החוב המצער להוגה הנאצי

מרטין היידגר היה אחד הפילוסופים החשובים והמשפיעים ביותר במאה העשרים. היידגר גם השתייך למפלגה הנאצית והאמין בגדולתה, לפחות כפי שהוא ראה אותה, עד סוף חייו. אני חש קרבה לכתיבתו ורעיונותיו, ומשום כך, כמרצה, אני מוצא את עצמי בדילמה: האם ללמד את הגותו או שמא להתעלם ממנה?

בשנים האחרונות, עם פרסום ״המחברות השחורות״ ופרסומים נוספים, קשה שלא לשאול את עצמנו: האם מדובר בהוגה נאצי? רבים סבורים כי ניתן לחלק שאלה זו לשניים: היידגר המוקדם, כלומר עד ספרו ״הוויה וזמן״ שהתפרסם בשנת 1927, מול היידגר המאוחר, שכתב אחרי שנת 1933 – השנה שבה התפקד לתנועה הנאצית ונבחר לרקטור אוניברסיטת פרייבורג.

פסל ראש של מרטין היידגר, מוזיאון היידגר ב-Messkirch, גרמניה. תצלום: רנו קאמי

במסה זו, אבקש לדון בהגותו המאוחרת של היידגר שהתפרסמה לאחר מלחמת העולם השנייה. טענתי היא שהגותו המאוחרת של היידגר, בוודאי בכל מה שנוגע לטכנולוגיה, נובעת משאיפתו לזכות את הנאציזם מאשמה.

היידגר טען בתוקף שהאקדמיה הגרמנית צריכה לפעול מתוך שותפות גורל מלאה עם האומה הגרמנית, תוך מוכנות לפגיעה ממשית בחופש האקדמי, כדי ליישם את מדיניות ה"האחדה" – יישור קו של האקדמיה עם המשטר

נתחיל בעובדות הידועות לנו כיום. באפריל 1933 נבחר היידגר לתפקיד הרקטור של אוניברסיטת פרייבורג. רק שניים מתוך תשעים ושלושה חברי סגל נמנעו בהצבעה ואילו שלושה עשר נוספים נעדרו ממנה – כולם היו יהודים אשר הושעו מתפקידם בתחילת אותו החודש. במאי 1933 הצטרף היידגר למפלגה הנאצית ולא חדל לשלם דמי חבר עד לשנת 1945. בסופו של אותו חודש נשא היידגר את נאום הרקטור המפורסם שכותרתו "האישוש העצמי של האוניברסיטה הגרמנית" (Die Selbstbehauptung der Deutsche Universität). בשל סגנונו, רבים לא הבינו את רעיונותיו. אולם, גם בלי להבין את דבריו, אין לטעות באשר לשימוש שעשה במושגים שמזוהים לחלוטין לא רק עם האידיאולוגיה הנאצית – כגון "קהילת העם" (Volksgemeinschaft) – אלא אף עם דמותו של היטלר, כגון "מאבק" (Kampf). בנאומו, טען היידגר בתוקף שהאקדמיה הגרמנית צריכה לפעול מתוך שותפות גורל מלאה עם האומה הגרמנית, תוך מוכנות לפגיעה ממשית בחופש האקדמי, כדי ליישם את מדיניות ה"האחדה" (Gleichschaltung) – יישור קו של האקדמיה עם המשטר.

היידגר לא הסתפק רק במילים, ובתפקידו כרקטור הוא פעל בדרכים שונות כדי לקדם את עיקרון ה"האחדה" של האוניברסיטה עם המשטר הנאצי. באוגוסט של אותה שנה, אימץ היידגר את "עיקרון הפיהרר", ביטל הלכה למעשה את בחירת הרקטור על ידי סנאט האוניברסיטה והכפיף את עצמו ישירות לשר החינוך. עוד באותו החודש הוא התמנה לפיהרר של אוניברסיטת פרייבורג.

בתפקידו כפיהרר-רקטור פיטר היידגר אנשי אקדמיה בדרגות שונות (למשל את הרמן סטאודינגר ואת מקס מולר). הוא סבר שעמדתם לא תואמת את רוח המפלגה. במקרים אחרים, הוא ניצל את כוחו כדי לפגוע גם במי שלא הסכים עם עמדתו הפילוסופית (למשל אדוארד באומגרטן) – גם כאשר זה קיבל מינוי באוניברסיטה אחרת. בנובמבר הוציא היידגר צו שמנע תמיכה כלכלית בסטודנטים שאינם שייכים לגזע הארי ושאינם משתייכים לגופים כגון ה-SS וה-SA.

