מבחן הגועל

תגלית: ליברלים ושמרנים מגיבים באופן שונה לגמרי לתמונות מגעילות. האם יתכן שההבדלים הפוליטיים בינינו קשורים לביולוגיה שלנו, לנטייה שלנו לחוש דחייה פיזית?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

"נשמטה לי הלסת"

מדוע אנו מחזיקים בעמדות הפוליטיות שלנו? למה אנחנו מאמצים השקפת עולם אחת ולא אחרת? איך ולמה משתנות העמדות שלנו? התשובות לשאלות כאלה הן, כמובן, מורכבות. מרבית בני האדם אינם מעיינים במסמכי מדיניות לפני כל החלטה. ההבדלים בין הדעות מעוצבים על ידי חוויות חיים שונות: המקום שבו אתם חיים, הצורה שבה גידלו אתכם, מידת העושר או העוני שלכם, הגיל. רגשות גם הם נכנסים לתמונה, ולאלה ישנו בסיס ביולוגי, לפחות חלקי. כל אלה ועוד מרכיבים את התבשיל שאין לו מרשם קבוע, אף שחלק גדול ממרכיביו מוכר.

במקרים נדירים, אנחנו לומדים על מרכיב משמעותי חדש, שכנראה לא שמנו לב אליו. למרבה ההפתעה, כיווּן עכשווי בפסיכולוגיה הניסויית מעלה את האפשרות כי אמונות פוליטיות קשורות להיבט מסוים של המבנה הביולוגי שלנו: לנטייה שלנו לחוש גועל גופני.

באמצע שנות האלפיים, חוקר בתחום מדעי המדינה פנה לחוקר המוח ריד מונטגיו (Montague) ובפיו הצעה מרחיקת לכת. לדבריו, הוא ועמיתיו גילו ראיות לכך שנטייה פוליטית עשויה להיות בחלקה מורשת, ויתכן כי היא נחשפת בתגובות הפיזיולוגיות שלנו לאיומים. כדי לבחון את השערתם, החוקרים רצו שמונטגיו, העומד בראש המעבדה לדימות עצבי אנושי במכון הפוליטכני של וירג'יניה ("וירג'יניה טק"), יסרוק את מוחותיהם של הנבדקים בעת שהללו מביטים במגוון דימויים –  ובכללם כאלה המציגים מקורות אפשריים לזיהום כמו גוויות של בעלי חיים, בתי שימוש מטונפים ופנים מכוסות בפצעים –  כדי לבדוק האם יתגלה קשר בין התגובות העצביות ואידיאולוגיה פוליטית.

מוחותיהם של ליברלים ושמרנים הגיבו לדימויים מגעילים בצורות שונות להדהים: בשתי הקבוצות התמונות עוררו תגובות, אבל רשתות שונות במוח הופעלו

בתחילה, הרעיון הצחיק את מונטגיו. ראשית, מחקר באמצעות MRI תובע זמן ומשאבים רבים –  אבל צוות החוקרים הציגו בפניו מחקרים שתמכו בהשערה שלהם, ובסופו של דבר הוא הסכים. כשהחלו להתקבל נתונים, הספקנות שנותרה בו ביחס לפרויקט התפוגגה במהירות. בפני 83 הנבדקים הוצגה בתחילה תערובת אקראית של תמונות ניטרליות ותמונות שנועדו לעורר תגובה רגשית. האחרונות כללו דימויים חיוביים ושליליים גם יחד. מוחותיהם של הנבדקים נסרקו בעת שהתבוננו בתמונות. לאחר מכן הם ענו על שאלונים שנועדו לבחון את עמדותיהם בנושאים פוליטיים וחברתיים הנמצאים במחלוקת, כדי למקם אותם על הקשת הנעה בין ליברלים קיצוניים לבין שמרנים קיצוניים. כשמונטגיו מיפה את הנתונים מסריקות המוח ביחס לאידיאולוגיה, הוא נזכר, "נשמטה לי הלסת". מוחותיהם של ליברלים ושמרנים הגיבו לדימויים מגעילים בצורות שונות להדהים: בשתי הקבוצות התמונות עוררו תגובות, אבל רשתות שונות במוח הופעלו. למעשה, למונטגיו די היה להביט בתגובות העצביות של הנבדק, כדי לצפות בדיוק של 95% האם מדובר בליברל או בשמרן.

