השמיים אינם הגבול

בעידן בו העלייה בשאפתנות של חולמים צעירים אינה מובילה עוד לעלייה בהישגים, האם סביר בכלל שנצפה לעשות את מה שאנו אוהבים ולקבל על כך כסף?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

לגווינת' בת ה-12 יש עיניים חומות כהות ורצון עז לשפר את דעתם של בני האדם על כרישים. בבית הספר שבו היא לומדת באונטריו, היא וכתריסר ילדים מחוננים אחרים מקדישים, מדי חודשיים, שלושה ימים ללימוד נושאים שאינם כלולים בתוכנית הלימודים הרגילה. לאחרונה, למשל, הם עסקו בזיהוי פלילי – חיפשו רמזים, הבחינו בין עיקר לטפל ולמדו איך מדענים בודקים ראיות דנ"א. אבל כרישים הם התשוקה האמיתית שלה. היא נחושה להיות ביולוגית ימית בעתיד, וכבר חשבה לא מעט מה עליה לעשות כדי להגיע למטרה הזאת. המורה שלה, גברת אנסינג, אופטימית לגבי סיכויי הצלחתה, ומקפידה להזכיר לכל תלמידי העילית שלה שוב ושוב שהם יכולים להיות כל מה שירצו.

גווינת' אוהבת את המורה שלה, אבל תפיסת העולם הזאת מפריעה לה. "את לא יכולה להיות כל מה שאת רוצה", היא אומרת. "אם את לא מקבלת ציונים מספיק טובים או אם את לא מבינה את הנושא. יש מישהו ביוטיוב שרצה להיות וטרינר, והכריחו אותו לראות סרטון שמשהו קורה בו לחיה, והוא התעלף, אז הוא לא התקבל לעבודה". הספקנות שלה מבוססת. סקר שנערך בלינקדאין ב-2012 הראה שבערך אחד מכל שלושה מבוגרים עובד ב"עבודת החלומות" שלו, מה שאומר שאין זה כך עבור שניים מכל שלושה. בסקר גאלופ האחרון בנושא "מצב שוק העבודה האמריקאי" התקבלו תוצאות דומות; נמצא בו כי 30 אחוז מהעובדים "מעורבים" במקום עבודה שלהם, בעוד ש-52 אחוז "אינם מעורבים" ו-18 אחוז "מנותקים לחלוטין".

חלומות גדולים יכולים להיות דבר נפלא. טבעי שילדים מדמיינים לעצמם עתיד מופלא. הבעיה מתחילה כשאנחנו מתמודדים עם המשוב שאנחנו או ילדינו מקבלים מהעולם באמצעות קלישאות כגון "אתה יכול להיות כל מה שתרצה", או "אל תוותר"

"כשאת אומרת למישהו: 'אתה יכול להיות כל מה שתרצה'", אומרת ג'ין טוונג'י, פסיכולוגית מאוניברסיטת סן דייגו סטייט ומחברת הספר “Generation Me” מ-2014, "הוא בדרך כלל לא חושב על קריירה כשרברב או כרואה חשבון". סקר שנערך ב-2011 בקרב יותר מ-5,000 ילדים ברחבי העולם הראה כי אף על פי שיותר ממחצית הילדים במדינות מתפתחות חולמים להיות רופאים או מורים, יותר מרבע מהילדים האמריקאים שואפים להיות ספורטאים מקצועיים, זמרים ושחקנים. כשמבוגר שואל את השאלה הבלתי נמנעת: "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?", לרוב הילדים יש תשובה: מפתח משחקים; אסטרונאוט; רקדנית של ריהאנה. ורוב המבוגרים יברכו אותם על שאיפותיהם הגדולות ויבטיחו להם שעם מספיק עבודה קשה ועם הגישה הנכונה, הם יוכלו לעשות כל מה שרק ירצו.