נראה שבמקרים אחדים היידגר גם פעל לטובת יהודים. כך למשל, במהלך יולי הגן היידגר על חמישה פרופסורים יהודים מפני פיטורים – הוא טען כי הדבר יפגע בשמה הטוב של האקדמיה הגרמנית ולכן יש להימנע מכך, על אף שמדובר ביהודים ואף שהמדיניות נכונה עקרונית. בנוסף, היידגר מנע הפצת חוברות אנטישמיות.

בעת כהונתו כרקטור, היידגר תמך ישירות לא רק במפלגה הנאצית אלא גם בהיטלר עצמו. כך למשל, הוא כתב בתגובה להצעה שקיבל מאוניברסיטת מינכן: "ברור לי שמעבר לאינטרסים האישיים, אני חייב להחליט למלא את התפקיד שיאפשר לי לשרת בצורה הטובה ביותר את משימתו של אדולף היטלר". בנובמבר 1933 פרסם היידגר מאמר שמסתיים במילים הבאות: "הפיהרר עצמו, והוא בלבד [...] הוא המציאות הגרמנית והחוק הגרמני, היום ולעתיד לבוא". היידגר התפטר באפריל 1934.

"הוא המציאות הגרמנית והחוק הגרמני, היום ולעתיד לבוא" - פסל ראש של היטלר, ב-Tower בלונדון. תצלום: Dark Dwarf

סוגיה שדובר בה רבות נוגעת למורו, הפילוסוף היהודי הדגול ואבי הפנומנולוגיה, אדמונד הוסרל. במשך מספר שנים שימש היידגר עוזרו של הוסרל. ספרו המכונן של היידגר ״הוויה וזמן״ התפרסם בשנת 1927 והוקדש להוסרל. כאשר בשנת 1928 פרש הוסרל לגמלאות, החליפו היידגר בתפקיד ראש החוג לפילוסופיה. בסוף אפריל 1933 חתם היידגר על מכתב הפיטורים של הוסרל. ראוי להדגיש כי היידגר לא פיטר את הוסרל – הוא הוציא לפועל החלטה לפטר את חברי הסגל היהודיים. מאידך, הוא גם לא התנגד לה – כפי שעשה במקרים אחרים. אירוע ידוע נוסף נוגע לסגירת שערי הספרייה בפני הוסרל. גם כאן, ככל הנראה, לא היידגר היה האחראי על סגירת השערים. יחד עם זאת, אף על פי שהדבר היה בתחום סמכותו, הוא לא שינה החלטה זו. מאז פיטוריו, הוסרל והיידגר לא דיברו זה עם זה והיידגר גם לא השתתף בהלווייתו של הוסרל בשנת 1938. בשנת 1941, ככל הנראה בלחץ המוציא לאור, הסיר היידגר מספרו ״הוויה וזמן״ את ההקדשה להוסרל. ראוי להוסיף שהיידגר לא מחק הפניה פנימית שמשבחת את הוסרל.

שאלה שרבים עוסקים בה היא האם היידגר היה לא רק נאצי אלא גם אנטישמי. לפי בועז נוימן בספרו ״היסטוריות חדשות של הנאציזם״, ״היידגר לא היה אנטישמי במובן הנאצי הוולגרי של המילה. האנטישמיות שלו הייתה מורכבת ומתוחכמת יותר, ואפשר לכנותה 'אנטישמיות אינטלקטואלית'". כך למשל, "הוא קיבל את ההבחנה בין 'גרמנים' ל'יהודים'". זאת ועוד, היידגר גם "ביכה את 'היהודיזציה של חיי הרוח הגרמניים'" ואף "תמך בתורת הגזע הגרמנית". יחד עם זאת (ואולי מדויק יותר לומר, בהמשך לכך), היידגר הכיר בגאוניותה של היהדות. נוימן מסכם ואומר כי "האנטישמיות של היידגר לא הייתה הסיבה להצטרפותו למפלגה הנאצית. הוא לא תמך באנטישמיות הברוטלית הנאצית אך גם לא התנגד לה". ישנן עדויות רבות לכך שהיידגר היה אנטישמי, לכל הפחות במובן הזה.

בשנים האחרונות התפרסמו יומניו של היידגר שידועים גם כ״המחברות השחורות״, והציתו מחדש את הדיון בקשר שבין היידגר לנאציזם. את המחברות השחורות החל היידגר לכתוב בשנת 1931 וחדל מכך שנה לפני מותו ב-1975. מעיון במחברות השחורות, עולה בבירור שהיידגר תלה תקוות רבות בתנועה הנאצית כבר משנת 1930. היומנים מהשנים 1931-1941 מכילים מעט אמירות אנטישמיות במובן הקלאסי, למעשה, מתוך 1,200 עמודים, מוקדשים ליהודים פחות מעשרה עמודים.