אישה צעירה, הבעת גועל

סריקת מוח זריזה ונוכל לדעת האם היא שמרנית או ליברלית. תצלום: קסנדרה סירפוגל.

למשתתפים בניסוי הוצגו גם תמונות אלימות (גברים מכוונים אקדח ישירות אל המצלמה, תמונות משדה קרב, מכוניות מרוסקות) ותמונות נעימות (תינוקות מחייכים, שקיעות שמש יפהפיות, ארנבונים חמודים). אבל רק בתגובה לתמונות מגעילות התגלה קשר לעמדות פוליטיות. "הייתי המום ממידת הדיוק של התוצאות", אומר מונטגיו.

החוקרים שעבדו עמו –  ג'ון היבינג (Hibbing) וקווין סמית (Smith) מאוניברסיטת נברסקה בלינקולן, וג'ון אלפורד (Alford) מאוניברסיטת רייס ביוסטון –  היו מופתעים כמותו, אך לאו דווקא מן המסקנה הנרחבת אלא מן הספציפיות של הממצאים ומרמת הדיוק של התחזיות שהתאפשרו בזכותם. מחקר קודם שהם ערכו הניב גם הוא ממצאים דומים, המצביעים על כך ששמרנים נוטים להפגין תגובות גופניות בולטות יותר מליברלים, כשמראים להם דימויים מהפכי-בטן. אולם החוקרים ציפוי שגם תגובות המוח לדימויים אלימים יאפשרו להם לצפות את העמדות הפוליטיות של הנבדקים. בעבר הם גילו כי שמרנים, בהשוואה לליברלים, נוטים להקדיש תשומת לב רבה יותר, ולהגיב בחריפות גדולה יותר, למגוון של איומים. למשל, הם הגיבו באורח בולט יותר לרעשים עזים, ובילו יותר זמן בהתבוננות בתמונות של אנשים שהבעתם הייתה כעוסה. אולם אפילו במחקר הזה, אומר היבינג, "כמעט תמיד היו תוצאות מובחנות יותר בתגובה לתמונות מגעילות לעומת תמונות שרמזו על איום מצד בני אדם, בעלי חיים או אירועים אלימים. אנחנו עדיין מתחבטים האם הדבר נובע מכך שגועל זו פשוט תחושה עזה יותר ורלוונטיות יותר מבחינה פוליטית, או משום שזהו רגש שקל יותר לעורר באמצעות תמונות דוממות בתנאי מעבדה".

מחקרים רבים מאוד גילו כי רגישות גבוהה במיוחד לגועל נוטה להיות קשורה ל"אתוס השמרני": האתוס הזה מאופיין במסורתיות, נטייה דתית, העדפה של סמכות והיררכיה, שמרנות מינית וחוסר אמון בזרים

ממצאים דרמטיים כל כך, בעיקר בתחום מדעי החברה, יש לבחון בזהירות עד שישוחזרו במחקרים נוספים. האקסיומה שלפיה טענות יוצאות דופן תובעות הוכחות יוצאות דופן מתאימה כאן בהחלט. עם זאת, היבינג, מונטגיו ועמיתיהם אינם היחידים שמקשרים בין גועל לעמדות פוליטיות.

