שבחים כנחמה

אם ברצוננו לעזור לילדים להתמודד עם אתגרים, לא די בהעלטתם בדברי שבח
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

כחוקרת צעירה, קרול דְוֶוק (Dweck) נדהמה לראות כיצד ילדים אחדים מתמודדים עם אתגרים בביטחון רב, ואילו אחרים נסוגים מפניהם. התופעה הזאת ריתקה אותה. דווק, כיום פסיכולוגית בסטנפורד, זיהתה בסופו של דבר שתי תבניות חשיבה עיקריות, או שתי תפישות עיקריות, שבני אדם מאמצים בכל הקשור לתכונות שלהם. תבניות החשיבה האלה קובעות כיצד אנו ניגשים לאתגרים: תבנית חשיבה מקובעת, קרי התפישה שיכולותינו נקבעו בלידה ואינן ניתנות לשינוי, ותבנית חשיבה מתפתחת, או התפישה שאפשר לפתח מיומנויות ויכולות באמצעות מאמץ והתמדה. בזכות מחקריה, המושגים "מקובעת" ו"מתפתחת" קנו להם אחיזה בקרב הורים ואנשי חינוך. מורים, ואפילו חבָרות, מכל ארצות הברית החלו ליישם את רעיונותיה.

שבחים ריקים על מאמץ שהושקע עלולים להחריף חלק מהבעיות שאנו מבקשים לפתוראך לאחרונה הבחינה דווק במגמה חדשה: התפשטותה של "תבנית חשיבה מתפתחת כוזבת" – אי הבנה של לב הרעיון. בגלל הפופולריות הרבה שצברה תבנית החשיבה המתפתחת החלו אנשי חינוך אחדים לתפוש אותה באופן פשטני למדי: הם חושבים שכל העניין הוא המאמץ שהתלמידים משקיעים, כלומר שמורים יכולים לטפח תבנית חשיבה מתפתחת בקרב ילדים אם רק יאמרו להם להתאמץ. לדוגמה, יש מורים שחושבים שכדאי לשבח תלמידה על המאמץ שהשקיעה במבחן במדע גם אם היא נכשלה בו, מתוך מחשבה שכך הם יטפחו בה תבנית חשיבה מתפתחת. אבל שבחים ריקים עלולים להחריף חלק מהבעיות שתבנית החשיבה החדשה נועדה לפתור. לאחרונה ראתה אור מהדורה חדשה של ספרהּ, Mindset: The New Psychology of Success [המהדורה הקודמת ראתה אור בתרגום לעברית בשם "כוחה של נחישות"]. המהדורה עודכנה כדי לתת מענה לתפישה הכוזבת שהתפשטה בחוגי החינוך. לאחרונה שוחחתי עם דווק לגבי האופן שבו צריך, לדעתה, ליישם את רעיונותיה. הריאיון נערך קלות וקוצר מעט לשם הבהירות.

ילד, קיר טיפוס

דילן וקיר הטיפוס. תצלום: SCFiasco

כריסטין גרוס-לו: ספרי לי בבקשה איך התפתח הרעיון הזה, "תבנית חשיבה מתפתחת"? מה הוא נועד לתקן? אילו תופעות רצית לשפר באמצעותו?

יש מורים שמשבחים מאמצים בלתי יעילים: "כל הכבוד על המאמץ!" אבל תלמידים יודעים שאם הם לא הצליחו, ובכל זאת שיבחנו אותם. הם יודעים גם שאנחנו חושבים שהם אינם מסוגלים ליותר מזה

קרול דווק: מאז שהייתי סטודנטית אני מתעניינת בסיבות שבגללן ילדים אחדים נסוגים מאתגרים ומוותרים כשהם נתקלים בכל מיני מכשולים, בשעה שאחרים מעוניינים באתגרים ורק נעשים נחושים יותר לנוכח מכשולים. אז זאת השאלה המרכזית שאני מתמודדת איתה כבר יותר מארבעים שנה. בשלב כלשהו, הדוקטורנטים שלי ואני הבנו שתבנית החשיבה של התלמידה או התלמיד היא הסיבה היסודית שבגללה הם אוהבים אתגרים ומתמידים גם לאחר כישלונות.

תלמידים עם תבנית חשיבה מקובעת – כלומר תלמידים שחושבים שיכולות אינן ניתנות לשינוי, שיש לנו שטווח היכולות שלנו קבוע וזה סוף פסוק – רואים באתגרים דבר מסוכן. הם עלולים להיכשל, ואז יכולותיהן הבסיסיות יוטלו בספק. כשהם נתקלים במכשולים, במשוכות, או בביקורת, הם חשים שזאת הוכחה לכך שבעצם אין להם היכולות שהם מוקירים.