היהודים, מבחינתו של היידגר, מהווים את שיא הניהיליזם: עם נטול שורשים, שתומך בשוויון על בסיס ליברליזם אוניברסאלי ועם זאת שומר בקנאות על טוהר הגזע שלו

היומנים הללו רוויים ביטויים לאומניים, שקושרים בין האומה הגרמנית ליוון הקלאסית ובין האומה הגרמנית לשפה ולאדמה. היידגר טוען, יותר מפעם אחת, שבעלות הברית מוציאות לפועל את היהדות העולמית. ניתן לומר שהיידגר רואה ביהודים איום מטפיזי: "מעין אנושות תלושה לחלוטין". היהודים, מבחינתו של היידגר, מהווים את שיא הניהיליזם: עם נטול שורשים, שתומך בשוויון על בסיס ליברליזם אוניברסאלי ועם זאת שומר בקנאות על טוהר הגזע שלו.

היידגר ניסה להסביר את התנהגותו בתקופת השלטון הנאצי במספר מסמכים: בדוח שנשלח לוועדת הטיהור במסגרת הדה-נאציפיקציה ביום 4.11.1945; בטקסט שכתב בשנת 1945 והפקיד אצל בנו הרמן, אשר פורסם בשנת 1983; ובראיון לשבועון הגרמני דֶר שפיגל, שהתקיים בשנת 1966 והתפרסם, לבקשתו של היידגר, לאחר מותו בשנת 1976. להלן טיעוניו, שאת רובם המחקר מפריך מכל וכל:

• תמיכתו במפלגה הנאצית נבעה מהרצון שלו להגן על המדינה מהכאוס הכללי ובין היתר לעצור את הקומוניסטים. אלא שאנו יודעים היום, גם מיומניו, שהאמונה של היידגר בנאציזם הייתה עמוקה ולא נבעה רק מתוך חשש מהתנועה הקומוניסטית.
• היידגר לא רצה לקבל את תפקיד הרקטור ועשה זאת רק כדי לשמור על יציבותה של האוניברסיטה כמוסד עצמאי. היידגר אף טען שהוא קיבל עליו את התפקיד כדי למנוע השתלטות של פונקציונר נאצי. נראה כי אין שחר לדברים הללו.
• נאום הרקטור שלו לא פורש כראוי. היידגר ניסה לטעון שהשימוש שעשה במילה Kampfקשור לפולמוס המטאפיזי שהרקליטוס מתייחס אליו, אך זהו טיעון מגוחך. גם אם היידגר ראה את הקשר להרקליטוס, הרי מובן שמעטים ממאזיניו הכירו את הטקסט המדובר, אבל כולם הכירו היטב את ספרו של היטלר Mein Kampf.
• היידגר טוען שהוא התפטר בשנת 1934 משום שסירב לקבל את דרישת המשטר לפטר שני דיקנים. ישנן עדויות שלא כך הדבר: ראשית, הוא לא התעמת עם הממונים עליו, ושנית הוא לא נדרש לפטר את הדיקנים המדוברים.
• לטענת היידגר, הוא הסתייג תמיד מגזענות. אולם, כמו שראינו, אין הוא היה אנטישמי וגם תמך במפלגה הנאצית ובהיטלר אישית.

נהוג לחלק את טיעוניו אלה של היידגר לתגובה פילוסופית ולתגובה האישית. החלוקה ברורה לכאורה: שתיקה ברמה האישית, ומיעוט תגובות ברמה הפילוסופית. כפי שמיד נראה, גם שתיקתו של היידגר וגם תגובותיו הפילוסופיות מעידות על עמדה שאינה מתפרשת לשני פנים.

ישנן מספר אמירות של היידגר שהתפרסמו אחרי שנת 1945 וכולן מעוררות קשיים רבים. בהרצאותיו הראשונות מאז השעייתו, בדצמבר 1949 בברמן (לא במסגרת האוניברסיטה) התייחס היידגר לתאי הגזים באופן הבא:

"חקלאות היא עכשיו תעשיית מזון ממוכנת בעלת מהות זהה ליצירת גופות בתאי גזים ובמחנות השמדה, זהה להטלת מצור והרעבה של עמים, זהה ליצירת פצצות מימן". הערה זו הושמטה מהגרסה הסופית שהתפרסמה בספרו Die Frage nach der Technik (״שאלה אודות הטכניקה״).

"[כש]מאות אלפים מתים בהמוניהם. האם הם מתים?... הם הופכים לפריטים במפעל ליצירת גופות. האם הם מתים? הם מחוסלים במחנות השמדה. ובנוסף לכך, כרגע מיליוני אנשים בסין מתים ברעב".