כשהילדים שלכם בני ארבע או חמש, ואין להם לקויות אינטלקטואליות או הפרעות התנהגותיות חמורות, הכול באמת נראה אפשרי. הילד מתחיל להתעניין באמנות, ואנחנו כבר מדמיינים את העבודות שלו תלויות בגלריה. אצנית מוכשרת, אנחנו חושבים לעצמנו, תגיע לאולימפיאדה. ילדים שאוהבים מדע מקבלים מיקרוסקופים במתנה ואנחנו מתחילים לשאול את עצמנו אם הגיע הזמן להתחיל לחסוך לשכר הלימוד ב-MIT. ואת התקוות שלנו ושלהם מלבה להקת המעודדים של התרבות, ובראשה נאומים ויראליים מעוררי השראה מטקסי סיום אקדמיים וזרם בלתי פוסק של הצלחות המתגלות "בן לילה" בתוכניות ריאליטי או ביוטיוב. כל אלה מפצירים בנו לחלום בגדול ולא לוותר.

קחו לדוגמה את הנאום של סטיב ג'ובס בפני תלמידי סטנפורד ב-2005. מובן שהוא נאם בפני חבורה של צעירים הישגיים שזה עתה קיבלו תואר מאוניברסיטה יוקרתית. אבל בזכות 22 מיליון צפיות ביוטיוב, העצה שנתן להם – "תמצאו את הדבר שאתם אוהבים... אל תתפשרו" – העניקה השראה להמונים. אופרה וינפרי, שסיפור הצלחתה יוצא הדופן מקנה לה סוג של סמכות מוסרית, מתעקשת שאם נלך בעקבות התשוקה, ההישגים יבואו. אפילו דוקטור סוס הוריש לנו את הספר "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים" (1990) שהפך למתנת סיום לימודים מקובלת ומודיע לילדים שהם יצליחו ב"תשעים ותשעה אחוז ביטחון"1.

כבר במאה הרביעית לפנה"ס קידש אריסטו את ערכה של מטרה בעלת משמעות כשטבע את המונח "אאודימוניה" (eudaimonia"שגשוג אנושי"). הקונספט הזה הופיע שוב במאה ה-16, הפעם בצורת ה"ייעוד" הפרוטסטנטי. ובשנות ה-60 של המאה ה-20 החל דור שלם של צעירים, שגדלו בשיא הפריחה הכלכלית, לשאול אם העבודה יכולה להעניק יותר מהיכולת לשלם חשבונות. אולי היא אמורה להיות שזורה במשמעות ובחיים, בכישרונות ובתשוקות?

בסביבות אותו זמן שם לב ריצ'רד בולס (Bolles), איש דת אפיסקופלי, שאנשים מנסים להבין איך בדיוק הם אמורים למצוא את הקריירה המיוחלת הזו, ופרסם את "What Color is Your Parachute?". הספר, שפורסם ב-1970, מכר יותר מעשרה מיליון עותקים ועודד מחפשי-עבודה ומחליפי-קריירה לערוך רשימת מלאי של מיומנויותיהם וכישרונותיהם. בולס מזעיף פנים כשטוענים שהוא מעודד אנשים להיות "כל מה שירצו". "אני שונא את הביטוי הזה", הוא אומר. "אנחנו צריכים לומר לאנשים: 'לכו בעקבות החלומות שלכם. הבינו מה אתם אוהבים לעשות יותר מכול, ואז בואו נשב ונבין בצורה מציאותית איך תוכלו להשיג חלק מזה, או את הרוב, אבל אולי לא את הכול'".

אבל בתרבות ה"מגיע לי", תרבות של סיפוקים ומעורבות הורית אינטנסיבית, האזהרה של בולס לא הותירה רושם רב. באוניברסיטת פלורידה סטייט דיווח הסוציולוג ג'ון ריינולדס (Reynolds) שהפער בין מטרות להישגים בפועל גדל משמעותית מ-1976 ועד 2000. במחקר שלו, שהתפרסם בכתב העת Social Problems ב-2006, הוא מצא כי 26 אחוז מהשמיניסטים ב-1976 תכננו להשיג תואר מתקדם, ו-41 אחוז תכננו להתמחות במקצוע, בהשוואה ל-50 אחוז ו-63 אחוז, בהתאמה, בשנת 2000. למרות הנסיקה האדירה בשאפתנות, אין עלייה בשיעור בעלי התארים המתקדמים. אבל כן יש עלייה ברמת האכזבה; הפער בין השאיפה לקבלת תואר מתקדם לבין קבלתו בפועל גדל מ-22 נקודות אחוז ב-1976 ל-41 נקודות אחוז ב-2000.