לעומת זאת, תלמידים בעלי תבנית חשיבה מתפתחת מאמינים שכישורים ויכולות הם דברים שניתן לפתח, ושאתגרים הם הדרך לעשות זאת. ללמוד דבר חדש, דבר קשה, להתמיד – ככה אנו נעשים חכמים יותר. מכשולים ומשוב אינם מגדירים את היכולות שלנו. הם מידע שאנו יכולים להשתמש בו כדי לעזור לעצמנו ללמוד. ילדים עם תבנית חשיבה מתפתחת לאו דווקא חושבים שאין משמעות לכישרון, או שכולם זהים ביכולותיהם. הם חושבים שכל אחד יכול לפתח יכולות באמצעות עבודה קשה, אסטרטגיות נכונות והרבה עזרה והנחייה מאחרים.

גרוס-לו: כשראיינתי אותך לראשונה בנושא הזה לפני מספר שנים, תבנית חשיבה מתפתחת עדיין לא הייתה רעיון מוכר. אבל עכשיו זהו רעיון פופולרי כל כך, שאני שומעת אנשים שאינם מתמצאים בתיאוריות חינוכיות אומרים, "שבחו את המאמץ, לא את הילד (או את התוצאה)". למה לדעתך הרעיון הזה מדבר לאנשים רבים כל כך, ואיך גילית שאנשים אינם מיישמים אותו כהלכה?

דווק: אנשי חינוך רבים לא היו מרוצים מהשיטה שמעודדת תלמידים "לחרוש" למבחנים חשובים. הם הבינו שמוטיבציה היא תחום מוזנח בחינוך, בייחוד לאחרונה. מורים והורים רבים שמחו על האפשרות להטמיע שיטה חדשה, שתעודד את הילדים להתמקד שוב בלמידה - ולא רק בשינון ובהכנה למבחנים, אלא בלמידה עמוקה ומהנה יותר.

אבל אחת הקולגות שלי, סוזן מקי (Mackie), לימדה אז בסדנאות לאנשי חינוך באוסטרליה ושמה לב שרבים מהם אומרים שהם מבינים מהי, אבל בפועל מנסים ליישם את הרעיון בלי להבין אותו לעומק. היא אמרה לי, "אני נתקלת בהרבה מקרים של תבנית חשיבה מתפתחת כוזבת". בהתחלה לא הבנתי מה העניין – הרי תבנית חשיבה מתפתחת היא רעיון פשוט למדי, וחוץ מזה, למה שאנשים יסתפקו בתבנית חשיבה מתפתחת כוזבת, כשהם יכולים לקבל תבנית חשיבה מתפתחת אמיתית? ובכל זאת התחלתי לערוך רשימה של אי-ההבנות שנתקלתי בהן. כשהרשימה הייתה ארוכה מספיק, התחלתי לדבר עליה ולכתוב עליה.

גרוס-לו: תוכלי להסביר בהרחבה למה הכוונה ב"תבנית חשיבה מתפתחת כוזבת"?

דווק: הכוונה היא לאנשים שאומרים שיש להם תבנית חשיבה מתפתחת אף על פי שהם אינם באמת מבינים [מה זה]. הכזב נובע, בין היתר, מכך שלאף אחד אין תבנית חשיבה מתפתחת בכל תחום, כל הזמן. כל אחד מאיתנו הוא תמהיל של תבניות חשיבה: לפעמים יש לנו תבנית חשיבה מתפתחת בתחום אחד, אבל לדברים אחרים אנו מתייחסים בגישה מקובעת. אתגר גדול וחדש עלול לעורר בנו גישה מקובעת. ולדוגמה, כשאנחנו נתקלים באדם שטוב מאיתנו בהרבה בתחום שאנו רגילים להצטיין בו, אנחנו עלולים לחשוב, "אה, לאדם הזה באמת יש יכולות, ולי אין". אז אני חושבת שכולנו, ילדים ומבוגרים, צריכים לחפש את הטריגרים שמעוררים בנו גישה מקובעת ולהבין מתי אנחנו גולשים לתבנית החשיבה הזאת.