מחקרים רבים מאוד, שעשו שימוש בכלים מדויקים הרבה פחות כדי למדוד רגישות לגועל –  בעיקר שאלון קבוע שבו נשאלו נבדקים כיצד הם מרגישים למשל כלפי נגיעה במושב האסלה בשירותים ציבוריים, או כשהם רואים רימות זוחלות על פרוסת בשר –  גילו כי רגישות גבוהה במיוחד לגועל נוטה להיות קשורה ל"אתוס השמרני". האתוס הזה מאופיין במסורתיות, נטייה דתית, העדפה של סמכות והיררכיה, שמרנות מינית וחוסר אמון בזרים. על פי ניתוח-על שנעשה בשנת 2013 וכלל 24 מחקרים –  שהיו אז פחות או יותר כל המחקרים המדעיים שנעשו בתחום –  הקשר בין האתוס השמרני ורגישות לגועל הוא מתון: רגישות לגועל מסבירה 4-13 אחוזים מן המגוון האידיאולוגי באוכלוסייה. יכול להיות שזה לא נשמע מרשים, אז האמת היא שזוהי תוצאה ראויה לתשומת לב, כך אומר דייוויד פיזארו (Pizarro), המלמד פסיכולוגיה באוניברסיטת קורנל, ומתמחה בחקר הגועל. "אלה ממצאים אמינים ומוצקים. בכל מקום שאנו בודקים, אנו מגלים את אותו קשר" –  וזה כשלעצמו נדיר בפסיכולוגיה, שהיא תחום מעורפל למדי. הנטייה הזו מתגלה בבהירות רבה עוד יותר, כך הוא מוסיף, כשבוחנים את כל הגורמים האחרים שגם להם יש השפעה "על הסיבות לכך שיש לכם עמדה פוליטית מסוימת".

מערכת החיסון ההתנהגותית

בעיקרון, מחקרים של קשר אפשרי בין אידיאולוגיה ורגישות לגועל מתחלקים לשני סוגים. הראשון כולל מדידה של מידת הרגישות של הנבדקים לגועל, וגם של בחינת העמדות הפוליטיות והחברתיות שלהם ואז חישוב על הקשר ביניהם. מחקרים מהסוג השני בודקים האם חשיפה לנושאים מגעילים עשויה להשפיע על עמדותיהם של אנשים ברגע נתון. התוצאות העולות משני סוגי המחקרים זהות. "אנחנו בשלב שבו ישנן ראיות מוצקות מאוד לקשר הזה", אומר מייקל בנג פיטרסון (Peterson) חוקר בתחום מדעי המדינה באוניברסיטת ארהוּס בדנמרק. המחקר שלו גילה כי "גועל משפיע על עמדותינו הפוליטיות ממש, או אפילו יותר, מגורמים שזוהו מזמן כמו השכלה או רמת ההכנסה".

כל כך הרבה מדענים פנו לתחום המחקר הזה בשנים האחרונות, ולכן הוא הפך לדיסציפלינה מוכרת, שלעתים זוכה לכותרת המשועשעת "גועל-לולוגיה". המסקנות שלהם מעלות שאלות רבות, שהמרכזית בהן היא "למה לכל הרוחות התגובות שלנו לגוויות של בעלי חיים, קיא ודברים דוחים אחרים קשורות איכשהו לתפישות בנושאי זכויות טרנסג'נדרים, הגירה או כל נושא חדשותי שנוי במחלוקת?"

לחוקרים יש השערות, אך לא תשובות. חלקם משערים כי ברמה עמוקה וסמלית, הגועל קשור לתפישות של "הם" לעומת "אנחנו", מי שאנו בוטחים או לא בוטחים בהם ברמה אינסטינקטיבית. בקיצור, המחקר מסייע להאיר גורם אחד –  מרבים –  שמבהיר כיצד זה שאנשי שמאל וימין נחלקים בעמדותיהם בלהט כזה.

בגועל עצמו אין דבר שהוא במהותו פוליטי. זו אינה תחושה שהתפתחה כדי להדריך אותנו בקלפי, אלא כפי שמקובל לחשוב, היא נועדה להגן עלינו מפני זיהומים. כשאנחנו פועלים בעולם, מחקרים רבים מצביעים על כך שאנו כל הזמן סורקים את הסביבה בחיפוש אחר זיהומים –  שיירי מזון מעופשים, אשפה הנשפכת מתוך הפחים, צינור ביוב דולף – וכשהמוח מאתר כאלה, הוא מעורר תחושת גועל, ואז אנחנו נסוגים מהאיום. המנגנון הוא חלק ממה שידוע בשם "מערכת חיסון התנהגותית", והוא חיוני להישרדותנו לא פחות מ"תגובת הילחם או ברח". מערכת איתור גורמי המחלה שלנו, עושה את מרבית העבודה ברמה הלא מודעת שלנו –  ומקדישה תשומת לב רבה למצבורי המזהמים המהלכים שאנו מכנים בשם בני אדם.