מהציטוט הראשון ניתן לגזור שהיידגר אינו רואה הבדל בין רצח בני אדם לבין יצירת טכנולוגיה שיכולה לחסל בני אדם (פצצת מימן) אבל אינה מיישמת יכולת זו בהכרח. הוא גם אינו רואה הבדל מהותי בין רצח בני אדם בתאי גזים (הוא אינו מזכיר את המילה יהודים) לבין התעשייה החקלאית הממוכנת והוא אף אינו רואה הבדל בין מצור במסגרת מלחמה, לבין רדיפת עם במטרה להשמידו.

האם היידגר אכן לא ראה הבדל, או שזאת הייתה דרכו לא לדבר על השמדת היהודים? תצלום: אנני ספראט

ראוי לשים לב מה היידגר אינו אומר:

• א. שמנקודת המבט של הנאצים מדובר בתהליכים דומים – אבל מנקודת מבטו ברור שיש הבדלים מהותיים.
• ב. שבאופן שבו הדברים התנהלו בפועל יש דמיון בין מפעל תעשייתי לרצח היהודים בתאי גזים ושרפתם, ועל כך הוא מצר.
• ג. היידגר אינו מתייחס לעובדה שהנאצים רצחו מיליוני בני אדם גם בדרכים מתוחכמות פחות מההרג המתועש במחנות ההשמדה.

על פי הציטוט השני, נראה כי מנקודת מבט טכנולוגית מביע היידגר תובנות עומק. הפילוסוף האיטלקי ג'ורג'ו אגמבן, שאין להאשימו בהיעדר רגישות לקולו של הקורבן, מהדהד את היידגר בכותבו שבמחנות הריכוז וההשמדה "בני אדם אינם מתים אלא מיוצרים כגופות... המוות בנקודה זו אינו אלא תופעת לוואי פשוטה". לפי גישה זו, במחנות ההשמדה, המוות כשלעצמו מאבד את משמעותו – לא רק את האפשרות לחיות שללו מהקורבנות אלא אף את האפשרות למות – ובמילותיו של אגמבן: "הידרדרות זו של המוות מהווה לפי פרשנות אחת אפשרית ונפוצה את הפגיעה הייחודית לאושוויץ". נראה כי על פי היידגר הביאו מחנות הריכוז וההשמדה את הפיכת האדם לעומד-ניצב, סוג של חומר גלם לנקודת הקצה. לפי היידגר, הטכנולוגיה מאתגרת את האדם "בין אם הוא יודע זאת בין אם לאו", הוא אמנם "מאותגר באופן מקורי יותר מאנרגיות הטבע", אולם, הוא עדיין מאותגר ונקרא לפעולה על ידי הטכנולוגיה. במקום שהאדם משמש כמשאב בלבד, "או אז האדם מהלך על סף תהום״.

היידגר חושף את הסכנה שבטכנולוגיה ובכך מקדים את זמנו בשיח על אודות מחנות הריכוז וההשמדה

היידגר חושף את הסכנה שבטכנולוגיה ובכך מקדים את זמנו בשיח על אודות מחנות הריכוז וההשמדה. אולם, בעוד אגמבן עסוק במציאת קולו של הניצול, בדיוק מתוך החשש שהאדם עצמו קרס באושוויץ, היידגר אינו מתעניין, אף לא לרגע, בקורבנות. טימותי קלרק, בספרו על אודות היידגר, אומר שתובנות העומק שלו מקורן באי יכולתו לראות את האדם, את הקורבן. אכן, כשעוקבים אחרי אמירותיו השונות של היידגר מגלים, שבשום שלב הוא אינו מסוגל לומר באופן חד צלול ובהיר: במחנות הריכוז וההשמדה הנאצים רצחו יהודים, בני אדם.

הן בציטוט הראשון והן בציטוט השני אין ולוּ מילה אחת על מי שגרם לעוולות. נראה שבכל מה שקשור להשמדת העם היהודי [ובני עמים אחרים, ובני אדם בכלל], היידגר אינו רואה כלל את הרוצחים המוציאים לפועל את תכנית ההשמדה. הוא רואה בשואה ביטוי לניהיליזם האירופאי. קלרק, כמו חוקרים אחרים, סבור שיש בכך התחמקות "מן האחריות הגרמנית הספציפית למעשי הרצח". גם אם הנאציזם קשור בניהיליזם האירופי, אין זאת כי בסופו של דבר העם הגרמני, בני אדם בני האומה הגרמנית, הגו אותו, תכננו אותו והוציאו אותו אל הפועל תוך שימוש בטכנולוגיה. כן, גם לטכנולוגיה יש תפקיד, אך היו שם אלמנטים נוספים, אנושיים. היו שם בני אדם. בשני הצדדים.