אני חושבת שחלק גדול ממה שקרה [בכל הקשור לתבנית החשיבה הכוזבת בקרב אנשי חינוך] הוא שבמקום לעבור את המסע הארוך והקשה הזה, שבו עובדים על זיהוי הטריגרים שלנו, מתמודדים איתם, ועם הזמן מלמדים את עצמנו לשמור על תבנית חשיבה מתפתחת במצבים רבים ככל האפשר, אנשי החינוך פשוט אמרו, "אה, כן, יש לי תבנית חשיבה מתפתחת" – פשוט כי הם יודעים שזאת תבנית החשיבה הרצויה, או כי הם פירשו את המושג הזה באופן שהיה להם נוח לפרש אותו.

גרוס-לו: מה מקור אי-ההבנות האלה, לדעתך?

דווק: יש לא מעט אנשים שמבינים את הרעיון לעומק ומיישמים אותו באופן מתוחכם מאוד ויעיל מאוד. אבל יש גם לא מעט אנשים שהבינו אותו באופן לא מדויק, או זיקקו ממנו משהו לא יעיל כל כך, או הטמיעו אותו בתוך שיטה קיימת שהם כבר הכירו.

לעתים קרובות אנחנו רואים ילדים שאינם לומדים כמו שצריך, ואנחנו חשים תסכול או מתגוננים, כי נדמה לנו שזה משליך עלינו, כמורים. ויש פיתוי להרגיש שזאת אינה אשמתנו. ובמצב כזה אפשר לטעון שלילד יש תבנית חשיבה מקובעת, בלי להבין שזו האחריות שלנו, כמחנכים, לייצר את ההקשר שבו תבנית חשיבה מתפתחת יכולה להתגבש.

ילד כותב במחברת

ילד מתאמץ בכיתה. תצלום: Jane Selomulyo

גרוס-לו: אז נראה שהסכנה היא שמורים אחדים חושבים שיש להם תבנית חשיבה מתפתחת שתחלחל גם אל תלמידים שלהם, אף על פי שהם עצמם אינם מבינים אותה לעומק. אבל האם את חושבת שיש אנשי חינוך שדווקא כן מבינים את הרעיון הזה, שאומר כי יכולות הן דבר שניתן לפתח, אבל אינם יודעים איך למסור אותו לתלמידים? והאם יש ילדים שעלולים להיפגע יותר מאחרים מאי-הבנות כאלה?

דווק: כן, והנה עוד סוג של אי-הבנה [של תבנית חשיבה מתפתחת] שעשויה להשפיע על ילדים בעלי הישגים נמוכים: דגש מוגזם על מאמץ, כאילו זה הדבר היחיד שחשוב ללמידה ולהתפתחות. ראיתי מורים שמשבחים מאמצים בלתי יעילים: "כל הכבוד על המאמץ!" אבל תלמידים יודעים שאם הם לא הצליחו והתקדמו, ובכל זאת שיבחנו אותם, זה פרס ניחומים. הם יודעים גם שאנחנו חושבים שהם אינם מסוגלים ליותר מזה. אז זה שימוש מוטעה בתבנית חשיבה מתפתחת בניסיון לגרום לילדים להרגיש טוב יותר גם כשהם אינם מגיעים להישגים.

את גישת תבניות החשיבה פיתחתי כדי לבלום את תנועת ההערכה העצמית המרעיפה שבחים לכל עבר, בין שהם מוצדקים ובין שלא. דאגתי מאוד כשגיליתי שמורים משתמשים כך ברעיונות שלי . בגישה שלי, השימוש בשבחים אמור לשים את הדגש על תהליך הלמידה. כשמתמקדים במאמץ, [חייבים] להראות איך המאמץ יצר תהליך למידה או הוביל להצלחה.

גרוס-לו: מה אפשר לעשות כדי לא ליפול בפח הזה?

דווק: הורים ומורים רבים אומרים 'שבחו את המאמץ, לא את התוצאה'. אז אני אומרת [שזאת] טעות: שבחו את המאמץ שהוביל לתוצאה או לתהליך למידה; צריך לקשור בינו לבין השבחים. זה לא רק מאמץ, אלא אסטרטגיה... אז עזרו לתלמידים למצוא אסטרטגיה שונה. מורים טובים שבאמת מצליחים להטמיע תבנית חשיבה מתפתחת בכיתה שלמה, הם אלה שעוזרים לתלמידים לפתח אסטרטגיות למידה נכונות ומראים להם איך האסטרטגיות האלה הובילו להצלחה.