כל חריגות גופנית המאותרת באנשים שסביבנו עשויה להפעיל את האזעקה. ממש כפי שעין אדמומית, שיעול עיקש, או פצע פתוח עשויים להפעיל את מערכת החיסון ההתנהגותית שלנו, כך גם כתם לידה, השמנת יתר, עיוות גופני, נכות... וגם גזע או מוצא אתני שונה משלנו

הדינמיקה הזו הודגמה בבהירות בסדרה של ניסויים שנעשו בראשית שנות האלפיים על ידי הפסיכולוג מרק שאלר (Schaller) מאוניברסיטת בריטיש קולומביה. שאלר גילה כי ממש כמו גלאי עשן, גלאי החיידקים שלנו מעדיפים "ללכת על בטוח", ולסמן כסכנה גם מצבים שבהם כלל אין בנמצא חיידקים. כל חריגות גופנית המאותרת באנשים שסביבנו –  בין אם היא מדבקת ובין אם לאו –  עשויה להפעיל את האזעקה. ממש כפי שעין אדמומית, שיעול עיקש, או פצע פתוח עשויים להפעיל את מערכת החיסון ההתנהגותית שלנו, כך גם כתם לידה, השמנת יתר, עיוות גופני, נכות ואפילו כתמי פיגמנטים המאפיינים קשישים. וגם גזע או מוצא אתני שונה משלנו.

תפוח רקוב, נמלים

תפוח של מחלוקת או נמלים של הסכמה? תצלום: מריה טנבה

אם גדלתי בסביבה שבה כולם נראים פחות או יותר אותו דבר, אז מישהו מסין, למשל, עלול לעורר בי את מערכת החיסון ההתנהגותית. אבל אם גדלתי בניו יורק, אדם מסין לא יפעיל בי את אותה תגובה

בניסוי שלו, הראוי לציון מיוחד, שאלר הראה לנבדקים תמונות של אנשים משתעלים, חיידקים מתוך ציורים קריקטוריים מגיחים מתוך ספוגים ותמונות אחרות שנועדו לעורר בהם חשש למחלות. קבוצת ביקורת צפתה בתמונות שבהן הודגשו סכנות שאינן קשורות לחיידקים –  למשל, תאונת מכוניות. שתי הקבוצות נתבקשו לענות על שאלונים שדרשו מהם להעריך את המשאבים שממשלת קנדה צריכה להשקיע כדי לשדל אנשים מאזורים שונים בעולם לבוא ולהתיישב בקנדה. בהשוואה לקבוצת הביקורת, הנבדקים שראו תמונות הקשורות לחיידקים רצו לעודד את הממשלה הקנדית להשקיע יותר משאבים במשיכת מהגרים מפולין ומטייוואן –  קבוצות מהגרים המוכרות לתושבי וונקובר, שם נערך הניסוי –  ולא ממדינות מוכרות פחות כמו ניגריה, מונגוליה וברזיל. המוּכרוּת הייתה גורם חשוב כאן. שאלר, הנחשב למי שבמחקריו סלל את הדרך למחקר של הקשר בין תחושות גועל ודעות קדומות, אומר: "אם גדלתי בסביבה שבה כולם נראים פחות או יותר אותו דבר, אז מישהו מסין, למשל, עלול לעורר בי את מערכת החיסון ההתנהגותית. אבל אם גדלתי בניו יורק, אדם מסין לא יפעיל בי את אותה תגובה".