"הפליט" (1939), פליקס נוסבאום. תצלום: ויקיפדיה

על רקע התגובות הללו, שתיקתו של היידגר קשה לעיכול ונראה שאמירתו של ג'ורג' שטיינר מייצגת קונצנזוס: "את המחוות וההתבטאויות של היידגר בשנים 1933-1934, מעוררות בחילה ככל שיהיו, אפשר עדיין להבין. שתיקתו המוחלטת ביחס להיטלריזם ולשואה לאחר 1945 היא המצויה ממש על גבול הבלתי נסבל". והוא ממשיך, "עבור פילוסוף, עבור עד ראייה גרמני, עבור אדם חושב ומרגיש, שהיה מעורב לפחות בחלק מן האירועים הרלבנטיים, השתיקה המוחלטת היא שוות ערך לשותפות לעבירה". הפילוסוף היהודי הגדול, תלמידו של היידגר בשנים לפני מלחמת העולם השנייה, עמנואל לוינס מוסיף: "האם שתיקה זו, בעת שלום, על תאי הגזים אינה מצויה מעבר לכל התירוצים וחושפת נשמה מנותקת מרגישות כלשהי, עד שניתן לייחס לה הסכמה לאימה?"

כשהיידגר כבר מתייחס לשואה, למשל, כאשר תלמידו לשעבר הרברט מרקוזה פונה אליו בשנת 1947 מבקש ממנו, כמעט מתחנן, לתגובה, להתנצלות, להבהרות, להצהרה ברורה שלפחות היום הוא מסתייג ממעשי הנאצים, מוכיח היידגר שהוא אינו מסוגל לראות ביהודים קורבן, ובמידה מסוימת נראה אפילו שאין לו שום בעיה עם ההשמדה:

״אשר לטענות המוצדקות, הקשות, שהעלית ׳על משטר שרצח מיליוני יהודים, שהפך את הטרור למצב נורמלי, ואשר הפך את כל מה שהיה פעם כרוך ממש במושג הרוח, בחירות ובאמת לכדי ניגודו רווי הדם׳, אוכל רק להוסיף, שדברים אלה תקפים בה במידה גם ביחס לאחת מבעלות הברית, אם מציבים ׳גרמנים מן המזרח׳ במקום ׳יהודים׳"; בהבדל, שהכול יודעים מה ארע מאז 1945, בעוד שטרור הדמים הנאצי הוסתר למשה מפני העם הגרמני״.

תשובתו של היידגר למרקוזה מזעזעת. אפילו כשהוא כבר מדבר על רצח יהודים, אלו אינן מילותיו שלו, הוא רק מצטט את מרקוזה. האם באמת ניתן להחליף "גרמנים מן המזרח" ב"יהודים"? האם הייתה תכנית השמדה סדורה להשמדת כל "גרמני מן המזרח" רק בשל היותו "גרמני מן המזרח"? זאת ועוד, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהמשפט האחרון, על הסתרת משטר הדמים, מעיד על אימוץ עמדה נלוזה במיוחד – במיוחד משום שידוע כי מחנות ריכוז היו גם ליד הכפר בו גדל היידגר וגם ליד האוניברסיטה שבה עבד.

כשקוראים את היידגר, אפשר לחשוב שהכיבוש של ברית המועצות את מזרח גרמניה שווה ערך למחנות הריכוז הנאציים

כשקוראים את היידגר, אפשר לחשוב שהכיבוש של ברית המועצות את מזרח גרמניה שווה ערך למחנות הריכוז הנאציים: מחנות שאליהם הביאו הגרמנים יהודים, רק בשל היותם יהודים, מכל רחבי אירופה מתום כוונה להשמידם (ותוך ניסיון להשמיד את הראיות לכך). אף על פי שבכל הקשור לרציחתם של מיליונים אפשר תמיד למצוא קווי דמיון, אי אפשר להתייחס לאירועים מסוג זה כאילו הם זהים – הדבר פוגע לא רק בקורבנות, אלא גם בהבנה ההיסטורית שלנו את האירועים. ההוגה החשוב יורגן הברמאס מעיר בהקשר זה, שהיידגר "מחפש אחר מהותיות שנמצאת מחוץ להיסטוריה וכפועל יוצא מתעלם לחלוטין מהעובדות הבסיסיות והמזוויעות".

הדרך שהיידגר בוחר בה היא אימוץ נקודת מבט משום-מקום, רחוקה מהאנושיות ומהאדם, שאינה מבחינה בין תעשיית המזון לתאי הגזים. עמדה זו מסבירה אמירה נוספת של היידגר: "מלחמת העולם השנייה לא הכריעה במהותה דבר", המתכחשת בדרך מתוחכמת לאחריות הגרמנים לאירוע ששינה מהיסוד את המחשבה האנושית ואת שאלות היסוד בהן אנו עוסקים.