תלמידים צריכים לדעת שאם הם נתקעים, אין די במאמץ. אנחנו לא רוצים שהם יכפילו מאמצים אבל יישארו עם אותן אסטרטגיות לא יעילות. אנחנו רוצים שהם ידעו מתי לבקש עזרה ומתי להשתמש במשאבים העומדים לרשותם.

כל זה חלק מהתהליך שיש ללמד ולקשור ללמידה.

גרוס-לו: האם יש דרך נכונה לשבח ילדים ולעודד אותם להצליח?

דווק: יש לא מעט הורים ומורים בעלי תבנית חשיבה מתפתחת שאינם מצליחים להנחיל אותה לתלמידים כי הם מנסים להגן על הביטחון העצמי של הילד, להתמקד ביכולות שלו, ולשפר את התפישה העצמית שלו או להגן עליו מכישלון. הם מקרינים חרדה לגבי נושא היכולת.

אבל יש לנו כיוון מחקרי חדש (לי ולדוקטורנטית לשעבר שלי, קיילה חיימוביץ [Haimovitz]), שמראה כי האופן שבו הורים מגיבים לכישלון של הילדים נוטע בילדים תבנית חשיבה שאינה בהכרח תבנית החשיבה של ההורים עצמם. אם הורים מגיבים לכישלונות של הילד כאילו הם דבר שלילי, אם הם פזיזים מדי, חרדים, מנסים להרגיע אותו, "לא כל אחד יכול להיות טוב במתמטיקה, אל תדאג, אתה טוב בדברים אחרים", אז הילד מבין שזה דווקא כן חשוב, ושזה מקובע. הילד הזה רוכש תבנית חשיבה מקובעת, אפילו אם להורה יש תבנית חשיבה מתפתחת.

אבל אם ההורים מגיבים לכישלון של הילד כאילו מדובר בחוויה שתורמת ללמידה, אם הם שואלים אותו, "אוקי, מה אנחנו לומדים מזה? מה הצעד הבא? אולי אנחנו צריכים לדבר עם המורה ולראות איך תוכל ללמוד טוב יותר?" אז הילד מבין שיכולות הן דבר שאפשר לפתח.

אז כשנותנים שבחים, צריך להתמקד ב"שבחי תהליך" – להתמקד בתהליך הלמידה ולהראות איך עבודה קשה, אסטרטגיות נכונות ושימוש נכון במשאבים מובילים ללמידה טובה יותר. היו ענייניים, בלי להגיב בעוצמה רבה מדי, או באופן פסיבי מדי.

יש ראיות לתבניות חשיבה מקובעות כבר בגיל שלוש וחצי או ארבע. זה הגיל שבו אנחנו יכולים להתחיל לזהות תבניות חשיבה כי יש ילדים שנעשים מדוכדכים מאוד ושוקעים בתחושה של חוסר אונים בכל פעם שהם טועים או מקבלים ביקורת. זה הגיל שבו ילדים מתחילים להיות מסוגלים להעריך את עצמם. שיתפנו פעולה... עם חוקרים מאוניברסיטת שיקגו שערכו מחקר אורך שבו צולמו אינטראקציות של אימהות וילדים. גילינו שככל שהשבחים התמקדו יותר בתהליך – לא כל השבחים, אלא רק כשהיו יותר שבחי תהליך [מאשר שבחים המתמקדים בתוצאות] – כך הייתה לילדים האלה תבנית חשיבה מתפתחת יותר ותשוקה רבה יותר לאתגרים, גם חמש שנים לאחר מכן, כשהם היו בכיתה ב'.

גרוס-לו: זאת תובנה שתועיל מאוד להורים לילדים קטנים. אבל מה לגבי ילדים מבוגרים יותר, שעלולים להתייאש ולהרגיש מותשים לאחר שנים שבהן הרגישו שאינם חכמים מספיק, או חששו שלעולם לא יהיו מוצלחים? האם אי פעם מגיע שלב שבו מאוחר מדי לטפח תבניות חשיבה מתפתחת בתלמידים?

דווק: לא – יצרנו מספר סדנאות מקוונות שנותנות מענה למתבגרים, והראינו שכאשר מלמדים תלמידים [מבוגרים יותר] איך לרכוש תבנית חשיבה מתפתחת, רבים מהם רוכשים מחדש את המוטיבציה שאיבדו ומשפרים את הציונים – בייחוד תלמידים שהתקשו עד אז או כאלה שאימצו סטריאוטיפ שלילי לגבי היכולות [שלהם עצמם].