אם גורמי מחלות כאלה אכן מעצימים דעות קדומות, יתכן כי ההסבר לכך הוא התאמה ביולוגית. ישנם מדענים –  ובראשם הפסיכולוג קורי פינצ'ר (Fincher) מאוניברסיטת ניו מקסיקו –  הסבורים כי זרים, לפחות בעבר, היו עלולים לחשוף את האוכלוסייה המקומית לפתוגנים שלא הייתה לה דרך להתגונן מפניהם. מדענים אחרים סבורים כי החשש מפני חיידקים הוא חלק מהדימויים השליליים של זרים שהיו נפוצים לאורך ההיסטוריה –  התחושה כי הם מלוכלכים, אוכלים אוכל משונה והם מגלים פתיחות מינית גדולה יותר.

כך או כך, ממחקר מקוון שערכו פיטרסון ולין ארואה (Aarøe) מאוניברסיטת ארהוּס, ביחד עם קווין ארסנו (Arceneaux) מאוניברסיטת טמפל שבפילדלפיה, עולה כי הפחד מזיהום אינו רק עניין אישי. עשויה להיות לו השפעה על החברה כולה. החוקרים אמדו רגישות לגועל של נציגי לאומים שונים ודגמו לשם כך 2000 דנים ו-1300 אמריקנים. המשתתפים נתבקשו לענות על שאלונים שהעריכו את עמדותיהם כלפי זרים המהגרים למדינותיהם. כפי שדיווחו החוקרים בשנת 2017, התנגדות להגירה בקרב הנבדקים הדנים והאמריקנים עלתה ביחס ישיר למידת הרגישות של הנבדקים לגועל –  קשר שנותר בעינו גם אחרי ששוקללו נתונים על אודות השכלה, מצב סוציו-אקונומי, רקע דתי ועוד.

החוקרים הרחיבו את מחקרם זה בארה"ב. הם ניתחו במדויק נתונים הקשורים לתפוצת זיהומים בכל מדינה, ונתונים שהגיעו מ- Google Trendבנוגע לחיפושים ברשת הקשורים במחלות מדבקות, בניסיון לאתר סימנים מוקדמים להתפרצות מחלות. לאחר עיבוד הנתונים (שתוצאותיו טרם פורסמו) החוקרים גילו כי ההתנגדות להגירה עזה במיוחד במדינות שבהן היה מספר מקרי המחלות הזיהומיות גדול יותר, והחשש מפני מחלות כאלה –  המתבטא בפעילות ברשת –  היה גם הוא גדול.

ממחקרים עכשוויים יותר שנערכו על ידי פיטרסון וארואה עולה כי אנשים הרגישים במיוחד לגועל נוטים לחשוד יותר בזרים ולא רק במהגרים. הם חושדים אפילו במכרים אקראיים –  ממצא ששוחזר בשלושה מחקרים נוספים שכללו 4400 נבדקים. המשמעות ברורה: גועל ואי אמון קשורים זה בזה. ואולי, שוב, הקשר נובע מהתגוננות: ככל שנצמצם את המעגל החברתי שלנו, נקטין את החשיפה שלנו לנשאי מחלות פוטנציאליים.

רכבת, בנגלדש

מה יגרום לכם להסכים לקבל אותם כמהגרים לארצכם? מה יגרום לכם לדחות אותם? תצלום: אסיף אמאן.

מבחן הריח

העניין ברגישות לגועל חורג מתפקידו האפשרי ביצירתן של שנאת זרים ודעות קדומות. כפי שהפסיכולוגים החברתיים סימון שנאל (Schnall) מאוניברסיטת קיימברידג' וג'ונתן הייט (Haidt) מאוניברסיטת ניו יורק הראו, רגישות לגועל עשויה לעצב את תפישותינו באשר למה שצודק או לא צודק, טוב או רע. באחד הניסויים, שנאל, הייט ועמיתיהם הושיבו את הנבדקים ליד שולחנות נקיים או שולחנות שהיו מכוסים כתמים דביקים וביקשו מהם למלא טפסים שבהם נדרשו לשפוט מעשים על פי מידת העלבון שעוררו בהם, למשל: הצגת קורות חיים שקריים, הימנעות מהשבת ארנק שנמצא ברחוב לבעליו או אכילת בשר אדם לאחר התרסקות מטוס. נבדקים בקבוצה שהושבה ליד שולחנות מטונפים –  נבדקים בעלי "מודעות גוף גבוהה", כלומר כאלה שגילו רגישות גבוהה במיוחד לתגובותיהם הגופניות –  שפטו את העבירות הללו בחומרה רבה יותר מאלה שהושבו ליד שולחנות נקיים לחלוטין.

