפשרות שהיצירות לא נשרפו, הם שני עורכי הדין הכוכבים מטעם ההגנה, קטלין דנקו ומריה ואסי. שניהם טיפלו בתיקים בפרופיל גבוה בעבר, ודאנקו הוא משתתף קבוע בתוכניות אירוח בטלוויזיה. הם לקחו את התיק בחינם; יש תיקים שמשלמים על עצמם.

***

הבלשים הרומנים הצליחו למצוא חלק מהאפר בתנור של אולגה ובמזבלה. בתחילת מרץ הוכנסו השאריות לשלושה בקבוקי מים גדולים וישנים והועברו לבדיקתם של מומחים ממוזיאון ההיסטוריה הלאומי של רומניה. ביולי, ניתוח של שאריות הצבע, הקנבס והנעצים שהתגלו באפר הראה שלפחות שלושה או ארבעה מהציורים נשרפו בתנור של אולגה.

זה לא אומר שהציורים האחרים יתגלו איפשהו. המדענים לא יכולים להוכיח זאת, אבל הם מניחים שגם היצירות האחרות הושמדו. שלוש היצירות האחרות (הפיקאסו ושני הציורים של מונה) צוירו על לוח ונייר; אם הן נשרפו, הן לא היו משאירות עקבות רבות. בכל מקרה, סביר להניח שהציורים של מונה ניזוקו בצורה בלתי הפיכה עוד בשלב מוקדם בכלל טבעם השברירי של ציורי פסטל. פסטלים אסור לגלגל, אחרת הגיר נמרח על הנייר.

עורכי הדין מנסים לנצל את הספק הזה. אחד הדברים שהחשודים מואשמים בו הוא "שוד עם השלכות חמורות". אם השופט יחשוב שהציורים לא הושמדו, אין מה לדבר על "השלכות חמורות". החשודים צפויים לקבל שבע עד עשרים שנות מאסר. המשפט צפוי להימשך עוד כמה חודשים. בחודש שעבר, ב-22 באוקטובר, הודו שלושת החשודים בגניבת היצירות

השחזור מבוסס חלקית על תיקים מהמשטרה ההולנדית והרומנית. סיפורו של יאן מורר מבוסס על הצהרתו הנרחבת למשטרה. מנהלת הקונסטהאל אמילי אנסנק דיברה עם NRC Handelsblad זמן קצר לאחר השוד, כשהיא שמעה את החדשות. זו ההצהרה היחידה של הקונסטהאל בנושא. חברת האבטחה Trigion מסרבת לדבר על לקוחותיה; סיפוריהם של שני המאבטחים מבוססים על ההצהרות שבתיקי המשטרה. פטרה ק' ונטשה ט', שניהם חופשיים נכון לעכשיו, מסרבים לדבר עם התקשורת, ומשרד התובע הכללי ההולנדי לא הגיב לבקשותינו לראיון.
המשטרה הרומנית הייתה נכונה לספק מידע מפורט על התיק. וכך גם מריאנה דראגו, האוצרת שנתנה למשטרה את הטיפ המהותי ביותר בחקירה, ארנסט אוברלנדר-טירנוביאנו מהמוזיאון להיסטוריה של הטבע ברומניה, עורכי הדין של החשודים ומעורבים אחרים. בנוסף, אנו רוצים למסור תודה רבה לתושבי קרקליו ומאצ'ין – כולל בני משפחתם של החשודים – שהיו מוכנים לדבר עם עיתונאי באריכות על הנושא.
NRC לא מפרסם את שמות המשפחה של החשודים והפושעים המורשעים במלואם. העיתון נוקט בעמדה ניטרלית כלפי אכיפת החוק. NRC לא עוזר למשטרה בחקירותיה, אנחנו לא תובעים או שופטים – אנחנו מדווחים.
© NRC 2013. 

Lex Boon / www.nrc.nl / The Interview People

כל הזכויות שמורות לאלכסון. 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי לקס בון, NRC.


תגובות פייסבוק