חלומות גדולים יכולים להיות דבר נפלא. טבעי שילדים מדמיינים לעצמם עתיד מופלא, אומרת לורה ברק (Berk), פרופסור אמריטה לכלכלה מאוניברסיטת אילינוי ואחת המומחות הגדולות בעולם למשחק. ובזמן שילדים גדלים ומנסים, מצליחים ונכשלים, העולם מעצב את החלומות האלה. הבעיה מתחילה כשאנחנו מתמודדים עם המשוב שאנחנו או ילדינו מקבלים מהעולם באמצעות קלישאות כגון "אתה יכול להיות כל מה שתרצה", או "אל תוותר". טרייסי קליאנטיס, פסיכותרפיסטית מקליפורניה ומחברת הספר “The Next Happy” שראה אור השנה, מסבירה כי האמירות האלה נובעות מ"משאלת לב של ההורים, או של עצמנו. אנו מקווים שלא נהיה מוגבלים על-ידי הכישרונות שלנו, הגנטיקה שלנו, המזג שלנו, האופי שלנו. אני חושבת שזה יוצר תחושות של בושה, אשמה וכישלון".

המעבר לבגרות מורט עצבים ממילא, והוא רק נעשה קשה יותר אם אנחנו חושבים שאנחנו יכולים לעשות כל מה שנרצה, ואז מרגישים עלובים לחלוטין כשאנחנו לא מצליחים

"מה שהאמירות האלה משדרות לילדים בפועל", מוסיפה פנלופה טרנק, מחברת הספר “Brazen Careerist: The New Rules for Success" מ-2007, "זה שאם הם לא יגשימו את חלומותיהם, אין להם את מי להאשים מלבד עצמם". המעבר לבגרות מורט עצבים ממילא, והוא רק נעשה קשה יותר אם אנחנו חושבים שאנחנו יכולים לעשות כל מה שנרצה, ואז מרגישים עלובים לחלוטין כשאנחנו לא מצליחים. הגישה הזאת צופנת בחובה סכנות רבות. תוכניות בלתי מציאותיות מובילות לבזבוז זמן וכסף. כשתלמיד בינוני מתכנן ללמוד רפואה, הוא זונח קריירות מציאותיות ורווחיות יותר – למשל, בעסקים או בחינוך. "מדד התמורות" של דלויט מ-2010 הראה כי 80 אחוז מהעובדים אינם מרוצים מעבודתם. ב-2013, הנתון הזה כבר עמד על 89 אחוז.

המצב הזה מסכן אפילו את בריאותנו. ב-2007, פסיכולוגים מארה"ב ומקנדה עקבו במשך סמסטר אחר סטודנטים לתואר ראשון מ-81 אוניברסיטאות והסיקו כי אצל הסטודנטים שמתעקשים לחתור למטרות בלתי מציאותיות יש ריכוזים גבוהים יותר של קורטיזול, הורמון דלקתי המקושר לבעיות רפואיות. הסטודנטים האלה גם היו מועדים להצטננות. במובנים רבים, אנו חיים בתור הזהב של העבודה. שאלו אנשים בעשור השמיני לחייהם אם בזמנו הם האמינו שהם יכולים לעשות כל דבר שרק ירצו, והם יצחקו לכם בפנים: מלחמות, השפל הגדול, היעדר נגישות להשכלה ואפליה רווחת – אלה לא היו זמנים מתאימים לקריירות חלומיות. במשך דורות רבים לא הייתה העבודה אלא כלי להשגת מטרה, כשהמטרה היא ארוחה חמה, קורת גג ודי בגדים.