מחקרים רבים מאשרים כי כשאנחנו חשים גועל, אנו נוטים לשיפוט מוסרי חמור יותר

ריחות רעים עלולים להשפיע ממש כמו שולחנות מלוכלכים. במחקר נוסף, השתתפו קבוצות של נבדקים בעלי עמדות פוליטיות דומות. בקבוצה אחת, הנבדקים נחשפו לצחנת קיא בזמן שערכו רשימות של ערכיהם החברתיים, ואילו הקבוצה האחרת ערכה את אותה רשימה בסביבה נקייה מריחות. חברי הקבוצה הראשונה גילו התנגדות גדולה יותר לזכויות הומואים, פורנוגרפיה ויחסי מין לפני הנישואים, לעומת חברי הקבוצה השנייה. הצחנה אפילו עוררה "הסכמה גדולה יותר באופן משמעותי עם האמיתות התנ"כיות". גרסאות שונות של אותו ניסוי, שבהן השתמשו בחוקרים בתרסיס בניחוח נפיחות, טעמים דוחים ומעוררי גועל יצירתיים אחרים, חושפים תבנית קבועה: כשאנחנו חשים גועל, אנו נוטים לשיפוט מוסרי חמור יותר.

האפשרות כי רגישות לגועל עשויה להיות קשורה לערכי מוסר שמרניים, הובילה את החוקרים למחשבה על קשר אפשרי בין מערכת החיסון ההתנהגותית ובין דת. יש הסבורים ציוויים דתיים ומסורות נוספות עשויים להיות בעלי מטרה נסתרת של הגנה מפני מחלות. אחרים דוחקים בנו לכבד מצוות הקשורות במזון, איסורים מיניים ומצוות הכרוכות בניקיון והיגיינה משום שיתכן כי מטרתם אינה רק טוהר רוחני או סמלי, אלא הם נובעים מדחף אבולוציוני להימנע מזיהומים.

שום, ראשי שום

מי שנרתע מריח שום, מתנגד להגירה של זרים? תצלום: Lobo Studio Hamburg

נראה כי גועל קשור לשמרנות בתרבויות שונות וגם במגוון של אזורים גיאוגרפיים ומערכות פוליטיות. במקומות שבהם התושבים הפגינו חשש רב מחיידקים, הם נטו להצביע עבור מועמדים שמרנים

האם המידה שבה אנו נגעלים עשויה להעיד על אופן ההצבעה שלנו? קבוצה של חוקרים בראשותו של דייוויד פיזארו מקורנל, ויואל ענבר מאוניברסיטת טורונטו, ניסתה לענות על השאלה באמצעות מחקר מקוון שנערך במהלך הבחירות לנשיאות ארה"ב בשנת 2008, שבהן התמודד ברק אובמה מול ג'ון מקיין. בתקופה שלפני הבחירות החוקרים אמדו את החשש מפני מגפות בקרב 25 אלף אמריקנים ממגוון רקעים דמוגרפיים וגיאוגרפיים, ולאחר מכן בחנו את עמדותיהם של נבדקים מתת קבוצה אקראית כלפי המועמדים. אלה מהם שהפגינו חשש רב מחיידקים דיווחו שהם נוטים יותר להצביע עבור מקיין, המועמד הרפובליקני והשמרני יותר. יתרה מזאת, שיעור המצביעים עבורו בכל מדינה הושווה לרמת החרדה מזיהומים באותה מדינה. החוקרים ערכו מחקרים דומים ב-121 מדינות וגילו כי רגישות לגועל קשורה לאתוס השמרני בכל מקום שבו נמצאו די נתונים לניתוח. כפי שפיזארו, ענבר ושותפיהם למחקר כותבים בכתב העת Social Psychological and Personality Science, התוצאות מעלות את האפשרות כי גועל "קשור לשמרנות בתרבויות שונות וגם במגוון של אזורים גיאוגרפיים ומערכות פוליטיות".