דגל גרמני מעל לבניין הבונדסטאג בברלין. תצלום: פרנצ'סקו לוקה לביאנקה

השמדת העם היהודי עזרה לו להבין דבר מה על מהות הטכנולוגיה, אך מבחינתו זה רק עניין מקרי, הממחיש את הסכנה העקרונית הטמונה בטכנולוגיה. היהודים, כשלעצמם, אינם מטרידים את מנוחתו

היידגר אינו מוטרד מרצח היהודים אלא בהקשר של הסכנה שמפציעה ממהות הטכנולוגיה – ועל כך הוא מרצה וכותב. השמדת העם היהודי עזרה לו להבין דבר מה על מהות הטכנולוגיה, אך מבחינתו זה רק עניין מקרי, הממחיש את הסכנה העקרונית הטמונה בטכנולוגיה. היהודים, כשלעצמם, אינם מטרידים את מנוחתו. זו אינה שתיקה, זו עמדתו המפורשת של היידגר. הוא לא כתב על השמדת העם היהודי, כי הוא חשב שאין מה לכתוב על כך, והוא כתב על מהות הטכנולוגיה כי הוא חשב והאמין שתאי הגזים לימדו אותנו משהו על הסכנה (והפוטנציאל) הטמונה הטכנולוגיה – הפיכת האדם לעומד-ניצב. כשהוא כבר דיבר, הוא אמר בדיוק מה הוא חושב: תאי גזים וחקלאות ממוכנת זהים. פשוט כך. אין כאן ניסיון התרסה, זו עמדתו גם כשכבר ידע בוודאות על בורות המוות, הרכבות, תאי הגזים והמשרפות. מבחינתו של היידגר לגדל לטבוח בעלי חיים עבור תעשיית המזון ולהשמיד אלפי אנשים ביום במשך שנים זה היינו הך.

לא רק שהיידגר לא הכיר בזוועות המשטר הנאצי, אלא שנראה כי הוא המשיך להאמין במהותו של המשטר הנאצי באופן עמוק עד סוף ימיו. היידגר לא התאושש מכך שהתנועה הנאצית לא עמדה בייעודה ההיסטורי – כפי שהוא תפש יעוד זה. זו הסיבה שבהתייחסות השלישית לנאציזם בספרו״מבוא למטפיזיקה״, שיצא לאור בשנת 1953 ומבוסס על הרצאותיו משנת 1935, בחר היידגר להשאיר את ההערה הבאה: "היצירות העוברות כיום לסוחר כפילוסופיה של הנציונל-סוציאליזם, ושלמעשה אין להן דבר עם האמת הפנימית והגדוּלה של תנועה זו (כלומר, המפגש בין הטכנולוגיה הגלובלית והאדם המודרני [אנושות מודרנית])". וכך, בשנת 1953, כשהיידגר ידע כל מה שהיה צריך לדעת על זוועות המשטר הנאצי, הוא בוחר להישאר נאמן לאמת הפנימית של המשטר הזה – מבחינתו, הנאצים עצמם לא היו נאמנים דיים לאותה גדוּלה, לאותה אמת.

היידגר ראה במטפיזיקה היצרנית, שלדעתו עומדת בבסיס תרבות המערב, את אמו של הניהיליזם: "השליטה חסרת הגבולות של הטכנולוגיה המודרנית בכל פינה של כדור הארץ היא רק ההשלכה המאוחרת של פרשנות טכנית עתיקה מאוד את העולם, הפרשנות הקרויה בדרך כלל מטפיזיקה". מבחינתו של היידגר מלחמת העולם השנייה היא (רק) עוד צעד לתוך הניהיליזם.

פאר התעשייה של בוואריה. תצלום: יוברג' סינג

לדעת היידגר אין ניטשה מסמל שחרור מהניהיליזם אלא את שיאו. בתנועה הנאצית ראה היידגר את האפשרות להשתחרר מכבלי הניהיליזם-הטכנולוגי ולשחרר את "המערב מעולו של האל המת". היידגר האמין שהתנועה הנאצית הצליחה, לפחות בתחילת דרכה, לפעול מתוך חירות ביחס לטכנולוגיה, אבל בחלוף הזמן היא איבדה את היכולת הזו וקרסה יחד עם המערב כולו תחת הניהיליזם הטכנולוגי.