רומן קרזנריק, ממייסדי The School of Life בלונדון, אומר שאביו, פליט שעזב מפולין לאוסטרליה, היה מוזיקאי ובלשן מוכשר, אבל מעולם לא ציפה שהתחומים האלה יתרמו לפרנסתו. "בכל שכבות החברה יש עלייה בציפייה לעבודה שהיא יותר מאשר משכורת", אומר קרזנריק. "רואים זאת אצל אנשים בעלי השכלה גבוהה וגם בקרב [אנשים] שאין להם כישורים רבים, וזה מסביר למה אי שביעות הרצון מהעבודה ממשיכה לעלות בעשרים השנים האחרונות. אנשים רוצים... ליישם את הכישרונות והתשוקות שלהם בעבודתם".

התמורה הזו הובילה לחרדה רבה בכל הקשור להגשמת המטרות האלה, ובאופן פרדוקסלי היא הובילה גם לאשליות מוחלטות. אם תאמרו להורים או למתבגרים כמה קשה לפתח קריירה נוצצת, הם יטיחו בכם רשימה של כל מי שעשה זאת כנגד הסיכויים. לא רק אופרה וינפרי וסטיב ג'ובס, אלא חבר של חבר שקנה בית מזכוכית המשקיף על מפרץ סן פרנסיסקו לאחר שחתם בקבוצה מובילה, או בת של עמית שלוהקה לסדרת טלוויזיה חדשה, או הבן של השכן שקיבל מלגה להרווארד.

אולי התשוקה שלכם לתכנות, או לפיזיקה גרעינית, רלוונטית לתחומים מקצועיים שמציעים שפע של הזדמנויות. אבל לרוב האנשים יהיה קשה מאוד להפוך את התשוקה שלהם לקריירה

ופה קבור הכלב. אם הם יכולים, אנחנו רוצים להאמין שגם הילדים שלנו יכולים. וחוץ מזה, מי רוצה להיות הטיפוס המבאס שאומר לנער שמתקשה במתמטיקה שלימודי רפואה הם כנראה לא אפשרות מבחינתו? או זה שמזהיר את הרקדנית שגם אם היא תמצא עבודה בתחום, היא תאלץ להשלים הכנסה במלצרות או בחנות? אמנם טכנית זה אפשרי. אבל מתי עלינו להחליף את ה"אפשרי" ב"סביר" ולעודד את ילדינו לנהוג באותו אופן?

"זוהי כת החשיבה החיובית". אומר קרזנריק, "אנחנו תמיד רוצים להרגיש טוב ולשדר מסרים חיוביים... ולכן אנחנו מרגישים שאנחנו צריכים לשלוח מסרים טובים וחיוביים לילדים שלנו ולצעירים. אנחנו מרגישים שאיכשהו, אסור לומר להם: 'האמת, זה לא אפשרי'". השחקן ויל סמית ניפק את המנטרה הפופולרית: "המציאותיות היא הדרך הבטוחה אל הבינוניות". אבל "בינוניות" היא מונח טעון. בסופו של דבר, מי רוצה להיות "בינוני" או רגיל? אבל לא יהיה נכון לומר שרובנו בינוניים או רגילים? כשאנו רומזים שהאפשרויות היחידות הן כוכבוּת או בינוניות, אנחנו מתעלמים מהמקום שבו רובנו נוחתים בסוף – שביל הביניים הארוך שבין "כל מה שתרצה" ל"שום דבר".

"אנשים מבלבלים בין עידוד הילדים לבין אמירות כמו 'אתה יכול להיות כל מה שתרצה'", אומרת טוונג'י. "אנשים חושבים שאלה אותם דברים, אבל הם לא". במקום לומר לילדים כל הזמן כמה הם מיוחדים ונפלאים, "למדו אותם שליטה עצמית ועבודה קשה", מציעה טוונג'י. "אלה שני דברים שבאמת תורמים להצלחה". הילדה שלה, בת שמונה, הכריזה לאחרונה שהיא רוצה להיות וטרינרית (הקריירה המועדפת על עשרה אחוז מהילדים האמריקאים בגילאים 10-12). טוונג'י נשמעה לעצתה שלה ואמרה לה, "זאת קריירה נפלאה... אבל רק שתדעי, את צריכה להשקיע ממש הרבה במתמטיקה ובמדע ולהצליח בהם כי קשה מאוד להתקבל ללימודי וטרינריה". זה לא נחמד כמו לומר לילדים שהם יכולים להיות כל מה שירצו, היא אומרת, אבל זה עוזר להם הרבה יותר.