ילד לומד מתמטיקה, קנדה

ילד בקנדה לומד מתמטיקה בשיטה המפתחת ביטחון. תצלום: Simon Fraser University

מחקר שערך בשנה שעברה דייוויד יֶיגֶר (Yeager), דוקטורנט לשעבר שלי [וכיום מרצה באוניברסיטת טקסס] בקרב 18 אלף תלמידים שזה עתה התחילו ללמוד בתיכון, מראה  שתלמידים שהשתתפו בסדנאות לרכישת תבנית חשיבה מתפתחת, מחפשים כעת אתגרים רבים יותר.

אי אפשר לומר למתבגרים, "אנחנו מבוגרים, לנו יש תשובות, ואנחנו נאמר לכם מהן". אז אמרנו, "אנחנו חוקרים מאוניברסיטת סטנפורד ומאוניברסיטת טקסס, ואנחנו זקוקים לעזרתכם. אנחנו מומחים לנושא המוח וללמידה, אבל אתם המומחים באיך זה להיות תלמידי שנה ראשונה בתיכון, ואנחנו מבקשים את התובנות שלכם לטובת תוכנית שאנחנו מפתחים עבור תלמידי תיכון עתידיים".

ואז לימדנו אותם שבגיל ההתבגרות המוח פתוח מאוד ללמידה. סיפרנו להם שזאת תקופה של גמישות מוחית רבה, תקופה שכדאי להם לנצל, ושהם יכולים לפתח את המוח שלהם אם הם ייקחו על עצמם משימות קשות בבית הספר ויתמידו בהן. ביקשנו מהם לכתוב מכתב לתלמידי תיכון שמתקשים בלימודים, לספר להם על תבנית החשיבה המתפתחת, כיוון שבמקרים רבים הגישה הזו משכנעת מאוד. הצגנו בפניהם דברים שאמרו אנשים מפורסמים, שסיפרו איך תבנית חשיבה מתפתחת עזרה להם להגיע למקום שבו הם נמצאים כיום.

לבסוף, סיפרנו להם איך תבנית חשיבה מתפתחת מועילה לנו. הבנו שחלק מהילדים היו מאושרים לשמוע שאפשר לפתח יכולות אינטלקטואליות, ואילו אחרים לא התלהבו במיוחד. אז הקדשנו פרק שלם בסדנה לסיבות שבגללן כדאי לפתח יכולות חשיבה. מתבגרים מתלהבים כשאומרים להם שהם יוכלו להפוך את העולם למקום טוב יותר. אז שאלנו אותם לְמה הם רוצים לתרום בעתיד – למשפחה, לקהילה, לחברה – ואז סיפרנו להם איך תבניות חשיבה נכונות יעזרו להם לעשות את זה.

הפרויקט הזה מלהיב אותנו, כי אנחנו יודעים שהעולם העתידי ידרוש מאיתנו לעסוק בעבודות קשות והפכפכות שמשתנות ללא הרף. העולם העתידי יעדיף אנשים שמעוניינים באתגרים כאלה ויודעים איך לתקן את הדרוש תיקון. אנחנו מחויבים ליצירת אומה של לומדים.

אם הגעת עד לכאן....

"אלכסון" הוא כתב עת לא פוליטי המחויב להפצת ידע וערכים הומניסטיים. בחמש שנות קיומו הפך כתב העת לנווה מדבר לגולשי הרשת היגעים: מקום להתרווח בו לאחר שצלחתם את הערימה המתעדכנת של חדשות, פיתויי הרשתות החברתיות ומיזמים מסחריים אחרים המבקשים לחטוף את תשומת ליבכם.

החזון שלנו הוא לקיים מקום של קריאה שקטה ובלתי מופרעת ולעודד חשיבה רצינית בעידן של קיצורי דרך, תיוג אוטומטי וטוקבקים של מילה אחת.

לא תמצאו כאן כל פרסומות, מודעות חסות או קליקים של הסחת דעת, רק רעיונות מעוררי מחשבה של מיטב הכותבים בעולם ובארץ. התכנים חופשיים לכולם, אבל לא נוכל לעשות זאת בלעדיכם: 

לתמוך באלכסון

כריסטין גרוס-לוֹ (Christine Gross-Loh) היא מחברת הספר The Path: What Chinese Philosophers Can Teach Us About the Good Life (משנת 2016).

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2017 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: מתוך "נפילת איקרוס", 1635-1637, מאת Jacob Peter Gouwy, מוזיאון פראדו, מדריד. תצלום: ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי כריסטין גרוס-לוֹ, Atlantic.


תגובות פייסבוק