"זו מכה קטנה"

"גועל-לולוגיה" הוא תחום מחקר צעיר. לא כל הממצאים בו מתאימים במדויק, וישנן בוודאי (כמו תמיד) הנחות שיתגלו כמוטעות. אבל מן התגליות האחרונות ניתן לבנות מסגרת שימושית שבתוכה ניתן יהיה לפרש ממצאים. אחת מהן, במבט לאחור, ברורה מאליה: האטימולוגיה של המונח המציין "גועל" באנגלית. המילה האנגלית disgust מקורה במילה הצרפתית הנושנה desgoust, שפירושה המילולי הוא טעם רע המעורר תיעוב. מתברר כי רובנו נרתעים מטעמים מרים או חמצים –  העלולים להעיד על זיהום (חשבו על חלב מקולקל). לפני מספר שנים פיזארו  גילה כי אנשים נבדלים מאוד במספר הקולטנים למרירות שיש בלשונם, ולכן ברגישות לטעם. יתרה מכך, התכונה הזו גנטית. הדבר עורר אותו לתהות: אם לשמרנים יש רגישות גדולה יותר לגועל, האם הם גם טובים יותר באיתור מרכיבים מרירים? "נדמה שאולי אין קשר", אומר פיזארו. אבל הוא, ענבר ובנג'מין רויש (Ruisch) תלמיד מחקר מאוניברסיטת קורנל, החליטו לבחון את הנושא. הם גייסו 1601 נבדקים ממרכזי קניות ומקמפוס האוניברסיטה ונתנו להם רצועות של פלפלים שהכילו חומר בשם "פרוֹפּ" וחומר נוסף בשם PTC, שיש מי שמוצאים את שניהם מרירים. ואכן, מי שהזדהו כשמרנים היו רגישים יותר לשני המרכיבים. רבים תיארו אותם כלא נעימים או כדוחים ממש. לליברלים, לעומת זאת, החומרים הללו לא הפריעו מאוד או שהם לא חשו בהם כלל.

החוקרים הלכו צעד אחד קדימה. הם ידעו כי קולטני הטעם מרוכזים בגבשושיות הקטנות שעל הלשון. ככל שהגבשושיות צפופות יותר, כך היכולת שלנו להבחין בטעמים מדויקת יותר. לכן הם צבעו את לשון הנבדקים בצבע כחול (מה שאפשר להם להבחין בקלות רבה יותר בגבשושיות), הצמידו להם טבעות נייר (כאלה שמונעות מהנקבים בדפי קלסר להיקרע) וספרו את הגבשושיות. הם גילו כי מידת הנטייה ימינה של דעות הנבדקים נמצאה ביחס ישר לצפיפות הגבשושיות על לשונם. יתכן כי לתוצאה הזו ישנה השפעה על ההבדלים המפתיעים בהעדפות מזון. בסקר משנת 2009 שלקחו בו חלק 64 אלף אמריקנים התברר כי שיעור הליברלים שהעדיפו עלי ארוגולה מרירים בסלט היה כפול משיעור השמרנים. יתכן כי מכאן נולדה ההצהרה המפורסמת של הנשיא ג'ורג' ו. בוש בדבר שנאת הברוקולי שלו –  שכן מדובר בירק מריר מאוד. ולעתים, כמובן, ברוקולי הוא רק ברוקולי.