גווינת' החליטה להבין מה היא צריכה לעשות כדי להגשים את חלומה להיות ביולוגית ימית – השיעורים הנדרשים (מתמטיקה, מדע), העבודות שהיא תצטרך לעבוד בהן בדרך לשם ("נהגת מונית"), הכישורים שהיא תזדקק להם ("איך להשיט סירה"). בולס מציע שנגיב בסקרנות כשהילדים מספרים לנו על שאיפות הקריירה שלהם. אם נשאל אותם מה בדיוק מושך אותם בתחום מסוים, גם אנחנו וגם הם נלמד על הערכים שלהם והכישרונות שהם מזהים בעצמם.

תהליך זה של בחינה עצמית, העומד בבסיס המודל שבולס מציע בספרו למחפשי-עבודה ומחליפי-קריירה, חיוני גם לדעתו של קרזנריק. "לבנות ובני 15 ו-16 יש כל מיני דברים מעניינים לומר על מי שהם ומה חשוב להם". מבחינתו, חשוב מאוד שילדים לא ישאלו את עצמם מה הם רוצים להיות, אלא מי הם רוצים להיות. והתשובה עשויה להפתיע אתכם. קרזנריק, אב לתאומים בני שש, מעביר את קורס הקריירה שלו ברחבי העולם, והוא שם לב לדבר נוסף. חלק גדול מהאנשים שמשתתפים בקורס שלו כבר השיגו את קריירת החלומות שלהם. "בשיעורים האלה, מעניין לפגוש נהג מונית או אחות, למשל, שלא מאמינים כי באותו חדר יושבת מפיקת טלוויזיה שנראית אומללה בעבודתה יותר מהם".

ג'ולי ליתקוט היימס, מחברת הספר "How to Raise an Adult" ודיקנית לשעבר של תלמידי השנה הראשונה בסטנפורד, פגשה לא מעט סטודנטים שחלומותיהם היו גדולים פחות מהציפיות של הוריהם – כאלה שרצו להיות אחיות ולא רופאות, או מורים בתיכון ולא מרצים באוניברסיטה. "הסטודנטים האלה היו מסבירים בחוסר חשק איך הם מתקדמים בתחומים שלתחושתם הם לגיטימיים או מצופים או נדרשים, ואותי עניין מה האדם שיושב מולי רוצה באמת לעשות בחייו. עניין אותי להקשיב לקול שבתוך הראש שלו".

לטענתה, הבעיה היא לא שאנחנו אומרים לילדים שהם יכולים להיות כל דבר שירצו, אלא ההגדרה הצרה שלנו ל"כל דבר". כיום "אנחנו מזהים הישגים עם יוקרה, כוח, מעמד, כסף ומגזרים מסוימים. אם במהלך העשור הקרוב נצליח לאמץ תפיסה חדשה שאומרת כי ההישג האמיתי הוא להבין מהם הכישורים והערכים והתשוקות שלנו ולחיות בהתאם להם, תארו לכם עד כמה העולם יהיה שונה". קליאנטיס אומרת שצריך להגדיר מחדש את הסוגיות: לעתים קרובות, החלומות שלנו עוסקים במה שאנחנו מקווים להרגיש, ולא במה שאנחנו רוצים לעשות. "אנחנו אומרים לעצמנו: 'אם אני אעשה את זה, אם אני אגשים את המטרה הזאת, אז יאהבו אותי ואני אוכל לקבל את עצמי'", היא אומרת. אם נפרק לגורמים את מה שאנחנו מקווים להשיג מבחינה רגשית, "נוכל למצוא דרכים אחרות להשיג את זה".