היידגר מזהה בשיח הטכנולוגי אפשרות כפולה: מצד אחד הטכנולוגיה מאפשרת לו להסביר את הנפילה של הנאציזם לתוך הניהיליזם, ומנגד, היא מאפשרת לו לזכות את הנאצים מאשמה. בכתיבתו, הצליח היידגר להפוך את שני המהלכים לווקטור אחד. היידגר הבין שאם הטכנולוגיה היא מטפיזיקה אפשר לזכות את הנאציזם. אולם, לשם כך עליו לשכנע אותנו שאנו נמצאים תחת שלטון הטכנולוגיה, וכך הוא כותב במסה ״התגברות על המטפיזיקה״ (כאן בתרגומו של אדם טננבאום):

״השם ׳טכניקה׳ מובן כאן באופן כה מהותי, עד כי הוא חופף במשמעותו לכותרת: המטפיזיקה המושלמת. הוא מכיל אף תזכורת ביחס לτέχνη [techne], שהיא תנאי-יסוד לפיתוחה המהותי של המטפיזיקה בכלל. השם הזה מאפשר גם להגוֹת בהיבט הפלנטרי של השלמת המטפיזיקה ושל שלטונה, בלי להתייחס לגרסות השונות – הניתנות להוכחה היסטוריוגרפית – בקרב עמים ויבשות״.

המשפט ״החקלאות היא עכשיו תעשיית מזון ממוכנת, בעלת מהות זהה ליצירת גופות בתאי גזים ובמחנות השמדה״, מסמל את נקודת הקצה במסגרת טכנולוגית-ניהיליסטית טוטאלית

המשפט ״החקלאות היא עכשיו תעשיית מזון ממוכנת, בעלת מהות זהה ליצירת גופות בתאי גזים ובמחנות השמדה״, מסמל את נקודת הקצה במסגרת טכנולוגית-ניהיליסטית טוטאלית. לא מדובר בהערת אגב, כי אם במה שעמד בלב הגותו של היידגר בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. וכך, בכל פעם שאנו נתקלים במילה ״היצב״ (Ge-stell), מושג יסוד בפילוסופיה של הטכנולוגיה בנוסח היידגר, אנו מושלכים ישירות למשפט הזה, שאותו אני מבין כמגדיר את המחשבה ההיידגריאנית לאחר מלחמת העולם השנייה.

אמנם, היידגר מעולם לא השלים את המהלך עד סופו – אך גם אי השלמת המהלך הייתה מחושבת: לא היה לו צורך בכך, הוא ידע שמעריציו יעשו את העבודה בשבילו, הם יאמרו את המילים שלו אסור לומר, יפרשו את "שתיקתו האותנטית" (יש שירחיקו לכת ויטענו שזו התגובה הראויה היחידה, ממש כך). ואכן, קשה להכחיש כי האופן שבו התפתח השיח סביב הנאציזם והטכנולוגיה אחרי היידגר מוכיח שהיידגר צדק, לפחות במידת מה.

הפילוסופיה של הטכנולוגיה נוסח היידגר מאפשרת, לפחות בקריאה מסוימת, לזכות את התנועה הנאצית מאשמה. בכך הוא אכן הופך לרועה האמיתי של התנועה הנאצית, שמעולם לא הפנה לה את גבו, לא התנצל ולא פקפק בגדולתה. היידגר הצליח, גם אם רק באופן חלקי, להסיט את השיח משאלות על אודות האחריות של הגרמנים ושלו בתוכם, למה שהתרחש בשנים 1933-1945, לעבר השיח על אודות הסכנה הגלומה בטכנולוגיה כפי שהוא תיאר אותה – הפיכת האדם לעומד-ניצב, מוכן לשימוש חוזר. אבל, יש לשוב ולהזכיר, היידגר בחר, כמו גרמנים רבים אחרים, בדרך הנאצית. האם כאשר היידגר עצמו בחר בנאציזם הוא עמד-ניצב או שמא הבין במה הוא בוחר? נוכח העדויות שהבאנו כאן, קשה לטעון שהיידגר נפל שלא מדעת לתוך הנאציזם. נראה שמדובר הייתה בהחלטה, בבחירה אותנטית.

ואכן יש מקום לשאול איפה האדם ומה תפקידו. תצלוםף בריאן קוסטיוק

בטקסט ״התגברות על המטפיזיקה״ שנכתב בשנים 1936-1946 מצטט היידגר רישומים של ניטשה לחלק הרביעי של ספרו ״כה אמר זרתוסטרא״: "אנו עושים ניסוי עם האמת! אולי האנושות תושמד! הבה! מבחינת היידגר, הנאצים עשו ניסוי באמת, ופשוט לא הצליחו. ניחא. אפשר לסלוח להם על זה. הדבר עדיין אינו שולל את הגדולה של התנועה הנאצית כפי שהיידגר תפש אותה.

אדם טננבאום, אחד המתרגמים החשובים של היידגר לעברית, כותב בהקדמה לספרו של היידגר ״הישות בדרך״: "המעורבות של היידגר ומחויבותו לנאציזם אינן מקריות להגותו, והן קונסיסטנטיות לגמרי עמה. אין צורך בצידוקים מתוך נאמנות עיוורת לטקסטים שלו, אך גם אין טעם לבצע הפרדה מכל סוג בין האיש להגותו".