חסה ירוקה

חסה ירוקה: תאווה לליברלים אבל מעצבנת שמרנים. תצלום: Phuc Long

אין ספק כי הנטיות הפוליטיות שלכם ישפיעו מאוד על מה שתסיקו מן המחקרים הללו. אם אתם ליברלים, אולי תחשבו "אז זה מסביר את הנייטיביזם והעוינות של הצד השני כלפי מהגרים". אבל באותה מידה אפשר להפוך את הנתונים על ראשם והשמרנים עשויים להסיק כי השמאל מורכב משוטים תמימים הרואים את טבע האדם מבעד למשקפיים ורודים –  ואינם מבחינים בסכנות ברורות.

לגועל, שהוא רגש שאנו חווים בלי לחשוב, ואינו נגיש ביותר לשיפוט, מחשבה והיגיון, יש כוח רטורי עצום: הפעלתו עוקפת את שיקול הדעת ומטה את השיפוט

המחקר עצמו אינו מעיד על יתרונות השמרנות או הליברליות –  וכי כיצד יוכל? שמרנות וליברליות אינן מונוליטיות, ושורשיהן נעוצים בעומקן של מסורות אינטלקטואליות. במונחים של תגובות בטן, הקסם היחסי של כל תורה עשוי להיות תלוי הקשר –  למשל, בשאלה האם התקופה נוחה או אכזרית. כשהמתח רב, וקבוצות מתפצלות לרסיסים, אנחנו תלויים במשפחה וחברים שיגנו על האינטרסים שלנו –  ואז אדם מבחוץ עשוי להיראות, מבחינה אבולוציונית, כמקור לזיהום או איום.

אחד המאפיינים הבולטים של הגועל הוא שהוא נמצא בנקודה עיוורת של נפשנו. כפי שציין פיזארו, "זהו רגש מרמה עמוקה כל כך, כמעט לא-קוגניטיבית, שאנו חווים ממש מבלי לחשוב". בהשוואה לכעס, אושר ועצב, הוא אומר, גועל הוא גם "פחות פתוח לשינויים הכרוכים בשיפוט, מחשבה והיגיון". שוקולד בצורת גללי כלבים, לדבריו, הוא עדיין מגעיל. הרגש הוא רפלקסיבי יותר מאשר תוצר של מחשבה. "זה כוחו הרטורי של הגועל", אומר פיזארו. "זו מכה קטנה, שאפשר באמצעותה לחדור לתוך המוח ולגרום לו להרגיש גועל", תוך עקיפת ההיגיון והמחשבה, כדי להטות את השיפוט.

יתכן שאריסטו לא היה מופתע. כבר לפני אלפי שנים הוא סבר כי בני האדם "הם מטבעם חיות פוליטיות", המחוננים ביכולת ייחודית למחשבה ודיבור, אבל בו זמנית הם נשלטים על ידי אינסטינקטים דומים לאלה של יצורים אחרים. הוא ציין כי כמו הדבורים, גם אנו משתוקקים להתקהל –  ליצור חברות. אריסטו לא יכול היה לצפות תיאוריה הגורסת כי חיידקים גורמים למחלות, או את התפקיד הלא מודע של ההימנעות מזיהומים, אבל התובנה הבסיסית שלו על אודות הצד החייתי בפוליטיקה שלנו עדיין תקפה. אפילו הרציונאליים ביותר בינינו אינם תמיד רציונאליים כפי שהיינו רוצים לחשוב.

 

קת'לין מקוליף (McAuliffe) היא כתבת מדעית. ספרה האחרון הוא This Is Your Brain on Parasites: How Tiny Creatures Manipulate Our Behavior and Shape Society.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.Copyright 2018 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency.The original text was published here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: חולדה באמבטיה. תצלום: Fernando Trabanco Fotografía, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קת'לין מקוליף, Atlantic.

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על מבחן הגועל

01
גלי

מה קורה כשמאלני רואה ימין קיצוני או דתי אורתודוקסי? האם אינו חש גועל?
למרות שאני נוטה לשמאל, המאמר נראה לי מוטה על ידי ליבראליים בעיני עצמם.