התשוקה לא מובילה לתכלית, אלא להפך. אנשים שנעשים ממש טובים בתחום מועיל, בתחום שזוכה להערכה, מתמלאים בתשוקה לתחום הזה. כדי למצוא קריירה נהדרת צריך לבחור משהו שנראה מועיל ומעניין

קאל ניופורט, חוקר מדעי המחשב מאוניברסיטת ג'ורג'טאון בוושינגטון, די. סי. ומחבר הספר "So Good They Can’t Ignore You", טוען שאנחנו מביטים במשוואת התשוקה והתכלית בצורה הפוכה. "היא לא מייצגת את האופן שבו אנשים לומדים לאהוב את עבודתם", הוא אומר. "יש כאן הנחה שאנשים צריכים לחוש תשוקה מראש, ושהאתגר היחיד הוא להכיר בה ולאזור אומץ לממש אותה. אבל אלה שטויות". התשוקה לא מובילה לתכלית, אלא להפך. אנשים שנעשים ממש טובים בתחום מועיל, בתחום שזוכה להערכה, מתמלאים בתשוקה לתחום הזה. כדי למצוא קריירה נהדרת צריך לבחור משהו שנראה מועיל ומעניין. לא רק שתהליך הלימוד וההתמחות ימלא אתכם במשמעות, אלא שהמיומנויות שתרכשו באמצעות עבודה קשה יציבו אתכם בעמדה שתאפשר לכם להכתיב את המשך הקריירה.

ההמלצה של ניופורט מעלה את הצורך לבחון היבט נוסף של גישת "כל מה שתרצה": האם עלינו לנסות למצוא תשוקה במסגרת הקריירה, או שמא מוטב שנחפש אותה במקומות אחרים? נכון, זה נוח (ונחמד!) לקבל כסף על משהו שאנחנו אוהבים לעשות ממילא. אבל האם זה מציאותי?

מרטי נמקו, יועץ קריירה מאזור מפרץ סן פרנסיסקו ומנחה תוכנית הרדיו "Work with Marty Nemko", טוען שהתשובה היא "לא", חד וחלק. הוא מעודד אנשים לממש את תשוקותיהם, כתחביב. "עשו מה שאתם אוהבים", הוא אומר, "אבל אל תצפו לקבל על זה כסף". אמנם, הוא מוסיף, יש אנשים שמצליחים גם בתחומים תחרותיים מאוד. אולי התשוקה שלכם לתכנות, או לפיזיקה גרעינית, רלוונטית לתחומים מקצועיים שמציעים שפע של הזדמנויות. אבל לרוב האנשים יהיה קשה מאוד להפוך את התשוקה שלהם לקריירה, ובמקרים האלה הוא ממליץ להם לא לוותר, אלא לעסוק בה בזמנם הפנוי.

"אתה יכול להיות כל מה שתרצה" זו עצה ריקה מתוכן שלא עוזרת לרוב הצעירים למצוא קריירה או סיפוק בחייהם. וכשחושבים על זה, בדרך כלל אנחנו לא באמת מתכוונים לה מילולית

ליתקוט-היימס מעודדת את הסטודנטים שלה לבחון שלושה דברים: במה אני טוב?; מה מלהיב אותי?; מה הערכים שלי? ולאחר מכן היא אומרת להם לשאול: "מה עליי לעשות כדי שאוכל לבלות חלק ניכר מהשבוע שלי – במסגרת העבודה או כתחביב – בצומת שבין הדברים האלה?". אולי ההורים והסבים שלנו עשו בחוכמה כשעסקו בתשוקות ובתחביבים שהעניקו להם משמעות וסיפוק בזמנם הפנוי. כמו אביו של קרזנריק, שהלחין לאחר שעות העבודה. או כמו נמקו עצמו, שוויתר על קריירה כפסנתרן מקצועי ופנה לפסיכולוגיה.

קרזנריק מציע מודל מעט שונה, רוחבי, שבמסגרתו אנו עוסקים בכמה עבודות בו זמנית – כמו אדם שעובד כרואה חשבון שלושה ימים בשבוע וכצלם ביומיים האחרים. זוהי גישה חכמה בכלכלה בלתי יציבה שבה, הוא אומר, "העבודה הממוצעת נמשכת ארבע שנים". המודל הרוחבי מכיר בכך ש"אנו משתנים לאורך חיינו. אנחנו לא יודעים איך לשפוט את העצמי העתידי שלנו".