"יהא אשר יהא החוב של כל חוקר בן-זמננו כלפי היידגר, חוב שהוא חב לו לעתים קרובות, למרבה הצער" - עמנואל לוינס

איני יודע אם כל הגותו של היידגר נאצית ואיני מקבל את הטענה של עמנואל פיי בספרו Heidegger: The Introduction of Nazism Into Philosophy, שעל פיה יש לתייג את כל כתביו של היידגר כנאציים. אולם, אני סבור כי הגותו של היידגר בתחום הטכנולוגיה, עלולה להיתפש כניסיון מסוכן לזכות את הנאצים מאשמה. נראה שבמסגרת הטוטאליות של הטכנולוגיה, לא נותר לאדם (לא לרוצח ולא לנרצח) מקום רב, ואין זה ברור איזו אחריות, אם בכלל, יש לאדם. כאמור, אם הנאצים נפלו לתוך הניהיליזם הטכנולוגי (יחד עם כל המערב) או-אז ניתן להסיר את אחריותם למעשים.

את המסה הקודמת שלי שהתפרסמה ב"אלכסון" ועסקה בטכנולוגיה סיימתי בהערתו של היידגר מתוך ״איגרת על ה׳הומניזם׳״ שהתפרסמה מיד לאחר מלחמת העולם השנייה: "בזמנים שבהם האדם הטכני, הנבלע בחברת ההמונים, יכול לשמור על יציבותו רק באיסוף ובארגון כל תכניותיו ומעשיו באופן שמתאים לטכניקה, מרב הדאגה צריכה להיות מוקדשת למחויבות האתית". האם היידגר היה מחויב אתית ליהודים? מובן שלא, האם היידגר היה נאצי? התשובה היא כן. האם מכך נובע שאסור ללמד את היידגר? התשובה שלי – נכון להיום – אינני יודע. מכול מקום, גם אם קריאתי בכתביו של היידגר היא שגויה, אני סבור שאסור ללמד את הגותו של היידגר בלי לחשוב עליה גם בהקשר לנאציזם. ואסיים בציטוט מתוך ספרו של עמנואל לוינס ״המוות והזמן״: "יהא אשר יהא החוב של כל חוקר בן-זמננו כלפי היידגר, חוב שהוא חב לו לעתים קרובות, למרבה הצער".

רשימת מקורות

Faye, E. (2009). Heidegger, the Introduction of Nazism into Philosophy. ‏New Haven: Yale University Press.Heidegger, M. (1996). Being and Time. (J. Stambaugh, Trans.) Albany: New York Press.Lang, B. (1996). Heidegger's silence. New York: Cornell University Press.

אגמבן, ג'. (2007). מה שנותר מאושוויץ : הארכיון והעד (הומו סאקר III). (מ' קציר, עורך) תל אביב: רסלינג.גורביץ', ד'. (1997). פוסטמודרניזם. תל אביב: דביר.גורדון, פ' א'. (28 10 2014). היידגר בשחור. אוחזר מתוך אלכסון: alaxon.co.il/?p=16009היידגר, מ'. (1999). הישות בדרך. (א' טננבאום, מתרגם) תל אביב: מפעלים אוניברסיטאיים.היידגר, מ'. (2017). מקורו של מעשה האמנות. (א' טננבאום, מתרגם) תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד - קו אדום.היידגר, מ'. (2018). איגרת על ה"הומניזם". (ד' פימנטל, מתרגמים) ירושלים: מאגנס.טננבאום, א'. (1999). מבוא. ב- מ' היידגר, מאמרים - הישות בדרך (עמ' 9-42). תל אביב: מפעלים אוניברסיטאיים.לוינס, ע'. (2007). המוות והזמן. (א'-ג' שטרית, מתרגם) תל אביב: רסלינג.מנסבך, א'. (1998). קיום ומשמעות. ירושלים: מאגנס.נוימן, ב'. (2019). היסטוריות חדשות של הנאציזם. תל אביב: משרד הביטחון.קלרק, ט'. (2002). מרטין היידגר. תל אביב: רסלינג.קרביץ, ע'. (2019). היידגר הנאצי, היידגר האנטישמי—מבט נוסף. טבור, 9, 23-27.שטיינר, ג'. (1988). משנתו של מרטין היידגר. (א' עדי, עורך, & ת' מוקדי, מתרגמים) ירושלים ותל אביב, ישראל: שוקן.

תמונה ראשית: ליד הבקתה של מרטין היידגר ביער השחור. תצלום: רנו קאמי