"אתה יכול להיות כל מה שתרצה" זו עצה ריקה מתוכן שלא עוזרת לרוב הצעירים למצוא קריירה או סיפוק בחייהם. וכשחושבים על זה, בדרך כלל אנחנו לא באמת מתכוונים לה מילולית. טוונג'י אמרה לבת שלה: "כשאנשים אומרים 'את יכולה להיות כל מה שתרצי', זה לא נכון. למשל, את לא יכולה להיות דינוזאור'. אולי מה שאנחנו באמת מנסים לומר לילדים שלנו הוא שאנחנו סומכים על היכולת שלהם לבנות חיים בעלי משמעות. "[מבוגרים] צריכים לומר: תהיה מה שאתה מסוגל להיות", אומרת גווינת', "לא 'אתה יכול להיות כל מה שתרצה'. אני לא טובה בריקוד. זה כמו לומר לי שאני יכולה להיות רקדנית מקצועית. לא, אני לא יכולה".

לזלי גארט היא עיתונאית, סופרת ושדרנית. ספרה האחרון לילדים הוא ביוגרפיה של הלן קלר.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי לזלי גארט, Aeon.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

9 תגובות על השמיים אינם הגבול

01
BULDOZER

בסיום התואר שלי גיליתי שלהרבה מחברי לספסל הלימודים החלום היה להיות מנכ"ל. לא משנה של מה, העיקר להיות מנכ"ל.
בהתחשב בעובדה שבמשך דורי דורות "הגשמה עצמית" היתה נחלתם של האריסטוקרטים ולא של האדם העובד שנאלץ בכל כוחו לעבוד בכדי לתפרנס ולפרנס את דור ההמשך, אני לא חושב שהיום המצב שונה בהרבה.
בסופו של דבר, אנחנו פה כדי לשרוד ולגדל דור המשך שישרוד גם כן וכן הלאה. לכן "הגשמה עצמית" היא יתרון ככלי השרדותי אבל לא המהות!!!

02
עידן

לא מדויק לגבינו. פה אם ילד בן 8 ירצה להיות צייר יבהלו שהוא לא יעשה 30,000 בחודש וישמחו מאוד לראות אותו מתרחק מהחלום ושוקע בקיוביקל. חברה שהשתגעה.

03
ניצן

שמעתי על שתי גישות הנוגעות להוראת אמנויות לחימה במזרח - האחת דורשת ממורה לעסוק אך ורק בהוראה. להתרכז רק בכך. השנייה, להבדיל, קוראת לו לשמור את העיסוק בהוראת אמנויות לחימה לשעות הפנאי, שלא יהיה מדובר בפרנסה.
לעסוק במה שאתה אוהב, יכול להעכיר על האהבה לתחביב כזה או אחר - פתאום לתחום האהוב נקשרות חובות, חששות, דרישות, כסף, ושגרה מתישה... רבים לא יסכימו איתי.
אני חושבת ששווה למצוא עניין ואתגרים בכל מקצוע שעוסקים בו. אם אינך יכול לייצר את זה... שווה לחפש תחום אחר.

אני יודעת שזו לא הנקודה העיקרית פה אבל מתי כבר נתעורר מהסיוט הזה שרופא צריך לדעת מתמטיקה??
אין מי שיכול להעיד על כך יותר ממני. אני הייתי הכי גרועה במתמטיקה כל התיכון. (לצערי). בגרות יש לי עם המינימום שעוד עובר. בכל זאת הגשמתי את חלומם של כל כך הרבה ילדים אמריקאים ואחרים ולמדתי וטרינריה. היום אני עובדת בעבודת החלומות שלי וכמו שהאמנתם לי כשאמרתי שהייתי גרועה במתמטיקה, תאמינו לי שאני אומרת שאני לא הרופאה הכי גרועה שיש. המתמטיקה הכי מסובכת שאני משתמשת בה ביום יום זה ערך משולש וגם זה עם מחשבון. כמה רופאים מעולים אנחנו מפסידים בגלל השטות הזאת? אין לדעת.
אני מסכימה עם הרוח של המאמר הזה. זה מרגיז שמבטיחים לילדים דברים שיקריים. אתם לא יכולים להיות כל מה שתרצו. קודם כל אתם צריכים להבין מה אתם באמת רוצים וזו המשימה הקשה ביותר בעיניי. לא על סמך שאיפות וערכים שניטעו בכם הצורה מלאכותית או בלתי רלוונטית
אני רואה את ילדי היום וזו לדעתי המשימה הקשה שלהם. מקובל לחלום "גבוה" אבל זה בסדר לחיות בשלום עם עצמך גם בנומך.

05
עודד

התובנות הפרטיות שלי מצדיקות את הנאמר כאן. נדרשו לי כמה שנים טובות ונסיון בחיים כדי להבין את אחת הנקודות החשובות, לדעתי, במאמר: אתה אוהב לעשות את מה שאתה מצטיין בו, ולאו דווקא ההיפך.
בתיכון התאהבתי במקצועות המדוייקים (כמו מתמטיקה ודקדוק) אחרי שגיליתי שקל לי לקבל ציונים טובים בהם. איזה הסבר אחר יש לחיבה יתרה לניקוד, אם לא עצם ההצלחה בכך?
לעומת זאת, יש לי משיכה עזה לטיסות - אבל תאונה שניצלתי ממנה בנס הבהירה לי שכשרון הטסה כנראה אין לי, לצערי, ומוטב להניח לעיסוק הזה.
לכן, העצה הנכונה ביותר שתוכלו לתת לילדכם (או לעצמכם): ממשו את הכשרונות שלכם, ככל שתוכלו להתפרנס מהם. עם ההצלחה תגיע גם ההנאה.

    06
    הדס

    כשהייתי בת 7-8 חברה מבוגרת של הורי שאלה אותי מה אני אוהבת לעשות. אמרתי שלצייר. היא שאלה "למה?" וכששמעה את התשובה "כי אני טובה בזה" צחקה צחוק גדול. נדמה לי שנעלבתי (ובגלל זה אני זוכרת את המעמד עד היום, כמעט 30 שנה אחרי). אז אמנם ציירת אני לא, אבל בכל זאת מעצבת גרפית.

    07
    בורבון

    עודד היקר,
    כולי שמחה שהתחומים שמשכו אותך והצטיינת בהם, הם תחומים אשר מתגמלים מאד כספית אם יודעים לנצלם כהלכה.
    אממה, לא לכל האוכלוסיה יש זכות ליהנות הנאות כלכליות ממה שהם מצטיינים בו.
    האם מצטיין בהיסטוריה יכול לסגור יפה את החודש רק מלהיות היסטוריון?
    לא, ולכן, לעתים עדיף להיות זנב לאריות מאשר ראש לשועלים ...כי מומחה לספרות לטינית מוצלח לא בהכרח ירוויח סכום יפה כמו מתכנת גרוע.

08
עודד

בורבון ידידי,
נראה שאין בינינו חילוקי דעות. לכן העצה שלי ("ממשו את הכשרונות שלכם") לוותה בהסתיגות ("ככל שתוכלו להתפרנס מהם").
הדס הדגימה לנו איך ניתן להתפרנס מכשרון ציור; נדמה לי שיובל נח הררי יכול להבהיר איך גם הסטוריון יכול...

09
שרה צאן

כאם לילדים (וכעת גם סבתא), היה לי קשה מאוד להתמודד עם הבעיה המוצגת כאן. כדי להצטיין ולאהוב עשייה כלשהי, עבודה או תחביב, יש להשקיע זמן ומאמץ, כלומר, לרכוש נסיון - זו היא סתירה די פשוטה להתאהב בעשייה לפני שרוכשים ניסיון. איך אפשר לשכנע את ילדיך שהמאמץ קודם להתאהבות, כאשר עומדים מולך מנגנונים של מחנכים ויועצים בבתי ספר שמוכרים לילדים לוגיקה הפוכה: ילד, מצא את יעודך ותעבוד בכיוון ! מה באמת יודע הילד על החלום שהוא בוחר לו? אני עם עודד (לעיל), הסיכוי שתתאהב בעשייה שלך גדל ככל שתבחר משהו שאתה מוכשר לו, משהו שתהיה בו טוב.